אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בתאריך 15 למאי 2024 בשעות הבוקר (למחרת חג העצמאות) נקיים "יום שיא בתנ"ך" בבית הספר "אהל שם" ברמת גן לתלמידי שכבת יא' יב' עם צוות המורים, ההורים, משפחות שכולות ונציגי משרד החינוך, בו יציגו תלמידים עבודות על הקשר בן "גיבורים בתנ"ך וגיבורי צה"ל".
תלמידים מצטיינים הלומדים לקראת בחינת בגרות בתנ"ך 5 יחידות יקבלו מלגות "מהחברה לחקר המקרא"
והאלוף מיל. אליעזר שקדי מפקד חיל האויר לשעבר, ומנכ"ל אל-על לשעבר ירצה בנושא:"מנהיגות".(פרטים נוספים לקראת האירוע)
כמו כן בתאריך 9.6.24 נקיים יום שיא בתנ"ך בתיכון "קוגל" בחולון באותה מתכונת עם תא"ל מיל. אביגדור קהלני המעוטר באות הגבורה, ואות המופת בצה"ל ובאות הנשיא, נושא ההרצאה: "מנהיגות" (פרטים נוספים לקראת האירוע).
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..............................
ההקלטה של כל ההרצאות "הרב זקס כפרשן מקרא" ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה' (ויקרא-במדבר) לפרשיות 'שמיני' ו'אחרי-מות':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
היום השמיני ויום הכיפורים
הכניסה המותרת אל קודש הקודשים
קו ישיר מקשר בין מעשה שבעת ימי המילואים, פרשת היום השמיני שלאחריהם, ופרשת העבודה בקודש הקודשים "אחרי מות שני בני אהרן", ולדורות ביום הכיפורים.
היום השמיני, יום היגלות כבוד ה' לעדת בני ישראל במשכן שבמחנה, הוא ודאי המשכם של שבעת ימי המילואים שקדמו ליום זה; אמנם בניגוד לימי המילואים, שהציווי עליהם מופיע (בספר שמות כ"ט) עוד לפני הקמת המשכן – פרשת היום השמיני נאמרה לאחר הקמתו (רמב"ן ט', ב); הציווי על היום השמיני לא נזכר בספר שמות, ואף לא נכפלה פרשה זו כפרשיות בניין המשכן וכפרשיות ימי המילואים.
פרשת היום השמיני היא המקום היחיד בתורה שנזכרו בו קרבנות "עגל", לחטאת עבור אהרן ולעולה עבור העם, וברור שאלה באו לכפר על שגגת אהרן באחריותו לחטא העגל כמנהיג, ולכפר על העם בעצם ההשתתפותא. א.
הפרשה מסתיימת במות נדב ואביהוא, באיסורי שתויי יין ובשעיר החטאת אשר שורף (פרק י') – אך המשכה מצוי ללא ספק בפרשת "אחרי מות שני בני אהרן" עם העבודה בקודש הקודשים (פרק ט"ז), שהיא גם עבודת יום הכיפורים לדורות:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ;
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ –
וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת,
כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת;
בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ...; (ט"ז, א-ג)
כלומר, פרשת הכניסה אל הקודש הפנימי היא תוצאה והמשך – ואף תיקון – של כניסת נדב ואביהוא אל הקודש ב"אש זרה" שלא כדין; "אחרי מות" נצטווה אהרן איך תהיה כניסה כדין אל מקום הענן, לכפר ולטהר את הקודש, ואת בני ישראל הבאים אל הקודש.
חשוב לציין כי פרשה זו של עבודת הכפרה בקודש הקודשים ועבודת יום הכיפורים לדורות, דומה במתכונתה לפרשת ברית מילה (בראשית י"ז) ולפרשת פסח מצרים (שמות י"ב) – בתחילה בא הציווי לאברהם וכן למשה ואהרן לזמנם, ורק בסוף הפרשה כתוב הציווי לדורות.
תופעה זו בפרשתנו הוסברה על-ידי הגר"א ב. באופן הבא: אהרן (ורק הוא!) יכול היה להיכנס אל הקודש הפנימי בכל עת שרצה (או שהתעורר צורך בכפרה מיידית), ולאו דווקא ביום הכיפורים, אך רק בדרך העבודה המפורטת בכתוב: "בזאת יבא אהרן אל הקדש..." (ט"ז, ג); לעומת זאת לדורות, הכניסה לקודש הקודשים על ידי הכהן הגדול מבני אהרן אשר יירש את תפקידו, הייתה מצווה ליום הכיפורים בלבד, כפי שנאמר במפורש בסוף הפרק (כט ואילך).
בכך מתיישבות קושיות רבות בפרשת יום הכיפורים.
הרעיון העיקרי נמצא כבר בדברי המדרש:
"ואַל יָבֹא בכל עת" – אמר רבי יהודה ב"ר סימון: צער גדול היה לו למשה לדבר זה. אמר: אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו. בכל עת, יש עת לשעה... יש עת ליום... יש עת לשנה... יש עת לעולם...
אמר הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור, לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם, אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס ייכנס, רק שייכנס בסדר הזה. (ויקרא רבה כ"א, ז)
לפיכך מסתבר ש"אחרי מות שני בני אהרן", פירושו מייד לאחר מותם.
גם סיום הפרק, "...ויעש כאשר צוה ה' את משה" (ט"ז, לד), פירושו מייד, בחודש הראשון – ורק לדורות נקבעה העבודה והפרשה ליום הכיפורים בלבד! כך נראה מפשוטו של מקרא.
פרשת "אחרי מות", לפיכך, היא המשך, תיקון והשלמה לפרשת היום השמיני, כי עניינה הכניסה בצורה הנכונה אל הקודש הפנימי ועבודת הכפרה בקודש הקודשים – במדבר כמצווה לשעתה, שנעשתה על ידי אהרן, ולדורות כמצווה ליום הכיפורים, הנעשית על ידי הכהן הגדול; בפרשה זו באות אפוא לסיומן מצוות המשכן והשראת השכינה במחנה.
הדמיון והשוני בין עבודת היום השמיני לעבודת קודש הקודשים
קשר זה בין היום השמיני לעבודת קודש הקודשים ניכר ובולט גם בתוכן העבודה עצמה:
רק קרבן השלמים וקרבן המנחה, שהיו ביום השמיני, אינם נמצאים כלל בעבודת קודש הקודשים ולדורות ביום הכיפורים, כיוון שיום הכיפורים לדורות הוא יום סליחה וכפרה, יום עינוי נפש, ולכן אין בו קרבן נאכל.
חשובה גם ההשוואה בין יום הכיפורים לקרבנות ימי המילואים3]: גם בימי המילואים, כמו ביום הכיפורים, נמצא פר חטאת ואיל לעולה (בדיוק כמו קרבן אהרן ביום השמיני). בשבעת ימי המילואים, שמטרתם הייתה למלא את ידי הכהנים ולהכשירם לעבודת הקודש, הביאו הכהנים חטאת, עולה ושלמים, אבל העם לא הביא קרבן!
ביום השמיני הביא אהרן חטאת ועולה, וכנגדו הביא גם העם חטאת ועולה; אולם קרבן השלמים, קרבן של שמחת חגיגה, הובא ביום השמיני על ידי העם, כיוון שעיקר מטרתו של יום זה הוא גילוי כבוד ה' לעם (בחוץ, לפני פתח אוהל מועד) ולא רק למשה מקודש הקודשים; הכהנים, שכבר מילאו את ידם, לא נצרכו עוד לאכילת השלמים.
גם ביום הכיפורים בא קרבן אהרן לכפר עליו ועל ביתו, ולהכשירו להקריב כמו ביום השמיני, וכנגדו בא קרבן העם – אך הפעם ללא שלמים, כיוון שאין ביום זה שמחת אכילה.
עיקר הדמיון בקרבנות, הוא בכך שפר החטאת של קרבן אהרן נשרף ולא נאכל, גם במילואים, גם ביום השמיני וגם ביום הכיפורים, כדין חטאת קבועה של פר כהן משיח (ד', יב).
ברור אפוא, שהקבלת היום השמיני ליום הכיפורים היא הקבלה ניגודית, והדמיון משמש בה רק יסוד ורקע לניגוד הקוטבי בין שני קצוות מנוגדים במערכת אחת של גילוי שכינה לישראל; המצב הקבוע במערכת זו הוא של עבודה מקודשת שפסגתה בקודש, כלומר בהיכל, אך לקודש הקודשים אינה נכנסת ואינה מגעת; לעומת המצב הקבוע, מסודרים זה לעומת זה שני 'קטבים' מנוגדים, היום השמיני ויום הכיפורים; ביום השמיני, נעשתה העבודה המקודשת רק במזבח החיצון פתח אוהל מועד, מחוץ לקודש, וביום הכיפורים המצב הפוך, כי העבודה המקודשת ביותר נעשית "מבית לפרֹכת", בקודש הקודשים, ויחד אלו שלושה מצבים שבהם הקו המבדיל בין האדם לבין הופעת כבוד ה' נמתח במקומות שונים.
א. כך מפורש בספרא, מכילתא דמילואים, שמיני א', ג; וכן ברש"י, אבן-עזרא ורמב"ן ט', ב; לפי רמב"ן (א', ט) העגל של העם בא גם לכפר על הרהורי הלב (כדברי רש"י בריצוי העולה), שהיו כנראה בקרב העם בחטא העגל.
ב. דברי הגר"א וכל הראיות הובאו על ידי רבי אברהם דנציג בסוף ספרו "חכמת אדם" בתוספת מיוחדת ("בפרשת אחרי יש לדקדק הרבה..."). וראו עוד בספר הכתב והקבלה ט"ז, ג, ובפירושו של הרד"צ הופמן ט"ז, כג-כד (כרך א', עמ' שטו-שטז).
ג. 'מילואים', מילוי ידיים, פירושו הכנסה לתפקיד או לעבודה. משמעותו הפוכה משימוש הביטוי 'מילואים' בלשוננו, שמשמעותו כיום שירות נוסף (הביטוי נגזר ממילוי מקום שהתפנה). הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר -דיכטוולד - לפרשת אחרי מות ויקרא תשפ"ד
שעיר הבושה ושעיר האשמה
ביום הכיפורים על הכהן הגדול ליטול שני שעירי עזים, שווים בְּמַרְאֶה, בקומה ובדמים. על פי גורל יקבע מי מהם יוקרב לה' ומי ישלח לעזאזל. כלומר למרות היותם זהים, גורלם שונה מאוד. הראשון יוקרב על המזבח בבית המקדש כקורבן חטאת, ועל השני יסמוך הכהן הגדול את ידיו, יתוודה על חטאי ישראל, ואז הוא ישלח בידי איש עיתי (אדם שנועד לעת הזאת לתפקיד זה), למדבר, למקום ששמו עזאזל, שם הוא יושלך ועצמותיו תתרסקנה.
הקרבת קורבן חטאת או אשם היא חלק מעבודת הכוהנים בבית המקדש דרך קבע. מה שתמוה ויוצא דופן הוא השעיר לעזאזל, שאינו מוקרב על המזבח בבית המקדש ומכפר על חטאי ישראל.
שני השעירים הדומים עד כדי זהות ביניהם, הם כבני אדם הנולדים בעל כורחם ומתים בעל כורחם בין אם הם צדיקים או רשעים. נקודת הפתיחה ונקודת הסיום זהה לכולנו, והיא נעדרת בחירה. עד כאן הזהות בין השעירים ובין בני אדם. היכן השוני? הוא מצוי בקו המחבר בין הקצוות. מסע החיים, כלומר הדרך בה הולך האדם מלידתו ועד מותו, היא בבחירתו. הוא יכול לבחור לדבוק באלוהיו, לחיות חיי תורה ומצוות ואז הוא כשעיר לה', ויכול גם לבחור בחיי רדיפה אחר תענוגות החיים והבלי העולם הזה, ואז הוא כשעיר המשתלח לעזאזל.
מאחר ש" כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא": (קהלת ז, כ) , ניתן לבחור בהמשכת חיי שעה או לבחור בחזרה בתשובה, בחיי תורה ומצוות.
הרמב"ם במורה הנבוכים (ג ,מו, מהדורת שוורץ) אומר: "כל המעשים האלה הם מְשָׁלִים לשם היווצרות צורה בנפש כדי שתיווצר ההִפעלות לתשובה. הם ביטוי לכך שאנו משליכים ומרחיקים מאיתנו חטאים". כלומר השעיר המשתלח לעזאזל הוא אקט סמלי, למעשה סוג של טקס שיש בו כפרה והטהרות. על חטא היחיד מכפר קורבן חטאת ואשם. אך מה באשר לחטא הרבים, לַמֵּמַד החברתי? ראשית אין יום הכיפורים מכפר עד שירצֶה את חברו. הכפרה כאן מותנית בסליחת הזולת לנו. אשמה נמחקת על ידי סליחה. קשה יותר למחוק בושה שהיא פעמים רבות מונעת מאיתנו לְרַצּוֹת אדם שפגענו בו.
יש הבדל מהותי בין בושה לבין אשמה. אדם וחווה לאחר שהִמרו את הצו האלוהי ואכלו מעץ הדעת, לא חשו אשמה. הכתוב מתאר שהם חשו בושה על היותם עירומים ולא אשמה על שהפרו צו אלוקי, ולכן התחבאו. הבושה קשה לאדם כי היא קשורה לקוד חברתי שהופר. אנשים היו עדים להפרה זו ומביטים עלינו לדעתנו בעין רעה. הבושה צובעת את כל האדם בצבע של בושה. אנו אומרים שאיננו יכולים להראות את פנינו מרוב בושה, או לאן נוליך את החרפה. במקרים כאלה אדם יסתגר בביתו, ואולי אפילו יחליף את מקום מגוריו. בושה מתוארת ככתם, כלומר הוא גלוי לעין כל. התרבות היפנית שבנויה על בושה, מוצאת פתרון בהתאבדות (חרקירי, סֶפוקו. לוחם סמוראי לעולם אינו נכנע הוא יעדיף מוות של כבוד על פני כניעה שהיא חיי בושה).
אשמה קשורה לקוד מצפוני פנימי. היא קיימת גם אם איש מלבדי לא ראה אותי בקלקלתי. אנו משתמשים בביטוי ייסורי מצפון. האשמה היא נקודתית. קשורה למעשה ספציפי. היא אינה צובעת את כל האדם בצבע האשמה. יש בה הפרדה בין האדם לבין המעשה. אין אדם שהוא חוטא, יש אדם שעשה חטא. בתהילים (פרק קד): נאמר: " יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם". הכתוב אינו מדבר על יתמו החוטאים. האדם יכול בכל עת לכפר על חטאו. שערי תשובה אינם ננעלים לעולם.
על מנת להבחין בין שני השעירים, קשרו סרט בצבע אדום (לשון של זהורית) לקרני השעיר לעזאזל ולצוואר השעיר לה'. תפקיד נוסף ללשון הזהוריתהיה להעיד על כפרת יום הכיפורים. רבי ישמעאל אומר במסכת יומא, כי הלשון של זהורית הייתה משנה את צבעה מאדום ללבן ובכך הראתה לעם את כפרתם וצדקותם. ומובא גם כי בימיו של שמעון הצדיק היה לשון של זהורית מלבין בכל פעם, אך לאחר מכן לפעמים מלבין ולפעמים לא, כאשר ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה לשון של זהורית מלבין.
בתלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ו הלכה ה, מובא תיאור פחות ידוע הקשור לענייננו:
"בראשונה היו קושרין אותו בחלונותיהן ויש מהן שהיה מלבין ויש מהן שהיה מאדים והיו מתביישין אלו מאלו, =כתוצאה מכך] חזרו וקשרו אותו בפתחו של היכל ויש שנים שהיה מלבין ושנים שהיה מאדים. חזרו וקשרו אותו בסלע".
תרבות האשמה אינה רוצה במות החוטא אלא בשובו מדרכו הרעה. יום הכיפורים מתייחס הן לבושה והן לאשמה. שעיר החטאת המוקרב על המזבח קשור לאשמה. השעיר לעזאזל קשור לבושה. על שעיר זה מעמיס באופן סמלי הכהן הגדול את כל חטאי ישראל. אבל שעיר זה אינו מוקרב. הוא מורחק אל המדבר ומתרסק במקום שאין בו אנשים, ובכך באופן סמלי הוא מבטא את סילוק חטאי ישראל כקולקטיב, והשלכת חטאים אלה במקום שאין בו יישוב, במדבר. כ"ג ניסן תשפ"ד בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 286 הרואה את הנולד - חיים קופל -פרשת אחרי מות- תשפ"ד
1) חלק מעבודת הכהן גדול ביוה"כ מתוארת בפרשתנו: "ומאת בני ישראל יקח שני שערי עזים לחטאת..ולקח את שני השעירם ..וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל " (ט"ז-ה..ח).
2) הגמרא אומרת, ששני השעירים חייבים להיות שווים ביניהם: במראה, בקומה, ובדמים (שווי). שניהם חייבים להיות כשרים לשמש באחד משני התפקידים, ורק הגורל קובע מי ילך לאן (יומא ס"ב.).
3) בין שני השעירים, נערכת הגרלה, ומכאן ואילך דרכיהם נפרדות. אחד נבחר לקורבן לה': הוא נשחט כדין, דמו מִתְקַבֵּל בִּכְלִי שָׁרֵת וְהוּא יַגִּיעַ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. השני שעלה עליו הגורל לעזאזל, לא ישחט אלא יָעֳמַד חי, בלא שינוי בפתח המקדש.
4) נתאר לעצמינו אֵלּוּ מַחֲשָׁבוֹת עולות בראשו של השעיר השני. ודאי הוא שמח שֶׁשָּׁפַר גּוֹרָלוֹ, בעוד חברו נשחט ובשרו נשרף, הרי שהוא יוכל להמשיך לחיות ולרעות במרעה כאוות נפשו. והנה בא "אִישׁ עִתִּי", ולוקח אותו לטיול "בחיק הטבע". כשהוא יוצא מחוץ לעזרה, ומחוץ לעיר. בדרך יקירי ירושלים מלווים אותו (יומא פרק ו' משנה ד') והוא חש עצמו נכבד ובר מזל שזוכה לכך.
5) הוא ממשיך לטפס, כשלצידו "איש עִתִּי" עד שהוא מגיע אל ראש הצוק. בעומדו בפסגת ההר הוא משקיף משם אל הנוף המרהיב שפרוס לפניו, והוא שמח בחלקו, לעומת חברו, שנשחט ולא זכה לכך. אך חיש מהר הוא מושלך ממרומי ההר, ובבת אחת הופך למרוסק איברים, ומת בביזיון.
6) אילו יכול, ודאי היה חושב עתה שמצבו של חברו היה עדיף. אומנם הוא לא זכה לטייל במדבר, אך הוא זכה "להתעלות", ואילו אני זכיתי להנאה קצרה שאחריה הִתְרַסַּקְתִּי למרגלות ההר.
7) כך בחיים, כל אחד מאתנו הוא בחינת "שעיר", ניתן לו כוח ההתנגדות והוא מסוגל להתנגד לכל הצעה שלילית שמוצעת לו. הוא יכול לעשות מעשים טובים ולקדש שם שמים לעיני כל, אך יש גם בידו "לעשות חיים", אומנם לזמן קצר כי החיים עוברים ביעף. לאיש מאיתנו לא נפלה הכרעה מראש. אין הדבר תלוי לא במראה, לא בקומה ולא בדמים. לא היופי וההוד, לא הקומה והמעמד החברתי, ולא הנכסים קובעים. כמו ששני השעירים שווים בכל והם פּוֹטֶנְצְיָאלִיִּים לכל תפקיד, כך האדם בשליחותו כאן בעוה"ז.
8) אך יש לשים לב שמדדי ההצלחה אליהם אנו מעפילים כאן בעוה"ז, עלולים להיות מעוותים וקצרי טווח. כמו אותו השעיר לעזאזל. לא פעם מתברר לנו, בדיעבד, שהעלייה והטפוס לגדולה של פלוני, שכל כך חָפֵץ בָּהּ, הייתה אשליה בלבד, טיפוס לראש הפירמידה, והשהיה בה מסוכנת למדי, רבים אינם רוצים בה כלל, כיוון שאחר הנפילה, ההתרסקות תהיה מהירה וכואבת . לעומתו אלמוני שהתנהל "במישור" וביושר כל חייו, הגיע להישגים שנשארים אתו לאורך ימים ושנים. (מתוך כתבי רש"ר הירש בפרושו על התורה וב"מעגלי השנה").
9) שאלות לפרשת אחרי מות
א) מצא מילה , בעלת הַגִּימַטְרִיָּה הנמוכה ביותר בפרשה?
ב) איזה ארץ מופיעה בפרשה, אך אינה מופיעה כלל בכל התורה כולה.
שבת שלום - מחיים קופל - מעדנים 286 פרשת אחרי מות תשפ"ד.
&
ב"ה, לפרשת אחרי מות תשפ"ד - תפילת חיים -אריה דיכטוולד
(הסידור והפרשה) א.
אחת הפרשיות המרכזיות בפרשת אחרי מות היא פרשיית איסורי עריות בפרק י"ח, וכך הוא המבוא:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
(ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:
(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה':
פסוק ה' וההיגד "וחי בהם" מאוזכרים שוב ע"י הנביא יחזקאל שלוש פעמים, בפרק כ:
"וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (פסוק יא)
וכן מיד בפסוק יג ובפסוק כא בשינוי צורה אבל לא בשינוי תוכן.
ננסה להבין את משמעות ההיגד "וָחַי בָּהֶם" ולחברו לנושא השנתי "סידור התפילה והפרשה":
ראוי לשים לב לניקוד, וָחַי – האות ו"ו מנוקדת בקמץ כלומר, עבר הופך לעתיד ופירושו שֶׁיִּחְיֶה בהם. התורה מניחה בפנינו סֵט של איסורים שהעובר עליהם ימות או בידי בית דין או בידי שמיים.
חז"ל לקחו היגד זה לכיוון ההלכתי-משפטי, וכך מובא בתוספתא מסכת שבת פרק טז הלכה יד: ב.
... לא נתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן שנאמר (ויקרא יח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" וחי בהם - ולא שימות בהם אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה ,גילוי עריות ושפיכות דמים במה דברים אמורים שלא בשעת הגזירה =גזירת מלכות רשעה] אבל בשעת הגזירה אפילו מצווה] קלה שבקלות אדם נותן נפשו ...
זו משמעות קונקרטית ברורה. התורה היא תורת חיים ואין לאדם לגזור על עצמו פיקוח נפש וקל וחומר על אחרים. כלומר, פיקוח נפש הוא יסוד הלכתי המחייב לעבור על מצוות התורה לצורך הצלת נפשות
הרב סולובייצ'יק בחיבורו על התפילה מקשר בין התפילה לעיקרון של "וחי בהם" ג.
" א. השלב הראשון =התנאי הראשון] של עבודה שבלב הוא השתלבות הערך ההלכתי-דתי לתוך חיי האדם בכל השטחים, מתחתית הקיום היצרי לשיא ההוויה הרוחנית. התפילה אינה שלב נוסף לעבודה שבלב, כי אם הראי שבו משתקפת נפש העובד המסורה לאלוהים בכל מאודה תמיד. היא לשכת המודיעין על כל המתרחש והמתהווה במעמקי נפש חולת אהבה. אין להפריד את התפילה מן החיים. אם הדמות מתרחקת מן הראי, נעלמת הבבואה. אם העבודה שבלב במציאות האדם נעדרת, והוא דְּחוּף להט יצרי בלתי ממושמע ובלתי מכוון - אין התפילה אלא צביעות ושחצנות. ריקה,
-מה אתה מבטא בפיך רגשות שמעולם לא הרגשת, מחשבות שמימיך לא הרהרת בהן, מצבי-נפש שאולים וחוויות מזויפות? "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי!" (תהילים נ, טז)".
הרב מביא חלק מפסוק שהוא תִּקְבֹּלֶת לפסוק על התפילה ולמעשה הבטחה של ה':
(טו) וּקְרָאֵנִי =הִתפלל אֵלַי] בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי==(טז) וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ: (יז) וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ:
ממשיך הרב בהמשך מאמרו וקובע כלל ברזל:
"...לפיכך כרוכה התפילה בטהרת החיים ובקדושת הקיום הכולל . גְּזֵלָה מעכבת קבלת תפילתו של האדם. חטאים חוצצים בין המתפלל ובין קונו. ההתמכרות לתענוגות זולים מטשטשת את פרצופה של התפילה. לפיכך גזרו על בעל קרי שלא יתפלל "....
צא ולמד: קידוש השם הוא חלק מהתביעה של "וחי בהם". כאשר אנו נקלעים למצב קשה מנשוא היכול לגרום לחילול כבוד השם, הרי מצוה עלינו להיהרג ולא לעבור, וזאת בגלל חובתנו להמלכת ה' וקבלת עול מלכות שמים. כל עוד אין התנגשות בין חילול שם שמיים ברבים ולבין קדושת החיים, הרי שקדושת החיים גוברת: "וחי בהם - ולא שימות בהם.". ההיגד 'וחי בהם' , מגשים את הרעיון של "נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו, "ויהי לנפש חיה". "וחי בהם" פירושו להיות נפש חיה-נפש של יצור הקשור לאלוקים. הגשמת הרעיון מקרבת את האנושות למקור שלפני החטא הראשון.
הנביאים חוזרים על הרעיון הזה במילים מפורשות, כתביעה מתמשכת, אבל בעיקר כטענה כלפי ישראל על הפרת התביעה הזו. התורה שניתנה לישראל, היא תורת חיים המדריכה אותנו בחיינו היום יומיים, היא גם דורשת מאתנו לקדש את החיים ולקדש עצמנו, כיצורים חיים-תבוניים.
# הנביאים כעסו מאד על ההפרדה שעשו ישראל בין החיים האישיים לבין הפולחן במקדש.
(כא) ... עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים ... עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: (ירמיהו פרק ז )
רבי עובדיה ספורנו ד. מבהיר לנו את המשמעות של הקרבת הקורבן בתחילת ספר ויקרא:
"(ב) אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בווידוי דברים והכנעה על דרך " וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" ה. הושע יד, ג) וכאומרו " זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר " (תהלים נא, יט) ו. כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".
בעומדו לתפילה מְצֻוֶּה היהודי להבין שלא ניתן להפריד בין חייו הדתיים לתפילתו. תפילתו אינה אפשרית אם אין חייו מתנהלים על פי עולמה של תורה והלכה. התפילה אינה עוד "פריט" דתי, אלא תכלית שאינה יכולה להתממש ללא חיים מלאים מקצה אל קצה בהלכה ובתורה. התפילה דורשת הכנעה מלאה במודעות של "שוויתי ה' לנגדי תמיד" לא תיתכן כניסה לעולם התפילה למי שאינו פועל ביושר ובצדק בעולם המעשה שגם שם נדרשת המודעות המלאה של "שוויתי ה' לנגדי תמיד" - זו המשמעות של "וחי בהם" – התפילה והחיים הם עולם שלם.
כ"ב ניסן תשפ"ד -אריה דיכטוולד
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. תוספתא - ('תוספת' בארמית, כאשר הכוונה לספר שהוא תוספת למשנה) היא קובץ מסודר של מסורות הלכתיות מתקופת התנאים שרובן הגדול לא נכללו ע"י רבי יהודה הנשיא במשנה, אך מקבילות של רבות מהן מובאות כ'ברייתות' בתלמודים ובמדרשים. בתלמוד מצויין שרבי חייא ורבי אושעיא ערכו את התוספתא..
ג. רעיונות על התפילה :הרב יוסף דב סולובייצ'יק. ארשת, לתרבות התפילה ובית הכנסת גיליון ה, תמוז תשמ"ה
ד. ספורנו: רבי עובדיה ב"ר יעקב ספורנו נולד בערך בשנת ר"מ (1480) באיטליה. נוסף לכל מקצועות התורה למד רפואה ומדעים אחרים. התיישב בבולוניה, שם עסק ברפואה, למד ולימד תורה ועסק בצורכי ציבור, וכן שימש כדיין ואף הקים ישיבה ועמד בראשה. נפטר בערך בשנת ש"י (1550).
ה. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ
ו. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה:
&
פרשת אחרי מות -תשפ"ד - יגאל גור אריה
"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ".
הפרשה פורשת בפנינו מכלול של ציווים מוסריים שבין אדם לחבירו:
"לא תגנבו ולא – תכחשו ולא – תשקרו... לא תעשק את רעך, ולא תגזל...
לא תקלל חרש, ולפני עיור לא תיתן מכשול... וחתמת במילים היקרות מכל "ואהבת לרעך כמוך.." תאהב את חברך כמו שאתה אוהב את עצמך.
על מילים אלו אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. כאשר בא אותו הגוי להלל הזקן וביקש ממנו להתגייר בזריזות
על רגל אחת, אמר לו הלל- "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואת השאר תמשיך ללמוד לבדך".
הלל הבין כי מי שנזהר שלא לעשות חברו מה שלו עצמו זה כואב, מאיר מעצם האכפתיות הזאת את התובנה
העמוקה שהוא וחברו הרי הם אחים ואב אחד להם. להגיע מתוך ואהבת לרעך כמוך למקום אחר- לא בציווי שרירותי או בפקודה אלא במהלך יסודי של אהבה ורעות בין אדם לחברו בין איש לאיש, בין איש לאשתו, תאהבו....
הציווי: ״*ואהבת לרעך כמוך*״ מצוות עשה ומושג יסוד. משמעותה היא שהאדם צריך לאהוב את רעהו כשם שהוא אוהב את עצמו. מכאן נגזרים דרכי התנהגויות רבות.
״ואהבת לרעך כמוך״ קדושי השואה וקדושי מערכות ישראל, עומדים ומתבוננים בנו מלמעלה בימים אלו: האם הפנמנו? האם אנו מכבדים אחד את השני? האם נותנים בישראל כבוד לילד ולזקן, לבעל ולאישה, ללוחם וללומד התורה? האם אנו ראויים לקורבן שהקרבנו?
סיפור ללמוד להיות בן אדם
יום אחד פגש גבר במורהו מבית הספר היסודי. פנה הגבר אל המורה ושאל "אתה זוכר אותי? הייתי תלמיד שלך".
"כן" ענה המורה, "אני זוכר אותך. היית תלמיד שלי בכיתה ג'. ומה אתה עושה היום?".
"אני מורה" ענה הגבר שהיה התלמיד לפני שנים רבות."ומה נתן לך את ההשראה להיות מורה?" שאל המורה המבוגר.
"אתה", ענה לו הגבר."ואיך זה שהייתי לך השראה להיות מורה?" שאל המורה המבוגר בפליאה.
"כי ראיתי איזו השפעה היתה לך עלי והחלטתי שכך אני רוצה להשפיע על ילדים והלכתי ללמוד חינוך".
"ומה היתה השפעתי עליך, אני סקרן" שאל המורה המבוגר.
"אתה לא זוכר?" שאל הגבר. "הייתי בטוח שאתה יודע וזוכר את הסיפור. אז אזכיר לך:
יום אחד הגיע לכיתה חבר שלי ועל ידו שעון יפה שהוריו קנו לו. תמיד חלמתי על שעון וכל כך רציתי את השעון שלו,
כשראיתי שהוא הניח את השעון במגירת השולחן חמדתי והחלטתי לגנוב אותו. הילד בא אליך בוכה והתלונן שגנבו לו את השעון ואתה הסתכלת עלינו, על כל תלמידיך בכיתה ואמרת:"מי שלקח את השעון של הילד הזה, החזר אותו בבקשה".
הייתי נבוך מידי וגם לא רציתי להחזיר את השעון, אז לא הודיתי בגניבה ולא החזרתי אותו. קמת, נעלת את דלת הכיתה ואמרת:
"אצטרך להעמיד את כולכם בשורה ולבדוק בכיסים שלכם כדי למצוא את השעון ולהחזיר אותו" וזה מה שעשית.
אני זוכר שחשבתי שזה יהיה הרגע המביש ביותר בחיי. בקשת מכולנו לעמוד ליד הקיר ושכולם יעצמו את עיניהם.
הודעת לנו שהעיניים של כולם חייבות להיות עצומות. כך עשינו, ואתה עברת מילד לילד, מכיס לכיס, וכשהגעת לכיס שלי מצאת את השעון,
הוצאת אותו, המשכת לעבור הלאה מילד לילד ואז אמרת "ילדים, הכל בסדר, פיקחו את העיניים". החזרת את השעון לבעליו ומעולם לא אמרת מילה על כך.
לא הזכרת את הסיפור ואת האפיזודה ואני חשבתי לעצמי שהצלת את כבודי באותו יום. במקום שיהיה עלי כתם של גנב, שקרן, ילד בזוי – הצלת את כבודי ואת נפשי.
לא רק שלא דברת על המקרה עם אף אחד, גם לא דיברת עליו איתי. הזמן עבר ואני הבנתי את המסר וגם ידעתי שכך מתנהג מחנך אמיתי ושזה מה שאני רוצה לעשות עם חיי. לכן הלכתי ללמוד חינוך".
המורה הקשיב והיה נפעם, והגבר שאל אינך זוכר את הסיפור? כשאתה רואה אותי ושומע את שמי, זה לא מזכיר לך את האירוע? ואותי? אינך זוכר שחיפשת בכיסים ושמצאת את השעון אצלי? איך זה שאינך מזהה אותי?"
ענה לו המורה המבוגר: "כי גם אני עצמתי עיניים".
שבת שלום!- שבת שלווה וענוגה עם הרבה תיקווה!!- יגאל גור אריה
