אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בתאריך 15 למאי 2024 בשעות הבוקר (למחרת חג העצמאות) נקיים "יום שיא בתנ"ך" בבית הספר "אהל שם" ברמת גן לתלמידי שכבת יא' יב' עם צוות המורים, ההורים, משפחות שכולות ונציגי משרד החינוך, בו יציגו תלמידים עבודות על הקשר בן "גיבורים בתנ"ך וגיבורי צה"ל".
תלמידים מצטיינים הלומדים לקראת בחינת בגרות בתנ"ך 5 יחידות יקבלו מלגות "מהחברה לחקר המקרא"
והאלוף מיל. אליעזר שקדי מפקד חיל האויר לשעבר, ומנכ"ל אל-על לשעבר ירצה בנושא:"מנהיגות".(פרטים נוספים לקראת האירוע)
כמו כן בתאריך 9.6.24 נקיים יום שיא בתנ"ך בתיכון "קוגל" בחולון באותה מתכונת עם תא"ל מיל. אביגדור קהלני המעוטר באות הגבורה, ואות המופת בצה"ל ובאות הנשיא, נושא ההרצאה: "מנהיגות" (פרטים נוספים לקראת האירוע).
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
............................................................................................
פרשת אחרי מות, "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ,לִפְנֵי ד'" – שילוב הקודש והחול במלחמת המצווה - ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"(דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 210 יום, אין צודקת ממנה. אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
בשנים שאינן מעוברות, פרשות אחרי מות וקדושים, מחוברות הן. הזיקה האִימָנֶנְטִית בין שתי פרשות אלו, צורבת את התודעה הקולקטיבית שלנו באתוס הלאומי של מדינתנו, המהדהד בשירו האלמותי של נתן אלתרמן(1910-1970) - מגש הכסף, משנת1947:”וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים”.
השנה, מגש הכסף יזהיר את זוהרו כזוהר הרקיע, על הנשמות הטהורות והקדושות, של ימי מלחמת המצווה, שפרצו לחיינו באבחת חרבות ברזל, בשבת של השבעה באוקטובר. אלו הימים שבהם תתייחד האומה בחיל וברעדה, בימים של אחרי מות קדושים, בנתיב הזיכרון הקולקטיבי של יום השואה והגבורה>יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה > יום העצמאות ויום ירושלים.
מדינת ישראל שתציין השנה 76 להולדתה, היא מופת מימוש חזון הנביאים של נס הגאולה וקיבוץ הגלויות, בשילוב תרבויות ועדות שונים, למשמעות התקומה והקוממיות במדינה ריבונית, בשילוב שמים וארץ של יהדות ודמוקרטיה, ושל שילוב הקודש והחול במוסר מלחמת המצווה.
פרשתנו מנכיחה את ניחוחה המיוחד, במעשה הקטורת, בשילוב הקודש והחול, בהצגת נוהל עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת ... וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" ( ויקרא, טז', א'- יג' ).
אנו עדים למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה' : הצדוקים היו אומרים: הקטורת שהכהן הגדול מקטירה בקודש הקודשים צריך לתקנה מבחוץ, בהיכל. לפי שהם דרשו את המקרא: "כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", בענן - כלומר בעשן הקטורת, יבוא הכהן הגדול לקודש הקודשים ואז אראה על הכפורת. הפרושים היו אומרים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים בכף מלאה קטורת ובמלוא המחתה גחלי אש, ושם הוא נותן את הקטורת על המחתה, כמו שנאמר:" וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'", לאחר שנאמר בפסוק שלפניו: "וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת".
לפנינו הבדל גדול בהנחיית הצדוקים בניגוד להנחיית הפרושים, כיצד על הכוהן הגדול לנהוג בהקטרת הקטורת. לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן, בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.
מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?
דומה שהמחלוקת נטועה, בסוגיה רחבה יותר, מאשר במשבצת פרוצדורלית טכנית, מוגדרת ומצומצמת בעבודת הקטורת במשכן. המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים בחיינו - של חיי הקודש אל מול חיי החול , של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שמא רק בשני מרחבי חיים נפרדים? האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחת?
הצדוקים מציגים גישה בינארית, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. יתכן, שיש לכך עיגון בהשקפת הצדוקים אשר אינם מקבלים את התורה שבעל פה, והרי יודעים אנו עד כמה התורה שבעל פה בנתיבי המשנה, התלמוד, הראשונים והאחרונים בארון הספרים היהודי, מימשה את העיקרון "וחיית בם". לדעתם, חדש אסור מהתורה. לעומתם, הפרושים (החכמים),מציגים גישה משלבת, שבה קיימת היתכנות למרחב חיים אחד, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה,המשלב את הספרא והסייפא במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים. על פי השקפת עולם השילוב, הפרושים מנחים את עבודת הכוהן הגדול בהקטרת הקטורת, שהכוהן ייקח בידיו את המחתה ועליה גחלים ויכנס לקודש הקודשים ושם במקום הקדוש ביותר וביום הקדוש ביותר, יבצע את העבודה של הכנת הקטורת, הוא ישרוף הגחלים על המחתה באש שעליה הקטורת ותהליך החולין של העבודה ( כמו בהכנת מנגל ) שיביא לניחוח ועשן הקטורת, יתרחש לא פחות ולא יותר, בתוך מרחב קודש הקודשים במשכן.
ניתן לקבוע, שהשקפת הצדוקים היא מצומצמת, דיכוטומית, בינארית וסגרגטיבית ואילו השקפת הפרושים החכמים היא מכילה, רחבה, אינטגרטיבית, סינרגטית ומשלבת.
כך חווינו את היום השמיני במלחמת המצווה, במעבר מהיום השבעה ליום השמונה באוקטובר. המעבר הדרמטי ממצב של הפתעה, הלם והשפלה, למצב של התעשתות, בתגובה קיצונית, טוטאלית ומוחלטת.
כך קראנו:״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. אכן שמיני עצרת השנה, היה שמיני למילואים בצו שמונה, שהביא להתגייסות בשיעורי התייצבות מרשימים של צבא העם, לקריאה – הנני, בחזית הצבאית והאזרחית כאחד. מלחמת המצווה הנמשכת, קוראת לכולם ללא יוצא מן הכלל, לקיים את מעשה הקטרת הקטורת הלכה למעשה, להיכנס מתחת לאלונקה המשלבת את הקודש והחול בקודש הקודשים, כמאמר הנביא – "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"( ירמיהו, ל', ז').
כך בימים אלו של מלחמת המצווה, בואכה ליום השואה והגבורה שיחול בשבוע הבא לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל גיבורי התהילה הקדושים והטהורים, ניזכר בדבריו של הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך ( 1910-1995) ראש ישיבת קול תורה, כשתלמיד אחד בישיבה באמצע הזמן רצה ללכת לקברות צדיקים בצפון, הרב שלמה זלמן אויערבך אמר לו שזה ביטול תורה ואם חשקה נפשו ללכת לקברות צדיקים שילך להר הרצל (שזה מול הישיבה) ושם יש חיילים שמסרו נפשם על קידוש השם שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם ותפילתו בוודאי תתקבל.
פרשתנו היא צו קריאה למרחב חיים משולב של קודש וחול, במעשה הקטורת והכנתה על גבי מגש הכסף במשכן האומה ואתגריו - "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'", בהדהוד דבריו של הסופר ש"י עגנון (1887-1970): "כשם שהאדם מורכב מחומר ומרוח, כך מעשיו מורכבים מחומר ורוח״ (״אורח נוטה ללון״).
רק ביחד ננצח – עם ישראל חי שבת שלום.
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת אחרי-מות - תשפ"ד- שעיר לעזאזל -מייקל אייזנברג
פרשת אחרי-מות פותחת בדיני סדר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. שיאו של היום הוא כפרה לכל העם:
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ… וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה… (ויקרא טז, ל - לד)
במקביל לחובה על כל אחד לצום, מגיעים לשיא הכפרה בזכות שני אירועים ייחודיים ודרמטיים: כניסת הכוהן הגדול אחת בשנה לקודש הקודשים ("לפני ולפנים" בלשון חכמים), ושילוח השעיר לעזאזל, קרבן שבאופן ייחודי לא היו מקריבים בבית המקדש. את השעיר לעזאזל היו לוקחים למדבר כשהוא נושא על גבו את כל החטאים: "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" (ויקרא טז, כב) ושם היו משליכים אותו מראש הצוק: "והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים" (משנה, יומא ו, ו).
בספרי, כל אחד משה רבנו, תיארתי כך את דיני היום ומשמעותם:
ביום הכיפורים, שחל בעשירי לחודש תשרי, התורה מצווה על עינוי נפש: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". במסגרת עינוי הנפש חכמינו מציינים במסכת יומא חמישה עינויים: אכילה ושתייה, סיכה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. עינוי הנפש הוא שבירת השגרה. אכילה ושתייה הן שגרת החיים, אך פעם בשנה, בעשירי לחודש, על האדם להראות שהוא שולט בדחף ליחסי אישות, בנוחות מנעליו או בצורך "לקחת ביס" או כפי שהגדיר זאת מו"ר הרב ליכטשנטיין: "שאלת החיים היא האם הקיבה שולטת באדם או שהאדם שולט בקיבתו".
במקביל, ביום הכיפורים, משלחים את השעיר לעזאזל… ראב"ע, אף הוא קושר את השעיר לעזאזל עם התמודדות עם שגרת החיים לעבוד עבודה זרה. למעשה, ראב"ע בפירושו חושף טפח ומכסה טפחיים:
"ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלושים ושלש תדענו".
הרמב״ן הסביר שאם סופרים מפסוק זה שלושים ושלושה פסוקים מגיעים לפסוק: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", וכך חוזרים פעם נוספת להבנה שיום הכיפורים בכלל, והשעיר לעזאזל ש"עלה עליו הגורל" להיות "מוקרב" בדרך ייחודית ב"ארץ גזרה" בפרט, מטרתם להוציא מהנהירה אחרי העבודה הזרה, גזירות הגורל ומשגרת החיים הרגילה.
מפשט הפסוקים עולה שהשעירים הם עבודה זרה. ראב"ע והרמב"ן מסבירים ששעירים הם שדים שכנראה גם הם מתחברים למושג עבודה זרה. השאלה היא מדוע נדרש מאמץ כל כך גדול כדי להוציא אותנו מהשגרה? מדוע אנחנו רודפים אחרי השדים? להבנתי, השדים הם עילות או תירוצים - למה נמנענו מיוזמות שונות או למה עשינו X וזה לא הצליח. השעיר נושא איתו לעזאזל - לאותו צוק תלול וחד במדבר - את כל התירוצים. כל אחד והשדים-תירוצים שלו. לכן, מטילים גורל ושולחים את השעיר אל "ארץ גזרה" כדי להביע את ההתרחקות מגזירת הגורל ומהמחשבה שאנו תלויים במה שנגזר עלינו. שולחים את כל התירוצים הכי רחוק ממקום היישוב, ומרסקים אותם. ואז, כשלוקחים אחריות זוכים לכפרה.
כל אחד ואחד צם ומשבית את הרוטינה, וכל אחד ואחד נכנס לקודש הקודשים בבית המקדש כשהכוהן הגדול הוא שליח מיוחד מטעמו. אבל חשוב מכך - כל אחד נדרש להיכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים הפרטי שלו, ולגרש משם את תירוצי השדים, המקריות והשחיקה. כשבמקום להקריב במקדש משלחים את קורבן השעיר לעזאזל עם כל העוונות של כל העם, עושים זאת כדי להיפטר מתירוצי היומיום ומנוחות השגרה. מכאן והלאה עלינו להיות אחראים ויוזמים ולא להתפתות לשגרה המכתיבה לנו סדר יום מוגדר ומוכר, או ל"כוחות-על" שכביכול שולטים בנו.
לא סתם, פרשיה זו שמחברת את הפנים והחוץ, ואת הכללי והפרטי, שובצה כאן. הפרשייה מהווה את קו פרשת המים בין שני חלקיו של ספר ויקרא, ומציינת את המעבר שעושה הספר מהכוהני-מקדשי לעם-ישראלי-חברתי-כלכלי. לא נאריך הפעם בחלוקה לנושאים שבין שני חלקי הספר. רק נציין שהמעבר מתבטא היטב בכותרות של הפרקים הכוללות נמענים שונים. פרק טז - עבודת יום הכיפורים - נאמר לאהרון בתפקידו ככוהן גדול. הפרק הבא, פרק יז, שעוסק במי שבמקום לבוא למשכן בוחר להקריב במחנה או בשדה, נאמר לאהרון, בניו הכוהנים, וכל בני ישראל. פרק יח, שעוסק בהליכה בחוקי ה' בכלל, ושמירה על קדושת מחנה ישראל כל אחד באוהלו הפרטי במסגרת דיני עריות, מופנה לבני ישראל, ללא איזכור הכוהנים.
כך עבודת הכוהנים ביום הכיפורים משמשת כמבוא לחיי היומיום של בני ישראל. לא להסביר, או לתרץ לעצמינו, ש״נגזר עלי״, לא להאשים שדים. לקחת אחריות אישית ולאומית על האתיקה, על הצלחת החברה כולה, ולשמור על התנהגות מכבדת במסגרת היחסים שבין אדם למשפחתו, למכריו ושכניו, וכל הסובבים אותו.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com -מייקל איזנברג.
&
פרשת אחרי מות –תשפ"ד- "וחי בהם - דמוגרפיה עולמית - אורי סובוביץ מנהל שותף בקרן הון סיכון.
בשנים האחרונות מתרבות הטענות שיש לצמצם את שיעור הילודה. רבים מהטוענים כך נשענים על טיעונים אקולוגיים בדבר מחסור במשאבי טבע להאכיל את אוכלוסיית העולם, הפגיעה האנושית (והאנושה לדידם של חלקם) בכדור הארץ וכדומה. אחרים טוענים שלא מוסרי להביא ילדים לעולם מלא עוולות, וישנם כאלו שאומרים בפשטות שהבאת ילדים לעולם תקשה עליהם לממש את עצמם בשל העומס הנפשי והכלכלי הכרוכים בגידול הילדים.
עם זאת, על אף חששם של רבים מגידול אוכלוסיית העולם, מחקרים מצביעים דווקא על מגמה הפוכה. חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון שמסקנות מחקרם פורסמו בכתב העת המדעי The Lancet טוענים שכמעט כל מדינה בעולם תסבול מדלדול באוכלוסייתה עד סוף המאה הנוכחית. אוכלוסיותיהן של עשרים ושלוש מדינות, ובהן ספרד ויפן, צפויות להיחתך בחצי עד שנת 2100. כתוצאה מכך, החוקרים חוזים שאוכלוסיית העולם תגיע לשיא של 9.7 מיליארד בני אדם בשנת 2064, ולאחר מכן תתחיל להתדלדל עד שתעמוד על 8.8 מיליארד בסוף המאה ה-21.
השלכות צמצום הילודה היא הזדקנות דרמטית של האוכלוסייה. המשמעות, בין היתר, היא שלא יהיו די צעירים לשאת בנטל המיסים ולממן את הפנסיה ואת שירותי הבריאות של הזקנים, דבר שעלול לגרום להם להמשיך לעבוד בלית ברירה גם בזקנותם. לדברי החוקרים, אפילו אם התחזיות יתקיימו ב-50 אחוז בלבד, מדינות העולם יצטרכו להתבסס על הגירה אליהם ממדינות עולם שלישי, דבר מורכב בפני עצמו בשל פערים תרבותיים ודתיים. ישראל בולטת לטובה בהקשר זה, ומחזיקה בשיעור פריון הילודה הגבוה ביותר ב-OECD.
ממוות לחיים
פרשת אחרי מות פותחת באזכור מותם של שני בני אהרן ומסתיימת ב"פרשת העריות" העוסקת במגוון של יחסי קִרבה אסורים. הביטוי "טומאה" חוזר על עצמו מספר פעמים רב בפרשת העריות: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יח, כד-ל).
יחסי קרבה בין בני זוג אמורים להוליד חיים. הטומאה לעומת זאת מבטאת ביהדות את העדר החיים. מסיבה זו כל מי שנטמא חייב לטבול, ועל ידי כך "ישטוף" מעליו או מעליה את סממני המוות וכאילו ייוולד מחדש. יחסי קרבה מהסוג המתואר בפרשת העריות אינם מולידים חיים, וכשהם בין קרובי משפחה (שאינם בעל ואישה) הם למרבה הצער מגיעים לרוב תוך ניצול וכפייה, כך שגם אם יביאו להולדת חיים פיזיים, הם ייצרו למרבה הטרגדיה "מוות" פנימי.
באמצע הפרשה, בין אזכור מות בני אהרן בתחילת הפרשה לפרשת העריות המולידה מוות שבסופה, מופיעה פרשייה קטנה המחדדת ומזכירה את מהותה של התורה כ"תורת חיים":
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (שם, א-ה).
כשמצרים נותרה מאחור ולארץ כנען טרם נכנסו, מצווים עם ישראל כבר לפני כ-3,300 שנה ליצור מערכות יחסים שונות מזו שפגשו במצרים ויפגשו בכנען. קשרים זוגיים ומשפחתיים בריאים ומכבדים המולידים חיים ומביאים ברכה לעולם.
ריבוי חיים
הדיון ביחס לחשיבות ההגדלה או ההורדה של שיעור פריון הילודה אומנם נפוץ כיום הרבה יותר מבעבר, אך הרב קוק התייחס לכך כבר לפני כמאה שנה. הוא כתב (פנקסי הראי"ה ב, ע) כי האדם מחויב לעשות ככל יכולתו כדי להוסיף טוב לעולם, בין אם הטוב הוא מיידי ובין אם יגיע לאחר זמן. לאור זאת בטווח הקצר יש עניין מוסרי להביא לעולם צאצאים בריאים בגופם ונפשם שיוכלו להרבות טוב בעולם. בטווח הארוך יותר אנחנו מלאים אמונה כי העולם מתקדם אל עבר עתיד טוב ושלם, ולכן לא מוסרי למנוע מצאצאינו מלהגיע אל אותה תקופת חיים עתידית:
"מן היסוד המוסרי הפשוט, שהאדם אינו רשאי לפטור את עצמו מלפעול כל הטוב שיהיה לאל ידו אל כלל המציאות, בין שיהיה הטוב בא מיד, בין שיבא אחר עתיד גדול וארוך מאד, באה מצוות פריה ורביה. חוץ מה שהעומק המוסרי מחייב שראוי להרבות את הדמות, מציאות אנשים מרגישים ומשכילים החיים חיי אנשים מלאים בכל ערכם בגשם (=גשמיות) ורוח (=ורוחניות), הוא דבר טוב וחפץ נעלה מאד, שהמונע טוב זה בהיות לאל ידו, הוא ודאי חוטא ועושה נגד הצדק והיושר היותר מחוייב. עוד חוץ מההשקפה הקרובה של מציאות הנולדים מיד, עלינו לדעת שהעתיד של האנושות ודאי הוא טוב ומאושר מאד. אם כן בהתרבות החיים, הלא ימשך הדבר שיגיעו מהם רבים להתקופה המאושרה, שאז יתענג כל המין האנושי על ה' ועל טובו, שהוא אושר גדול ועונג של חיים טובים, שראוי לחמוד אותם מאד. ואיך לא תהיה חובה מוסרית אלוקית, שלא למנוע מהרבות גורמים להיות מקבלים הטוב האלוקי המאושר...".
הרב קוק המשיך והסביר כי שיקול זמני1] כזה או אחר שממנו אנו חוששים כיום לא יכול למנוע מהאדם לשאוף להביא צאצאים לעולם שיהיו "עובדים" בהבאת ברכה גשמית ורוחנית לעולם:
"...וכמה אבירות לב יש בזה, אם בשביל תואנה של מצב שעה ישמיט האדם עצמו מהשפיע את הטוב הגדול הזה בעולם. לבד מה שיסוד כל תעודה ותכלית טובה יבא מריבוי העובדים בין בגשמיות בין ברוחניות, אם כן ריבוי העובדים עצמו יביא לקרב ולהגדיל את הצלחת החיים. על כן אין ספק כי גדול מאד הוא ערכו של היושר להרבות החיים... על כן החסיד האמיתי, האיש הטוב באמת המלא יושר וצדק, הוא העושה מאהבה רצון קונו".
בהמשך כתב הרב קוק שהנושא אינו רק הצד הכמותי אלא לא פחות מכך הצד האיכותי – חינוך והשקעה בצאצאים בכל צדדי החיים, הפיזיים, הנפשיים והרוחניים על מנת שיוכלו להרבות ברכה בעולם, ובהקשר זה מזכיר לשלילה כמובן את פרשת העריות המתוארת בסוף פרשתנו:
"ולא רק האיבוד בכמות של החיים העתידים הוא חטא גדול והשחתה מוסרית עצומה, כי אם גם מיעוט האיכות. אם לא יכשיר את החיים הבאים מצדו להיות ראויים להתעודה הרוחנית והשכלית וכן הגופנית כפי הערך הראוי והאפשר לו, כבר חוטא הוא להיושר האמיתי הצופה את העתיד היותר רחוק, בסקירה אחת של רגע ההווה. על פי זה, כמו שהשחתת החיים, באיזה צד שיהיה, הוא דבר עקרי ביסודי השחתות מוסריות היותר גדולות, כמו כן השפלתם לפי ערכו של הרכוש הנפשי של האדם, הוא מעל גדול וחסרון יושר, ובזה נארגו חוקי העריות, לכלליהם, ולפרטי פרטיהם".
לסיכום
פרשת אחרי מות נקראת בסמיכות לחג הפסח. הרב זקס כתב כי בעוד המצרים ניסו להנציח את עצמם ואת תרבותם בבניית פירמידות שישתמרו למשך אלפי שנים ובחניטת גופם, תשובת היהודים הייתה בריבוי חיים של איכות וכמות (שיג ושיח, א, עמ' 174):
"בעומדם לצאת לחופשי מתבשרים אפוא בני ישראל שעליהם להיעשות אומה של מחנכים. בבחירה זו של משה מתבהר לנו מדוע הוא אינו מנהיג דגול "סתם", אלא גם מנהיג מיוחד במינו. התורה מלמדת אותנו כאן שחירות משיגים לא בשדה הקרב, לא בזירה הפוליטית ולא באולמות בתי המשפט המקומיים או הבינלאומיים – אלא במחשבותיהם וברצונותיהם של אנשים".
שבת שלום!-אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
1] בשנת 1900 חששו עתידנים רבים כי תוך עשרות שנים מועטות לא ניתן יהיה להסתובב ברחובות לונדון וניו יורק בשל ריבוי צואת הסוסים. הם לא צפו שתוך זמן קצר הסוסים יוחלפו ברכבים ממונעים...
&
פרשת אחרי מות - תשפ"ד -דובי פריצקי - קק"ל
אחרי מות פרטי וציבורי או חורבן יש מקום גם אז וגם היום לבדוק את עצמנו. הפרשה עוסקת בעבודת הכהן הגדול שמכפר על עצמו, על הכוהנים ועל העם. כשחרב בית המקדש קבוצות שונות הגיבו באופן שונה. הצדוקים וכת האיסיים נעלמו. בבית ראשון הייתה תקווה מהנביאים, ואכן שתי דורות אחרי כן העם שב. בבית שני לא היה מקום לאופטימיות הרומאים היו חזקים מהבבלים, המשבר היה לא רק צבאי ופוליטי, אלה בעיקר רוחני. השאלה הייתה האם יש תקווה לעם שלא יכול למרק חטאיו לפני האלוקים, באין בית מקדש עם כהונה וקורבנות? זה היה משבר היורד לשורשי חווית חיו של האדם המודע לנוכחות האלוקים במקדש ,ומחפש דרך חדשה לכפר על חטאיו. רבי עקיבא היה זה שהחזיר את התקווה. השורש קו"ה מכוון לשתי הוראות האחת תקווה, והשני איגוד נוזלים להיקוות. המהפכה היא שהאלוקים הוא המטהר ,וכל מקום שמתפללים הוא מקדש מעט. מחזורי התפילה החליפו את הקורבנות, הווידוי והחרטה תפסו את מקומם של השעיר לעזאזל .הכפרה עברה תהליך דמוקרטיזציה והתקווה ניצחה. בתפילה לתקווה גם בזמן הזה שבת שלום מאשקלון.️
&
תקציר ממאמרו א. של הרב ד"ר יואל בן-נון, ומספרו 'נס קיבוץ גלויות' (ידיעות ספרים), שער הזיכרון:
אמונה אל מול הפכיה
אמונה אל מול השואה
אין 'כפירה' בלשון המקרא בכלל! -מה משמעות האמונה במקרא?
על אבר(ה)ם נאמר, "והֶאֱמִן בַּה' – וַיַחשְבֶהָ לו צדקה" (בראשית ט"ו, ו);
משה במעמד הסְנֶה שאל, "והֵן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקֹלי, כי יֹאמרו: לא נִראָה אליך ה'" (שמות ד', א), וה' נתן לו את האותות – והנה דווקא בני ישראל האמינו אחרי שראו את האותות – "וַיַאֲמֵן העם, וישמעו כי פָקַד ה' את בני ישראל ..." (שמות ד', לא);
על משה ואהרן נאמר, "יען לא הֶאֱמַנתֶם בי להַקדישֵני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ', יב);
הייתכן לומר על משה ואהרן ש'לא האמינו' בה' (במובן שלנו), ולוּ לרגע קט?
בעברית המקראית ידועה עבודת אלילים כתועבה, אבל אין 'כפירה'! לעומת זה, בעברית של לשון חכמים יש 'כפירה', אלא שהיא כלל איננה ההפך של 'אמונה', כי אם ההפך של 'הודאה' (כמו בבית משפט) – "כל הכופר בעבודה זרה, מודה בכל התורה כולה" (ספרֵי במדבר, שלח קי"א) – המושג 'עיקרי אמונה' (כהפך של 'כפירה') הופיע לראשונה בכתבי רב סעדיה גאון (רס"ג), ואחר כך בכתבי הרמב"ם.
'אמונה' בלשון המקרא פירושה 'ביטחון', וההפך שלה הוא חולשה וחוסר ביטחון, קודם כל במובן הקיומי, הפיזי, כפי שהיו ידיו הכבדות של משה כאשר הושיבו אותו על אבן, "ואהרן וחור תמכו בידיו... ויהי ידיו אמונה (=ניצבות בביטחון) עד בֹּא השמש" (שמות י"ז, יב); מכאן 'אוֹמֵן' ו'אומנת', שתינוק נשען עליהם, וגם 'אוֹמנוֹת' (=עמודי אבן), שהגג נשען עליהן (מלכים-ב י"ח, טז).
הפסוק שנאמר במשה ובאהרן (במדבר כ', יב), "יען לא הֶאֱמַנְתֶם בי להַקדישֵני לעיני בני ישראל", פירושו: 'לא סמכתם עלי במידה שנדרשה כדי "להקדישני", ואי אפשר לפרשו בשום דרך אחרת!
גם "ולא האמין סיחון את ישראל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ ..." (שופטים י"א, כ), פירושו הברור הוא: 'לא סמך עליהם'!
ואולם 'אמונה' בלשון המקרא פירושה גם 'ביטחון' במובן המוסרי, יושר שאפשר לסמוך עליו בביטחון מלא, כפי שנאמר בפתח שירת 'האזינו' – "א-ל אמונה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד); והיפוכו בהמשך השירה (ל"ב, כ), "בנים לא אֵמֻן בם" הם בנים שאי אפשר לסמוך עליהם.
בפסוקים רבים אנו מוצאים 'אמונה' יחד עם צדק ומשפט, ועם חסד ומישרים, ולפיכך ברור, ש'אמונה' במקרא פירושה גם יושר וצדק – "ולא יְחַשְבוּ את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעֹשֵׂי המלאכה, כי בֶאֱמֻנה הם עֹשׂים" (כלומר, ביושר גמור ובאמון מלא! מלכים-ב י"ב, טז); "ויצא חֹטֶר מִגזע ישי... ושפט בצדק דלים... והיה צדק אֵזור מתניו, והאמונה (=היושר) אֵזור חלציו" (ישעיהו י"א, א-ה); "להגיד בבֹקר חסדך, ואמונתך (=ויושרך) בלילות" (תהילים צ"ב, ג).
אמונתו של אבר(ה)ם בה' פירושה, אם כן, ביטחונו המלא ב"צדקה", שה' יעשה עמו, בהבטיחו לאבר(ה)ם זרע, אף שעודנו "עֲרירי", ואולי איננו ראוי להבטחה כזאת!
אכן, בדרך זו פירש רמב"ן (לבראשית ט"ו, ו) – "שהאמין בה' וחשב כי בצדקו של הקב"ה יתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו ... ומעתה לא יירא פן יגרום החטא ...".
האמונה כהפך לייאוש
" לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנו" (תהילים קכ"ד, ב-ג);
בפרשנות מחודשת לפסוקים אלה אפשר לומר :
לולי האמונה בה', שחזרה להיות 'אמונה קיומית' בשורש החיים, אמונה שהיפוכה חידלון וייאוש, ספק אם היינו יכולים להחזיק מעמד "בקוּם עלינו אדם", בזמן השואה – "אזי חיים בלעונו". כל 'אמונה שכלית' פשטה את הרגל, כל הבנה אנושית איבדה את משמעותה, כל תוכן וכל הגדרה של אמונה הפכו ל'אַיִן' – "והחכמה מֵאִַיִן תִמָצֵא ?" (איוב כ"ח, יב); בדרך זו הסביר הרב יהודה עמיטל זצ"ל, פליט שואה שזכה לעלות ארצה, ללמוד וללמד תורה בישיבותיה, ולהעמיד בהנהגתו את ישיבת הר-עציון, בגוש עציון המתחדש;
סיפר הרב עמיטל (כתוב בספרו של משה מיה, 'עולם בנוי וחרב ובנוי, הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה'):
"…ביום הכיפורים שלאחר השואה נתכנסנו לתפילה באחד המרתפים. איני יכול לתאר את סערת הרגשות שחוויתי אז במלואה, אך משהו הימנה אנסה לשחזר. הייתי צעיר. לא היו לי ילדים. היו שם יהודים שאיבדו הורים, ילדים, בני זוג, אחים ואחיות. הם התפללו ואני אִתם. האם עבודת הא-להים שלהם אכן התבססה על הכרת טובו של הקב"ה? האמנם יהודי שאיבד את אשתו וילדיו, מסוגל לעבוד את ה', על בסיס הכרת הטוב? האם יהודי שתפקידו היה הוצאת גופות שרופות מכבשניה של אושויץ יכול לעבוד את ה' כשההכרה העומדת בבסיס העבודה היא הכרת הטוב? בשום פנים ואופן – לא! …";
"אל מול החידלון והאובדן, לנוכח הייאוש הגמור, נאחזו ניצולים באמונתם הקיומית כפי שנאחזו בחיים עצמם, אף כי שונים היו עד מאוד בתפיסתם את תכניה של אמונה זו. היו שנאחזו בציונות,במדינה, בזיכרון או בחשבון, והיו שנאחזו בחרדיות. אלה 'מאמינים באדם' למרות הכל, ואלה 'מאמינים בקב"ה', מתוך וויתור גמור על כל ניסיון להבין. אלה מדברים על 'הסתר פנים' ואלה על 'גילוי פנים' ביום הדין של גוג ומגוג – המשותף לכולם, לדעתי, הוא אמונה קיומית בוערת' כאילו אמרו, כאחד: 'לא ניתן להם לבלוע את אמונתינו' – נקום ונחיה 'אף על פי כן' ".
עוד סיפר הרב יהודה עמיטל על שיחה שהיתה לו עם אבא קובנר ע"ה:
"אמרתי לו : איני יודע נסיונו של מי גדול יותר, שלי או שלך. אתה דגלת באמונת האדם. אחרי השואה אתה עוד יכול להאמין באדם? אני מאמין בקב"ה. איני יכול להבינו. אבל אדם אמורים להבין ? במה אתה מאמין עכשיו?";
מכיוון, שהרב עמיטל לא סיפר מה ענה אבא קובנר (מעומק המחלוקת, והידידות האישית ביניהם), פניתי אני (=יואל בן-נון) לספרו של אבא קובנר, 'לעכב את הקריעה' (ערך מוקי צור, תל-אביב תשנ"ח), ודליתי משם קטעים שנשמעים באוזני כתשובה עמוקה – אמונה בכלל, בקולקטיב היהודי, אם יחדל להאמין בלשון חלקות של הבטחות מרצחים, וידע לעמוד על נפשו בעוד מועד. לא 'אמונה באדם' במובן הנאיבי, ההומניסטי במנותק ממציאות אכזרית, כי אם פיכחון חסר אשליות ונכונות למרד במציאות, כדי להציל לא את חיי הפרט, כי אם את כוח עמידתו ורצון חייו של העם.
אבא קובנר: "על אטומיזיציה של הכלל"
"כאן בארץ מצאתי – את האנטיתזה לשם – לגולה, לא בגבורת הנוער כאן לעומת פחדנותם לכאורה, בגולה. לא בגאווה כאן, לעומת נמיכות הרוח שם, ולא חלילה במנטליות של 'כמעט אדם חדש' … אלא בכך שכאן ראיתי את התגבשותו של כלל, מודע ולוחם, לעומת כלל שורשי, תוסס, מלוכד וחיוני =יהדות הגולה] – שבִּן לילה התחוללה בו אטומיזציה אנושית גמורה, והוא כרע נפל לפני שנטבח. את התהליך הזה של התפוררות ראיתי בווילנה, ורק לימים הבינותי לדעת שאותו דבר קרה קודם לכן בלודז' ובוורשה, ושהיה תהליך כזה לפני כן בברלין (אולי בליל הבדולח)".
"עדיין מיליוני יהודים היו בחיים, רוב רובם של הריכוזים והקיבוצים היהודיים עדיין עמדו על נפשם,אך כבר נתפורר הכלל היהודי – ותחת עצה ותושייה – נתערער לחלוטין כושר התפקוד והפיכחון של הדור והנהגתו, ונותרה רק בדידותו ונאיביותו של היחיד המפוחד המבקש מפלט לעצמו".
"ידעתי גם] את הכוחות המפוררים בארץ. את 'הלטיפונדיות' הביטחוניות-יישוביות של ראשון ורחובות שכל אחת דאגה לעצמה], את הפער החברתי בין מגויסי צפון תל אביב ודרומה ... גם כאן =בארץ] לא היה היחד דבר מובן מאליו, מכל מקום לא הלכה למעשה. לא היחד הנחה את התפקוד של אזרחים והצבא. אבל כאן בארץ חשתי שמתרחש התהליך ההפוך – ממה שהכרתי בגולה]. כאן הכלל מתגבש יותר ויותר, בייסורים ובדמעות ומחאות! – תוך כדי מהלומות המלחמה, שמעט מאוד ניצחונות היו בה בתחילה, התחשל היחד – האזרחי והצבאי – כלומר: נוצר כלל בעל פרצוף וסימני היכר.התחלתי לראות זאת בהליכה של אנשי רחובות למשלטים לחפור שוחות".
"היתה יציאה מן ההרגעה והשאננות. הודגש פרימט הצרכים הכלליים. ניתן לומר שתחת הלם המלחמה הגוברת והמתמשכת – נתלכדה הקהילה – התעמקה ההבנה לצורכי הכלל- והאגואיזם נדחק לשעה".
"את ההתהוות הזאת במלחמת העצמאות בארץ לעומת ההתפוררות שם בגולה ביקשתי להעלות ... לאו דווקא את סיפור עלילות הגבורה של 'מעטים מול רבים', כי החוויה ההיסטורית האמיתית לא היתה של 'מעטים מול רבים', אלא של מלוכדים מול האתגר! זה היה בשבילי הרגע המנחם בפגישתי הראשונה עם הארץ, וזו מקורה של כל יצירה אנושית – הנחמה שבקצה הייאוש".
"המחתרת היהודית בגטאות] – על רקע זה ניסיתי להעלות את ייחודה של המחתרת. מעולם לא רוממתי אותה בתרועות גבורה וניצחון. לא קראתי לה 'המרד הגדול', ולא 'מלחמת היהודים'. הרי מבחינה צבאית היא לא השפיעה כהוא זה על עצירת ההשמדה ועל מהלך המלחמה ...";
"הגרעין העיקרי של המחתרת – הנוער הציוני התגבש, מתוך כך שהיינו פיסת ארץ ישראל בהוויה של הגולה – והיינו פיסת ארץ ישראל בהוויה של הגטו – בזה היה נדמה לי, מקור כוחנו, עיקשותנו והשראתנו… אך דגם ההשראה לא היה דמותה של ארץ ישראל הממשית, הבנויה – אלא ארץ ישראל הנכספת, הנערגת בשירים, ברעיון, באידיאולוגיה – ארץ ישראל ההולכת להיות – המציאות האחרת ואנו שאמורים היינו ליטול בה תפקיד פעיל בעיצוב עתידה".
לפנינו מפגש מרתק בין הגותו של אבא קובנר, לאחר שעלה מהמחתרת בגטו אל מלחמת העצמאות בארץ, לבין האמונה ב'כלל ישראל' של הרב קוק, לאחר שעלה מיהדות הגולה לפני שהושמדה, אל ארץ ישראל המתחדשת.
א. המאמר בשלמותו נדפס בספר על האמונה (ירושלים תשס"ה), עמ' 242-190, ונמצא באתר שלי (ybn.co.il), ב'מאמרי הגות'; המאמר סוקר את גלגולי המשמעים של 'אמונה' גם במקרא ובספרות חז"ל, גם במחשבת הראשונים והאחרונים עד הרב קוק והרב סולובייצ'יק, וחותם ב'אמונה אל מול השואה'.
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון, מאחלת לכל עם ישראל שבת שלווה עם בשורות טובות. שבת שלום
