אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, והקהל הרחב בעם.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
****************************************************
סרטון על הפרשה - הכתובת על הקיר -הרב עמיהוד סלומון-רב קהילה.
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מקראות – בינה בתורה', דברים, לפרשת 'כי תצא':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
פריקה וטעינה בימינו – בכלי רכב!
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם –
הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ; (דברים כ"ב, ד)
כתב הרמב"ם:
מי שפגע (=פגש) בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה. בין שהיה עליה יותר ממשאה, הרי זה מצווה לפרוק מעליה. וזו מצות עשה, שנאמר: "כי תראה חמור שֹנאך רֹבץ תחת משאו, וחדלת מעזֹב לו] עזֹב תעזֹב עִמו" (שמות כ"ג, ה).
ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר: "לא תראה את חמור אחיו או את שורו נֹפלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עִמו]" (דברים כ"ב, ד). (הלכות רוצח ושמירת הנפש י"ג, א-ב);
כתב על כך הרב יחיאל מיכל אפשטיין ב'ערוך השולחן', הלכות השבת אבידה:
במדינתנו שנוסעים ומוליכים משא בעגלה והסוס קשור לעגלה, אם פגע (=פגש) בעגלה שנשקעה ברפש וטיט, מחויב לסייע לעגלון לפרוק המשא ולהוציא את העגלה והסוס למקום יבשה. וזהו מצוות פריקה, ואחר כך להטעינו כראוי, וכן אם נפל המשא מהעגלה מחויב לסייע להטעינו, וזהו מצוות הטעינה. וכן אם נשבר אופן מהעגלה, או היד שהאופן מתגלגל בו, מחויב לסייע ולתקן בכל מה שאפשר, וללוותו מעט, שיראה שהולכת יפה, וזהו גם כן ממצוות פריקה וטעינה. (ערוך השולחן, חושן משפט רע"ב, ח);
רבים חושבים, שהמצווה הזאת מוגדרת על ידי צער בעלי חיים של החמור הרובץ תחת משאו; אולם, השאלה האם צער בעלי חיים הוא איסור מדאורייתא או לא, נתונה במחלוקת תנאים ופרשנים (בבא מציעא לב, א – לג, א), והיא רק הגורם לכפילות בתורה של פריקה וגם טעינה (כמבואר בסוגיא שם). הגורם העיקרי במצוות פריקה וטעינה הוא, כמובן, צער האדם (ראו רמב"ם שם, הלכה ט'), והבהלה שעלולה להתפרץ אצלו בגין אובדן רכושו. הרמב"ם אף הביא הלכות אלה בהלכות רוצח ושמירת הנפש, מפני שאדם במצב כזה עלול לסכן את נפשו במעשים פזיזים.
מכאן נובעת מסקנתו של 'ערוך השולחן', שהמצוות חלות גם על עגלות רתומות לסוסים, וגם על שבר אופן בעגלה. התורה דואגת לעגלון (הוא הנהג), ולאו דווקא (או לא רק) לסוס ולחמור.
מכאן מסקנתנו שמצוות פריקה וטעינה חלות גם על כלי רכב שנתקעו בצד הכביש; לא רק במשאית שהתהפכה והסחורה התפזרה בצד הדרך, אלא גם בתֶקֶר בגלגל (פַּנצֶ'ר), במנוע רותח, במיכל דלק שנתרוקן, ובתקלות רבות אחרות. א.
כללי פריקה וטעינה
מהם התנאים המחייבים כל נהג הנוסע בדרך לעצור ולעזור? בראש ובראשונה עולה שאלת ההפסד והפיצוי. הנהג העוצר מפסיד זמן, ולפעמים הוא מפסיד זמן עבודה או עבודה ממש, וכמובן יכול להיות גם הפסד רווח.
כאן מתבטא ההבדל בין פריקה לטעינה, מפני שהגמרא (שם) קובעת שהתורה חייבה אותנו לפרוק בחינם, אבל לטעון בשכר. בפירוש העניין נחלקו ראשונים: הרא"ש קבע שהפריקה בחינם רק אם איננו עובד באותו הזמן, ואם הוא עובד יש לו פיצוי חלקי, כמו בהשבת אבדה (ראו חושן-משפט סימן רס"ה). ואילו טעינה בשכר פירושה בשכר מלא, אם בעל המטען מוכן לשלם, אלא שהתורה חייבה לעצור ולהציע לבעל המטען טעינה בשכר. כך פסקו בטור ובשו"ע (חושן משפט סימן רע"ב, ו). אולם, הר"ן פירש שפריקה בחינם היא לגמרי בחינם, ואילו טעינה בשכר היא כמו השבת אבדה, בפיצוי חלקי אם הוא עובד.
הפוסקים הכריעו כמו הרא"ש, ואולם בעל מידות מוסריות וירא שמים ינהג כמו הר"ן. למעשה נראה להורות לפי הדירוג הבא:
פרטי דינים נוספים שחשוב לדעת:
חשוב לשים לב שיש דינים גם לטיול של קבוצה; כך, קבוצה של מטיילים ברגל או ברכב שיצאו יחד לטיול, מחויבים זה לזה. אם אחד הולך לאט או קשה לו, או שיש לו בעיות ברכב, אסור לעקוף אותו ולהשאירו מאחור לבדו, אלא צריך ללכת בקצב של החלשים. מוביל הטיול או המדריך צריכים לעצור מידי פעם לפעם ולבדוק היכן נמצאים האחרונים.
דברים אלו נכתבו על ידי הרב יהושע כץ, תלמידו של הרמ"א, בספרו מאירת עיניים:
כשסיעת אנשים הולכים בדרך כל אחד עם חמורו, כולם טעונים או אינם טעונים, כיון שנתחברו לילך ביחד ואירע שרגל של חמור אחד הוא רעוע מחמת מכה שאינו יכול לילך כל כך במהירות, אין חביריו רשאין ליפרד עם חמוריהם ולהניח זה עם חמורו לבדו בדרך... ומכאן יש ראייה שבני עיר אחד שנסעו יחד ג' ד' אנשים על עגלה זו וג' ד' אנשים על עגלה אחרת, וכן הרבה עגלות, ונצטרך לעגלון אחד לתקן דבר אחד בעגלה או בסוסים שבעגלותו ולשהות עבור זה קצת בדרך, שגם בני עגלות אחרות ישהו עמו ולא יניחוהו לבדו, כמו באנשים עם חמוריהן. (ספר מאירת עיניים חושן משפט רע"ב, כ);
אם אחד או אחדים מהם אינם מסוגלים להמשיך בכלל, חייבים להשאיר איתו שניים שיעזרו לו, וכן מים ומזון ואמצעי קשר (אם יש); ברגע שמגיעים למקום ממנו אפשר להזעיק עזרה, חובה לעסוק קודם כל בחילוץ המטיילים שנתקעו. הרב ד"ר יואל בן-נון
א. ראו בהרחבה בספרי 'מחביון תורתך' (כרך ב'), הלכות דרכים וטיולים, סכנות ומצוות, סימן י'; בשנים האחרונות קם ארגון 'ידידים' שמסייע בהתנדבות לתקועים בדרכים בעזרה ראשונית; תודה רבה לאורי יעקב בירן שהביא לידיעתי את ארגון 'ידידים'.
&
בלומה דיכטוולד-טיגר -לפרשת כי תצא תשפ"ד
"חמור אחיך וחמור שונאך"
רבע לשמונה בבוקר. כביש עמוס, כולם ממהרים. על המדרכה עומד ילד כבן שש. חזותו עונה בו שהוא מבקש לחצות את הכביש. אין משמרות זה"ב ואין רמזור. כדי לסייע לו יש לעצור את הרכב, להסתכן במבול של צפירות זועמות מלוות בצרור "ברכות ואיחולים לבביים" וגם להגיע לעבודה באיחור.
שתי אפשריות לפנינו: להתעלם ולהמשיך בדרך בגלל המחיר, או לעצור ולסייע למרות המחיר.
" פרשתנו, פרשת כי תצא פרק כב פסוק ד: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ: " (דברים, כב, ד).
מהי התעלמות? משיב רש"י: כובש עין כאילו אינו רואהו.
" לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: " (כב ,א).
האם המצווה היא מתוקף צער בעלי חיים או מתוקף צער בעליה של הבהמה? שתי התשובות נכונות.
מצוות השבת אֲבֵדָה רחבה יותר (כב, ג). "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם". המצווה מתייחסת לא רק לבעלי חיים אלא גם לחפצים, לפנינו מובא צערו של מי שאיבד אותם.
בספר שמות נאמר דבר דומה. "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: "(שמות, כב, א). בדברים נאמר "לא תראה את חמור אחיך" ובשמות נאמר :" כי תראה חמור שונאך". בשני המקרים מדובר בחמור, ובשניהם מופיע הפועל ר.א.ה. הפועל ראה מופיע גם במצוות השבת אבדה, "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים". העמדת חמור אחיך מול חמור אויבך מבקשת ללמדנו, שהמטען הרגשי שלנו אינו רלבנטי. הצו האלוקי הוא עשייה זהה בשני המקרים. דין חמור אחיך כדין חמור אויבך. הפועל ראה, מתייחס לחינוך האדם, להתבוננות בסביבתו. האדם אינו יצור אינדיבידואלי בלבד, אלא הוא מתקיים מראשית בריאתו בזיקה לאדם אחר. "לא טוב היות האדם לבדו". המצוות מטרתן לעדן את האדם, (לעשות לו סובלימציה), כדי שיוכל לחיות חיים של משמעות, הכוללים עשייה לא עבור עצמו בלבד, אלא גם עבור סביבתו.
לפנינו אם כך שני שלבים. השלב הראשון הוא ללמדנו לראות ולהתבונן מחוץ לעצמנו, השלב השני הוא להגיב בפעולה אקטיבית חיובית למה שאנו רואים. אם תראה לא תוכל להתעלם. ברור שאדם יכול להתעלם, אנשים עושים זאת כל יום. הכתוב אומר לנו, אינך רשאי להתעלם. לא תוכל היינו, יכול אתה אך אינך רשאי. ניתן לומר גם כי כאשר אנו מאומנים בלִראות, ההתעלמות קשה יותר. מי שדרכו להתבונן בסביבתו, כבר מכוון לראות את הדורש תיקון, ולעשותו. כל פרט אחראי גם לטיב החברה שהוא יחיה בתוכה, וכדי שהיא תהיה חברה שראוי וטוב לחיות בה, האחריות למאמץ היא על כל אחד. גם אם הינך נושא משרה בכירה ביותר, לא תוכל להתעלם בתוקף מעמדך מטעמי כבוד, ואם הוא שונאך, אין זה רלבנטי. לא במחשבות ובתחושות עסקינן אלא בעשייה.
בכל שלוש הדוגמאות שלפנינו יש כפל לשון על פעולת העשייה. הקם תקים, השב תשיבם, עזוב תעזוב. כפל הלשון יוצר דגש על העשייה. הוא מבטא עשית מאמץ משמעותי כדי להקים את החמור, כדי למצוא את בעל האבדה.
לפנינו אם כך שלוש סיבות למצוות הסיוע בעת שבעל חיים נפל בדרך או רובץ תחת משאו, ולמצוות השבת בעל החיים האובד לבעליו. האחת, מטעם צער בעלי החיים. השנייה מטעם צער בעליו. השלישית כדי לחנכנו להיות אנשים טובים. לצאת מדלת אמותינו, להתבונן סביבנו ולהושיט יד לנזקק.
במדרש רבה (יז, ה-ו) נאמר: משל לאחד מושלך לתוך המים, הושיט לו הקברניט את החבל, ואמר לו: תפוס חבל זה שאם תניחנו אין לך חיים. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כל זמן שאתם מְדֻבָּקִים במצוות..."חיים כולכם היום". הא-ל בחסדו נתן לנו את המצוות כדי שנוכל להיאבק בְּיִצְרֵנוּ ולעשות את הנכון. להיות אנשים טובים יותר.
התורה אינה פוטרת איש מן הצו. ענייני כבוד, כוח וכסף, אינם רלבנטיים. כך גם מערכת הרגשות שלנו. חמור שונאך דינו כדין חמור אחיך. והרי בהחלט ייתכן שמתוך הסיוע לחמור אויבך, החמור אמנם יישאר חמור (אבל במצב טוב יותר), אבל שונאך יהפוך לאחיך. איננו מצווים לאהוב את השונא, שהרי כתוב: "ואהבת לרעך כמוך", אך מצופה מאיתנו לנהוג במידת החסידות, להתגבר על יצרנו ולעשות את הטוב והישר. אנשים שהם חברים בקהילה, מאומנים יותר בסיוע לזולת. הדבר מתבטא בדאגה לשלום חבר קהילה כשהוא חולה, בנתינת צדקה, בתמיכה נפשית למי שזקוק.
בימים אלה של מלחמה אנו עדים לכוחה של החברה. אלמנות והורים שַׁכּוּלים ותיקים, באים לנחם ולסייע למי שהאסון פקד אותו עכשיו. יכולת התמיכה שלהם לא תסולא בפז, משום היותם שייכות לאותו מעגל. עבור שלושת ילדי משפחת ברנס מקבוץ אורטל בצפון, שהוריהם נספו מפגיעת טיל נ"ט, נתרמו תוך ימים ספורים מאות אלפי שקלים, כשהתורמים הם מכל הארץ. חוסנה של חברה נמדד בעיקר בעת צרה, אך לא רק. מעשי יום יום הם אבני דרך ליצירת חברה בריאה ואמפטית. תחושת הסיפוק והעונג היא נחלת הנותן והמקבל. כל אחד מאיתנו הוא לעיתים נזקק ולעיתים מעניק. אך בפועל אנו נותנים ומקבלים כל הזמן, שהרי כל נתינה אוצרת בתוכה גם קבלה. ז' אלול תשפ"ד -
בלומה דיכטוולד
&
פרשת כי תצא – תשפ"ד- שימו לב אל הנשמה-
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
מחיר האדישות
בצד הכביש, ליד אחד מהיישובים השכנים למקום שבו גדלתי, עמדה במשך שנים ארוכות אנדרטה שעליה כתוב "מחיר האדישות". השלט ביטא זעקה מרה וכואבת על חוסר האכפתיות והדאגה לזולת, שכן פעולה פשוטה וקלה יכלה למנוע אסון כבד. במשך מספר ימים שכב על הכביש לצד האנדרטה פגר של חמור, וכל העוברים והשבים עקפו אותו בזהירות והמשיכו בנסיעתם מבלי לדווח על כך ולבקש לפנותו. כעבוד כמה ימים איתרע מזלה של אישה שתוך כדי עקיפת הפגר התנגשה חזיתית ברכב ממול ונהרגה. אילו רק אדם אחד היה משקיע כמה שניות בדיווח לרשויות בבקשה לפנות את המפגע הבטיחותי, חייה של הנהגת היו ככל הנראה ניצלים.
תסמונת המופע של טרומן
בשנת 1998, עוד לפני שפרצו לחיינו תוכניות הריאליטי, יצא לאקרנים הסרט המופע של טרומן. טרומן, גיבור הסרט, מגלה בבגרותו שלמעשה כל חייו מצולמים בכל רגע נתון ומשודרים בשידור חי למיליוני צופים מסביב לעולם. כל הדמויות המוכרות לטרומן, לרבות משפחתו, שכניו וחבריו, הם למעשה שחקנים או ניצבים בסרט חייו. הסרט, שזכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, עורר דיונים רבים על ענייני מוסר, התמודדות עם מציאות דטרמיניסטית וכד', אך עורר גם תסמונת פסיכיאטרית שנקראה "תסמונת המופע של טרומן". אנשים שסבלו מהתופעה הרגישו שכל מציאות חייהם מבוימת, ואף הסובבים אותם הם בסך הכול שחקנים הפועלים על פי תסריט ומשננים טקסט שנכתב עבורם מראש. לא כדאי או נעים לסבול מהפרעה פסיכיאטרית, אך יש מסר חשוב שניתן ללמוד מהסובלים מהתופעה. גם אם הסובבים אותנו הם אנשים נורמטיביים שמגיבים בספונטניות למתרחש ואינם מדקלמים טקסט שנכתב עבורם מראש, כל אחד מאיתנו חי במעין סרט, אלא שבכוחו לכתוב את "סרט חייו".
תסמונת המופע של טרומן חלפה בראשי בכל פעם שהתעלמתי מקבצן או כשפטרתי את מצפוני כשהגשתי לו מטבע בלבד. הרי ידעתי שבתרומתי הדלה לא סייעתי לקבצן באמת, אם כן מדוע לא טרחתי לתת לו סיוע כספי משמעותי יותר או לשאול בכנות לשלומו? המחשבה הראשונה שתמיד חלפה בראשי היא "כי כולם ככה". מעולם לא נתקלתי באדם שנעצר ליד קבצן ובירר איתו לעומק כיצד ניתן לסייע לו באמת ולא הסתפק בתרומה סמלית שתשקיט את מצפונו. המחשבה הבאה שחלפה לי בראש, היא שאולי כולנו נוהגים בבחירה מלאה לחיות כמו טרומן, ולנהל את חיינו כמו ה"שחקנים לצידנו" כי כך כולם נוהגים...
התיקון לכך הוא לדמיין את כל העוברים ושבים ליד הקבצן כשחקנים-ניצבים בסרט שלנו, שאלמלא היו שחקנים, ודאי היו הופכים עולמות כדי לסייע לקבצן והיו שואלים אותנו בפליאה כיצד ייתכן שאנו לא עושים דבר כדי לסייע לו בצורה משמעותית יותר. הרי אלמלא הם עצמם היו "ניצבים" בסרט, הם ודאי היו עוטפים אותו בתשומת לב ומנסים להשלים לו את כל מחסורו. מיותר לציין שאין פה קריאה לחיות לפי תסמונת טרומן או להשתעבדות טוטלית לכל קבצן או נצרך, רק להתבונן סביבנו ולשים קצת יותר לב לאלו הזקוקים לכך.
לא תוכל להתעלם
הן בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, והן בפרשתנו, פרשת כי תצא, ישנה קריאה מהדהדת לערנות חברתית ולאזהרה נגד האדישות וההתעלמות. הפרשה הקודמת, פרשת שופטים, מסתיימת בפרשיית עגלה ערופה, שבה מתואר מקרה שבו גופת אדם נמצאה בשטח פתוח בין שני יישובים. בשל העובדה ש"לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כא, א), ואין מי שייתן דין וחשבון על האירוע, יוצאים שופטי העם, הסנהדרין, זקני העיר הקרובה לאירוע, והכוהנים, ועורכים במקום שבו נמצאה הגופה טקס שבו מביאים עגלה, עורפים אותה ואומרים "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּּ" (שם, ז). וכי מישהו היה מעלה על הדעת ששופטי העם רצחו את האדם? רש"י שם הסביר, על פי הגמרא, שהם אומרים ש"לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". ייתכן שאם היו רואים אותו, נותנים לו לאכול ודואגים שלא יצא לבד בשעת לילה מאוחרת, האירוע לא היה קורה. על כך הם מקבלים אחריות בשם הקהילה כולה.
בפרשתנו, פרשת כי תצא, מופיעה כמה פעמים ברצף הקריאה שלא להתעלם מצרותיו ובעיותיו של הזולת, ואף לפעול אקטיבית כדי לתת לו מענה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (שם כב, א-ד).
כמה קל ומתבקש היה בימי קדם להסיט את המבט מכבשת השכן שנגלית לעינינו מרוחקת מביתה כך שלא נצטרך להשיבה אל השכן. על אחת כמה וכמה כשלא מדובר בשכן, והבעלים של הכבשה אינו מוכר לנו, מה יגרום לאדם לאסוף את הכבשה ולטפל בה עד שיגיע הבעלים ועל פי סימנים יבקש לקבלה חזרה? ומה בנוגע לסיוע בהקמת החמור שכרע תחת עומס הציוד שהשכן העמיס עליו באמצע יום שרבי? ובמונחי ימינו: האם אנו עוצרים בצד הכביש לסייע לחבר או אף לאדם לא מוכר בהחלפת צמיג הרכב? נוכל תמיד לתרץ לעצמו ברוח המופע של טרומן: הרי חלפו פה עשרות מכוניות לפנינו ולא עצרו, ומכאן שהמעשה הנורמטיבי הוא לא לעצור, אם כן מדוע שנהיה שונים? אך התורה קוראת לנו בקול: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!".
"מהות הנשמה העצמית"
במחשבה מעמיקה יותר, כאשר אדם אדיש למצוקות סובביו, הוא למעשה אדיש לנשמתו. ככל שאדם קשוב יותר לנשמתו, ומחובר יותר לנקודה הפנימית והטהורה שבו, כך הוא רגיש יותר למציאות סביבו ומתעלם פחות מקשיי הדרך של המתהלכים לצידו. הרב קוק כתב על כך שכשהאדם, או אפילו עם, שוכח את "מהות נשמתו", ממילא הכול נעשה "מעורבב ומסופק". אין אמת ברורה, אין טוב ורע, אין ערכים מחייבים, הכול יחסי ומסופק, כי "ככה כולם נוהגים". ממילא, נורמות חברתיות לא יכולות לחייב, והסטנדרטים המוסריים והסולידריות החברתית הולכים ונעשים רופפים יותר ויותר. התיקון לכך הוא תהליך ה"תשובה", חזרתו של האדם (והעם) אל עצמו, אל המקום והרצון היותר פנימיים ואותנטיים שבו. במקום התעלמות, האדם חוזר לשים לב לנשמתו.
וכך כתב הרב קוק (אורות התשובה, טו, י):
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות. וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה...".
לסיכום
יש משהו מיוחד בלוח השנה ובמסורת היהודית המאפשרים ומזמנים בין סוף שנה לתחילת השנה העוקבת זמן להתעוררות פנימית, לתשומת לב ולמחשבה על כל הדברים שמהם התעלמנו ולהם היינו אדישים בשנה שחלפה. היופי הוא שהפנים והחוץ אינם וקטורים וכיווני פעולה מנוגדים. כשהאדם שב אל עצמו, אל שורש נשמתו, ממילא הוא שב ממקום טוב יותר גם אל הסביבה. "שימו לב אל הנשמה" א. אין יקר ממנה.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א.פיוט לתפילות הימים הנוראים שכתב רבי שמעיה קוסון במאה ה-16 בצפון אפריקה.
אורי סובוביץ.
&
ב"ה, לפרשת כי תצא תשפ"ד - כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל -
(שיעור בפשט ועוד קצת) א. אריה דיכטוולד
פרשת "כי תצא" גדושה במצווֹת עשה ולא תעשה. נתמקד הפעם במצוות עשיית מעקה לגג ביתו של האדם פרשת כי תצא פרק כב, ח:) כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:
על פי מדרש ספרֵי דברים, חובת הקמת מעקה מורכבת משניים: א. מצוות "עשה" של חובת הקמת גדר סביב גג הבית-" וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ " .ב. מצוות "לא תעשה" של האיסור " וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".
כך גם מצאנו בספר מניין המצוות, "ספר החינוך" ב. מצווה (מִספר) תקמ"ו-תקמ"ז :
א. מצוות מעקה: להסיר המכשוֹלים וְהַנְּגָפִים מכל משכנותינו, ...שנבנה קיר סביב הגגות וסביב בּוֹרוֹת שִׁיחִין שוּחוֹת (=בורות מאורכים) ודומיהן כדי שלא תכשל בּריָה ליפול בהם או מהם...
ב. שלא להניח מכשול :שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם,. ...
הקטגוריה הכללית של מצווה זו היא חובת שמירת הנפש. זהו המכנה המשותף הרחב.
תת-קבוצה של קטגוריה זו, הוא הימנעות מיצירת מכשולים העלולים להביא לאובדן חיים.
התורה מביאה מקרים נוספים של מכשול או מוות ברשלנות.
הרוצח בשגגה
פרשת שופטים פרק יט : (ד) וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה (=לעיר מקלט) וָחָי, אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם אין כל מניע סמוי. וכן:
(ה) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי: רשלנות
רש"י: (ה) "ונדחה ידו" - כשבא להפיל הגרזן על העץ, ..."ונשל הברזל מן העץ" - יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מִקָתוֹ, ויש מהם אומרים שישיל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה:
שור מועד
שמות פרשת משפטים פרק כא : כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: (=אבל) (ל) אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו:
מסקנה: 1. חובה על האדם לדאוג, באופן כללי, למניעת אפשרות של שפיכוּת דמים. 2. חובה על האדם לא לשים מכשול בביתו או ברשות הרבים ואף להסירו. 3. גם בעל חיים שאינו שמור הֵיטב נחשב למכשול. 4. ההורג בשגגה נחשב אף הוא לרוצח. 5. חובה על האדם למנוע תקלה ומכשול .
מה הוא העיקרון המרכזי של מצוות עשיית מעקה ?
נחזור ונביא את הפסוק: כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ: התורה הייתה יכולה הייתה לכתוב בקצרה : כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ. אלא שנוספו שני היגדים:
א. וְלֹא (=על מנת שלא) תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ. גם זה הגיוני. התורה נותנת טעם ברור ומנאיר. זה עשוי לאפשר לקבוע שהרעיון המרכזי של המצווה הוא מניעת שפיכות דמים. ב. כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. זו תוספת מאד מוזרה. היה ניתן להוסיף ולכתוב: ' פן יפול ממנו אדם'. ברור שמי שנופל נקרא נופל. הנופל נקרא נופל כי הוא נפל. ג. . זה מה שרש"י רוצה לתרץ:
התורה מכירה את נפש האדם הרכושני-משפטני האומר לעצמו, נכון ש"בֵּיתי הוא מִבצרי". נכון שמי שנכנס לביתי-לשטח הפרטי שלי, לא היה צריך להעלות לגג. אם הוא נפל כנראה שהוא היה ראוי למיתה, זה "הכול משמים" – אני לא בעסק. בא רש"י, על פי המדרש, ואומר: אתה לגמרי בעסק, אם נפלה תקלה בביתך, גם אתה באותה קטגוריה של הנופל – גם אתה מבחינת חייב. יתר על כן, הקהילה שלך תראה אותך חייב.
העיקרון המנחה את רש"י הוא: האחריות למצבך האמוני-המוסרי הוא שלך בלבד.
# צא ולמד: נבקש לעלות קומה ולבחון את ההקשר של פרשת מעקה לכלל מצוות המופיעות בפרשה ולפניה. רוצח בשגגה מודע למעשיו אלא שהוא ממוקד בעשייה.
חייל היוצא למלחמה ושובֵה "אשת יפת תואר" לסיפוק תאוותיו, ממוקד בעצמו. כשהיא יושבת ובוכה – הוא מתעלם. "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ ... לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" . היא למעשה חפץ בעיניו.
" כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה (לשנואה) ". נטייתו של האדם להעדיף את בן אהובתו ולהתעלם מאשתו השנואה ומִּבְנָה, על אף שהוא הבכור.
"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם....(כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא:. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת .." בן סורר ומורה הוא מי שהגיע למצב שכולו שקוע בתאוותיו ומתעלם מסביבתו אפילו מאביו ואימו.
(כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: (כג) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא ... גם אחרי שהנידון מוצא להורג, חובה עלינו לראות במת כמי שיש לשמור על כבודו. גם ממנו לא נתעלם.
" לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם? הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ! וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לו"ֹ: אל לךָ להתעלם מסביבתך.
" לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" - ראה את החמור וגם את בעל החמור וּפְעָל.
"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה ...". שיבוש בראיית המציאות.
" כִּי יִקָּרֵא (=יזדמן) קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ ... אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: . שים לב!!! לא רק לבני אדם. גם בעלי החיים בטבע דורשים התבוננות. כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ...
המכנה המשותף לכל המצוות הוא האיסור מהתעלמות ממה שקורה לאדם בסביבתו. בקרב, במשפחה, בקהילה ובטבע.
הרעיון המסדר הוא העיקרון הבא לידי ביטוי במצוות הקמת המעקה בביתו של האדם. אחריות ישירה ומחייבת לראות את השפעות מעשיך או מחדליך על אחרים ועל הסביבה.ז' אלול תשפ"ד -אריה דיכטוולד
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. ספר החינוך: נתחבר בספרד במאה הי"ג בידי חכם מבית מדרשו של הרמב"ן, המכנה את עצמו בהקדמה 'איש לוי ברצלוני'; הדבר גרם למדפיסים לכתוב בשער הספר שמחברו הוא ר' אהרן הלוי מברצלונה הידוע בכינוי הרא"ה, וכך מקובל לומר. לייחוס ספר החינוך לרא"ה אין כאמור כל בסיס,
ג. משפט טָאוּטוֹלוֹגִי בתורת ההיגיון.
ד. מדרש ספרֵי דברים פרשת כי תצא פיסקא רכט
&
מעדנים לשולחן שבת-פרשת כי תצא ד"ת מספר 305 -
בשבח הוויתור -חיים קופל.
1) תורתנו מתחילה בחסד ומסתיימת בחסד. תחילתה בחסד "ויעש השם א-להים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג-כא). ומסתיימת בחסד שכתוב "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ(א) בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ה-ה..ו).
גם בפרשתנו ישנן דוגמאות של חסד, וברצוני לדבר על מידת "הוויתור לזולת" שהיא "סניף" של חסד.
2) ישנה אמירה השגורה בפי רבנים: לְוַתֵּר. רב אהרון שטיינמן זצ"ל הוסיף גם "מי שמוותר לא מפסיד".
3) שמעתי בעבר סיפור בנושא זה, התקשרתי לבנו רב משה שטיינמן שליטא מירושלים, הוא אִמֵּת את הסיפור, ואף הוסיף לי פרטים.
4) בשנת תשכ"ה (1,965) נפטר הָרַב שִׁמְשׁוֹן דִּינִין ז"ל, בגיל 86, ונקבר בפ"ת. הרב שמשון, גר בפ"ת, ובשנותיו האחרונות עבר להתגורר בב"ב.
5) בשנת תשנ"ג (1,993) פגש אותו מנהל גמ"ח בב"ב ושאל אותו על פלוני, שבא לבקש הלוואה מהגמ"ח. האם הוא אדם אמין, שאפשר לתת לו הלוואה, ולהיות בטוח שהוא גם יחזיר. רב שמשון השיב, שהוא אכן מכיר אותו, כאדם ישר והגון. מנהל הגמ"ח הודה לו ונתן לאותו פלוני הלוואה של 15,000 דולר. פלוני פרע כמה תשלומים חודשיים, ובהמשך חדל מלשלם.
6) מנהל הגמ"ח פנה לרב שמשון, שיפרע את יתרת ההלוואה במקומו. אַךְ רַב שִׁמְשׁוֹן סֵרַב, וְטָעַן שֶׁהוּא אֵינוֹ עָרֵב עַל הלוואה, וְאֵינוֹ מְחֻיָּב לְפָרְעָהּ. לעומתו טען מנהל הגמ"ח, שרק בזכות המלצתו על האיש, הוא נתן לו את ההלוואה, לכן הוּא רוֹאֶה בּוֹ כְּאַחְרַאי לִפְרֹעַ אוֹתָהּ. רב שמשון היה בטוח בטיעונו, אך עקב דברי מנהל הגמ"ח , החליט בכל זאת להיוועץ עם הרב אהרון שטיינמן זצ"ל.
7) הרב שטיינמן שמע את טיעוניו, ושאל אותו: "האם היית ערב?" והוא השיב בשלילה. ובכן השיב לו הרב: מצד הדין אתה פטור מלשלם, אך אומר לך: אני במקומך הייתי משלם את ההלוואה, לצאת ידי חובת שמים. אבל מָה יֵצֵא לִי מִזֶּה, הֲרֵי לֹא הָיִיתִי עָרֵב וְאֵינִי חייב, טען רב שמשון. אולי יהיה לך אריכות ימים בעקבות כך, השיב הרב. אבל אינני מסוגל, טען רב שמשון, אינני עובד ואני חי רק מִקִּצְבַּת הַבִּטּוּחַ לְאֻמִּי, איך אוכל לשלם כ-15,000 דולר? הרב השיב לו בשאלה: כמה אתה כן יכול להחזיר כל חודש? רב שמשון השיב, 100 דולר לחודש. ובכן, לך למנהל הגמ"ח ותציע לו זאת, פסק הרב. רב שמשון הלך למנהל הגמ"ח, שקיבל בשמחה את הצעתו.
8) ואומנם מגיל 74, משך 12 שנה שילם רב שמשון לגמ"ח 100 דולר כל חודש, ס"ה כ - 14,400 דולר, עד לפירעון הסופי של ההלוואה, עת היה בן 86 שנה. בגיל זה חלה רב שמשון, במחלה קשה, הוא הרגיש שסופו קרב, ואומנם כעבור כמה חודשים הוא נפטר.
9) לפני מותו, הוא השאיר מכתב, ובו כתב את סיפור המעשה. הוסיף וכתב: אני בטוח שֶׁהָיִיתִי אָמוּר לסיים את חיי לפני 12 שנים, אבל מן השמים נתנו לי אורכה, בכדי שאוכל להשלים את התחייבותי, לפרוע את ההלוואה.
הוסיף וכתב: בגמ"ח חשבו שאני עושה להם טובה, אבל האמת שהם עשו אתי חסד, ובזכות החזר ההלוואה חָיִיתִי
עוד 12 שנה. הוא אשר אמר הרב שטיינמן זצ"ל: "כשמוותרים לא מפסידים, רק מרוויחים".
10) תשובות לפרשת שופטים
א) "לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט..וְלֹא תִּקַּח שֹׁחַד" (ט"ז-י"ט). מצא רמז פנימי, מהאותיות עצמן, כיצד לקיחת שוחד מביאה להטיית מִשְׁפָּט? (רמז: דברי החיד"א).
תשובה: אם נַטֶּה את המילה "תַּטֶּה" וניקח לכל אות את שלפניה, נקבל: שֹׁחַד.
ב) מצא בפרשה מילה שארבע מאותיותיה הן עוקבות, ומופיעות בפרשה . לאו דווקא לפי הסדר?
תשובה: "אלוהיכם" אותיות: י-כ-ל-מ (כ-ד) וכן (כ-י"ח).
11) שאלות לפרשת כי תצא
א) "וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי" (כ"ה-ז). מה ההבדל בין "מֵאֵן" ובין "לא אָבָה"?
ב) מצא שלוש מילים זהות, או דומות, לאלה שבפרשתנו, באחת מחמש המגילות. בפסוק אחד?
שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 305 פרשת כי תצא תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
