אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, והקהל הרחב בעם.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
***************************************************************************
פרשת כי-תבוא - תשפ"ד,
בחירה אקטיבית בברית הישראלית וערכיה -
מייקל אייזנברג -מנהל ומשקיע בקרן הון סיכון.
לפני כשלושה שבועות נולד לנו נכד ב״ה, בן לחיים וגבריאלה. לפני כשבועיים, בברית המילה נקרא שמו אריאל דוד. בני, חיים, הסביר שירושלים (ש'אריאל' הוא אחד משמותיה) נבחרה להיות "המקום אשר יבחר ה'" בגלל שדוד, שכבר מלך בחברון, רצה לקרב את הבירה למרכז הארץ כדי לאחד ולגבש את השבטים. "המקום אשר יבחר ה'" נקבע בהתאם לבחירה הארצית שלנו היכן להנכיח את ערכי התורה:
הבשורה של דוד היא בשורה של קץ השבטיות, קץ הפילוג בין יהודה לישראל, עידן חדש של אחדות וערבות הדדית… דוד מוכן לוותר על מרכזיותה של חברון בירת יהודה תמורת פיוס ואחדות בין כלל השבטים. ובייחוד בין יהודה ובנימין. … למה אם כן הקדוש ברוך בוחר בסופו של יום לשכן את שמו בירושלים? כי ירושלים, בגלל דוד, היא עיר שחוברה לה יחדיו - יחד שבטי ישראל. מה שקובע את מקום משכנו של הקדוש-ברוך-הוא איננו חלל או מיקום גיאוגרפי מיסטי עם היסטוריה עתיקה בחיקו; הקדוש ברוך הוא נמצא במקום בו אנחנו, אנשי בשר ודם, קובעים ומראים כי אנו חיים בחיבור ובשילוב זה לצד זה. ובמילה אחת – מאוחדים.
חשוב לציין שלמרות שהמדרשים קשרו את זיהוי "המקום אשר יבחר ה׳" למקום שכבר נבחר בעבר כשסיפרו שאדם הראשון, קין והבל, ואברהם בעקידה הקריבו שם, הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים יז, טו) הסביר הפוך, שכל האופציות פתוחות להחלטה שלנו כי היא מבטאת את רצון ה'. באמצעות גישה זו הרמב"ן עונה על הסתירה לכאורה בין הציווי למנות מלך לבין האמירה שה' יבחר את המלך, וממשיך באותו קו גם לבחירת מקום המקדש:
ודעתי בדרך הפשט, כי טעם "אשר יבחר" שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו... וכן על דרך הפשט "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כל שיבנו שם בית המקדש לה', הכל מרצון ה'.
ברצוני להוסיף שהמקדש לא רק יכול להיות מוקם בכל מקום, אלא שבמהלך ההיסטוריה "המקום אשר יבחר ה׳" אכן פעל במקומות אחרים לפני שנבחרה ירושלים.
בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא, מתואר מעמד הר גריזים והר עיבל, מעמד רב רושם ואפילו מאיים, של ברכות וקללות, אליהן מתחייב בשבועה כל העם כולו כאחד (אם כי בתורה עצמה מפורשות רק הקללות בלשון החריפה של "ארור"):
אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן. אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
בפרשת ראה, שם הוזכרו הר הברכה והר הקללה לראשונה, עמדנו על כך שהתורה טווה מערך של נורמות חברתיות כלכליות הייחודיות לעם ישראל, המביאות לברכה של שגשוג כלכלי. במקביל הזהירה התורה מפני הקללה - התחברות לתרבות ולשיטה החברתית-דתית של עמים אחרים, ולכן בפרשת ראה אחרי האמירה הכללית על הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל, התורה הדגישה את חשיבות השמדת כל המזבחות של עמי הארץ. מתוך כך הסברנו שהשבטים שמקבלים נחלות באזורי הספר נמצאים באופן טבעי בממשק כלכלי ודיפלומטי עם עמי האזור, ולכן הם אלו שמתייצבים על הר עיבל - הר הקללה. מי שמתיישבים בספר חייבים להיות מוזהרים שבעתיים מהשפעות של תרבויות זרות.
השבוע ברצוני להתמקד בהקדשתו של הר עיבל כמקום עליה לרגל, ובשבוע הבא אמשיך בעז"ה להסביר מדוע בסופו של דבר הועברה הבחירה לירושלים; האם הבחירה בירושלים היתה בת-קיימא (sustainable); ומה ההבדל באופי החיבוריות שכל אחת מהבחירות מייצגת.
מיד אחרי איזכור הברכה בהר גריזים והקללה בהר עיבל בסוף פרק יא, החל מפרק יב ועד פרק כו, מזכירה התורה עשרים פעמים שבארץ ישראל אמורים לרכז את הפולחן במקום ששמו איננו מפורש - "המקום אשר יבחר ה'". שם מקיימים את כל החובות הדתיות, ושם חוגגים את ההצלחה והברכה הכלכלית:
אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ... (דברים יב, ה - ז)
כך גם בפתח פרשת השבוע שלנו:
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. … וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (דברים כו, א - ב)
איפה אמורים לחגוג את ההצלחה הכלכלית? איפה אמורים לשתף בהצלחה הכלכלית גם את כל המעגלים החברתיים השונים - המשפחה, העבדים בני הבית, הלוויים ואפילו הגרים?
לפי תיאור המצבה שעליה כתובה התורה בהר עיבל, והמזבח שיוקם שם, הייתי אומר שאחרי עשרים פעמים בהם הוזכר "המקום אשר יבחר ה'" בפרשה שלנו הוא נחשף. והתשובה היא הר עיבל - המקום שמצווים לשמוח בו "שם" "לפני ה'", והמקום בו כל עם ישראל התאחד בשבועת אמונים לנורמות המחייבות והבונות שלנו. לא בכדי הפסוקים המתארים את אתר הר עיבל חוזרים על המוטיבים השונים של פרשת הבאת הביכורים והנחתם לפני מזבח ה', שהבאתי לעיל, וגם על מוטיבים נוספים, ששימשו עד כה לתיאור המקום הנבחר (חלק מההשוואות סימנתי בהדגשות):
וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב. (דברים כז, ב - ו)
רד"ץ הופמן העיר שהשומרונים "זייפו את התורה" והחליפו בנוסח המקרא המצוי אצלם את המצוה לבנות את המזבח בהר עיבל - הר הקללה, במצוה לבנות אותו בהר גריזים - הר הברכה. אולם, נראה שהמודל של התורה, וכלכלת האחווה והברית שהיא מתווה, מחייבים את בניית המזבח בהר הקללה דווקא.
הר עיבל מתנשא מעל שכם, אזור המרכז הכלכלי של העת ההיא, על דרך ההר שמתחברת לדרכי המסחר החשובות של התקופה - דרך הים ודרך המלך. דווקא שם מקימים מזבח וכותבים את התורה לעיני-כל כי התורה מסוגלת להתמודד עם האתגרים שהכלכלה, המסחר והחיים עצמם מציבים בניהול מדינה וחברה.
למעשה, ההר הוא הר חשש-קללה, או הר האזהרה-מפני-קללה והפעילות הדתית והלאומית מתרכזת שם במטרה להזכיר שבפעילות הכלכלית, ובייחוד בקשרים בינלאומיים, יש חשש ויש פיתוי לזניחת התורה וערכיה. להר החשש-קללה אנו מצווים להביא את כל הברכה הכלכלית לה זכינו, לאכול ולשמוח לפני ה' כדי להתחבר מחדש לערכים שלנו, ולטעון מצברים תוך כדי קריאת התורה שעל אבני המצבה. זה מה שיועיל לשמור על הכלכלה הלאומית הייחודית שלנו. הנסיונות, האתגרים והקשיים אלו המקומות בחיים עצמם שבהם נדרשות ההנחיות והתובנות של התורה. זה המקום שבו אפשר להנכיח את ה' וערכיו.
לפי התלמוד הבבלי, וכך גם פירש רש"י את הפסוק: "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב", הציווי "בַּאֵר הֵיטֵב" הוא לכתוב את התורה בשבעים לשון. כלומר לא רק שאסור לנו להיות מושפעים באמצעות המסחר מתרבויות זרות, עלינו לחבר את הסוחרים הזרים, הנעים על דרך המלך ודרך הים, לערכי התורה שלנו. אנו מעוניינים שגם הם יעברו בצומת הר עיבל, ויקראו את התורה.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com -מייקל איזנברג.
&
תגובת נשיא המדינה מר הרצוג למאמר של זאב (ווה) פרידמן,חבר הנהלת החברה לחקר המקרא, על התנ"ך "סלע קיומנו"! שפורסם במעריב ובמקור ראשון ביולי 24
פרשת כי תבוא – "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת" - נאום האבנים הגדולות
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 350 ימים.
נפתח בסיפור מוכר, אודות פרופסור זקן מהאקדמיה היוקרתית הסורבון בצרפת, שהוזמן להעביר סדנה בבית ספר למינהל עסקים באוניברסיטת MIT בארה"ב, בנושא: "תכנון זמן יעיל", בפני קבוצה של חמישה עשר מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. הפרופסור העביר מבטו באיטיות על פני הנוכחים, ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי". הוציא מיכל זכוכית גדול מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, והניחו לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, נשא המרצה אט אט את מבטו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין מספר שניות ושאל: "האומנם?" שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בזהירות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות, עד שירדו לתחתית המיכל ומילאו אותו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא? "אחד ממאזיניו השיב: "נראה שלא ". "נכון!" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא חול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות לבין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא? "הפעם, ללא היסוס, השיבו התלמידים המחוננים במקהלה: "לא!" "נכון!" השיב להם הפרופסור הזקן, וכפי שציפו תלמידיו, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה? "השיב אחד הנועזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שיומננו גדוש ומלא התחייבויות, הרי שאם נתאמץ באמת, תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות". "לא", השיב המרצה הזקן. "האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך". דממה עמוקה השתררה באולם. כל אחד מן הנוכחים ניסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם?" כאשר תזהו מהן האבנים הגדולות בחייכם, הכניסו אותן ראשונות למיכל חייכם.
הנה משה בפרשתנו מנכיח לנו בנאומו את האבנים הגדולות במסע בני ישראל לארץ: " וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" (דברים, כז', ב').
מה פשר האבנים הגדולות?
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( דון יצחק אברבנאל 1437-1509 ) מאיר את פשר האבנים הגדולות בפרשנותו: "ענין הפסוקים וכוונתם הוא...שבעברם את הירדן והכנסם לארץ ההיא שירצו לכבוש, יקימו אבנים גדולות אבני שיש טהור ויכתבו עליהם את הדברים לאות ולזיכרון ובדמות חזק, שבאו אל הארץ ההיא בכוח גדול וביד חזקה...ולהיות להם לאות אדנות וחזקה בארץ ההיא".
אכן החיבור מכוח הזכות של עם ישראל לארץ ישראל, יצוק כאבן, ונוכח מספר רב של פעמים לאורך נאומו של משה בפרשתנו, הקורא לנו לנהוג בכוח גדול וביד חזקה, כנגד אלו שעומדים עלינו לכלותינו, לאורך הדורות ובימים הרי גורל אלו.
ארצנו האחת והיחידה, היא האבן הגדולה בחיינו, שעלינו להגן עליה מפני בני החושך בני עוולה שמנסים לקחתה מאיתנו. אנו כאן בכוח הזכות שהוענקה לנו כבר בימי בראשית:
" בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"( בראשית, א', א').
הזכות על הארץ מעוגנת בפרשנותו של רש"י: "בְּרֵאשִׁית - אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ "החודש הזה לכם" (שמות יב', ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
דומה שהמספר הטיפולוגי- שבעה גוים, מתכתב עם שבעה באוקטובר ועם שבע זירות לחימה שאנו מתמודדים איתן כבר 350 ימים.
משה בנאום האבנים הגדולות בפרשתנו, פותח בהצגת אבן גדולה משמעותית נוספת - אבן האחדות , התומכת ומחזקת את החיבור העמוק של עמנו לארצנו, באירוע מקרא הביכורים בפתח פרשתנו:
"וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש " (דברים, כו', א'-ב', ט').
אירוע מקרא הביכורים, מנכיח את האבן הגדולה – אבן האחדות, במשנה במסכת ביכורים:
"כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? מַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ... עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם...וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם נ"א: בֹּאֲכֶם] לְשָׁלוֹם"( מסכת ביכורים פרק ג', משנה ב',ג').
הבה נדמיין לעצמנו את חווית האחדות ברחובה של עיר, עת אנשי ירושלים מקדמים בברכה את אחיהם מרחבי הארץ המעלים את הביכורים. הם אינם שואלים אותם, מהי השתייכותם השבטית או המגזרית. כך גם לא שוללים אותם בגלל דעתם או השקפתם. עיר שחוברה לה יחדיו.
אכן, האחדות היא אבן יסוד המחברת ומעצימה את המחויבות והאחריות של עמנו לארצנו.
אבל משה בנאומו בפרשתנו מאתגר אותנו, ויוצק לנו אבן גדולה נוספת, שהיא כאבן הראשה לאחדות עמנו - אבן ההקשבה:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַד' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו�תָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם." (דברים, כז', ח'-י')
משה בנאומו בפרשתנו, מציב התנאי לאפקטיביות של - שמיעה והקשבה.
כיצד? כך מלמדנו התלמוד: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל - הַס ואחר כך כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב').
כך גם למדנו בפרקי אבות: "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא." (מסכת אבות פרק א' משנה יז')
הרמב"ם ( 1138-1204 )מפרש המשנה שמדובר בהימנעות מדיבורים שהם בעניינים מזיקים ולא מועילים.
גם אברבנאל ( 1437-1508 ) מפרש את המשנה שהיא מדברת על לימוד תורה. אברבנאל מתכוון לאותו מפגש של לימוד תורה, שבו התלמיד רוצה להוכיח לרבו כמה הוא יודע ולא מקשיב בקשב עד סוף הלימוד של רבו.
אבן ההקשבה קוראת תיגר, כנגד העדר תרבות של שיג ושיח או דיון, שמקורם באי הצמדות לכלל הבסיסי של הקשבה אמפתית, שלה קורא משה בנאומו בפרשתנו: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל". בבקשה, הס! שתוק! כבוש את יצריך! התאזר בסבלנות והרגל עצמך, גם להכיל דעה ששונה מדעתך ותן כבוד לרעך המציג את דעתו או את עמדתו, ורק אחר כך תוכל לכתת ולהביע דעתך החולקת והמנוגדת.
קארל רוג'רס ( 1902-1987 ) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy). רוג'רס הגדיר מהי "הקשבה אמפתית": "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי... משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי חוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה".
אבן ההקשבה מתחברת לדמותו האצילה של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין( 1885-1969). כך מספרים שבכל פעם שר' אריה לוין, היה מסיים את אחד מביקוריו אצל האסירים בכלא או בבית החולים –היו כולם בהתרוממות רוח. פעם אחת, אחד מהעובדים ניגש אליו ואמר: "רבי אריה, אני חייב לשאול אותך, איך זה שכולם בהתרוממות הרוח כזאת אחרי שאתה מבקר אותם? מה אתה אומר להם?" ענה לו רבי אריה: "אני לא אומר להם. אני משתדל רק להקשיב ".
לא מקרה הוא שהשורש -שמ"ע מופיע בחומש דברים לאורך נאומו של משה -92 פעם.
האויב של יכולת ההקשבה לאחר, השונה ממך בדעה , מופיע בדמותו של לב אטום בנאומו של משה: "יַכְּכָה ד' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב". זה מצב של אוטם הלב מבחינה חברתית שמעידה על אוטם הקשבה אמפתית, של העדר- לב שומע. כך מפרש רש"י: " וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב - אוטם הלב ".
אטימות הלב , היא אם כל חטאת לקעקע קיומו של שיח הדורש הקשבה אמפתית. רק לב שומע, הוא המאפשר קיומה של הקשבה אמפתית .
הסופר יהודה אטלס מציב לכולנו תמונת מראה: "כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ מַשֶּׁהוּ, וְאַתָּה כָּל הַזְּמַן רַק - "יֹפִי, יֹפִי" מֵשִׁיב, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב." ("והילד הזה הוא אני", הוצאת כתר, 1977).
משה בנאומו אודות אבן ההקשבה, מתכתב עם העיוורון וליקוי המאורות והעדר הקשבה שאחזו בנו בערב השבעה באוקטובר: "וְלֹא נָתַן ד' לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ" ( דברים, כט',ג').
אבל אנחנו למדנו לקח מר ונורא. האתגרים הניצבים בפנינו תובעים מעמנו, לאמץ לחיקנו את האבנים הגדולות ולהכניסן ראשונות במיכל קיום חיינו – הארץ, האחדות וההקשבה.
כך משה בנאומו בפרשתנו מותיר אותנו באמונה ובתקווה:
"יִתֵּן ד' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ. בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים, כח', ז').
עם האבנים הגדולות – ננצח - שבת שלום ומבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
