אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.....................................................................................................
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה-סרטון על הפרשה -מודעות עצמית:
https://youtu.be/F6_pFPyPkn4
......................................................................................
בלומה טיגר-דיכטוולד - פרשת כי תבוא - הזיכרון והשמחה.
מצוות הבאת ביכורים פותחת את פרשת כי תבוא. " וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:...." (כו, א, ב). ביכורים הם פירות האילן והתבואה שהבשילו ראשונים בשדה, ואותם יש להביא לבית המקדש. מצוה זו מקוימת רק בארץ ישראל וחלה רק על שבעת המינים שהתברכה בהם הארץ.
המילה מראשית מזכירה לנו את תחילת הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".
האדם נוצר מעפר האדמה ומרוח אלוקים, כלומר האדם מכיל בתוכו יסוד ארצי -גשמי ויסוד רוחני-אלוקי. עבודת האדמה וגידול היבול הם החלק הארצי, הבאת ראשית היבול לה' מהווה את החלק הרוחני. אנו עמלים בעבודה, אך לא "כוחי ועוצם ידי", הביאו לנו את פירות האדמה אלא חסדו של הקב"ה. מצוות ביכורים היא ביטוי לענווה, נדיבות והכרת תודה שהיא הכרת הטוב האלוקי.
לכן, לא די בהבאת הביכורים, יש גם מקרא ביכורים שעל מביא הביכורים לומר. ומי שאינו יודע לקרוא, יחזור אחרי דברי הכהן, עד כדי כך חשובה הקריאה:
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ:
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:ויָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (שם, ג-ט).
קריאה זו יאמר גם מי שאבותיו באו אל הארץ, והוא כבר בן המקום. "הגדתי היום לה'... מתכתב עם והגדת לבנך הנאמר בהגדה של פסח.
לפנינו חשיבותו ההיסטורית של הזיכרון. כל אחד צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, הלך במדבר, קיבל תורה, וזכה להיכנס לארץ ישראל. כל אחד צריך להיות ראוי לכך. זהו זיכרון פרטי שהוא גם בעל משמעות קולקטיבית. כלומר הכרת הטוב כאן אינה רק על היבול שעלה יפה, אלא על חסד ה' עם ישראל לדורותיו.
זהות העם היהודי קשורה בזיכרון הדורות. על כן יש להעביר זיכרון זה מדור לדור, והיא מוטלת על כל יחיד. "והגדת לבנך". כל אחד הוא חוליה בשרשרת הדורות הנושא באחריות אישית לגורל הציבור. הפרט מזדהה עם עמו. על כן מעלים את הביכורים לירושלים וכך מתארים חז"ל את האירוע החשוב הזה במשנה (ביכורים ג-ד) .
"כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו:
... והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום:
החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר, אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: (תהלים ל), כי ברוב עם הדרת מלך.
חלק בלתי נפרד מן המעמד היא השמחה, " וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: " (שם, כו, יא).
השמחה היא בשיתוף אחרים. שמחה היא רגש חברתי שמתייחס לזמן מוגדר בהווה, לרגע מסוים בחיים.
העם היהודי שידע זמנים קשים בהיסטוריה שלו, הוא ביסודו עם שמח. ההומור היהודי הוא הומור משובח שנולד דווקא מתוך ימים אפלים. הוא אִפשר לנו לצלוח בשלום גם שעות קשות, והציל את הפרט מבדידות ומהצורך להתמודד לבד. להיות בשמחה מחבר אותנו לעצמנו, לקהילה ולאלוקים.
מי שיש בו הכרת התודה על הטוב, יודע שימים רעים הם זמניים. השמחה היא תבלין האופטימיזם שמאפיין את העם היהודי לדורותיו. הזיכרון הקולקטיבי והשמחה שימרו אותנו כעם גם בגלות.
י"א אלול תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 250- תמיד בשמחה- חיים קופל
1) בפרשתנו, בעיצומן של הקללות, מופיע פסוק שאינו שייך לקללות. "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב". (כ"ח-מ"ז). הפסוק מסביר, לכאורה, את הסיבה לקללות ולעונשים הכבדים שיקבלו בני ישראל.
2) צריך להבין, הרי אין חיוב בתורה לשמוח, מלבד בחג הסוכות, שבו מְצַוָּה התורה לשמוח, ואף לְשַׂמֵּחַ אֲחֵרִים. שנאמר:"ושמחת בחגיך אתה ובנך..והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז-י"ד). קשה אפוא לחשוב, שזו הסיבה לעונשים הכבדים שֶׁיֻּשְׁתּוּ על בני ישראל.
3) בכל זאת, נראה שעל קיום מצוה, שלא בשמחה, אלא עשייתה כלאחר יד, ישנן השלכות מרחיקות לכת. ולהלן דוגמא אחת מתוך הגמרא.
הגמרא מספרת על מִרְיָם בַּת בִּלְגָּה, שהייתה בת כהן, ממשפחות הכהונה החשובות, וכשהגיעו היוונים והשתלטו על ירושלים, הִתְיַוְּנָה מרים זו, והתחתנה עם סַרְדְּיוֹט (שר יווני חשוב). בהמשך, היא נכנסה, יחד עם בעלה, לבית המקדש וחיללה אותו. אח"כ חָלְצָה אֶת נַעֲלָהּ, והכתה בה את המזבח וצעקה: לוֹקוּס לוֹקוּס, עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל (הכוונה: זאב, זאב, (מזבח) עד מתי אתה "אוכל" הרבה קורבנות בשר של ישראל, ולא עוזר להם בעת צרה).
4) כתוצאה מהתנהגותה, קנסו את אביה, ומנעו ממנו הטבות שהיו לכוהנים. הגמרא מסבירה, שהאבא אחראי על הנעשה בביתו והתנהגות בניו. מכיוון, שמה שאומר הבן או הבת בחוץ, הם ודאי שמעו קודם בבית.
5) והדברים תמוהים וכי מישהו חושד באביה, שהיה ראש משמרת כהונה, שדיבר כך על המזבח? ודאי שלא! ואומרים בעלי המוסר שהיו כהנים שחזרו אחר עבודתם בבהמ"ק הביתה בשמחה, וסיפרו חוויות משמחות מעיסוקם. אבל אבא של מרים סיפר על הקושי בעבודתו והתלונן למה חייבים לבצע את כל השחיטה בבהמ"ק ולהטיל עומס על הכוהנים? למה אי אפשר לשחוט גם בבית מטבחיים, ולהקל על הכוהנים? כך שהוא אומנם לא גידף את המזבח, אבל בתו מרים הבינה מהתנהגותו ומדבריו שהיה שמח להיפטר מעבודתו זאת. והיא הסיקה את המסקנות. פרשה מהמשפחה, וחברה ליוונים, להם יש מגוון פעולות, והם שמחים בעיסוקם.
כך, שהגמרא רואה את האבא כאחראי למעשי בני ביתו. יש להורים אחריות כוללת לגרום לאווירה שמחה בבית, וסיפוק מעבודת ה'.
6) יש גם הגיון לומר, שמה שנעשה מתוך הבנה ושמחה, ישמר תקופה ארוכה, אך מה שנעשה מתוך כורח, או אוירה שלילית, לא יתמיד, תמיד ימצאו הזדמנות לחמוק מלעשותו. ולא בכדי כותב הרמב"ם: "שישמח האדם בעשיית המצווה.. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו". (רמב"ם הלכות לולב פרק ח-ט"ז).
7) ואולי אמירתו של רבי אהרון מקרלין זצ"ל מסבירה את החשיבות המרובה של עשיית המצוות בשמחה, וכך אמר: שמחה אינה מצוה, אבל היא יכולה להביא את האדם לקיים את כל מצוות התורה. עצבות אינה עבירה, אך היא עלולה להביא לידי כל העבירות שבעולם.
8) תשובות מפרשת כי תצא
א) רב חשוב, חי בִּקְרָאקָא לפני ארבע מאות שנה, תחילת שמו כלי במטבח.
1) מה שם הרב? 2) היכן הוא נרמז בפרשה? 3 ) מי היה חתנו המפורסם?
תשובה: שם הרב: רבי יוֹאֵל סִירְקִישׁ, נפטר בשנת ה'ת'(1,640 ). חיבר פירוש "בית חדש" (ב"ח) על ארבעה טורים. הוא נרמז בפרשה בזכות ספרו: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (כ"ב-ח). חתנו היה רבי דוד הלוי סגל, שחיבר פירוש "טורי זהב" (ט"ז) על השו"ע.
ב) בַּכִּתָּה- אֶת הַתַּלְמִידִים מְקָרֵב.
בַּפָּרָשָׁה- בַּבַּיִת מְסָרֵב?
תשובה: מוֹרֶה: בַּכִּתָּה הַמּוֹרֶה מְלַמֵּד. בַּפָּרָשָׁה: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (כ"א-י"ח)
9) שאלות מפרשת השבוע
א) מנין לומדים על הגבהת ספר תורה?, איזו הלכה כתובה בהקשר? (ראה שו"ע סימן קל"ד-ב ).
ב) שֵׁם יִשּׁוּב בִּדְרוֹם הַר חֶבְרוֹן
מָסַר לַכֹּהֵן - מָה הַפִּתְרוֹן?
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 250 פרשת כי תבוא תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
פרשת ״כי תבוא״- יגאל גור אריה
"*בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ*...
שבת בת מצווה של עדינה שר- ברכות!
שנת הלימודים לא מתחילה היום, היא מסתיימת. שנת הלימודים האמיתית מאחורינו. החופש הגדול הוא זמן הלימוד הכי גדול ומשפיע ומשמעותי, הזמן שבו הילדים לומדים איך החיים האמיתיים נראים – איך ההורים שלהם מדברים, עובדים, נוהגים, מתנהגים בפארק או בכביש או במלון, ואיך כל העולם הזה שמחוץ לבית הספר מתנהל. ברור, החופש ארוך מדיי ולכן מפלס העצבים שלנו שהם נחשפו אליו גדול מדיי. ובכל זאת, רגע לפני שאנחנו "מפקידים" אותם שוב בידי מורים ומורות (תודה גדולה לכם!) צריך לזכור שהקשר הכי משמעותי בחיים הוא כנראה הקשר הזה – של הורים עם ילדיהם.
אחרי כל הכתבות שעושים עכשיו על "המורה הכי טוב שהיה לי" או "המורה ששינה אותי", אין ספק שהמורים שהכי הכי משפיעים עלינו הם ההורים. אפשר לומר שמהדרך שבה קונים את ספרי הלימוד ועוטפים אותם ומכינים אותם, הם לומדים לא פחות מאשר מהספרים עצמם.
הרי כמעט כל קשר אפשר לנתק. חברות יכולה להסתיים, נישואים יכולים להיגמר בגירושין, חוזה אפשר להפר – אבל קשר של הורות אי אפשר להפסיק בשום אופן. גם אם לאורך החיים לא מסכימים ורבים ואומרים דברים חריפים, הורים וילדים לא יכולים לבטל אף פעם את מה שמחבר ביניהם.
זה קשר כל כך חזק ועוצמתי ובסיסי, שהתורה משתמשת בו כדימוי לקשר בינינו לבין אלוקים *בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹוקיכֶם *וכך חודש אלול ואמירת הסליחות מתחברים עם חודש ספטמבר. גם במישור הזה, אפילו אם נוצר נתק, אם התרחקנו, התבלבלנו, שכחנו מה היעד שלנו – אנחנו תמיד נשארים בנים.
תשלום טיפ
מעשה בילד בן 9 שנכנס לבית קפה והתיישב ליד שולחן ריק.
המלצרית ניגשה אליו והוא שאל אותה: "בבקשה, כמה עולה
גלידה רגילה עם תוספת סירופ שוקולד ואגוזים? "עשרה שקלים"
השיבה המלצרית. הילד הוציא את כספו מהכיס, ספר את המטבעות ושאל: "כמה בבקשה עולה גלידה רגילה ללא סירופ שוקולד ואגוזים? המלצרית השיבה ברגזנות ובחוסר סבלנות: היא כבר שפטה אותו בליבה שהוא ילד נודניק, ואמרה לו. חמישה שקלים... הילד הביט במטבעות שבידו ואמר:
"אז אקח גלידה רגילה בבקשה... המלצרית הביאה לו בחוסר חשק את הזמנתו, זרקה בברוטליות את החשבון על שולחנו והלכה. הילד אכל את הגלידה באטיות והביט מבעד לחלון. כשהגלידה נגמרה, שילם הילד את
החשבון והלך. לאחר זמן מה, הגיעה המלצרית לנקות את שולחנו ודמעות חנקו את גרונה והיו בעיניה, כאשר היא ראתה 10 שקל על השולחן.
*חמישה מהן היו מיועדות לתשלום הגלידה והחמישה האחרים לטיפ בשבילה*
״אל תתלהבו מאדם שיש לו הרבה ונותן לכם מעט, תעריכו אדם שאין לו כלום, ומנסה לתת לכם הכל!״. כמה פעמים אנחנו שופטים וקופצים מסקנות לגבי אדם כלשהו, כאשר אנו לא יודעים את הסיבה האמיתית למעשיו. לעולם, אבל לעולם אל לנו לשפוט כל אדם באשר הוא. *תדונו תמיד כל אדם לכף זכות*, ממני איש פשוט.
שבת שלום! שבת שלווה וענוגה!!*יגאל גור אריה*
&
פרשת כי תבֹא – ביקורת בונה - אורי סובוביץ - שותף בקרן הון סיכון.
מידת הדין או הרחמים?
מה בונה אותנו יותר – ביקורת או דברי חיזוק? מה מקדם אותנו יותר בחיים – שימת דגש על הדברים השליליים והחסרים שבנו על מנת להיות מודעים אליהם, לשפרם ולתקנם, או מיקוד המבט בדברים הטובים שבנו כדי להעצימם ומתוך כך יתחזקו ויתעלו גם החלקים החסרים שבנו?
מרבית בני האדם נוקטים בגישה ביקורתית וחיים בתודעה מתמדת שהם אינם טובים וראויים כפי שהיו רוצים להיות. ייתכן שההלקאה העצמית מביאה לעיתים גם לשינויים חיוביים, אך לעיתים קרובות היא מחלישה במקום ליצור מוטיבציה לתיקון, ומעלה את הסבירות לדיכאון. כתשובת המשקל התפתחה לקראת סוף המילניום הקודם תפיסת הפסיכולוגיה החיובית.
פרופ' מרטין סלינגמן, פסיכולוג יהודי אמריקאי, הכניס בשנת 1998 את הפסיכולוגיה החיובית כענף מוכר בפסיכולוגיה, עת כיהן כנשיא האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה. סלינגמן ואחרים כתבו שבאמצעות העצמת חוויות ותכונות חיוביות ומציאת משמעות בפעולות היום-יומיות ניתן לחזק את החוסן הנפשי ולהעצים את תחושת האושר. אך האם מספיק להרגיש טוב אם זה לא כרוך בתיקון טעויותינו ושיפור חולשותינו? לעומת זה, האם עדיף לחיות רק בתודעת תיקון כאשר המחירים עשויים להיות גבוהים מהרווחים, הן לאדם עצמו והן לסביבתו?
כמו תמיד, התשובה אינה בחירה בינארית בין חיפוש הנקודות החסרות להעצמת הנקודות החיוביות, אלא בסינתזה בין השתיים. ביקורת עצמית נוקבת המדגישה את החסרונות בלבד עלולה להחליש את האדם ולהביאו לייאוש ועצבות. טפיחה עצמית על השכם מבלי לתת את ה"דין" בפני המראה על החולשות והחסרונות שיש לתקן עשויים להביא לניתוק מהמציאות, לעמידה במקום, לגאווה ולפספוס ההזדמנות להשתפר ולהתקדם. רק מיזוג שתי התכונות, דין ורחמים, במינון ובאיזון המתאים, יסייעו לאדם לתקן את מידותיו ואורחות חייו, ולחיות במגמת שיפור והתעלות: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט).
כוחו של וידוי
הרמב"ם פתח את הלכות תשובה (א, א) בהלכה העוסקת בווידוי על חטא:
"כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו". זה וידוי דברים. כיצד מתודין? אומר: "אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח".
בהמשך (שם ב, ב) הוסיף:
"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם (יתחרט) על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי", ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".
הרמב"ם פסק שעל אדם הרוצה לחזור בתשובה, לשוב לנקודת הטהרה שקדמה לחטא, לעזוב את החטא, להתחרט עליו חרטה גמורה ולקבל על עצמו שלא לחזור על עברה זו בעתיד. למרות זאת הרמב"ם הוסיף כי כדי להנחיל מחשבת תיקון ושינוי במציאות יש לתת לה ביטוי מעשי, ביטוי בשפתיים. על האדם לבטא במילותיו כי הוא מצטער על מעשה כזה או אחר, והוא מקבל על עצמו לא לחזור לשם. בשונה ממחשבה מזדמנת וחולפת, ביטוי הווידוי בשפתיים מבטאת גמירות דעת, הצהרה בקול שמעתה והלאה האדם מקבל על עצמו להשתנות לטובה.
וידוי מעשרות
פרשת כי תבֹא עוסקת בין היתר במצווה מיוחדת הנקראת וידוי מעשרות. בתקופת המקדש, יהודי היה מגיע בסיומו של חג הפסח1], לקראת בין הערביים של שביעי של פסח, ו"מתוודה" שבשלוש השנים שחלפו הפריש כסדר את כל התרומות והמעשרות מתבואתו לכוהנים, ללוויים ולעניים: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, יב-טו).
אף שהנוסח הנ"ל נקרא "וידוי מעשר", בשונה מהווידוי הרגיל שבו האדם מזכיר את חטאיו, וידוי המעשרות הוא הזדמנות יוצאת דופן המזמנת את האדם להזכיר בקול רם את מעשיו הטובים, את הקפדתו על מתן התרומות והמעשרות לכל אלו שהוא מצווה לדאוג להם.
וידוי המצוות
הרב קוק כתב על מצוות וידוי המעשר ועל היחס בינו לבין הווידוי על העוונות. בפתח דבריו הוא התייחס לכך שככל שאדם גדול יותר כך הוא מודע יותר לפער בין המצוי לרצוי באישיותו ובמעשיו. המודעות למרחק בין עומק התביעה הפנימית שלו להתקדמות בעבודת ה' ובעבודתו על מידותיו ואישיותו, לבין המקום שבו הוא נמצא בפועל מולידה ביקורת עצמית. מסיבה זו, צדיקים בדרך כלל ממעטים בערך עצמם ומעשיהם.
וכך כתב הרב קוק (עין איה על מסכת מעשר שני ה, טו; נמצא בתוך עין איה על ברכות ב, עמ' 405):
"כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמידות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כוחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. ועל כן כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, על כן הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענוות צדק".
הרב קוק המשיך והסביר שעל אף חשיבות הביקורת העצמית, אם היא מוגזמת היא פוגמת בשלוות הנפש והשמחה. לכן נתנה התורה לאדם הזדמנות לשמוח ולבטא בשפתיו גם את מעשיו הטובים. כשם שיש תועלת בווידוי על העוונות כדי לתקנם, כך יש תועלת מדי פעם להזכיר לעצמנו בקול רם את מעשינו הטובים כדי לקבל מכך מוטיבציה וכוח להמשיך לפעול טוב.
וכך כתב הרב קוק:
"עם כל זה אין טוב לאדם שמידה זאת (=ביקורת עצמית) תפעול עליו יותר מדי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלוות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מדה טובה ומעגל טוב. על כן נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה לגאוה ולשרירות לב. אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'. על כן הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות...".
לסיכום
לקראת ימי הדין והרחמים, ראש השנה והימים הנוראים, נכון לעשות חשבון נפש בכנות ולהתוודות בפינו על הדברים השליליים שהיינו רוצים לשנות ולתקן בשנה הבאה. עם זאת, כדי לאזן את הביקורת העצמית, עלינו לזכור להתוודות ולהזכיר בקול גם את הדברים הטובים שעשינו וברצוננו להעצים ולחזק, ולא פחות חשוב מכך – לזכור להתבונן ולהעצים את הטוב גם בסובבינו.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
בשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שבע שנות השמיטה.
