אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.............................................................................
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בינה בתורה – דברים, לפרשת כי-תבוא:
מקרא ביכורים ווידוי מעשרות
אחרי פרשיית "זכור את אשר עשה לך עמלק", שמקומה הטבעי יחד עם פרשיות המלחמה (פרק כ'), אנו מוצאים את מקרא ביכורים ווידוי מעשרות. לכאורה, מקומה הטבעי של פרשיית מקרא ביכורים (כ"ו, א-יא) הוא יחד עם פרשיות החגים (פרק ט"ז), בין שבועות לסוכות; מדוע היא מופיעה בפרק כ"ו, הפרק החותם של פרשיות החוקים והמצוות, לפני מעמד הברית (כ"ז-כ"ח)?
ברור עוד יותר מקומו הטבעי של 'וידוי מעשרות'; נסו נא לקרוא ברצף מפרק י"ד ולעבור מיד פרק כ"ו:
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה... מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא, וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ... (י"ד, כב-כט)
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת, שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה – וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ... הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; (כ"ו, יב-טז)
זאת ממש פרשייה אחת. ממילא, נשאלת השאלה גם לגבי וידוי מעשרות: מדוע וידוי מעשרות מופיע בחיתום החוקים והמצוות, בפרק כ"ו?
לתופעה זו קוראים 'מבנה סגור' (=מבנה כיאסטי); יש כאן סגירה חוזרת לראש לחוקים ולמצוות של "המקום אשר יבחר ה'" (פרקים י"ב עד ט"ז), כחלק ממבנה סגור מקיף שתחילתו בפרשת 'ראה' בראשיתה.
מצד התוכן יש לשאול: מדוע נבחרו פרשיות אלה לחיתום?
בשתי הפרשיות האלה יש שתי הצהרות חגיגיות של אדם מישראל, המהוות את תמצית הכול; שתי ההצהרות האלה מתאימות בדיוק לחיתום החוקים והמצוות, כי הן הצהרת הרֵאשית והצהרת הסיכום.
על רֵאשית פרי האדמה קורא מביא הביכורים את רֵאשית היותנו לעם (וחלקה העיקרי, "ארמי אֹבֵד אבי..." השתלב בהגדה של פסח). הצהרת הסיכום תישמע בסוף מחזור המעשרות, כאשר מפריש הקודש (=התרומות והמעשרות) קורא סיכום חגיגי ומפורט: "...עשיתי ככל אשר צִויתָני", ומבקש ברכה מלפני ה':
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; (כ"ו, טו)
ברית עיבל
מימי נעוריי הטרידה אותי השאלה: מדוע דווקא 'הקללה' (בעיבל) היא מקום המזבח והברית? מדוע הקללות תופסות בהמשך מקום מרכזי, ואילו הברכות מופיעות בקיצור?
תשובה לשאלתי קיבלתי כשנתקלתי בחוזי שכירות וקניית בית ונחלה. החלק הטוב והישר קצר ביותר, ואילו החלק הקשה והרע הוא ארוך, מתיש ומרגיז; אמרתי לעורך דין אחד: 'אני באמת חשוד בכל המזימות הכתובות בחוזה? על כל 'הקללות' האלה אני צריך לחתום? ענה לי עורך הדין בחיוך: אתה לא חייב, אבל אם לא תחתום לא תוכל להיכנס לדירה! הבנתי, שכניסה לבית מחייבת לחתום מראש על כל מה שעלול לקרות! ברית עיבל היא ברית הכניסה לארץ האבות.
הארכיאולוג פרופסור אדם זֵרטל ז"ל גילה וחפר מקום כינוס המוני, ואתר פולחני ישראלי, במדרגה צפון-מזרחית של הר עיבל (מול הר כביר).
הנה עיקרי ממצאיו:
מחקר המקרא, אם רצונו להיקרא 'מדע', חייב – במיוחד לאור ממצאי עיבל – לנטוש את השערות 'הביקורת' ולהתחיל מבראשית.
מימוש הקללות בחורבן בית שני
פרק הברכות והקללות הנורא פה נתפרש על ידי הרמב"ן כנבואה מדויקת, שהתקיימה בהיסטוריה בחורבן בית שני ביד רומא ובגלות הארוכה!
הרמב"ן מביא לכך הוכחות רבות, ונמנה כמה מהבולטות שבהן:
(1) יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ, אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ, וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן; (כ"ח, לו)
זה מה שקרה בהליכת אגריפס (מבית הורדוס) לרומא לפני החורבן; הביטוי "מלכך אשר תקים עליך" גם מורה שלא היה ראוי למלוך. ייתכן, שגם שביית אריסטובולוס החשמונאי והבאתו לרומא רמוזה בפסוק זה, לדברי הרמב"ן.
(2) יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר, גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ; גּוֹי עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן; (כ"ח, מט-נ)
האשורים והבבלים דיברו שפות שמיות (אכדית וארמית) והייתה להם קרבה תרבותית, לכן הגלות שלהם לא מתאימה לפסוקים אלו.
רק רומא מתאימה להגדרה של "גוי אשר לא תשמע לשונו", וגם סמלה היה נשר.
(3) וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ... (כ"ח, סד)
פסוק זה מדבר על הגלות הארוכה והמפוזרת בכל העולם, גלות בית שני, ולא גלות בבל (אשר מתוארת לדעת רמב"ן בויקרא כ"ו).
(4) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ, וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶש; וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ; בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה;
(כ"ח, סה-סז)
פסוקים אלו מדברים על גזרות הגלות בארצות השונות, עם הפחד והבריחה המתמדת מפני פרעות ופוגרומים.
(5) וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ, וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה; (כ"ח, סח)
פסוק זה מרמז על טיטוס, שמילא ספינות בעבדים יהודים למכור בשוקי מצרים אחרי החורבן השני. בעת חורבן בית ראשון ברחו יהודים רבים למצרים, אבל לא באניות ולא כעבדים למכירה (ירמיהו פרק מ"ג).
(6) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב; (כ"ח, סט)
בפרק הזה לא נרמז קץ לגלות, לעומת הרמז על 70 השנה של גלות בבל (בקשר לשמיטות), בסוף ויקרא; זאת, מכיוון שהגלות הארוכה תסתיים בקיבוץ גלויות, שאין לו תאריך נקוב, והוא מתואר בפרשת נצבים, בפרק ל'. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
פרשת כי תבוא – "אָרוּר, מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" – נאום שמירת שמו הטוב של האדם
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פתאום קם אדם בבוקר ומוצא עצמו קורבן להוצאת שם רע עליו, אם כתוצאה, מכַּוָּנַת מכוון בזדון או כתוצאה מרשלנות בשוגג. בשני המקרים שמו הטוב של אדם נפגע .
פגיעה בשמו הטוב של האדם היא הקשה ביותר. שהרי מה נותר לאדם בחייו ובמותו- רק שמו הטוב. ביטוי לכך נמצא במסכת אבות : "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה כְּתָרִים הֵם: כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת; וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן."( אבות, ד', יג').
משה רבנו בנאומו המתמשך לאורך ספר דברים, פורס לפנינו אירועים טראומטיים שונים, ששמו הטוב עמד במבחן .
כך למשל, בחטא המרגלים :"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן... וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים, א' ,כב'-כז'). שמו הטוב של משה עומד במבחן, באיזו מידה הוא כמנהיג המסוגל להנהיג העם ולהטמיע בו את אהבת הארץ ולהביאו בה.
כך גם באירוע חטא העגל :" וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים,ט',טז'-יז'). גם באירוע זה שמו הטוב של משה עומד במבחן, איפה נכשלתי כמנהיג, בשבירת הכלים האמוניים של עם ישראל.
הנה גם באירוע קורח ועדתו:"וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים, יא', ו').כיצד חש משה, ששמו הטוב מתערער, בעקבות ניסיון הפוטש' כנגד מנהיגותו .
כך גם האזנו לנאומו של משה בשבת הקודמת באירוע לשון הרע של מרים אחותו כנגד ציפורה אשתו: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד ... זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ד' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם " (דברים, כד', ח'-ט', כב').צָּרַעַת , מצורע -ראשי תיבות- מוציא שם רע.
לכן לא מפתיע שמשה בנאומו בפרשתנו יתייחס גם לתופעה הקרויה - בִּיוּש –שיימינג ( Shaming):
"אָרוּר, מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן"(דברים, כז', כד')
כך רש"י (1040-1105) מפרש זאת בבהירות : "על לשון הרע הוא אומר ".
תופעת הבִּיוּש –שיימינג ( Shaming) שמקורה במונח האנגלי בושה: Shame, ובעקבות זאת גם בעברית- שֶׁיְימִינְג, הוא פרסום התנהגות שלילית אודות אדם, על מנת לביישו ולפגוע בשמו. כמו כן, פגיעה במוניטין של מותג או ארגון. בימינו אנו עדים לתופעת הביוש בכלי התקשורת השונים ובעיקר באינטרנט וברשתות החברתיות.
במאי 2015 התאבד בישראל אריאל רוניס, מנהל לשכת רשות האוכלוסין בתל אביב, שהואשם באפליה בפוסט בפייסבוק שהתפרסם והפך ויראלי במהירות. כותבת הפוסט רואיינה בהמשך בטלוויזיה והאשימה את רוניס בגזענות. רוניס ניסה לטעון כי לא הייתה גזענות במקרה, אך תשובותיו נבלעו. לאחר מספר ימים התאבד בביתו, לאחר שפרסם פוסט המציג את מניעיו. לאחר שנודע על התאבדותו של רוניס פרסמה האישה שהתלוננה על התנהגותו, הודעה בה הביעה צער עמוק.
הנה כי כן, משה מסיים את נאומו בפרשתנו : "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ד' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת, הַגְּדֹלֹת, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ, הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים, הָהֵם. וְלֹא-נָתַן ד' לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.(דברים, כט',א'-ג')
משה מדגיש את חשיבות השקיפות כאנטי תיזה לפעילות לא ראויה בסתר – "אַתֶּם רְאִיתֶם... אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ד' לְעֵינֵיכֶם."
משה בנאומו מדגיש את העוגנים באדם, שיעמדו לו כמנגנוני הגנה וסיוע, כנגד פעולה של ביוש ופגיעה בשמו הטוב, והם – רגישות וחוכמת הלב-לֵב לָדַעַת ,ניראות וראייה, כאנטיתיזה לפעילות מגונה בסתר -וְעֵינַיִם לִרְאוֹת, וחשיבות האזנה של המבייש טרם הביוש, לאותו אדם שבכוונתו לבייש ולפגוע בו בסתר.
במילים אחרות, משה פונה בנאומו לכל אותם מוגי הלב והפחדנים, שבמצח נחושה, לא בוחלים באמצעים נמוכים, להכות אדם בסתר ולפגוע בסתר בשמו הטוב ולהרוס את חייו וחיי משפחתו.
עד כמה מוכרים לנו אנשים שנוקטים בשיימינג כלפי אדם אחר ופוגעים בשמו הטוב, שללא בדיקה וגילוי אחריות, מסתתרים מאחורי מקלדת בביתם בסתר, אינם מזדהים , אינם טורחים לבדוק המידע שבידם, שפועלים במקרים לא מעטים, מתוך יצר של קנאה, נקם ומניעים אחרים, ומפרסמים מידע מזוהם ברוע , שלא אחת הוא שקרי , אודות אדם ,שכתוצאה מכך, הם גוזרים עליו גזר דין מוות נפשי ואף פיזי.כך אנו חווים לא אחת במרחב הפוליטי את חיצי המילים והבוטים, הרווים בדם רע של השמצות, לשון הרע ובהוצאת שם רע, בשירות הטכנולוגיה המתקדמת, של המקלדת והרשתות החברתיות, של מלחמת סייבר ורכילות זולה, של הטלת בוץ, רפש ופייקינג ניוז, איש כלפי רעהו, מפלגה כלפי רעותה. אתיקה ,מוסר, קודים של התנהגות בסיסיים, לפתע, נעלמים ונשכחים מן העולם.
ראוי לדעת, שחוק איסור לשון הרע בספר החוקים של מדינת ישראל מיום 30.7.1965 א' באב תשכ"ה, עוסק בהגנת כבודו של אדם ושמו הטוב באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית. בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים הן לפי החוק עצמו והן לפי פקודת הנזיקין, ובהתקיים העבירה הפלילית יוטל עונש של עד שנת מאסר. (המקור: ויקיפדיה).
חקיקה חשובה, אך לא די בה. שכן, היא איננה מחליפה את האחריות האישית והערבות ההדדית, של כל אדם כלפי רעהו ובכך נדרשנו בשבת שעברה, על נאום המעקה של משה- "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ ", הכוונה לשליטה עצמית וגילוי אחריות כלפי רענו, בסיוע המעקה הפנימי שבתוכנו.
כך בתּוֹרַת הַמְּצֹרָע - מוציא שם רע :"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ויקרא, יד', א' ).
מפרש רש"י:"טמא , לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קס', ערכין טו' ) שהוא מעשה פטפוטי דברים. לפיכך הוזקקו לטהרתו( של המצורע), צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז- לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב- מה תקנתו ויתרפא.ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב".
כך למדנו בפרשת "קדושים" המציבה לנו תמרורי אזהרה רבים ,המעוגנים במרקם החוסן החברתי והאנושי של קהילת ״קדושים תהיו״. אחד מתמרורי האזהרה המודגשים בה הוא :״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, ד' " ( ויקרא, יט', טז' )
רש״י מחבר את הרכילות ללשון הרע :״ לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ ״- על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע, הולכים בבתי רעיהם לרגל, מה יראו רע, מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל...לשון רמיה...ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מלשני בסתר רעהו. לשון רמיה, לשון מדברת גדולות. לכך אני אומר, שהלשון הולך ומרגל...לא תלבין את פניו ברבים ".
הרמב״ם ( 1138-1204 ) בהלכות דעות פרק ז׳, הלכות א׳ - ג׳, מחבר את הרכילות לשפיכות דמים. כרופא, הוא מנסח מתודולוגיה של הפרוטוקול המקצועי בנושא: ״ עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות בישראל. לכן נסמך לו: ולא תעמוד על דם רעך...איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני עליך, כך וכך שמעתי על פלוני -אף על פי שהוא אמת, מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל או זה - והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו...אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם...שלושה, לשון הרע הורגת: האומרו והמקבלו וזה שנאמר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו״.
בחיים האמיתיים ובמיוחד בימינו , בתופעת הביוש בכיכר העיר הוירטואלית קשה לדעת ,מיהו זה, המחולל והמקור ,אדם מוג לב שבסתר ובעילום שם הוציא שם רע על רעהו - במובן של רעל ורוע.
במציאות ימינו, בעידן הביוש ( השיימינג) באינטרנט והמרשתתת, בסייבר ,בבוטים ובפייק ניוז , אפשר בקלות בלחיצה על המקלדת, לשפוך דמים של אדם, שנופל קורבן לשפיכות דמים, בכיכר הוירטואלית. אדם זה הופך להיות חסר ישע באבחת חרב אחת, כנגד גורם אנונימי, שקשה להתחקות אחר זהותו.
״ אָרוּר, מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן ״ (דברים כז׳ , כד׳). שמו הטוב של אדם ,שהופך ברגע אחד להיות חסר ישע וללא יכולת להתגונן, נרמס כתוצאה ממכה רעהו בסתר.
שופט בית המשפט העליון לשעבר, אליקים רובינשטיין, במאמר שפרסם בנושא דיוננו, נוקט עמדה נחרצת: ״לדידי, שם טוב עומד במדרגה גבוהה, וכדי להגן עליו ראוי אף להגביל את חופש הביטוי. נזכור, כי בחוק יסוד: "כבוד האדם וחרותו", מצאנו איסור חוקתי על פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם וזכות להגנה על כבוד האדם. הייתכן לחלוק על כך ששמו הטוב של אדם הוא חלק מכבודו ?״( שבתון, גליון 647, התשע״ד).
תופעת הביוש נוכחת בשיר השיימינג - "מילים פוגעות"(מילים: ארקדי דוכין ומיכה שטרית לחן: ארקדי דוכין) : " לָשׁוֹן רָעָה, יוֹרֶקֶת אֵשׁ, אַתָּה שׂוֹרֵף, אַתָּה כּוֹתֵשׁ, זֶה כְּמוֹ אֶקְדָּח לְתוֹךְ הַלֵּב ,יוֹרֶה מִלִּים, מַשְׁלִיט כְּאֵב ,מִלִּים חִצִּים, מִלִּים נוֹצוֹת , יְכוֹלוֹת לְלַטֵּף, יְכוֹלוֹת לִשְׂרוֹט, כִּי כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ זֶה אֶת הַדִּבּוּר שֶׁלְךָ ... מִלִּים יְכוֹלוֹת לְנַפֵּץ חֲלוֹמוֹת. כּוֹחַ לַמִּלִים, כּוֹחַ לָאוֹתִיּוֹת. מִלִּים זֹאת סִיבָּה לְהַצִּית מְרִיבָה. זֶה מַתְחִיל בְּעֶלְבּוֹן וְנִגְמַר בְּמִלְחָמָה מְדַבֵּר רַע יוֹצֵר אֵיבָה מְדַבֵּר שָׁלוֹם, מוֹלִיד אַהֲבָה."
כך נאום שמירת שמו הטוב של האדם של משה בפרשתנו – "אָרוּר, מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", מתחבר לנבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ד', עָלַיִךְ זָרָח ".הנביא קוראלחשיבות גילוי האור, כתשובת המשקל לחשיכה שבסתר- "מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר".
החודש ימלאו 90 שנה לפטירתו של ר' ישראל מאיר הכהן הידוע בכינויו- החפץ חיים, על שם ספרו המונומנטלי העוסק בהלכות לשון הרע ורכילות. ראוי לו למשורר תהילים להשמיע באוזני כולנו את הקריאה אותה נאמץ לליבנו ונטמיע אותה באורחות חיינו ברוחו של חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות, אני לרעי לשמירת שמו הטוב ורעי לי לשמירת שמי הטוב - "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ ” ( תהילים, לד', טו').
שבת שלום ד"ר זאב ( ווה) פרידמן מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר.
&
פרשת כי תבוא - ארור מסיג גבול רעהו
מייקל אייזנברג
בפרשת כי תבוא, נאמר שעם הכניסה לארץ מוטלות על עם ישראל שלוש משימות. כתיבת ספר התורה על אבנים גדולות, הקמת מזבח מהאבנים בהר עיבל, ומעמד קריאת הברית בהר גריזים והר עיבל. במסגרת מעמד הר גריזים והר עיבל, עם ישראל מצהיר נאמנות לרשימה של קללות וברכות, כאשר במסגרת קללות הארורים נאמר: "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ" (דברים כז, יז).
היות שבפרשה הקודמת נאמר בלשון ציווי: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" (דברים יט, יד), עלינו לשאול מה מוסיפה רשימת הארורים בפרשתינו, שחוזרת בלשון קללה על מצוות רבות כמו איסור עבודת אלילים בסתר, איסורי גילוי עריות בתוך המשפחה ואיסורים שונים על פגיעה באחרים.
למעשה, בנוגע לאיסור הסגת גבול, המדרש (ספרי, שופטים קפח) כבר התייחס לשאלה מקדמית - מדוע יש איסור נפרד להסגת גבול, הרי מי שמזיז את הגבול של השדה שבינו לבין חברו, בעצם גוזל מהשטח של השכן:
"לא תסיג גבול רעך", והלא כבר נאמר: לא תגזול (ויקרא יט יג) ומה תלמוד לומר: לא תסיג? מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוים. יכול בחוצה לארץ? תלמוד לומר: "בנחלתך אשר תנחל" – בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד.
אם כן, לפי המדרש, מי שמסיג גבול בארץ ישראל עובר שני איסורים. לעומת זאת בחוץ לארץ, עובר רק משום גזילה. במקורות אחרים איסור הסגת גבול הפך ממעשה קונקרטי של הזזת סימון הגבול בשטח שבין אדם לשכנו בארץ ישראל, לשם קוד למגוון של תופעות מגונות. במשנה במסכת פאה (ה, ו) נאמר שמי שלא מניח לעניים ללקוט פאה, או שהוא מסייע לעני אחד ולאחר לא, גוזל את העניים ועובר משום הסגת גבול; במדרש נאמר שמי שמצטט אמירה תחת השם הלא נכון של המקור עובר על הסגת גבול, מי שמוכר את חלקת הקבר המשפחתית עובר על הסגת גבול, וגם מי שמשנה את מנהג המקום או מנהג אבותיו. לפי ויקיפדיה:
בספר הרוקח נכתב כי ”כל המקפח מחייתו של חברו הוא בכלל מסיג גבול רעהו"… איסור הסגת גבול משמש כמקור הלכתי יסודי בהקשר של זכויות יוצרים, כפי שמשתקף באינספור הסכמות שניתנו למדפיסים של חיבורים תורניים, במסגרתן הרבנים המסכימים השתמשו באיסור הסגת גבול כדי לאסור על מתחרים פוטנציאליים להעתיק את החיבור ולהפיצו, ולפגוע בכך בפרנסת המדפיס הראשון.
…נכתב בפוסקים כי קיימת מסורת פרשנית שהפסוק "ארור מסיג גבול רעהו" נסוב על מגוון רחב הרבה יותר של מקרים מאשר הפסוק "לא תסיג גבול רעך", ולעומתו, הוא כולל מקרים רבים של פגיעה באדם אחר…
אם נחבר את הקביעה של הספרי, שאיסור הסגת גבול נאמר דווקא בארץ ישראל, עם ההצעה ש"ארור מסיג גבול רעהו" נסוב על מגוון רחב של מקרי פגיעה באחר, נוכל להבין את הצורך בהצהרת הארורים, לאחר שהתורה נכתבה כהצהרה מחייבת על אבנים גדולות.
מצוות התורה מחייבות כל אחד, בכל מקום ובכל זמן, בין אם מדובר על איסור עבודה זרה, לא תרצח, לא תנאף או לא תגנוב. כאשר עם ישראל נכנס לארץ, מעבר לשמירת המצוות, מוטלת עליו האחריות לכונן פה חברת מופת ייחודית. לשם כך נדרשת הצהרה קולקטיבית - "וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" - במסגרתה כולם מקבלים על עצמם אחריות להתנהגות מוסרית ברמה גבוהה יותר ממעשה עבירה קונקרטי. בחוץ לארץ, שמירת המצוות היא אישית. אבל עבור אומה בארצה, המשמעות של עבירות אלה היא הרבה מעבר לתחום האישי. היא יוצרת נורמה.
כך, כשבוחנים את רשימת הארורים מגלים שמדובר על מעשים שיש להם פגיעה עקיפה ולעיתים סמויה. לגבי עבודה זרה נאמר: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל … וְשָׂם בַּסָּתֶר" למרות שברור שאין הבדל ברמת האיסור אם זה בסתר או בגלוי, וכך גם "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר". גילוי עריות הורס את התא המשפחתי וגורם לאנשים לגדל ממזרים מבלי לדעת שאינם ילדיהם הביולוגיים, וכך גם: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי" משחית את מערכת הצדק במחשכים. "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" לא גוזל או גונב מהעיור כלום, ואפילו לא שם לפניו מכשול. אבל, ההטעיה גורמת כמובן נזק עקיף ומשחיתה את המרחב החברתי.
מי שמזיז את אבני הגבול שבינו לבין השדה של רעהו, גזל חלקת אדמה ועבר על איסור לא תגזול. אבל הוא גם פגע בעקיפין ביכולת של השכן להפיק תוצרת חקלאית בעתיד ולשגשג כלכלית, כי כעת השטח שלו קטן יותר. מי שעובד בשחור, ומי שגונב קצת במכס, ומי שמשגה את פקיד הבנק או מס הכנסה הוא בכלל ארורים אלו. כל אלה פוגעים בסופו של דבר, במישרין או בעקיפין, ברווחה של האחר. ובלשונו של הרוקח: ”כל המקפח מחייתו של חברו הוא בכלל מסיג גבול רעהו". בעיקר, כל פעילות קטנה וסמויה מובילה בסופו של דבר לכרסום בסולידריות החברתית, באמון הבין-אישי שהכרחי לפיתוח עסקי, ובהמשך גורמת לפגיעה בחוסן הלאומי שלנו. .
בקללת ארור, ערב הקמת מדינה עצמאית בארץ ישראל לפני אלפי שנים, מבהירים לכל יחיד ויחיד שאם הוא עושה משהו קטן, אפילו בסתר, אפילו בעקיפין או בעצימות מוגבלת, ואפילו כשהוא חושב שאף אחד לא שם לב, או שמדובר רק בהעלמה קטנה, הוא פוגע בתכלית מדינת ישראל כולה, שהיא, לפי הפטרת השבת:
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי
עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (ישעיה ס, כא-כב)
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת כי תבוא מסרים חינוכיים - בועז חדד חבר הנהלת החברה לחקר המקרא ורכז תנ"ך-אורט מעלות :
1. כדי להצליח בכל תחום בחייך ,עליך לבצע את שליחותך בשמחה,להרגיש מסופק במה שאתה עושה ולהודות לבורא עולם על מה שנתן לך '' העשיר הוא האדם ששמח בחלקו '' מסכת אבות ד א.
2. אין לשמור דברים בלב ,במידה וכואב לך, עליך להשמיע את קולך, כדי לקבל עזרה , ''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא " ויקרא יט י''ז
3. עלינו להגשים את שאיפותינו הפרטייות, אבל לא לשכוח יחד עם זאת ,שאנו חלק מאומה בעלת הסטוריה ארוכת שנים , עם חלום לאומי משותף.
4. במידה והגעת אל הייעד שחלמת להגיע אליו , בתהליך , בדרך קשה והשקעה מרובה, הנצחון הוא הרבה יותר מתוק .
5. אנו ההורים צריכים לדעת ,שעם כל הכאב שבפרדה ,אנו צריכים לתת לילדינו את הכלים הנכונים לחיים ,מתוך אהבה גדולה , להוביל את הילד לדרך עצמאית וכולנו צריכים להפנים שהפרדה היא בלתי נמנעת,זו דרכו של עולם .
1. בפרק כ''ח פסוקים מ''ה - מ''ז כתוב ''ובאו עליך כל הקללות האלה...כי לא שמעת בקול יהוה אלוהיך .. והיה בך אות המופת עד עולם תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל '' .
המסר החינוכי בעניין זה שבכל תחום בחיים עליך לבצע את עבודתך באהבה גדולה ובשמחה ,על מנת לעזור לאותם אנשים הזקוקים לעזרתך ולבצע את שליחותך מתוך סיפוק פנימי.
במידה והאדם לא ירגיש כך ולא יהיה מסופק בעשייה היום יומית שלו בחיים זה עלול להוביל אותו לאכזבה ואפילו לדיכאון ,הוא ירגיש ריקנות ויחפש להשען על דברים פסולים כדי למלא את החוסר שיש לו ,לכן אומרת תורתנו הקדושה שעלינו למלא את יעודינו בעולם בשמחה ''ובטוב לב'' כלומר להיות טובים לאחרים ,לאותם אנשים שזקוקים לעזרתינו ולהודות על ''מרוב טוב'',כלומר על הטוב היחסי שנתן לנו בורא עולם , כדי שנוכל להיות פנויים ,לבצע את שליחתינו בעולם, ''בשמחה ובטוב לבב'' .
גם אנו המורים בבית הספר צריכים לנהוג כך ,תלמידנו מרגישים, איזהו המורה שבא ללמד מתוך רצון ואהבה ואיזהו המורה שבא ללמד מתוך תיסכול ,יאוש ומחוסר ברירה.
כמו כן ,תמיד יש לזכור שהאדם המאושר הוא האדם ששמח בחלקו '' מסכת אבות ד א .
2. בפרק כ''ו פסוק ז נאמר ''ונצעק אל יהוה אלהי אבותינו וישמע יהוה את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו ''.
המסר החינוכי הוא שכאשר כואב לך במצב מסויים שבו אתה מרגיש מועקה ,לעיתים ,עליך להרים קול כדי שישמעו את כאבך, במיוחד כאשר אתה נמצא במערכת יחסים עם בני ביתך וגם במקום עבודתך ,מערכת יחסים שבה אתה אמור להרגיש בטוח ומוגן.
במקרה שלנו בורא עולם ,כמו אבא שמעניש ,אבל כאשר העם צועק בורא עולם מצילנו מיד אויבינו ,אויב חיצוני ואויב פנימי שהוא יצר הרע שבתוכנו .
כך בייחסים שבין בני הזוג וכך במצבים שאנו נתקלים בהם במקום העבודה שלנו ,במידה והינך רואה שנעשה עוול כלפיך או כלפי הסובבים אותך , דבר שנוגד את מצפונך ואת השקפת עולמך ,כמו ההתנהגות הראויה במשפחה ,או ביחסי עבודה ,עליך להרים קול ולא להסתגר ולשמור את הכעס והתסכול בתוכך.
3. בפרק כ''ו פסוקים א-י''א מסופר בהארכה רבה על מצוות הביכורים,עניין אישי שמתחבר לעניין לאומי ושניהם קשורים בקשר הדוק מאוד .
בתחילת הפרק כתוב ''ולקחת מפרי האדמה ...אשר יהוה נותן לך ושמת בטנא והלכך אל המקום אשר יבחר יהוה . ..וענית ואמרת ארמי אובד אבי וירד מצרימה ...וירעו אותנו המצרים ויענונו ...ויביאנו יהוה אל המקום הזה ייתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש''.
יש לשים לב שהאדם שמעלה את הבכורים ''נותן הרצאה '' מתקופת האבות ,דרך יציאת מצרים ועד ההגעה לארץ ישראל .
המסר החינוכי הגדול הוא ,למרות שאנו אנשים פרטיים וכל אחד דואג ''לקן'' שבו הוא חי
קרי, לו ולמשפחתו .אסור לנו לשכוח שאנו חלק מאומה בעלת הסטוריה משותפת , ענפה וגאה ולמרות שיש לנו את הרצון להגשמה עצמית עלינו להרגיש חלק מההיסטוריה של עם ישראל , כחלק מאומה שעברה כברת דרך עד שהגיעה עד הלום ולסייע ככל יכולתנו, לאלה מבינינו , הזקוקים לעזרה . אולי בעיניך זה יחשב לדבר פעוט,אבל בעיני הנזקק , זה עולם ומלואו .
כפי שכתוב במסכת אבות פרק ''כל ישראל ערבים זה לזה ''מסכת שבועות ל''ט א.
4. בפרשתינו בורא עולם מביא ברכות לאלה שילכו בדרכיו, אבל גם קללות נוראיות ,לאלה שלא ילכו בדרכיו. והשאלה היא מדוע אלוהים לא משמיט את הקללות הרבות והקשות ופשוט עוזר לנו לתקן את דרכינו בלי הקללות ?
גם בעניין זה יש מסר חינוכי חשוב והוא שגם הקללה שבורא עולם יצר הוא לטובתו של האדם ,לולא אופציית הקללות היינו מרגישים שכל השפע הוא לא משלנו ,כלומר , שזה לא מגיע לנו ולכן לא הייתה לנו הרגשה של סיפוק , כפי שהיה לנו ,במידה ורכשנו את הברכה בגלל עבודה קשה גם באופן פיסי וגם באופן נפשי , קרי ,המלחמה עם יצר הרע .
כאשר אנו עובדים קשה, כדי להשיג דבר מסויים, הסיפוק הוא הרבה יותר גדול והרבה יותר מתוק.
למה הדבר דומה לילד שמקבל הכל מהוריו ללא כל מאמץ ,האם הילד יודע להעריך במידה הראויה את הדבר שהוא קיבל מהוריו ללא מאמץ ? התשובה היא בעיני שלילית ,דבר שעמלת בעבורו תדע להעריך הרבה יותר ולשמור עליו טוב יותר והדרך להשגת היעד תהיה מלמדת יותר ותתן לך חוסן נפשי חזק יותר .
5. מסר חינוכי נוסף ,ראשון במעלה ,אנו צריכים להבין שהפרדה, היא בלתי נמנעת ומה שחשוב הוא לתת לילדינו את הכלים הראויים כדי שידעו להתמודד ,יתר בקלות ,עם מה שהעתיד צופן להם .
בפרשתנו הקדושה מסופר על הפרידה בטרם עת של משה רבינו מעם ישראל . משה מספר לעם את ההיסטוריה של עם ישראל ,את הקשיים הרבים שעברו בדרך בגבורה גדולה ובזכות הדבקות במטרה , האמונה בצדקת דרכינו ,בורא עולם סייע לנו להגשים את החלום שליווה את העם במהלך כל הדורות והוא להגיע שוב לארץ אבותינו ולירושלים עיר בירתנו הקדושה וכמו שכתב דוד המלך בספר תהילים פרק קל''ז פסוק ה ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי''.
כמו כן משה נותן מתוך אחריות את ''התפריט'',קרי כללי התנהגות שיובילו לטוב ,לברכה . ו''התפריט'' של הקללות,קרי כללי התנהגות שיובילו לעונשים חמורים ,את זה הוא נותן ,בכוונה, בהרחבה גדולה , כדי להרתיע את העם מלבחור בדרך הרעה .
לסיום ברצוני לציין שזו השבת שבה הלכה לעולמה בטרם עת , אימי היקרה מזל חדד ותמיד אנו מצפים ומיחלים, שתבוא אלינו, אפילו בחלומות , שהרי פרשתינו היא פרשת כי תבוא ,ואנו מודים לה מכל הלב על הכלים החינוכיים , שהיא, השאירה לנו לפני מותה ,כדי שנדע ,בשום שכל , להתמודד בחיים, כפי שמשה רבינו נפרד מעם ישראל לפני הכניסה לארץ לארץ ישראל ונותן לעם כלים חינוכיים לפני מותו .
בספר דברים פרק ל''ד פסוק י כתוב ''ולא קם נביא עוד בישראל כמשה '',אז בהחלט הרשו לי לומר
,בעת הזאת ''ולא קמה אימא כמו אימי, חדד מזל שהיתה צדקת גמורה.
תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים .
מאחל לכולכם שבת שלום ומבורכת הרבה בריאות ואושר ממני באהבה גדולה חדד בועז.
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון מאחלת שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות
