כניסה חינם לזום פרשת השבוע לחץ כאן:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
************************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, והקהל הרחב בעם.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
***********************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה', ספר דברים, לפרשת 'כי-תבוא':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
האם ייתכן חורבן שלישי?
פרשנותו ההיסטורית הייחודית של הרמב"ן
הרמב"ן, בפירושו לתורה, מציג פרשנות היסטורית לתורה באופן שיטתי; להלן כמה קטעים מפירוש הרמב"ן לברכות ולקללות בסוף ויקרא, ובפרשת 'כי תבוא', שלפי הרמב"ן יש לראות בהן נבואות על חורבן בית ראשון (בויקרא), ועל חורבן בית שני (בדברים):
"...הברית עם הברכות והקללות] שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה, ולגאולה שנִגָּאֵל ממנו; כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב (בשונה מספר ויקרא) ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה... ולא הזכיר בעבֵרות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל... שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט, ב), שבית ראשון מפני מה חרב? מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים; ואילו] בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם.
ולא הזכיר שם (בדברים) המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן (בויקרא), שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו במסכת יומא (כא, א); ואמר בקללות (כ"ח, מט): 'יִשָׂא ה' עליך גוי מֵרָחֹק מִקְצֵה הארץ, כאשר יִדאֶה הנשר...', שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד! הערה: הנשר היה סמלה של רומא!], ואמר שם (כ"ח, לו): 'אל גוי אשר לא ידעת... גוי אשר לא תשמע לשֹנו' (הלטינית; כ"ח, מט) מפני רוב רִחוּקָם מארצנו; ...
וכן (כ"ח, סד): 'וֶהֱפיצךָ ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ', הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו; ו(גם) אמר (כ"ח, סח): 'וֶהֱשיבךָ ה' מצרים באניות', ובגלותנו זה היה (בחורבן בית שני), שמילא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספר הרומיים הערה: הרמב"ן הכיר גם ספרים כאלה!]; וכן מה שאומר שם (כ"ח, לב): 'בניך ובנֹתיך נְתֻנים לעם אַחֵר ועיניך רֹאוֹת וכָלוֹת אליהם כל היום, ואין לאֵל ידיך', (וכן כ"ח, מא): 'בנים ובנות תוליד, ולא יהיו לך, כי יֵלכו בַשֶבי', איננו הגלות שגלו אבות ובנים (לבבל), רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון (בויקרא), מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני (בדברים) הזכיר כן, שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם; וכן (כ"ח, מח): 'ועבדת את אֹיביך אשר יְשַלחֶנוּ ה' בך ברעב ובצמא ובעֵירֹם ובחֹסֶר כל]', היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם (היו) מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד, ולוקחים גופינו וממונינו, כאשר הוא ידוע בספרים.
ועוד ראיה, שאמר (כ"ח, לו): 'יולך ה' אֹתך, ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבֹתיך', כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב – המלך אשר ימלוך עליך – אבל אמר 'מלכך אשר תקים עליך', רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה (לצאצא מהורדוס האדומי) להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא, א-ב); וכל אלה, רמזים כאלו, יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה (מחורבן בית שני).
והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כולם = קיבוץ גלויות] – אמר (דברים ל', א-י): 'והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה...' ... ואלה דברים אשר] יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל" (עד כאן דברי רמב"ן).
ההשלכה החשובה ביותר העולה מדרכו של רמב"ן היא, שלא ייתכן חורבן שלישי, כי אין בתורה קללת חורבן שלישית!
בדרך כלל מביאים לעניין זה פסוקים רבים מדברי הנביאים, וכן מדרש תנחומא (שופטים ט'), "שאין מתישבין בארצם אלא בגאולה שלישית... השלישית, אין לה הפסק"; אולם כל אלה מחייבים להגדיר מהי 'גאולה', ועל זה התעצמו המחלוקות בדורות הקודמים; לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן, לא ייתכן חורבן שלישי, כי התורה קבעה מראש שני חורבנות!
הטענה הנגדית מכוח אזהרת "והיה אם שָמֹעַ תשמעו" כאזהרה קבועה ונצחית, איננה מחייבת חורבן, כי ה' יכול להעניש בדרכים רבות אחרות שאינן חורבן וגלות, וכך כתוב במפורש בשירת 'האזינו' החותמת את דברי משה בשם ה'.
אחרי קיבוץ הגלויות המתואר בפרשת ניצבים, שזכינו ועינינו צופות בו כבר כ-150 שנה ועדיין הוא נמשך והולך, בהחלט ייתכנו ייסורים ומשברים קשים אם לא נהיה ראויים חלילה (כמתואר בשירת האזינו) – אולם אין מקור ואין מקום לחורבן שלישי!
מאות שנים אחרי עליית הרמב"ן לארץ, בעת חורבן הגלות באירופה, בזמן הקשה ביותר לעם היהודי בכל תולדותיו, יחד עם רגעי האיום הקשים ביותר גם ליישוב היהודי בארץ ישראל, עמדו שני גדולי תורה מופלאים בשעה קריטית של סכנה חמורה ביותר, והכריזו ש'לא יהיה חורבן שלישי', כי כך מקובלים אנחנו מאבותינו!
בקיץ התש"ב, צבא הצוררים בפיקודו של רומל השתלט על צפון אפריקה והגיע למצרים, קרוב מאוד לשערי הארץ; הבריטים העמידו מולו את מונטגומרי, אך התכוננו במקביל גם לאפשרות שייאלצו לפנות את כוחותיהם מארץ ישראל כולה, ובפלמ"ח כבר הכינו תוכנית שנקראה 'מצדה על הכרמל'!
הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ביקר אז באמריקה כדי להשיג פגישה עם הנשיא האמריקני וללחוץ עליו להפציץ את מחנות ההשמדה; הפגישה התקיימה, אולם הרב הרצוג יצא ממנה מדוכא; מארחיו הזהירו אותו מלשוב לארץ כי אוניות מוטבעות והצוררים בשערי הארץ, והבטיחו לו דירה ראויה באמריקה עד יעבור זעם. הרב הרצוג ענה להם באחריות מלאה, שלא יהיה חורבן שלישי בארץ ישראל, התעקש וחזר ארצה בטיסות דרך דרום אפריקה ומצרים, א. שבשעריה נעצרו הצוררים!
הרב יוסף כהנמן ב. הקים מחדש את ישיבת פוניבז' בבני ברק בשנות השואה; בזמן המלחמה, בשנת התש"ב שמע שבעלי אדמות בחוף הדרומי מוכרים קרקעות במחירים אפסיים, וקיבל מהם כמעט בחינם קרקע בחולות אשדוד, באומרו – מקובלנו, שחורבן שלישי בארץ ישראל לא יהיה! על הקרקע הזאת נבנתה אחרי שנים ישיבת פוניבז'-אשדוד.
הרב ד"ר יואל בן נון
א. הסיפור מתואר בספרו של הבן, יעקב הרצוג, עם לבדד ישכון, תל אביב תשל"ו, עמ' 17-16.
ב.הרב כהנמן הגיע לארץ בדרכון דיפלומטי בתחילת מלחמת העולם השנייה; אולם ה'חפץ חיים' ברך את הרב כהנמן עוד בתרצ"ג (לפני פטירתו) עם הפסוק מנבואת יואל (ג', ה): "כי בהר ציון ובירושלִַם תהיה פלֵיטה כאשר אמר ה'..."; והפסוק הדומה לו בעובדיה (יז): "ובהר ציון תהיה פלֵיטה והיה קֹדש"; הפסוק נחקק בשער הכניסה של הרב כהנמן לישיבת פוניבז' בבני ברק.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת כי תבוא תשפ"ד -
על ברכות על קללות ועל מצב נפשי
המשותף לפרשת בחוקותי ולפרשת כי תבוא הן הברכות שתורעפנה על העם אם ישמע בקול ה', והקללות אשר תבואנה עליו אם לא ישמע. הפסוקים המוקדשים לקללות, רבים יותר מאשר הפסוקים שנושאם ברכות. הקללות באות לביטוי בפרטי פרטים, בעוד שהברכות נאמרות באופן כללי.
לדעת אִבן עזרא ההבדל בין ההתייחסות לקללות ולברכות אינו כמותי, אלא יש פרוט רב יותר בפסוקי הקללות מאשר בפסוקי הברכות.
בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: ...
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: " (כח, א-ו).
לעומת זאת בקללות נאמר (כח, ל - לג):
אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר י יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ:
שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ:
בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ:
פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים:
נקודת המפתח בקללות אלה היא העדר הנאה מפרי עמלנו. אנו טרחנו ועם אחר אשר לא ידענו, יאכל את הפרי שלא טרח בו כלל.
"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" מציין את השפע, השלוה והנחת הַשּׁוֹרִים על העם. לעומת זאת בקללות מופיע הפסוק ( כח, סז: בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
מהו טיבה של קללה זו ומה משמעותה? תשובה על כך תינתן על פי התיאוריה של הפסיכיאטר אהרון בק (1921-2021), אבי גישת הטיפול הקוגניטיבית התנהגותית (CBT ).
לדעתו מורכב המשולש הקוגניטיבי במקרה כזה משלושה דפוסים.
תפיסה שלילית של האני, האדם מיחס את חוויותיו השליליות לפגם שיש בו. אדם כזה הוא בעל תחושת ערך נמוכה ובעל שיפוט עצמי שלילי.
תפיסה שלילית של העולם, האדם רואה את העולם כמקום עוין כלפיו, המציב לו מכשולים שלא ניתן להתגבר עליהם. הוא מפרש סיטואציות חברתיות באופן שלילי, למרות שיש גם אפשרות לפרשן בצורות אחרות. הוא אינו רואה פרשנות אחרת.
תפיסה שלילית של העתיד, הוא מאמין שלא מצפה לו משהו חיובי בעתיד, ומה שהיה הוא שיהיה.
דפוס זה נשמר על ידי הטיות חשיבה: חשיבה דיכוטומית, שפירושה הכול או לא כלום. (אם לא קיבלתי מאה במבחן, נכשלתי), התעכבות על פרט אחד שלילי תוך התעלמות מפרטים אחרים, הסקת מסקנות ללא נתונים מספיקים. נטייה להכללות (אם לא הצלחתי במבחן זה, לעולם לא אצליח), תחושת ייאוש, אין שום תקווה באופק. זוהי השקפת עולם פסימית וקשה שמאפיינת מאוד מצב של דיכאון. זהו טיב הקללה המופיע בפסוק: "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה". בניגוד לקללות אחרות שהיו ממוקדות בנושא ספציפי של מחלה, תבוסה במלחמה, פגיעה ביבול וכו', כאן מדובר במצב נפשי קבוע מסביב לשעון וקשה מאוד, שמאפייניו הם חרדה שסיבתה אינה ידועה לאדם, עצב ודיכאון.
המשורר נתן אלתרמן נתן ביטוי לתופעה זו בשירו משקפיים וורודות. (הבאתי רק קטע מן השיר)
יֵשׁ פֹּה תַּחַת הַשָּׁמַיִם
כְּלָל יָדוּעַ בַּסְּפָרִים-
כְּצִבְעֵי הַמִּשְׁקָפַיִם
כָּךְ הוּא צֶבַע הַדְּבָרִים.
בִּשְׁחֹרוֹת רַק רַע רוֹאִים פֹּה
בִּוְרֻדּוֹת הַכֹּל תָּמִים....
מי שרואה רק שחור, ומאמין שזה הצבע היחיד בחייו, מבטא נקודת מבט סובייקטיבית קודרת שאין בה מקום לראיה רחבה יותר של החיים. בְּפָּלֶטַת הצבעים שלו אין צבעים אחרים. י"ב אלול תשפ"ד -בלומה דיכטוולד
&
לע"נ חותני ר' נתן נטע מאיר ב"ר חיים הלוי ז"ל לע"נ מרת מרים בת ר' אברהם ע"ה
ב"ה. פרשת כי תבוא תשפ"ד -דִּיאָלוֹג שֶׁל הַשְׁקָפוֹת
אריה דיכטוולד - ( לימוד פשט בפרשה ועוד קצת) א.
פרשת כי תבוא מתחילה בשתי מצוות שהן ארבע התלויות בישיבה בארץ: מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש ומקרא ביכורים בפני הכהן ומצוות ביעור וּוידוי מעשרות. נדון הפעם בהיבט מסוים בביעור מעשרות. נתחיל בביאור שתי המצוות.
ביעור מעשרות
מתוך ספרו של הרב אליעזר מלמד "פניני הלכה" כרך "כשרות הצומח" כרך א:
מחזור המעשרות מורכב משתי סדרות של שלוש שנים. בכל השנים מפרישים תרומות ו’מעשר ראשון’, אולם ‘מעשר שני’ ו’מעשר עני’ מתחלפים. בשנה הראשונה והשנייה מפרישים ‘מעשר שני’, ובשלישית ‘מעשר עני’. וכן בסדרה השנייה: בשנה הרביעית והחמישית ‘מעשר שני’, ובשישית ‘מעשר עני’. בשנה השביעית =שמיטה] הפירות הפקר וממילא אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות.
לאחר כל מחזור של שלוש שנים מצווה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות ולחלקם, וזוהי מצוות ‘ביעור מעשרות’, שנאמר (=בפרשתנו=דברים יד, כח): “מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ”. כלומר, עד זמן הביעור חובה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות מפירות שלוש השנים שעברו, ולתת את התרומות וְהַחַלָּה לכהן, את ה’מעשר-ראשון’ ללוי, ואת ה’מעשר-עני’ לעני, ואת פירות ה’מעשר-שני’ ו’נטע-רבעי’ להעלות לירושלים ולאכול בטהרה.
מי שלא הספיק להעלותם לירושלים והגיע זמן הביעור, צריך לבערם מרשותו בשריפה או בדרך אחרת שמאבדת אותם מהעולם. ... (המשך)
ווידוי מעשרות
...מצווה למי שביער את מעשרותיו מביתו כהלכה, להתוודות על כך לפני ה’ במנחה של יום טוב האחרון של פסח בשנה הרביעית ובשנה השביעית לשמיטה (משנה מעשר שני ה, י). שנאמר: (=בפרשתנו= כו, יב-טו):
“כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר… וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלוֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”. עד כאן מתוך הספר
השאלה : מה קשור הפסוק האחרון ("השקיפה") לווידוי ?
כדי לענות על השאלה עלינו לחקור מעט מה המשמעות של המילה "השקיפה". אגב, אפשר היה גם לכתוב 'הבט משמיים וראה'. מה מיוחד בהשקפה ?
תצפית לפני הפיכת סדום: (פרשת וירא (בראשית יח, טז): וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם:
יצחק ורבקה מתארחים אצל אבימלך מלך פלישתים:" (בראשית (פרשת תולדות) כו, ח): וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
בקריעת ים סוף: (שמות (פרשת בשלח) יד,כד) : וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם:
אם סיסרא ממתינה לבנה: (שופטים ה, כח): בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו
ארוונה היבוסי מנסה להציל את חלקתו ("גורן ארוונה"): (שמואל ב פרק כד פסוק כ): (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה:
סופה של איזבל מלכת ישראל: (מלכים ב פרק ט) : (ל) וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן: (לא) וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו: (לב) וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים:(לג) וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ! וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה:
מסקנה: המכנה המשותף לכל המופעים: השקפה שבעקבותיה בא אסון - טרגדיה-אילוץ כפוי למשקיף ולפעמים לנשקף. !!
אם כך, מה עם "השקיפה ממעון קודשך..." איך השקפה זו צועדת עם בקשה לברכה ? תשובת חז"ל:
מדרש: פרשת וירא (מדרש אגדה (בובר) פרק יח סימן טז): "וישקיפו על פני סדום." כל מקום שנאמר השקפה - לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך" (=בפרשתנו=דברים כו טו), שבשביל שהם נותנים תרומות ומעשרות לבעליהם חוזרת מידת הפורעניות לברכה =ההשקפה מותנית.
דע מה למעלה ממך: (דברים (פרשת עקב) פרק יא, יב) ): אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
צא ולמד: ההגדרה של השקפה: ראיה, הַבָּטָה, הסתכלות. אילו מילים נרדפות, אם כן, האם יש משמעות מיוחדת למילה "השקפה"?. 1. כל המילים הנרדפות מבטאות מצב של ראיה חד-כיוונית. אולם, השקפה היא ממוקדת ונקודתית. כך אברהם בהשקיפו על סדום, אבימלך הרואה את יצחק ואשתו, כך הקב"ה המשקיף על המצרים בקריעת ים-סוף וכו'. 2. למשקיף יש מטרה מוגדרת=אובייקט. 3. מאפיין נוסף של השקפה היא הירידה לפרטים. (כִּוְּנוּן לרזולוציה גבוהה). אם כן, השקפה היא ראיה יותר פרטיקולארית-ייחודית, מיוחדת ונבדלת מאחרים.
האם כך גם השקפתו של הקב"ה ? באה התורה ומחדשת לנו שבניגוד לבשר ודם הרי האובייקט הנשקף יכול לנהל "דיאלוג של השקפות". יתר על כן, הנשקף יכול לחולל שינוי בהשקפת ה'.
כל ההשקפות שראינו עד לפרשתנו, תוצאתן הרות-אסון, סדום נחרבה, המצרים טבעו, סיסרא נהרג, וכו'. התוצאה היא אחת.
השקפתו של ה' מאפשרת שינוי בתוצאה. א. התורה מעידה כי ארץ ישראל נמצאת תחת השגחתו המתמדת של הקב"ה כל ימות השנה. ב. הארץ ניתנה לישראל כהבטחה לאבות. הבטחה זו יצרה ברית אֲמָנָה בין ה' ועמו. ג. הארץ ניתנה במתנה לעם ישראל: ...אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. 4. הישיבה בארץ מותנית בקיום המצוות ובעיקר במודעות כי אנו נמצאים על אדמתנו בזכות ובחסד - אבל, קיימת האופציה של גלות. (ויקרא פרשת אחרי מות יח, כה): וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:
האופציה הזו יוצרת מתח קבוע בין תחושת הקביעות ובין תחושת הארעיות. הארץ מְשֻׁיֶּכֶת לעם ישראל לצמיתות אבל קיימת סכנה שהארץ תהיה שוממת מהעם.
מצוות התלויות בארץ כמו מעשרות, ביכורים, מעשר בהמה, פטר חמור, מיועדות לְקַבֵּעַ את המודעות להדדיות שבין מעשינו לבין שכרנו בארץ ישראל. התודעה הדתית חייבת להיות נטועה בעבר, בהווה ובעתיד. עבר: ההבטחה לאבות-יציאת מצרים-מתן תורה-ההתנחלות בארץ. הווה: ישיבתנו היא בזכות ובחסד. עתיד: ישיבתנו מותנית במעשינו. החסד הוא כחוט השני העובר מעבר לעתיד. עתידנו בארץ תלוי במעשי החסד והצדקה שנעשה. "שבשביל שהם נותנים תרומות ומעשרות לבעליהם חוזרת מידת הפורעניות לברכה".
האופציה של מידת הדין קיימת. את הווידוי אומר המביא בשקט ומרים את קולו כאשר הוא מגיע ל"השקיפה". זהו שיא הדיאלוג, שמתקיים כל השנה, בין המאמין למטיבו ומבקש לקיים את הפסוק: כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. מתי ? כשתשקיף כלפי מעלה בעת מעשיך ופעולותיך. תבין שלא "כוחי ועוצם ידי עשה את הדבר הזה".
י' אלול תשפ"ד -אריה דיכטוולד.
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. מיועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 306 -הוי זהיר במצוות - חיים קופל
1) פרשתנו פותחת במצוות "מִקְרָא בִּכּוּרִים": "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה..וְשַׂמְתָּ בַּטֶּנֶא..וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם .. וּבָאתָ אֶת הַכֹּהֵן..וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם להשם" (כ"ו-ב..ג).
2) המשנה במסכת בכורים אומרת: כֵּיצַד מַפְרִישִׁין אֶת הַבִּכּוּרִים: יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, קוֹשְׁרוֹ בְּגֶמִי וְאוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים. (פרק ג' משנה א'). לומדים מהמשנה את חביבות המצווה, אע"פ שהפרי עדיין לא בשל כל צרכו, נִתַּן לְיַחֲדוֹ לְבִכּוּרִים ע"י קְשִׁירָתוֹ בְּגֶמִי, כסימן.
3) מעניין, שהתורה מחברת את מצוות בכורים עם איסור בשר וחלב. ואומנם, הן בפרשת משפטים, והן בפרשת כי תשא כותבת התורה "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך, לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כ"ג-י"ט ו-ל"ד-כ"ו). ונשאלת השאלה, מה ראתה התורה למקם את איסור בשר וחלב בצמוד למצוות בכורים?
4) תשובה לשאלה ניתן למצוא בתוך כְּתָב הַסְכָּמָה שכתב הרב אייזיק אזבנד זצ"ל ראש ישיבת טלז בארה"ב, לידידו הרב רחמים עבוד, שחיבר ספר על דיני בשר וחלב, וכך כתב.
5) מספרים על המהר"ל מפראג, שחי לפני כ-450 שנה ויום הזיכרון שלו, חל ממש היום ב-י"ח אלול שס"ט (1,609). הוא היה בידידות עם המלך. אותו המלך אהב מאד לאכול דובדבנים, והצטער מאד שעונתם רק בין החודשים מאי-יולי, כל שנה. לכן הוא פנה לידידו המהר"ל מפראג, בבקשה שֶׁיְּגַדֵּל עֲבוּרוֹ דובדבנים גם בחודשי החורף. המהר"ל פנה לְאַגְרוֹנוֹם של המלך, והדריך אותו לבשל גדי בחלב, לשפוך את התבשיל כל יום, על שורש עץ הדובדבן, כך כל יום, עד לאחר שיצאו הפרחים, ובהמשך גם פרי הדובדבן.
6) ואומנם, גדלו דובדבנים בקצב מהיר, גם שלא בעונתם הרגילה. המלך שמח, ושיבח את המהר"ל על תגליתו. במקביל כתב הָאַגְרוֹנוֹם, את התגלית בספר שחיבר, מבלי להזכיר כלל את שם הממציא, המהר"ל.
7) כעבור כ-280 שנה, בעת ששהה רבי יהונתן אייבשיץ בשירותים, הוא קרא בספר שהיה מונח שם (כדי להסיח דעתו שלא יחשוב בדברי תורה), על שיטה שבה ניתן לְזָרֵז את גידול הדובדבנים , ע"י דִּשּׁוּן הַזְּרָעִים מבישולי בשר וחלב.
8) אין מקריות בעולם, וכשיצא רבי יהונתן אייבשיץ מהשירותים, הוא חשב איך לחבר את התגלית שקרא בספר עם התורה, ומצא שזאת הסיבה שחיברה התורה את צִוּוּי מִצְוַת בִּכּוּרִים, עם איסור בשר וחלב. שהרי המשנה במסכת בכורים, כותבת על חביבות מצוות בכורים, ואיך אדם מזדרז לקיימה (כנ"ל), ממילא יש חשש שהאדם יהיה לָהוּט לְקַיְּמָהּ וִידַשֵּׁן אֶת הַזְּרָעִים עם בישולי בשר וחלב, כדי לזרז את גידולם, כשיטת המהר"ל. לכן הצמידה התורה למצות בכורים, את איסור בישול בשר וחלב לומר לך: אומנם נכון וראוי להזדרז בקיום מצוות בכורים, אבל אין זה מתיר בישול בשר וחלב.
9) ואומנם כעבור כ-120 שנה כתב את הרעיון הנצי"ב בספרו "העמק דבר" , על התורה, הן בפרשת משפטים והן בפרשת כי תשא. מעניין איך השתרשה תגלית המהר"ל להסבר פסוקים בתורה.
10) תשובות לפרשת כי תצא
א) "וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי" (כ"ה-ז).
מה ההבדל בין "מֵאֵן" ובין "לא אָבָה "?
תשובה: "אבה" מבטא את רצון הלב, או נטית הלב. "ממאן" - זה סירוב בפה. יתכן מצב שאדם "אוֹבֶה": רוצה בלבו, אֲבָל "מְמָאֵן" בַּפֶּה. מצב של אין פיו ולבו שווים.
ב) שלוש מילים זהות, או דומות, בפרשתנו, נמצאות באחת מחמש המגילות, בפסוק אחד? תשובה:1) הפסוק בפרשתנו " ונקרא שמו בישראל" (כ"ה-י) מופיע במגילת רות "ותאמרנה הנשים..ויקרא שמו בישראל" (ד-י).
11) שאלות לפרשת כי תבוא
א) איזה עיור רואה היטב?
ב) "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה וּבְטוּב לֵבָב" (כ"ח-מ"ז). על מי מסופר שאמר פסוק זה פעמים רבות בזמן השואה?
שבת שלום -מחיים קופל - מעדנים 306 פרשת כי תבוא תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל דוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת -*כי תבוא- תשפ"ד-יגאל גור אריה -"מה רב כוחה של מילה טובה"
לעיתים אנו לא מודעים עד כמה חיוך ברגע הנכון יכול לשנות, מה רב כוחה של מילה טובה קטנה ועד כמה צעקה עשויה לחולל שינוי. הדברים הקטנים הללו, שברגע התרחשותם נראו שוליים, מתגלים לאחר זמן כמחוללי מציאות. דוגמא לכך יש בפרשת השבוע הפותחת במצוות הביכורים.
כל אדם מישראל מחויב להביא את ביכורי פירותיו לבית המקדש וכך להעניק משמעות רחבה ועמוקה להצלחתו הכלכלית. מעבר להעלאת הפירות למקדש, ישנה חובה גם לומר טקסט המכונה "מקרא ביכורים" . הבחירה במקרא ביכורים נובעת מכך שבספר שמות התורה מנסחת את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבט של מי שחי בזמן השעבוד במצרים, בעוד מקרא ביכורים מביא את הסיפור מנוקדת מבט של מי שחי בארץ ומפרספקטיבה אחרת לגמרי.
שלושה מכתבים של המשוררת זלדה ,שנמצאו לאחרונה. יש שם כמה שורות יקרות ערך שאפשר לצטט. זלדה הייתה משוררת דתייה ,ירושלמית , מורתו של עמוס עוז, ידידתה של יונה ולך.
שירה המפורסם ביותר הוא "לכל איש יש שם" אבל הוא רק פנינה אחת מתוך כלל יצירתה. במכתבים שנחשפו רק לאחרונה ,זלדה כותבת ככל הנראה לקרוב משפחתה שמתחתן. "...לא כתבתי לך כל הזמן אבל בליבי התפללתי לאושרך, הן נוצרת בשביל להעניק אושר ולקבל אהבה קדושה כשרה ..."
היא כותבת לו ,"..*שרק לא תטעה, בגלל תנאים חיצונים שאינם בשורש, ותחשוב אחרת על עצמך*..."
במכתב אחר היא מוסיפה :..*החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים*..."
בסיום אחד המכתבים היא נותנת לו עצה נוקבת לחיים, לא לחיות לפי "מה יאמרו " ולא לשקוע בביקורת עצמית. הנה הדברים בלשונה היפה: "פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמי 'בעני השכנים' ולא בעיני האין סוף ).ואין בזה ענווה כלל –כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות .אהב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך..."
כשם שזעקת בני ישראל עלתה אל הקב"ה והוא שמע בה יותר ממה שעם ישראל השמיע בה במודע, *כך ראוי לכל מנהיג לקלוט את צעקותיהם של אלו שבעקבות סבלם לא מסוגלים לבטא באופן ברור ומודע את מצוקתם ולהיענות להם*.
תשלום טיפ
מעשה בילד בן 9 שנכנס לבית קפה והתיישב ליד שולחן ריק.
המלצרית ניגשה אליו והוא שאל אותה: "בבקשה, כמה עולה
גלידה רגילה עם תוספת סירופ שוקולד ואגוזים? "עשרה שקלים"
השיבה המלצרית. הילד הוציא את כספו מהכיס, ספר את המטבעות ושאל: "כמה בבקשה עולה גלידה רגילה ללא סירופ שוקולד ואגוזים? המלצרית השיבה ברגזנות ובחוסר סבלנות: היא כבר שפטה אותו בליבה שהוא ילד נודניק, ואמרה לו. חמישה שקלים... הילד הביט במטבעות שבידו ואמר:
"אז אקח גלידה רגילה בבקשה... המלצרית הביאה לו בחוסר חשק את הזמנתו, זרקה בברוטליות את החשבון על שולחנו והלכה. הילד אכל את הגלידה באטיות והביט מבעד לחלון. כשהגלידה נגמרה, שילם הילד את
החשבון והלך. לאחר זמן מה, הגיעה המלצרית לנקות את שולחנו ודמעות חנקו את גרונה והיו בעיניה, כאשר היא ראתה 10 שקל על השולחן.
*חמישה מהן היו מיועדות לתשלום הגלידה והחמישה האחרים לטיפ בשבילה*
״אל תתלהבו מאדם שיש לו הרבה ונותן לכם מעט, תעריכו אדם שאין לו כלום, ומנסה לתת לכם הכל!״. כמה פעמים אנחנו שופטים וקופצים מסקנות לגבי אדם כלשהו, כאשר אנו לא יודעים את הסיבה האמיתית למעשיו. לעולם, אבל לעולם אל לנו לשפוט כל אדם באשר הוא. *תדונו תמיד כל אדם לכף זכות*, ממני איש פשוט.
עוד שבוע חלף
ללא ניד עפעף
אף דמע לא זלף
חיוך מרושע נוסף
מי שלחיות נכסף
לא יזכה לתוסף
כי עדיין לא נחשף
מצפונו המשופשף
ומחיינו טרם עף
שתהא השבת -שקטה שלווה וענוגה! -*יגאל גור אריה*
&
