בס"ד ה' תמוז תשפ"ד - 11 יולי 2024.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון (תגובה לבקשת החברה לחקר המקרא)
התנ״ך שלנו התבייש ועלינו לתבוע את עלבונו. מעשה שהיה כך היה.
הורים לילדים במערכת החינוך הממלכתית, הניחו במהלך הלילה בשבוע שעבר, ספרי תנ"ך ריקים, בפתח עשרות בתי ספר ממלכתיים בתל אביב והמרכז ולצידם שלטים במחאה על צמצום עד היעלמות מוחלטת, של לימודי התנ"ך. האירוע התקיים על רקע הדיון הראשון של הוועדה המיוחדת בכנסת לחיזוק הגות ומסורת יהודית במערכת החינוך, שנדרשה להתכנסות חירום להצלת מעמדו של התנ"ך וכבודו. הורים רבים הופתעו לגלות כי מקצוע התנ"ך, שהיה בעבר עמוד התווך של החינוך היהודי, אינו נלמד בבתי הספר של ילדיהם.
כך צוטט באתר הידברות, (יצחק איתן 9.7.24): "הופתענו מאוד לראות עשרות מערכות שעות מיותמות משיעור תנ"ך. נתוני מחקר עדכני של מרכז יכין ודיווחי הורים שהגיעו לארגון מאירים מצביעים על כך, שמספר השעות המוקדש לתנ"ך קטן משמעותית, ובמקרים מסוימים הוא כלל לא נלמד. מחאתם של ההורים דורשת את השבת הכבוד ללימוד התנ"ך בתוכנית הלימודים.
התנ"ך הוא סלע שמירת זהות קיומנו. התנ"ך הוא תשתית צדקת שיבתנו לציון, הוא תשתית המשפט המוסר והצדק לדמותם של עמנו ומדינתנו. סמלי זהות הלאום של מדינתנו שאובים מהתנ"ך - הדגל והמנורה. התנ"ך הוא א-פוליטי, א-רליגיוזי, א-מיגזרי. התנ"ך הוא של כולנו.
גדולתו של התנ"ך שאיננו מייפה את המציאות ומנגיש לנו המציאות לדורותיה, בשקיפות מלאה.
סופרים ומשוררים שחבשו כיפה שקופה, שאבו השראתם הספרותית מהתנ"ך- שאול טשרניחובסקי, ביאליק, נעמי שמר, מאיר שלו ,יהודה עמיחי, יורם טהר לב ורבים אחרים.
שירים רבים המהדהדים באוזנינו, מקורם בתנ"ך –יחזקאל של החלונות הגבוהים, דוד ושאול של אהוד בנאי, מים לדוד המלך של הגשש החיוור, העוקד הנעקד והמזבח של מאיר בנאי, עגל הזהב של אהוד בנאי, אבשלום של מוטי פליישר, עקידת יצחק של נעמי שמר, אברהם ושרה של אריק איינשטיין, משה משה של להקת הנח"ל ועוד רבים שתקצר היריעה למנותם.
הנה כי כן, המורים והמחנכים המיתולוגיים בהתיישבות העובדת בראשית תחיית הציונות בארצנו, התייצבו בכיתת תלמידיהם, כשהם אוחזים בשתי ידיהם – מעדר ותנ"ך.
כך התנ"ך נוכח בשיר משנת 1912:"פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת, פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר, פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה".
התנ"ך שוכן כבוד בהיכלי האקדמיות בעולם, בזיקה לאירועי למידה מכוננים, כך למשל, המקרה של יוסף במצרים בספר בראשית, הוא עולם תוכן וידע ללמידה כיצד יש לנהל מדינה בחירום. כך גם מצוות השמיטה והיובל, על ערכיהן החברתיים והתפיסה המאקרו כלכלית והצדק החברתי, אף היא מעטרת אחר כבוד, אקדמיות במערב.
הדרת לימודי התנ"ך בתוכנית הלימודים של בתי הספר הממלכתיים, כמוה כשבירת הלוחות בני זמננו. התנ"ך מלמד אותנו, ששבירת הלוחות על ידי משה אירעה בעקבות חטא עגל הזהב. הנה תסמונת עגל הזהב בימינו, משפיעה על מתן בכורה ודגש ללימודי תוכן, המקנים כלים ומיומנויות של הישגיות, תחרותיות והצלחה חומרית בחיים, על חשבון התנ"ך. כך התוודענו בשנת 1989 ליצירה האומנותית המוצבת ברובע הפיננסי וול סטריט שבמנהטן, ניו יורק, בדמות דיוקנו של השור המסתער.
אמנם אנו עדים לנקודות אור בדמותם של החברה לחקר המקרא בישראל שנוסדה בשנת 1950.בראשות החברה עמדו בעבר נשיאי המדינה יצחק בן צבי וזלמן שזר. כנשיא החברה והרוח החיה בה , היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון. כך גם במיזם 929 שמנגיש את התנ"ך בישראל ומצליח לחדור ללבבות. אך לא די באלו.
התנ"ך קורא לראשי מערכות החינוך - ילדי ישראל היקרים אייכה !
הגיעה השעה לפנות לכנסת ישראל לחוקק את חוק לימוד התנ"ך, כלימודי ליבה וחובה לדורות, שיבטיח שעם הנצח לא יפחד מדרך ארוכה.
אומרים שמה שקורה לנו מאז השבעה באוקטובר הוא אירוע תנ"כי. אם לא נלמד תנ"ך איך נדע?
התנ״ך שלנו התבייש ועלינו לתבוע את עלבונו.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*******************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה', ויקרא-במדבר, לפרשת 'חקת התורה':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
טהרה מטומאת מת: מות דור המדבר, בלי מילים
הטהרה מטומאת מת שונה מכל פרשיות הטהרה שבתורה, וגם המיקום שלה תמוה.
כל הטמאים טובלים במים (מעיין, מקווה, נחל או ים) ונטהרים; רק טומאת מת מחייבת הזאה מאפר פרה אדומה תמימה.
הרגש הטבעי ממאן להשלים עם המוות, עם פרֵדה לנצח; מכאן עולה גם השאלה התורנית: איך אפשר להיטהר מטומאת מת? התשובה לכך היא: לא בטבילת טהרה במים ככל הטהרות, אלא בדרך חריגה, סתומה, כמו המוות עצמו.
מקומה הטבעי של הטהרה מטומאת מת בספר ויקרא, בדיוק "אחרי מות שני בני אהרן" (ט"ז, א) במשכן "ביום השמיני" (י', א-ב); במבט משווה ומפתיע יש כמה נקודות מפגש בין הטהרה מטומאת מת (באמצע במדבר), לבין הכפרה בקודש עם שני השעירים (באמצע ויקרא), ובייחוד בין פרה אדומה לשעיר המשתלח.
לדעתי, פרשה זו הועברה לספר במדבר כדי לספר את סיפור 38 השנים, במות דור שלם, דור יוצאי מצרים. הסיפור עצמו – איך דור שלם מת במדבר בגזרת ארבעים השנה – באמת לא סוּפַּר!
המשורר חיים נחמן ביאליק יצא מגדרו והביע את מחאתו בשיר 'מֵתֵי מִדְבָּר', שבו ניסה להאדיר את יוצאי מצרים שמתו במדבר, ולהשלים את הסיפור המדהים שסופר בשתיקה; אכן מקובל אצלנו, שכאשר אין מילים לבטא את גודל השבר, מתחילים לשפוך מילים.
לעומת זה בתורה, כאשר אין מילים לבטא את מות דור המדבר – אין מילים! אין נבואה למשה ואין פרשיות בתורה 38 שנה!
במחצית הראשונה של ספר במדבר, מתוארת השנה השנייה ליציאת מצרים, עם ההכנות והמסע מהר סיני עד גבול ארץ כנען, בקדש ברנע.
במחצית השנייה של ספר במדבר, מפרק כ', מתוארת שנת הארבעים והמסע לעבר הירדן.
בתווך, במקום סיפור על 38 שנים של 'מֵתֵי מִדְבָּר', הציבה התורה את הטהרה מטומאת מת, כגשר מטהר בין יוצאי מצרים לבין הדור שייכנס לארץ; שנת הארבעים נפתחה במות מרים הנביאה, ובהמשך במות אהרן הכהן.
מעם תינוק לעם בוגר
ביציאת מצרים, ברפידים (שמות י"ז, א-ז), היכה משה בסלע ויצאו מים, וזה היה לנס; המריבה והתלונה של בני ישראל, "הֲיֵש ה' בקרבנו אם אָיִן?" נענתה; והתברר ש"יש ה' בקרבנו", אבל שם המקום עדיין נקרא "מסה ומריבה".
לעומת זה בפתח שנת הארבעים, בהתחלת היציאה מן המדבר, התלונה והמריבה היו קשות אף יותר: "ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם..." (כ', א-ו); "מֵי מריבה" הפכו לחטא משה ואהרן, הנס הפך לכישלון, ומשה ואהרן נענשו במניעת כניסתם לארץ האבות.
מדרש חז"ל (מדרש אגדה בובר] כ', יב) המובא ברש"י (כ', יב) פירש את החטא בהכאה בסלע, כי ה' אמר לדבר אל הסלע. אבל בפרשה המקבילה בספר שמות, המכה בסלע הייתה הנס! כיצד כאן היא הפכה לחטא?
מסתבר שיש הבדל מהותי בין האמונה ב-ה' ביציאת מצרים, לבין האמונה ב-ה' אחרי מעמד הר סיני.
דרך האמונה על ידי ניסים, אותות ומופתים, מתאימה לנפש ילדותית, ועם ישראל ביציאת מצרים היה עַם-תינוק; אמא ואבא צוחקים לתינוק והוא צוהל, אך ברגע שהם נעלמים הוא בוכה. עַם-תינוק רואה ניסים ושר שירה, אך כאשר הוא צמא ורעב הוא בוכה ומתלונן. התגובה היא מיידית; כל קושי הוא משבר אמוני.
אדם בוגר מתנהל על פי כוח הדיבור, שלו ושל אלה המשפיעים עליו; עַם-בוגר עבר מן הניסים והאותות אל "עשרת הדברים". ואכן, מהר סיני נעלם המטה של משה עם נפלאותיו; אחרי מעמד הר סיני אין עוד אותות בדבר ה'!
אבל ב-38 השנים של נדודי המדבר ומות דור המדבר, נעלם דבר ה' ממשה (ואין פרשיות בתורה) – האם היציאה מהמדבר אמורה להתנהל כמו היציאה ממצרים?
את היציאה מהמדבר הוביל משה שוב בעזרת המטה המכה בסלע, ולא האמין שאפשר להביא את העם המותש אל דרגת הדיבור בשלב ההוא. על זה אמר ה':
...יען לא האמנתם בי (=לא סמכתם עלי) להקדישני לעיני בני ישראל (=בהנהגת הדיבור), לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם; (כ', יב)
רק בערבות מואב, אחרי הניצחונות על סיחון ועוג, פתח משה ב"אלה הדברים". שם באמת אין מטה, אין אותות ואין מופתים, אפילו לא לנביא! אדרבה, נביא לעבודת אלילים ימות ברשעו גם אם יתן "אות או מופת – וּבָא (=ויתקיים) האות והמופת" (דברים י"ג, ב-ו), "כי מְנַסֶה ה'... אתכם..." – מבחנו של נביא האמת לדורות יהיה רק בדברים שיאמר ויתקיימו! (דברים י"ח, כא-כב).
נס מעברות הארנון
המסע האחרון מהדרום אל עבר הירדן, התחיל במכת הנחשים השרפים, והסתיים בשירת הבאר ובמלחמות סיחון ועוג, "מנחל ארנון עד הר חרמון" (דברים ג', ח). זהו המהפך הגדול מעם נודד במדבר, לעם נוחל ארץ!
המהפך הזה לא התחולל במעבר הירדן, אלא במעברות הארנון; חז"ל השוו את הנס של מעברות הארנון לקריעת ים סוף ולכריתת הירדן, וקבעו ברכה למי שרואה מקומות אלו: "ברוך ה'... שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה" (משנה ברכות ט', א).
את המעבר הזה זכיתי לראות פעמיים. בראשונה מצפון, מתל ערעיר הסמוך לערוער המקראית, בדיוק "על שפת נחל ארנון" (דברים ד', מח), ובפעם השנייה בתצפית מדרום. פעמיים בירכתי ברכה מלאה בשם ה' מלך העולם על ניסים שנעשו לאבותינו במעבר הארנון. המראה מדהים ממש! העוצמה, הגודל, העומק והרוחב של הארנון עשו עלי רושם כביר.
שם גם הבנתי איך התמוטט צבא סיחון בבת אחת; אי אפשר לעבור את הארנון כאשר צבא מיומן שולט מצפון על המעבר לכל אורכו! משה התחכם ושלח שליחי שלום אל סיחון "ממדבר קְדֵמוֹת" (דברים ב', כו) – סיחון סירב כי בטח בצבאו השולט במעברי הארנון, ואסף את הכוח העיקרי ל'יַהַץ', אל מול המדבר מזרחה, כי היה בטוח שבני ישראל, כמו שליחי השלום, יבואו בוודאי באיגוף ממזרח. אז בא הנס הגדול במעברות הארנון:
עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה': אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן; (כ"א, יד)
סופת ענק שטפה את נחלי ארנון והבריחה את כוחות סיחון מן המעברים, מהמארבים ומהתצפיות. כיוון ש-ה' כבר הקדים ואמר למשה "קומו סעו ועברו את נחל ארנון" (דברים ב', כד), צבא ישראל חצה את הארנון מייד אחרי הסוּפה בהפתעה מוחלטת והיכה את סיחון ואת צבאו מאחור; קריסת צבא סיחון הייתה מיידית ומלאה, עם ישראל שלט לראשונה במרחבי ארץ, שמצפון לנחל ארנון:
אז ישיר ישראל את השירה הזאת... (כ"א, יז). הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
ב"ה. לפרשת חקת תשפ"ד -באוהלה של תורה -(מדרש ופרשה) א.
אריה דיכטוולד
פרשתנו פותחת במצוות הכנת "מי חטאת" מאפרה של פרה אדומה, המיועדים לטהר טמאי מת. בהמשך הפרשיה מתארת התורה מיהו טמא מת. התורה מסכמת בפסוק יד, כך: "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". כלומר, כל עוד גופת האדם נמצאת בבית או בחללו המקום מטמא מי שנכנס לתוכו. הנצי"ב מוואלוז'ין בפירושו "העמק דבר" תמה על הנוסח המעט מעורפל. " והנה מלשון המקרא היה ראוי לכתוב 'אדם מת כי יהיה באהל'. ...? " וממשיך הנצי"ב וקובע: "מזה יצא דרש האגדה בשבת דף פ"ג "זאת התורה אדם כי ימות באהל" אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה"
דרש זה מאד מפורסם ומשמש דרשנים ומגידי ישרים רבים בדרשותיהם. זה כבר התחיל בתלמוד.
אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" - אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". ( בבלי מסכת שבת דף פג ע"א).
ברור שההיגד " במי שממית עצמו עליה", הוא מטאפורי-משל בלבד. אם כן למה התכוון ריש לקיש?
מבט מעניין נותן מדרש תנחומא בפרשת נח סימן ג (וארשה). המדרש מאריך מאד בתיאור הבדל בין ישראל לאומות העולם. ההבדל העיקרי (ואולי היחיד) הוא קבלת התורה. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מסביר לנו המדרש את המשמעות של העיסוק בתורה שבעל פה:
"...ועל שבעל פה נאמר "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם " (איוב יא, ט) וכתיב " לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים: " (שם פסוק, יג)), ומאי 'לא תמצא בארץ החיים' וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר י"ט)
וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כָּרַת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד) ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא על פי הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט)...:"
מדרש זה ואחרים שימש בסיס לדברים המצויים במספר מקומות בספר הזוהר:
מקום העמידו חבורת בעלי המשנה וההלכה] דכתיב (במדבר יט) "זאת התורה אדם כי ימות באהל "ואמרו עלה על כך] מאי =מה] כי ימות באהל? אלא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ולית מיתה =ואין המיתה] אלא עוני דעני ] =שעני] חשוב כמת.. (זוהר - רעיא מהימנא כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קנח עמוד ב).
כך גם במקום אחר בזוהר (בתרגום "הסולם"):
"אמר המאור הקדוש, =רבי שמעון בר יוחאי}, למשה רבינו, עליה נאמר" וזאת התורה אשר שם משה" וגו'. בה הִזהרת לישראל בשעת מיתתך, בה ברכת לישראל בכל שבט ושבט, זה שכתוב," וזאת הברכה אשר ברך משה" וגו'. ומשום זה העמידו החברים בעלי המשנה, שכתוב "זאת התורה אדם כי ימות באהל", ואמרו עליה, מהו, כי ימות באה?, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ואין מיתה אלא עוני, כי עני חשוב כמת". (שמות פרשת תרומה מאמר מנורה שקלים החדש אות תקפז)
מבט קצת שונה, מביא לנו רבי חיים בן עטר מחבר הפירוש על התורה "אור החיים" על פרשיית ווידוי מעשרות בסוף פרשת כי-תבוא (דברים כו, יב-טו). נוסח ווידוי מעשר מופיע בפרשה:
"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי...."
אחרי פרשיה זו מגיע מעֵין סיכום של משה לחומש דברים -לפי דעת רמב"ן (פסוקים טז-יט)
הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ....וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר"
מסביר רבי חיים עטר :
"ואומרו "וללכת בדרכיו", פירוש הגם שלא ציווה ה' ללכת בהם אף על פי כן כשיכירו בהם שהם דרכי ה' כל אשר הוא עושה יעשו כן בני ישראל, כגון ביקור חולים קבורת מתים... וטעם שציווה על עסק התורה באחרונה, להעיר שהגם שהשיג אדם לדעת כל האמור וקיימו, אף על פי כן לא יאמר מה לי ללמוד תורה? אם לדעת מה יעשה ישראל הנה ידעתי וקיימתי כל דברי ה' ,אלא אף על פי כן חייב הכתוב תלמוד תורה, והוא אומרו אחר כל מה שחייב לעשות ולשמוע בקולו כי מצות תלמוד תורה היא מיצווה בפני עצמה שאין זמן להיפטר ממנה עד יום מותו דכתיב (במדבר י"ט י"ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל"
צא ולמד: שני ההסברים להיגד "ממיתים עצמם באוהלה של תורה" הם שני צדדים לאותה
מטבע, האופן בו מבקשים חז"ל להמחיש לנו את דרכו של תלמוד תורה. א. לימוד התורה אינו אמצעי לידיעה ולקיום המצוות, אלא מצווה בפני עצמה. ב. תלמוד תורה היא התורה שבעל פה. ג. אין זו מצווה ציבורית אלא מצווה אישית כחובה על כל איש בישראל. ד. גם מי ששנה ולמד ומקיים את כל המצוות, אינו פטור ממנה עד יום מותו. ה. האידיאל ללימוד תורה הוא עיסוק בה מתוך הדחקת צרכים חומריים שאינם קיומיים והסתפקות במועט. לימוד תורה מתוך עוני חומרי. ו. "ממית עצמו באוהלה של תורה" הוא מי שחשוב כמת היינו עני. ז. ההגדרה מיהו עני נמצא בדיני תרומות ומעשרות: (מסכת פאה פרק ח משנה ח):"מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר ..." חז"ל קבעו אמות מידה להערכת הסכום במונחי צרכי מחיית האדם. לא נרחיב כאן.
ברור שהמציאות טופחת על פנינו ורוב לומדי התורה לא לומדים מתוך עוני. ברור גם שמי שלומד תורה לשמה מתוך רווחה כלכלית קיים מצוות תלמוד תורה. חז"ל הקצינו מאד את ערך תלמוד תורה ("ותלמוד תורה כנגד כולם"). המילה אדם מופיעה גם בפסוק אחר בתורה המבטא אף הוא ערך חשוב (פרשת אחרי מות יח ה ): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' " .חז"ל משתמשים בפסוק זה כדי להדגיש את ערך החיים. "וחי בהם ושלא ימות בהם"
כלומר שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה למעט עבירות שיש לְהֵהָרֵג עליהם. עוני יכול להרוג. מכאן נובעת מצוות צדקה על הציבור לא לתת לעני ליפול. אדם ירא שמיים וירא חטא יודע מתי הוא במצב בו הוא נזקק לעזרת הציבור כדי לאפשר לו המשך לימוד התורה שבעל פה. ד' תמוז תשפ"ד -אריה דיכטוולד
1] dichtwald@gmail.com . כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
&
פרשת חֻקת – אבולוציה או רבולוציה -
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
המהפכות ששינו את העולם
ההיסטוריה מלאה במהפכות ששינו את העולם. המצאת הדפוס במאה ה-15 בידי יוהאן גוטנברג אפשרה הדפסה והפצה של ספרים רבים תוך זמן קצר ובעלות נמוכה, וכך הביאה לעלייה משמעותית בשיעור האוריינות בעולם ולהפצת רעיונות וידע לא רק לבני המעמדות הגבוהים.
המהפכה המדעית במאות ה-16–17 הביאו לגילויים חדשים בתחומי הפיזיקה, האסטרונומיה, האופטיקה, הביולוגיה, הרפואה ואף הפילוסופיה. לאחר קפיאת המדע על שמריו במשך כאלף שנות ימי הביניים, שורת גילויים זו הביאה לתחילתה של "העת החדשה".
המאה ה-18 התאפיינה בשתי מהפכות פוליטיות. המהפכה הצרפתית בשנים 1789–1799 הביאה לסיומה של המלוכה האבסלוטית ונישלה את הכנסייה הקתולית מכוחה. יחד עם המהפכה האמריקנית, שקדמה לה בכ-14 שנה, המהפכה הצרפתית הנחילה לעולם מחדש את הרעיון של זכויות אוניברסליות וחוק שווה לכול החל באותה מידה על כל האזרחים, ללא פריבילגיות למעמדות הגבוהים. נוסף לכך, במאה ה-18 התחוללה המהפכה האורבנית, עם מעבר מסיבי של כפריים לערים הגדולות. במאה ה-19 החלה המהפכה התעשייתית והטכנולוגית (שמאז רק הולכת ומתעצמת), ולקראת סוף המאה ה-20 התחוללה מהפכת המידע עם המצאת האינטרנט.
נראה אפוא שהעולם מתקדם בזכות מהפכות המשַנות סדרי בראשית ומביאות לעיתים התחדשות מבורכת בהיבטים שונים. האם ניתן להסיק מכך כי דרך תיקון המציאות היא על ידי מהפכות? האם כך נרצה לנהוג גם ביחס לתיקון אישיותנו וחינוך ילדינו?
טומאת מת
פרשת חקת עוסקת באחד הנושאים הפחות אינטואיטיביים ביהדות, טומאת המת א. הטומאה מופיעה לאורך התורה בהקשרים שונים, אך המשותף להם אחד – הריחוק מהמוות. התורה היא תורת חיים, ועניינה להוסיף עוצמות חיים, פיזיים ורוחניים, במציאות. ככזו היא מזהירה את האדם להימנע ככל הניתן ממפגש או מגע שאינו מחויב במציאות עם המוות, העלול להחליש את כוחות החיים. אם כן, טומאה אינה ביטוי של רשעה המעידה על מידותיו הפגומות של הטמא, טומאה מבטאת העדר חיים, וככל שהעדר החיים גדול יותר, הטומאה גדולה יותר. מסיבה זו אבי אבות הטומאה הוא המת, ועל כן הבא איתו במגע (אדם או כלי) צריך להיטהר, להוסיף חיים: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.... וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט, יד-כב).
מכאן ניתן להבין מדוע אישה נידה צריכה להיטהר. אישה נידה לא עשתה כל רע, היא רק חוותה פוטנציאל חיים חדשים שלא מומשו שיצא מגופה, ולכן נידתה, אובדן פוטנציאל החיים שלא מומש, מסמלת טומאה. כך גם בנוגע לשכבת זרע שיצא שלא במסגרת הבאת חיים חדשים. כיום, בהעדר אפר פרה אדומה, ההיטהרות כרוכה בטבילה במי המקווה העוטפים את הטובל כמו מי הרחם, והיציאה מהמקווה היא מעין לידה, חיים חדשים. בתקופה שבה היה מצוי אפר פרה אדומה, האדם או הכלי שנטמאו בטומאת מת, על ידי מגע עם אדם מת או אם היו עם המת תחת קורת גג אחת, היו נטהרים באמצעות הזאת מים עם אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לתהליך הטהרה שלהם, וכך לאחר שבוע האדם היה נטהר לגמרי. עם זאת, במקרה של כלי טמא, חז"ל למדו שאם הכלי יישבר ותאבד צורתו המקורית שבאה במגע עם המת הוא ייטהר, ואף אם יותך לכלי חדש הוא יהיה טהור ללא צורך בתהליך אחר של טהרה.
טהרת כלים
הגמרא במסכת שבת (טז, ב) מביאה סיפור מרתק על שלומציון המלכה ואחיה שמעון בו שטח ב.. שלומציון המלכה ערכה משתה חתנים לבנה, ותוך כדי המסיבה אחד הנוכחים מת ומתוך כך כל הכלים שבאולם נטמאו. כדי להימנע מטהרה של כל הכלים שאורכת שבעה ימים, ומתוך רצון לטהר את הכלים באופן מיידי, שלומציון שברה את כל הכלים והביאה אותם לצורף כדי שיחברם מחדש ועל ידי כך הם ייטהרו. שמע זאת אחיה של שלומציון, שמעון בן שטח, ופסק שהכלים יחזרו לטומאתם, "משום גדר מי חטאת נגעו בה". רש"י שם הסביר כי הפתרון הקל והמהיר של שבירת הכלים וריתוכם מחדש ללא המתנה עלול להביא למצב שהאלטרנטיבה ההלכתית (המקורית) של הזאת מי חטאת תשתכח: "נמצאו מי חטאת בטלים, שאין לך אדם ממתין שבעה ימים אלא שוברן, ותשתכח תורת מי חטאת". כדי להימנע מכך שהפתרון הקל של שבירה וריתוך מחדש במקום תהליך טהרה של שבעה ימים יהפוך לנפוץ (לפחות בקרב אלו שיכלו להרשות זאת לעצמם כלכלית), החליט שמעון בן שטח באומץ לב לבטל את האפשרות המטהרת את הכלי על ידי שבירתו ופסק שההיטהרות תעשה רק על ידי הזאת מי חטאת והמתנה של שבעה ימים.
תיקון הדרגתי
הרב קוק התייחס לסוגיה זו ולמד ממנה כיצד על האדם לתקן את מגרעותיו ואת חולשות המציאות. הוא הסביר כי ניתן לתקן את המציאות על ידי מהפכה, רבולוציה, שתעקור את המציאות השלילית מהשורש בבת אחת ותיבנה מציאות חדשה ומתוקנת במקומה, אך בכך תאבד גם כוחות טובים ורצויים. דרך התיקון החלופית היא על ידי תהליך הדרגתי וממושך, אבולוציה. לא על ידי עקירת הכוחות השליליים אלא על ידי תיקונם. אם העולם היה מתנהל לפי הדרך הראשונה, כבר היה ראוי להחריב את העולם כמו בימי המבול בשל העוולות הרבות הקיימות במציאות, ולכן לדרך תיקון זו יש מקום רק בהעדר כל ברירה אחרת. דרך המלך היא תיקון הדרגתי ותהליכי, לא על ידי מחיקת הצדדים השליליים שבנו אלא על ידי תיקונם ועילויים.
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת א, עה):
"והנה, שני דרכים ישנם לטהרת רע עבר, באשר הרע הנמזג בדרכי החיים הוא הולך ומתפשט לפי ערך החלק שהוא נוטל בהם: על כן ישנה השקפה אחת שתסכים לבטל ולאבד בבת אחת סדרים ערוכים ישנים שבהם נשרש הרע והקלקול, ולבנות מהחומר העבר בנינים חדשים. זה הציור ישנו בעולם בכללו, ומגיע גם כן עד פרטיותו באדם, כשמוצא בנפשו רעות ומגרעות מושרשות מאד, יש אשר יעלה על לבבו מחשבה לכתת גופו ונפשו, עד אשר כחותיו יחלשו ויצערו, ועם השבירה של הכוחות כולם, הלא יישברו כחות הרע וההפסד, ושוב ישוב לבנות בנין הגון בסדר נכון על פי דרכי הצדק התורה והמצוה. והנה, אם היתה המידה הזאת נהוגה ביצירה בכלל, כבר היה ראוי לאבד עולם מלא בשביל החסרונות הרבים, בשביל העושק והמרוצה והנבלות אשר השרישו שרשיהם בקרב המין האנושי.
אמנם, אדון כל המעשים הוא אב הרחמים, והוא חס מלאבד כל יציר פחות וכל כח מהמציאות, על כן רק במקום שאין דרך אחר נמצא, שם יוצאת המדה של השחת שרוף וכלה, אבל הדרך התמידי הוא לתקן בסבלנות באורך הזמן וברחמים רבים את המגרעות, באופן שגם הכחות הרעים לא יאבדו מן המציאות, כי אם ישמשו לטובה...".
הרב קוק המשיך והמשיל את דרך טהרת הכלים לתיקון המציאות, והזהיר כי מי ששואף לתיקון המציאות על ידי איבוד והריסת המציאות המקולקלת בסופו של דבר "יאבד רוב טובה":
"...טהרת הטומאה שבכלים, אמנם אפשר על ידי שבירתן, ודאי כיון שבטל שימושן טומאתן בטלה, כמו כן בכל דרכי השימוש האנושיים שמגרעות וטומאות דבקו בהם, ודאי בשבירה חלוטה יטהרו. אמנם, שבירה חלוטה תאבד את הכחות הרעים מהמציאות, ואת הטובים גם כן תחליש ותקטין. וכן בסדרי החיים של החברה, המאבד ושואף להרס בזעף על מנת לתקן בחפזון, יאבד רב טובה.
רושם גדול בהרחקה מזה הדרך של פחז כמים, נמצא בגזירת טומאה ישנה, למען לא יהיה זה הדרך מורגל להטהר מן הטומאות על-ידי שבירת כל הכלי וביטול שימושו, אע"פ שיעשהו כלי אחר מחדש, לא טוב הוא לאבד כלים בשביל הטומאה שבהם על הסמך לבנותם בצורה חדשה, כי אם טהרת מי חטאת היא עושה דרכה במתינות בהזאת שלישי ושביע ג., מטהרת את הטמאים מצד ההסכמה להכנע לחפץ עליון הגנוז ונעלם מעין כל צופה... אמנם, דרך התיקון הולך הוא דרכו לאיטו, יען שהוא איננו מאבד את הכוחות הישנים עם סדריהם כי אם מהפכם לטובה ולברכה, באשר בכל כח היותר שפל הוא משתמש להעלותו להיות לסעד לדברים קדושים ונעלים. זה אנו רואים בטהרת מי חטאת, בהערה שמטהרת אפילו טומאת מת. כלומר שמבארת שיתגלה לפנינו אור עולם כזה וסדרי חיים כאלה, שנשכיל שגם החסרונות הרעים שהם גורמים המות וההפסד גם הם יטהרו, ואיכה זה נרצה בדרך תיקון פתאומי של הירוס ואבדון...".
בסיכום הדברים הרב קוק הזכיר לנו כי אף שלעיתים מפתה לתקן מציאות חסרה ורעה על ידי מחיקתה ובניית מציאות חדשה במקומה (באישיותנו, במערכות היחסים שלנו, בחברה ובכלל), עלינו לקדם את המציאות במתינות ובדרכי נועם:
"וכמה מסוכן הוא הדרך של הריסות הסדרים הישנים והחרבתם בשביל להביא איזה תיקונים נחוצים, כי בהתפשט מנהג כזה יקומו ממחבואם כל עז פנים וכל ריק ופוחז, ויתנשא להעמיד חזון במה שישלח יד בכל דבר מתוקן ומקובל, עד שהטהרה הרצויה ההולכת בדרך התורה היא חלילה תבטל מפני פחזות הפוחזים וההדיוטים הקופצים בראש. משום גדר מי חטאת נגעו בה, להשריש יפה יפה כמה אנו חייבים להזהר שיהיה דרך התיקון בשמירת כל דבר העומד, ובהחזרה לטובה ולטהרה כל רע וכל טומאה מצד הכח הצפון והנעלם בעמקי גנזיה של תורה בדרך שלום ואמת, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
לסיכום
אף שהמהפכות שהוזכרו בתחילת הדברים הביאו להתקדמות העולם מבחינות שונות, לעיתים מחיר המהפכה היה כבד והעולם לא הפך בזכות המהפכות למוסרי יותר.
המהפכה הצרפתית אמנם נועדה להביא לביטול המעמדות, לחירות, שוויון ואחווה, אך תוצאותיה המיידיות היו הרסניות. מקסימיליאן רובספייר, שהיה ממנהיגי המהפכה שהביאה לנפילתו והוצאתו להורג של לואי ה-16, דיבר אמנם על חופש ואחווה, אך בסופו של דבר הקים משטר טרור שהוציא להורג את מתנגדיו, ואף הוא עצמו סיים את חייו תחת הגיליוטינה.
תפקידנו בעולם הוא להיות שותפים למעשה בראשית, בתיקון החיים והמציאות, עקב בצד אגודל, שכן לרוב התיקון הנדרש לא מצריך מהפכות. כך בחיינו האישיים, כך בחינוך ילדינו וכך גם כחברה ומדינה.
שבת שלום!- אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. יש לציין כי כיום, מאחר שאין בידנו אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהרות מלאה וממילא מרבית הלכות הטהרה אינן נוהגות בפועל, ויש להלכות האלה זכר בלבד בדמות נטילת ידיים.
ב. מגדולי החכמים בתקופת אלכסנדר ינאי, שהיה גיסו.
ג. הזאה בימים השלישי והשביעי, כך שתהליך ההיטהרות יארך שבוע ימים ולא בבת אחת, בשבירה וריתוך הכלי מחדש.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת חקת, במדבר תשפ"ד - נחש הנחושת
נחש הנחושת היה צורת נחש שהכין משה מנחושת בהוראת ה'. המטרה הייתה להפסיק את מגפת הנחשים שהכתה בעם. כל מוכש שיביט בנחש זה, יתרפא.
" וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: " (פרשת חוקת כא, ד-ה). הפעם אין לפנינו תלונה ספציפית על מחסור בלחם או במים. טיב התלונה: " וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם ". בלשון פשוטה: נמאס להם מן ההליכה במדבר, ממזון חדגוני שהוא המן. הם מתגעגעים כמו בקברות התאווה (במדבר, פרק יא), לקישואים, לחצילים ולאבטיחים שאכלו במצרים. למעשה הם מתגעגעים למצרים הזכורה להם כגן עדן. אהרון מת, הם ימשיכו ללכת במדבר עד מות הדור שחטא בחטא המרגלים. התלונה היא על המים במשורה והמזון שאינו מגוון. אין להם מוטיבציה להמשיך בדרך. הפעם התלונה אינה רק נגד משה אלא גם נגד ה'.
העונש על כך הוא מכת נחשים, שרפים המכישים אותם והורגים בהם. הם אומרים חטאנו ומבקשים ממשה שיתפלל עליהם. ה' אומר למשה " עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (כא, ח). הנחש אינו קמע. אין זו פעלה מגית אלילית. חז"ל (מסכת ראש השנה ג, ח) אומרים: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגומר (שמות, י"ז) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ"א) "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי "וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים בדומה לידי משה המורמות במלחמת עמלק].
שלושה סיפורים בתורה קשורים לנחש. הראשון הוא הנחש בגן עדן המפתה את חוה לאכול מעץ הדעת תוך הפרת הצו האלוקי. השני הוא במעמד הסנה כאשר חושש משה שהעם לא יאמין לו שהוא שליח ה', ואז המטה שלו הופך לנחש כאות שה' שלחו. השלישי הוא בפרשתנו, כאשר נחשים שרפים מכישים את העם ויש מתים. המכנה המשותף להופעת הנחש בשלושת הסיפורים הוא רגע של ספק או פקפוק, או אובדן אמונה בה' ובדברו. הנחש הוא בעל חיים ערמומי המפתיע את קורבנו. הוא זוחל ואינו נגלה לעין, עד שכבר מאוחר מדי. הוא עוקב אחר טרפו, יש לו סבלנות רבה, הוא מכיש במהירות והכשתו יכולה להמית. נחש הנחושת שעושה משה בצו אלוקים מוּשָׂם על מוט. הכוונה היא שהוא יֵרָאֶה לכול. ספק ואי וודאות אין להעלים. אין לטאטא מתחת לשטיח. ה' מלמד אותנו שיש לפעול להיפך. להציבו גבוה למען יראו אותו כולם. כאשר מנכיחים את הספק יכול כוח משחית להיות כוח מחיה. הנחש הממית הופך לנחש מחיה.
מכת הנחשים היא ענישה של מידה כנגד מידה. העם הלין על ה' ועל חסדיו, והוא הענישם במניעת חסדיו. הנחשים לא נשלחו כדי לפגוע בעם. "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל". נאמרו וַיְשַׁלַּח, וַיְנַשְּׁכוּ, שניהם בבניין פיעל ולא בבניין פעל (שהוא בניין קל.) וישלח בבניין פעל הוא שליחת שליח. זוהי פעולה אקטיבית. וישלח הוא מעשה פסיבי. הנחשים באו מעצמם באופן טבעי כאשר ה' הסיר את השגחתו מהעם, שהרי מדבר הוא מקום משכנם של נחשים ועקרבים. הסיבה לכך שעד כה הם לא הוכשו הייתה ניסית. עכשיו הם בידי הטבע. "והיה כל נשוך נחש וראה אותו וחי". מסביר ספר הזוהר: (שלח, קעה ,עא) "כשהיה הופך עינו ורואה את דיוקנו של נחש, מיד נפחד ומתפלל לה'". וממשיל הזוהר את הדבר לבן אשר בכל זמן שהוא רואה את רצועת אביו מתיירא מפני אביו. מטרת נחש הנחושת הייתה להטיל בהם מורא. אם יחטאו שוב, תכה בהם הרצועה של אבא.
לדעת רש"ר הירש: "לא באה נשיכת הנחשים אלא כדי להראות לעם, שעל כל צעד ושעל אורבות לו סכנות, ורק כוחו של הבורא יתברך באורח נסי מרחיקן ריחוק רב כל כך עד שאפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו...כל הנשוך הוטל עליו לשים כל מעייניו בדמות הנחש למען ידע ויבין...כי הסכנות מצויות תמיד...ויחשוב של רגע...בחיינו כמתנה מידי הקדוש ברוך הוא. ואשרי המתבונן בנחשים השרפים אשר שתו עלינו שרק הוא יתברך משים לאל את כוחם". כלומר, מטרת נחש הנחושת המוצב על נס היא להזכירנו את טובו של הא-ל השומר עלינו תמיד. ולכן על האדם להיות מודע לכך, ולהכיר תודה לאלוקים על החסד שהוא עושה עימנו.
במשך השנים הפך הנחש למושא פולחני. חזקיהו המלך, אשר עשה הישר בעיני ה' השמיד אותו. "הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן: " (מלכים ב', יח, א-ד). חזקיה עשה שתי פעולות ביחס לנחש הנחושת. הוא קרא לו נחושתן שהוא לפי רש"י לשון בזיון , כלומר אינו אלא נחש נחושת, ומוסיף רד"ק: "מה כוח יש בו להרע ולהיטיב". פעולה שנייה היא "וכתת את נחש הנחשת" , כלומר שבר אותו, וטחן אותו עד דק לעפר. זוהי פעולה חריפה וחד משמעית המזכירה את מה שעשה משה לעגל הזהב (דברים, ט, כא)ה' תמוז תשפ"ד -
בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 296 -ממתנה למורשה -חיים קופל.
1) בני ישראל שרו את שירת הבאר: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ..באר חפרוה שרים..וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" (כ"א-י"ז..י"ט). סגנון הפסוק חריג וטעון הסבר. לכאורה, "מתנה", "נחליאל" "ובמות" הם שמות מקומות, אבל מדוע לא נכתב הסגנון הרגיל: "ויסעו ממדבר ויחנו במתנה, ויסעו ממתנה ויחנו בנחליאל, וכן רמות בהמשך? סגנון שנכתב קודם בפרק כ"א-י ואילך. ועוד שמות מקומות אלה, לא נזכרו בפרשת מסעי, ותחתם באו שמות אחרים? ("תורה תמימה" רבי ברוך הלוי עפשטיין).
2) נראה שזו הסיבה שהתלמוד הירושלמי מסביר שלשמות הנ"ל יש משמעות אחרת. התורה אומרת שהקב"ה נתן לנו את הבאר, מתנה, ואח"כ גם נחלה - (נחליאל) - ירושה.(ירושלמי ב"ב , דף כ"ה:)
3) אבל עדיין יש להבין, מה משנה לנו אם קיבלנו את הבאר כמתנה, או כירושה, בכל מקרה היא שלנו?
4) התלמוד הירושלמי לא מתייחס לשאלה זו, אך נראה, שתשובה לשאלה זו ניתן למצוא, מתוך הסיפור התנכי, על כרם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, כפי שמסופר בספר מלכים א פרק כ"א.
5) לנבות היזרעאלי היה כרם בסביבת מִשְׁכָּנוֹ של אחאב המלך. אחאב פנה לנבות וביקש ממנו שייתן לו את הכרם,
הסמוך אליו, והוא יהפכו " לְגַן יָרָק ". בתמורה הציע לתת לו, או כרם יפה ממנו, או כסף במחיר זה. לכאורה זו הצעה שאי אפשר לסרב לה, אך תשובת נבות הייתה מפתיעה: " חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ " (מלכים א כ"א-ג).
6) נתבונן בתשובתו, למה חלילה לי מה'? וכי למכור למלך כרם, שֶׁיָּרַשׁ מֵאֲבוֹתָיו, במחיר הוגן, נוגדת ציווי א-להי? ובכלל צריך אומץ לסרב למלך אחאב ולאשתו איזבל, הידועים בְּעָרִיצוּתָם, מה עוד שהתמורה היא הגונה בהחלט?
7) נראה שהתשובה מצויה בכתוב: כשאדם מקבל מתנה מפלוני, והוא מעביר, או מוכר אותה לצד ג', זה לא נעים, אך הדבר אפשרי. אבל כשאדם מקבל מתנה מאדם חשוב, בעל מעמד, אם הוא ימכור את המתנה לצד ג' , זו תהיה פגיעה ועלבון לנותן המתנה.
8) לכן מסביר נבות, שהכרם הגיע אליו כנחלה-ירושה, מאת ה' כשאלעזר הכהן בהשראת האורים ותומים, ביצעו את חלוקת ארץ ישראל, יחד עם יהושע בן-נון ונציגי שנים עשר השבטים.
9) אילו הייתה כאן שאלה כלכלית, כספית, הייתי נותן לך את הכרם ונענה להצעתך ההוגנת. אבל כאן הכרם הוא מתנה שהקב"ה העניק לנו כנחלה, עת הוריש לנו את הארץ, ע"י שלוחיו עלי אדמות. לכ,ן "חלילה לי מה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ ". אני מוכן לסכן את חיי, ולא לעבור על חלוקת ה' לי את הכרם. ואכן, הֶעֱלִילוּ עָלָיו עלילת שקר וסקלו אותו.
10) עלינו ללמוד מנבות, על היחס הנדרש לארץ ישראל, שזו נחלת אבותינו וקיבלנו אותה בירושה תוך התחייבות שלא נמסרנה לאחרים, בשום מחיר ובשום תנאי. על נחלת אבות לא מוותרים.
(מתוך שיחת הרב ישראל מאיר לאו שליט"א)
11) תשובות לפרשת קרח
א) כיצד נענש קרח במידה כנגד מידה(קצת בהומור)? תשובה: קרח לא המתין עד שיגיע תורו לקבל משרה במנהיגות, כך האדמה גם לא המתינה לו עד 120, אלא לקחה אותו קודם.
ושמואל לרנר הוסיף: קרח "פתח את הפה" על משה רבנו, אז האדמה "פתחה את פיה" עליו.
ב) רמז למצות ביקור חולים בפרשה? תשובה: " אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל אָדָם " (ט"ז-כ"ט). והגמרא אומרת: אם ימותו ככל האדם, שהוא חולה , שוכב במיטה, ואנשים מבקרים אותו, אזי "לא ה' שלחני" (גמ' בנדרים ל"ט. ומסביר רש"י: שבני אדם מבקרים אותם) מכאן רמז למצות ביקור חולים מהתורה.
12) שאלות לפרשת חקת
א) " וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל " (י"ט-ב). איזו אמירה מוסרית, מוציא המגיד מקוזניץ מפסוק זה?
ב) מצא בפרשה מילה שיש בה 4 אותיות עוקבות, לאו דווקא לפי הסדר? (דוגמא: "הכלים" (י"ט-י"ח) ישנן 4 אותיות עוקבות י,כ,ל,מ,).
שבת שלום מחיים קופל -מעדנים 296 פרשת חקת תשפד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.con
או בווטסאפ 052-3604905
