rael
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כא' שבט תשפ"ה -19.2.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "תרומה" תשפ"ה
מרצה: הרב מתן שניוויס מחוז צפון-רב קהילת קיבוץ טירת צבי -עמק בית שאן.
הנושא:"משכן ובית.
נרצה להקדיש את השיעור:
לע"נ הקדושים והטהורים "שירי אריאל וכפיר- משפחת ביבס"
שנחטפו ונרצחו בידי בני עוולה, ארץ אל תכסי דמם !ה' יקום דמם.
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/8699
7730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh0
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
בבקשה שתפו והזמינו חברות וחברים השיעורים בהחלט מענינים, התגובות נהדרות.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
******************************
******************************
*******
פרשת משפטים תשפ"ה
עבור רובנו, שבת המן רלוונטית מאוד, כי רובנו לא חיים בשדות. אנו קונים אוכל מוכן וארוז (בניילון ובפלסטיק, במקום הטל שעטף את המן), והשדה על כל מי שעובד בו רחוק מתודעתנו.
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,- 'מחביון תורתך' (כרך א'), לפרשת משפטים:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
השבת – משמעויותיה וטעמיה
חלק ב'
טעמי השבת בספר שמות
שתי התפיסות של השבת המופיעות בדיבור השבת בשמות ובדברים – מעשה בראשית ויציאת מצרים – מופיעות לפנינו כבר בספר שמות. לאורך הספר מופיעה מצוַות השבת בהנמקות כפולות ומכופלות ארבע פעמים שהן שש:
השוואה יסודית בין ציווּיֵי השבת שבספר שמות תגלה שמקור הציווי על השבת הוא כפול – מעשה בראשית ויציאת מצרים – והוא מופיע לסירוגין:
'שבת בבית' מול 'שבת בשדה'
הבדל חשוב בין מצוות השבת בפרשת המן ובפרשת משפטים, הוא שבמובן הראשון של השבת בפרשת המן נאסרו מלאכות הבית, ואילו במובן השני של פרשת משפטים נאסרו מלאכות השדה, שרגילים בהן פועלים לסוגיהם.
בכל פרשת המן אין שדה, שחורשות בו בהמות ועובדים בו פועלים, כי עוד לא הייתה להם לבני ישראל ארץ ולא היו שדות. לכן המן ירד מן השמים! שבת בשדה נזכרת רק בסוף פרשת משפטים, יחד עם מצוות שבשדות (כמו שמיטה).
בשתי הפרשיות יש לפנינו בעיקר מצוַות עשה, ואיסור הבא מכלל עשה. מצוות השבת בפרשת המן קשורות לבית ולא למלאכות השדה, מפני שהמן הוא ההפך מתבואת שדה ("לחם שמים" – תהילים קה, מ), ואין בו מן החוץ אלא לקיטה והובלה, דהיינו הוצאה מרשות לרשות. שאר המלאכות הנעשות בו קשורות להכנה, לאפייה ולבישול.
זה גם עיקר מצוַות השבת למשפחה שאיננה חקלאית או יצרנית: היא מובילה הביתה את המזון שהיא קונה מן החוץ, ומכינה לשבת לחם משנה במובן של אוכל כפול בבישול ובאפייה.
לעומת זאת, מצוות השבת בסוף משפטים עיקרן בשדה, שם רגילים לעבוד פועלים ובהמות: שורך וחמורך, בן אמתך והגר. כך עולה גם מהשוואת מצווה זו למצוות אחרות הנזכרות בפרק: "ששת ימים תעשה מעשיך..." (שמות כג, יב) מקביל ל"ושש שנים תזרע את ארצך..." (כג, י), ואילו "תעשה מעשיך" (כג, יב) מקביל ל"באספך את מעשיך מן השדה" (כג, טז). כך עולה גם מהשוואת מצוות השבת במשפטים (כג, יב), ובכי תשא (לד, כא):
ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תִּשבֹּת למען ינוח שורך וחמֹרך וְיִנָּפֵש בן אמתך והגֵר !
לעומת:
ששת ימים תעבֹד וביום השביעי תִּשבֹּת בחריש ובקציר תִּשבֹּת !
אם כן, ישנם שני ציוויים על חובת השביתה בשבת כמצוַות עשה: שְבוֹת בבית – קודם למעמד הר סיני, ושְבוֹת בשדה – אחריו. רק בדיברות שבמעמד הר סיני אסר ה' עשיית "כל מלאכה" בלא כל הבחנה, ומחילה על המלאכות כולן איסור מוחלט של 'לא תעשה', ולא עשה בלבד.
מתוך הדברים נוכל להבין כיצד מבחינה התורה בין 'מלאכת עבודה', האסורה במועדים (ויקרא כג, ז, ח ועוד), ובין "אשר יֵעָשֶׂה לכל נפש" (שמות יב, טז) – מלאכת 'אוכל נפש' בלשון חכמים – שלא נאסרה במועדים. 'מלאכת עבודה' היא מלאכת השדה, שבו עובדים כעין עבודת עבד ושכיחים בה פועלים ועבדים (וכך פירש רמב"ן, ויקרא כג, ז). לעומת זאת, מלאכת אוכל נפש היא מלאכת האוכל הנעשית בדרך כלל בבית. מאחר ששביתת המן נאמרה לפי פשוטו של מקרא רק בשבת ולא במועדים, הרי שלא נתחייבו במועדים בשביתה מליקוט ומהוצאה מרשות לרשות ולא בשביתת הבישול והאפייה. כך תובן בפשטות מלאכת יום טוב ותיפתרנה שאלות רבות בהבנת ההלכה על פי הפשט –
מדוע הותרה הוצאה ביום טוב, לצורך ושלא לצורך, יחד עם מלאכת אוכל נפש? הוצאה כתובה בפרשת המן גם על פי הפשט וגם על פי הדרש: "אל יצא איש ממקֹמו ביום השביעי" (שמות טז, כט) – "אל יוציא" (עירובין יז, ב), וכדברי תוספות שם: "והכי משמע פשטיה דקרא, שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול". לכן ברור שמלאכת ההוצאה נמנית עם המלאכות המותרות ביום טוב, אף שאינה מיוחדת לאוכל נפש דווקא.
עבור רובנו, שבת המן רלוונטית מאוד, כי רובנו לא חיים בשדות. אנו קונים אוכל מוכן וארוז (בניילון ובפלסטיק, במקום הטל שעטף את המן), והשדה על כל מי שעובד בו רחוק מתודעתנו. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד
ב"ה. לפרשת משפטים תשפ"ה.-ושוחד לא תיקח-מהו שוחד?
שוחד הוא טובת הנאה בכסף או בשווה כסף, הניתנת לנושא תפקיד על מנת שיפעל לטובת נותן השוחד באופן הנוגד את מטרות תפקידו של נושא התפקיד. מתן שוחד ותיווך לקבלתו הם מעשי שחיתות.
שוחד אינו ממון דווקא, יש גם שוחד דברים שהוא הטבות ושירותים, ואפילו מתן כבוד למישהו כדי ליצור עליו רושם טוב. התורה מתייחסת לנושא איסור שוחד לדיינים. דברים אלו יכולים להעביר את השופט משיפוט אובייקטיבי לשיפוט סובייקטיבי. הם מטים את לב השופט לזכות את הנותן.
איסור שוחד הוא מצוות לא תעשה מן התורה, החלה על דיינים גם אם ניתן כדי לשפוט אמת.
" וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: " (שמות כג, ח). כלומר פיקח הוא מי שעיניו פקוחות. השוחד מעוור את השופט שעיניו כבר אינן פקוחות, ויסלף דברי צדיקים, יסלף את דברי השופט שהוא מוטה עכשיו, ולא יוכל לראות את האמת. דברי צדיקים יכול להתייחס גם לטענות אמיתיות של בעל הדין, או לחוקי התורה ומשפטיה שהם צדיקים. אזהרת השוחד מופיעה בספר שמות ובספר דברים.
רש"י אומר: אפילו לשפוט אמת, וכל שכן להטות הדין, שהרי כדי להטות הדין נאמר כבר לא תטה משפט.
בספר שמות הביטוי הוא לשפוט אמת, והוא מופיע בעקבות הפסוק הקודם לו שבו נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק ". בספר דברים הביטוי הוא לשפוט צדק והוא מופיע בעקבות פסוק קודם בו נאמר: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק ".
אומרת הגמרא (כתובות, קה), "אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב" (שפירושו טיפשות וטמטום). כמה משקיע אדם כדי לרפא את עיניו אם הוא חולה, והנה בשוחד של פרוטה הוא גורם לעיוורון רוחני.
יש סיפורים רבים על תנאים ואמוראים שנהגו זהירות רבה בנושא שוחד, כדי שלא להיכשל אפילו באבק שוחד, ולקיים: והייתם נקיים מה' ומישראל.
במסכת כתובות (קה), מסופר על רבי ישמעאל בר יוסי התנא, שהאריס שעבד אצלו היה נוהג להביא לו כל ערב שבת מפירות השדה. פעם אחת הקדים האריס והביא ביום ה', ובתשובה לשאלת רבי ישמעאל מדוע הקדים, השיב: יש לי דין תורה אצלך ואמרתי שדרך אגב אביא כבר את הפירות מהשדה. אמר לו רבי ישמעאל: לא אקבל ממך את הפירות למרות שהם שלי, ואני פוסל אותך לדון אצלי. ועל כך אמר רבי ישמעאל: תיפח רוחם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי, שלי נטלתי- כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.
הגמרא מספרת על האמוראי אמימר שישב בדין, ועפה על ראשו חתיכת נוצה. ניגש אליו אחד מבעלי הדין, והסיר אותה מעל ראשו. כשהתברר לאמימר שהאדם הזה עומד להיות אצלו בדין, פסל עצמו מלדון אותו.
האמורא שמואל עבר על גשר. בא אדם ונתן לו יד כדי לסייע לו לעבור את הגשר. אמר לו שמואל: מה מעשיך פה? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו: פסול אני לך לדין ( כתובות, קה, ב).
ועוד מסופר על הרב חיים פיטוסי, שהיה דיין מגדולי חכמי מצרים במאות ה-16 וה-17. כשזקָן, נחלשה ראייתו מאוד, והיה חותם שמו על דף שלם. רננו אחריו שמא קיבל שוחד בהיותו דיין (כי השוחד יעוור עיני חכמים). כששמע זאת הזמין את כל אנשי העיר לבית הכנסת. פתח את שערי ההיכל ואמר: רבש"ע, אם לקחתי שוחד במשך חיי, שאני אמות, ואם לא-שיאורו עיני. וכך היה, ונפקחו עיניו. מכאן, עד כמה חשוב להיזהר אפילו מאבק שוחד, להגביה הגדרות והגבולות.
על השוחד אומר הנביא ישעיהו: " שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: " (א, כג).
רש"ר הירש מסביר מדוע שוחד חמור כל כך (שמות כג, ח). השוחד ממית את כוחו הרוחני והמוסרי של מקבלו. הכוח הרוחני המכשיר את האדם להיות שופט...דהיינו בהירות המחשבה ופתיחותה לתפיסה נכונה של העובדות ושל סעיפי החוק החלים עליהן. הכוח המוסרי...דהיינו תכונת אדם שאינו רוצה להכיר ולהביע אלא את דבר האמת והצדק. השוחד יעוור פקחים- הווי אומר: השוחד מטשטש את בהירות ראייתם של אלה שראייתם בדרך כלל חדה ובהירה, ושיפוטם האובייקטיבי ייפגם מבלי שיחושו בכך... השוחד יגרום לכך שגם שופט רודף צדק לא יאמר את דבר האמת והצדק בהחלטיות הדרושה ובלשון החדה והחלקה של אדם מחוסר פניות. ראייתו מטושטשת ודברו יוצא מתוך היסוס...בלי משים מזדהה השופט עם צד אחד. הרב הירש מתייחס גם לטובות הנאה כפי שמופיעות בגמרא, ואשר נכנסות לקטגוריה של אבק שוחד. כגון שהעביר אחד המתדיינים גרגיר אבק מגלימתו של הדיין, או שמחה טיפת רוק שלרגליו...על הדיין לחוש בעצמו שהוא נקי מכל פניה, אחרת לא ישב בדין.
גם נותן השוחד עובר על " לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' " (ויקרא יט,יד). הפוסקים קבעו שנבחרי ציבור הרי הם כדיינים, ולכן חל עליהם איסור לקיחת שוחד. איסור זה אינו מן התורה אלא מדרבנן.
"חתם סופר" ביטל את בחירתו של רב כשהתברר שחברי הגוף הבוחר קבלו שוחד. כלומר גם בעלי זכות הצבעה באספה או בבחירות חייבים להיזהר מעבירה זו.
מה לגבי שוחד מאוחר?
מה לגבי תשלום לדיין או לנבחר ציבור לאחר שפסק את הדין? שוחד זה אסור מדרבנן ולא מן התורה. לכאורה אין בעיה שהרי כבר ניתנה פסיקה. אך גם שוחד כזה אסור. התלמוד מספר על יהודי בשם בר חמא, שהיה מקורב לשלטון והרג בן אדם. ביקש ראש הגולה מרב אחא בר יעקב שיעיין בדינו, ואם תוכח אשמתו, יטיל עליו עונש (מדובר בקנס ולא בעונש מוות). התעוררה שאלה לגבי כשרות אחד העדים. רב פפי שנכח בדיון, החליט לפסול את העד, ולזכות את בר חמא. קם בר חמא ונשק את רגלי רב פפי, וקיבל על עצמו לדבר בעדו אל המלך לפוטרו מן המס (סנהדרין, כג). במקרה זה לא היה חשד לשוחד מאוחר, שכן רב פפי כתלמיד חכם היה פטור ממסי המלך.
מדוע אסור שוחד מאוחר? אומר הרב מוהליבר: "ואפילו לקבל אחר גמר דין אסור, שהרי יטה משפט למי שירגיש שייתן לו אחר הדין". כלומר, אם הדיין מצפה לקבל תשלום או טובת הנאה כלשהיא מצד אחד מבעלי הדין, הדבר עלול להניעו להטות את הדין. אסור ליטול שוחד גם כדי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, כי לא ברור מתוקף מה זיכה השופט את האדם, האם מתוך זכאותו או מתוך השוחד שנתן.
לסיכום, עבירת שוחד חמורה מאוד כיוון שהיא משבשת את כושר השיפוט האובייקטיבי של השופט, ומטה אותו לכיוון נותן השוחד. האיסור רלבנטי גם לנותן השוחד, מפאת לא תיתן לפני עיוור מכשול. מדרבנן אסור גם שוחד לאחר פסק דין, והפוסקים קבעו כי איסור זה חל לא רק על דיינים אלא על כל נבחרי ציבור ועל הגוף הבוחר בהם. תנאים ואמוראים נזהרו מאוד מאוד באיסור זה, והרחיבו אותו גם לאבק שוחד. כלומר גם למעשים כגון הושטת יד של בעל דין כדי לסייע לדיין לחצות גשר או להסיר נוצה מבגדו. כ' שבט תשפ"ה.
&
פרשת משפטים – "וּמֵטִיל בְּכִיס גָּדוֹל מִכֻּלָּם."התנזרות אל מול מעורבות -אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון.
דתות ואמונות שונות קידשו את הסגפנות וההתנזרות ממנעמי החיים. לפני שהאימפריה הרומית קיבלה את הנצרות כדת רשמית, ההקרבה העילאית של נוצרי למען אמונתו הייתה להפוך לקדוש מעונה. לאחר שאימץ הקיסר קונסטנטינוס את הנצרות בשנת 333, "מות הקדושים" התחלף בחיי נזירות, סגפנות והסתפקות במועט. על פי הנצרות, נזיר הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית, הכוללת בין היתר שבועה על חיי עוני, פרישות וציות. הצורך בהתבודדות, פרישה מנשים ויין וכדומה נובע מרעיון "ההתבוננות הדתית", שעניינו לשיטתם הוא להגיע להתחברות עם ההוויה הרוחנית העליונה, וזה יכול להיעשות רק על ידי התנתקות מהחיים הארציים.
בבודהיזם, במאה ה-5 לפנה"ס, התוודע גאוטמה בודהה לסבל האנושי, והחליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לכך. הוא עזב את משפחתו והחל לחיות חיי פרישות, שכללו בין היתר סיגופי גוף ונפש קשים, צומות, התבודדויות, התרחקות מתענוגות ועוד, כל זאת על מנת למצוא לדבריו את "גרעין האמת" של החיים, היסוד הראשוני ביותר באדם. גם בבודהיזם, הדרך להגיע לדבקות היא על ידי פרישה מהחיים הארציים.
הרב קוק כתב על הנצרות והבודהיזם במאמרו "שאיפות היאוש וההצלה" (אורות הקודש, חלק ב, עמ' תפח). על הבודהיזם כתב שמתוך הכרתו ברע הקיים בעולם הארצי, הוא התייאש לגמרי מהמציאות החומרית ומהאפשרות לחיות בו חיים מוסריים ונעלים, ועל כן העולם החומרי חסר משמעות מבחינתו. את הנצרות כינה "יאוש למחצה", משום שכמו הבודהיזם, גם הנצרות התייאשה מהרוע במציאות ולכן החליטה "למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי... ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים". כלומר, כדי לחיות חיים נעלים, על אדם להתנזר מהחיים החומריים והחברתיים, ורק כך יוכל לזכות להציל את פנימיות החיים.
היהדות, לעומת זאת, מדברת על החובה והזכות לקדש את החיים החומריים ולרומם אותם על ידי המצוות. במקום ייאוש, היהדות מדברת על "תיקון עולם", ובמקום התנזרות, היהדות מחנכת למעורבות. הדרך לעשות זאת היא על ידי קיום המצוות שמכסות את כל רובדי החיים, מעגלי הזמן ומעגלי הזהות של האדם. הדבקות באלוקים לא מגיעה על ידי התנזרות מנשים אלא דווקא על ידי הקמת משפחה והבאת חיים לעולם. רוממות רוחנית לא נוצרת על ידי התבודדות במנזרים מרוחקים אלא דווקא על ידי מעורבות חברתית, שכן "הפורש מדרכי ציבור... אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה לרמב"ם ג, יא).
אם כן, היהדות לא מבטלת את העולם הארצי והחומרי שבו אנו חיים, אלא מבקשת לרומם אותו באמצעות המצוות. באופן מעניין, אף שיהודי מחויב במצוות רבות, הביטוי בימינו הוא קבלת "נועם עול מצוות". העול מובן, שכן מדובר בתרי"ג מצוות. הנועם שבקיום המצוות נובע מכך שהאדם זוכה לרומם את המציאות הארצית ואת חייו.
"ומטיל בכיס יותר מכולם"
פרשת משפטים משופעת במצוות רבות וביניהן המצווה להלוות לעני, וללא ריבית: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב, כד).
על מצוות ההלוואה אומרת הגמרא: "גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולם" (שבת סג, א). מטיל בכיס הוא מי שנותן כסף לעני על מנת שיוכל לסחור בכסף זה במסגרת שהיא מעין שותפות שבה שני הצדדים מתחלקים ברווחים. ספר החינוך הסביר שמצוות נתינת הלוואה גדולה יותר ממצוות צדקה, שכן בצדקה יש בושה וצער למבקש, ואילו ההלוואה יכולה לסייע לאדם לעמוד על רגליו כך שאולי לא יזדקק לצדקה לעולם. אך כיצד ייתכן ש"המטיל בכיס", אדם שעושה בסך הכול שותפות עם אדם אחר, לא נותן צדקה ואפילו לא הלוואה, ואף אמור ליהנות מהרווחים, יכול להיות "גדול מכולם"?
הרב קוק הסביר שבשונה מהדתות הדוגלות בחיי סגפנות וצער, היהדות מחדשת שדווקא התנהלות מוסרית שאינה כרוכה בהפסד אלא ברווח, מעלתה גדולה הרבה יותר. ומדוע? מפני שיש באדם מאבק מתמיד בין הנטייה המוסרית לבין הנטייה הטבעית והבריאה לרצות לחיות חיים שמחים. בשל "חשש" הנטייה המוסרית מהנאות שעשויות להיות תוצאה של מימוש יצרים ותאוות, עשוי להיווצר מצב שהאדם יסבור במודע או בתת הכרתו ששמחה ומוסר לא יכולים לדור בתוכו בכפיפה אחת, ולכן עליו להכריע ביניהם. הרב קוק כתב שהתנגשות בין שתי הנטיות מזיקה לאדם, שכן האדם באופן טבעי בורח ממה שמסב לו צער ולכן עלול לוותר על הנטייה המוסרית שבו.
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ו, סה):
"...חיבור זה מזיק מאד להרחבת הטוב, כי הנטיה להיות שמח וטוב לב, מוכן לקבל הנאה וקורת רוח, היא מוטבעת באדם, ועל כן הוא בורח מכל מה שיסב לו עצב והכשר לצער. ההדרכה להקביל את המוסר לרגשות האדם, צריכה להיות בהוראה שאין ההיזק לעצמו אחד מהתנאים שעצם המוסר בנוי עליו, ועוד הפך מזה, שכל מה שיהיה המוסר הולך ונעשה ע"פ אופנים כאלה שאין בו הפסד הוא יותר נכבד בפעולתו, ואם יעשה באופן שעוד יהיה גם לפועלו רווח, ישובח עוד ביותר, כי בזה יהיה הטוב שלם, מפני שאין דבר שיפגום הנאת המקבל את החסד, מאותו הרעיון המנקר במוח שהמטיב הוא סובל צער ומאסר חמרי או רוחני...".
הרב קוק המשיך וכתב שכשאדם נהנה או מרוויח ממעשיו הטובים, ויש הלימה בין הטוב שהאדם עושה לטוב שנגרם לו מכך (לא כמניע לעשיית הטוב אלא כתוצאת פעולותיו הטובות) נבנה באדם יחס חיובי אל המוסר. במציאות כזו המוסר אינו מעורב עם רגשות של כאב או צער הנובע ממאבק בין הנטייה למוסר לרצון לשמוח:
"ומטיל בכיס, שעוד יש לו רווח בעסק, אם כן התשוקה אל הטוב היא מחוברת גם כן עם הטוב והמועיל לעצמו, ובזה היא עומדת על מדרגת המוסר העליון, שידריך את הרגש של המוסר בלא שום ליוויי מחשבה של איזה דברים מעוררים מכאובים וצערים... שהוא גדול מצדקה שהיא מאבדת את ממונו לשם הכלל. והמטיל בכיס, שמקבל ג"כ חלק ברווח, שההנאה תחבר עם מושג הצדקה כדי להמשיך את האדם אל רעיון הטוב והיושר בלא שום חיבור של טינה הבאה מתוך צער ועגמת נפש, היא חשובה יותר מכולם...".
לסיכום
ידוע ומורגש לכול שבעולם קיים מתח מתמיד בין החוץ לפנים ובין הרוח לחומר. בין האפשרות להיכנע לתכתיבי המציאות החומרית ולברוח מהעולם הארצי על כל סייגיו ופיתויו ובין העמדה הבאה לתקן ולרומם את המציאות, היהדות מחנכת את האדם לקבלת אחריות על תיקון המציאות הארצית, זאת בעיקר על ידי קבלת עול המצוות וקיומן.
האלטרואיזם אינו הערך הראשון במעלה. קודם לו הערך של עשיית טוב בצורה הרמונית, כך שכל הצדדים ירוויחו, ורק כשזה לא מתאפשר, נדרש האדם לוותר או לשלם מחיר לשם עשיית הטוב. כשהנותן גם מקבל, נוצר מוסר ש"יותר נכבד בפעילותו", שכן אז הנטייה המוסרית והנטייה הטבעית לרצות לשמוח אינן מתנגדות. במצב זה עצם העשייה אינה יוצרת מאבק פנימי אלא מביאה לשמחה.
פרשת משפטים מסייעת לנו להבין את הביטוי העכשוי "נועם קבלת עול מצוות". אירוע בר מצווה, המציין את מעמד הכניסה לחיוב בעול מצוות, מעצים את השאלה כיצד לא להירתע מקבלת כל המחויבויות הכרוכות במצוות. כשמכירים בכך שהמחויבות בונה ומקדמת את אישיותנו, ומאפשרת לנו לרומם את המציאות הארצית במקום להיכנע לה או לברוח ממנה, השמחה והגיל נהיים פשוטים יותר, והחיים מקבלים משמעות וערך. במציאות כזו ניתן להבין ש"נועם עול מצוות" אינו אוקסימורון אלא קריאת כיוון לילד הבוגר לבנות חיים שבהם עול קידום המציאות יהיו מלאי נועם.
שבת שלום! אורי סובוביץ.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
לע"נ נשמת ר' אליעזר ב"ר יוסף ז"ל נלב"ע כ"ג בשבט
ב"ה, לפרשת משפטים תשפ"ה א. אריה דיטוולד- עבד בעל כנפיים
דימויים שונים ניתנו לקשר שבין עם ישראל לה'., כמו קשר אהבה בין חתן וארוסתו המתוארת במגילת" שיר השירים", קשר של חסות של אב על בנו העולל (פרשת האזינו לב, יא)" כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתו" או קשר שבין אב לבנו הבכור, בהמשך הפרשה " (שם,לו) כ"ִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב ".
על הקשר האחרון=אדון ועבד= דורש מדרש רבה פרשה ל, בהקשר לפסוקי הפתיחה של הפרשה:
(כא,ב) "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
מדרש:: בא וראה כמה משובחת פרשה זו, כמה פרשיות בה וכמה אזהרות הזהיר הקדוש ברוך הוא לישראל בפרשה זו כי תקנה עבד עברי, כי ימכור איש את בתו לאמה, ומכה אביו, ומה עניין אלו לאלו?
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אני קניתי אתכם במצרים בעשר מכות שהראיתי, ...כשם שאתם מצווים לא תעבוד באחיך יותר משש שנים שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים, לפיכך נתתי לך שש שנים שתהא רשאי לעבוד בעבד עברי, כי ימכור איש את בתו לאמה בת אחת הייתה לי ומכרתיה לכם שאין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון, לא תצא כצאת העבדים נהגו בה כבוד =כאילו] שֶׁשְּׁבִיתֶם אותה מאצלי ..
כלומר, יציאת מצרים הייתה למעשה העברת בעלות על ישראל. מעבדי פרעה לעבדי ה'. אסמכתא לדבר נמצאת בפרשת בהר פרק כה באותו העניין כבפרשתנו:
(מז) וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר: (מח) אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ:... (נג) כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ:(נד) וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ: (נה) כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם
לתורה יש מסר חד משמעי. זכור כי גם אתה היית עבד וגם עכשיו אינך בן חורין לעשות כעולה על רוחך.
אולם בתורת החסידות הועתק העבד העברי לתיאור מעמדו של הצדיק. נקדים: 1. אחד מהמוטיבים המרכזיים בחסידות הוא היחס למעלתו=יִחוּדוֹ של הצדיק. הצדיק ניחן בכוח רוחני סגולי המאפשר לו לפעול פעולה רוחנית תקיפה ועמוקה... סגולה זו מטילה עליו אחריות כבדה לדאוג לקהילתו ואף לעולם כולו, בתיקון נפשם ואף בתיקון פגמי הבריאה כולה. 2. הצדיק משתייך לחבורה של ייְחִידֵי סגולה 3. עליו לוותר על התחום הגשמי שבחייו ועל כל טובת הנאה אישית שהוא עשוי לקבל מתוקף תפקידו. האם הקשר להקב"ה או לציבור הוא קשד של עבד ואדון?
אחד מספרי החסידות הראשונים והיסודיים הוא הספר "נועם אלימלך" שחיברו ר' אלימלך בן אליעזר ליפמן הוא רבי אלימלך מליזֶ'נסק. (תע"ז 1717-תקמ"ז 1787). היה תלמידו של 'המגיד' ר' דב בר ממזריץ', תלמידו הגדול של הבעש"ט. וכך נמצא בספר (שמות פרשת משפטים):
"כי תקנה עבד עברי" וכו' שעברי הוא לשון כנפים כמו שאמר הכתוב (תהלים צא, ד) " בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּו"): דאל"ף =שהאות א'] מתחלף בעין באותיות אחה"ע: ורצה לומר כי תקנה, כי תרצה לעלות במדרגה זו שתהיה עבד שהוא עברי שיהיה לך כנפים לעלות בדביקות הבורא ברוך הוא"
# כלומר: עברי-אברי=בעל כנף. קניין, אצל אברהם מצאנו (בראשית יד, כב) "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ קונה=יוצר, בורא ,עושה. קניין הוא גם שינוי שכלי-תודעתי של האדם לעצמו, כמו קנייני תורה (אבות ו) האדם קונה לעצמו התייחסות חדשה לעצמו, לזולתו, לסביבתו לאלוהיו. מעשה הקניין המשפטי-עסקי הוא למעשה שיתוף ביו שניים לפחות
וממשיך רבי אלימלך:
..."אם בגפו יבא": גפו הוא גם כן לשון כנפים כתרגומו,= רש"י: אם בגפו יבא - שלא היה נשוי אשה כתרגומו אם בלחודוהי. ולשון בגפו בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף בגדו]: שֶׁהִנֵּה יש צדיק שהוא קדוש מרחם ולא בא לעולם בגלגול רק לתקן קצת מה שלא תיקן בבריאה ראשונה: ואמר הכתוב הצדיק הזה שבא בגפו, דהיינו באברתו ובכנפיו שהוא צדיק גמור מרחם אזי הוא בטוח שבגפו יצא לעולמו ולא יכשל חס וחלילה בשום חטא בהיותו בעולם הזה:
גם הקב"ה בפרשת האזינו נמשל כמי שיש לו כנפיים =דברים ל יא) כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ]"
המשותף לכולם היכולת לפרוש כנפיים ולעוף לדרגות רוחניות עליונות. מובא בשמו של רבי זוּשֶׁא מאניפולי אחיו של רבי אלימלך (ת"ץ 1730-תק"ס 1800) מאמר שמתמצת את רעיון הכנפיים: " אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה רבינו - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא - יסתתמו טענותי "
קיימים שלושה סוגי צדיקים: צדיק קדוש ומרחם, אינו קדוש אבל מרחם, הנמצא בניסיונות אישיים כל הזמן והצדיק המושלם שיצר הרע אינו משפיע עליו אבל ה' שולח אליו מידי פעם " איזה נדנוד חטא קצת כדי שעל ידי זה שיחרד לבו בנדנוד חטא הזה שבא לידו וירבה בתשובה וחרטה יעלה למדרגה יותר. והוא יצא בגפו", רצה לומר שלא יזיק לו למדרגתו הנדנוד חטא הזה "
צא ולמד: חופש, חירות וזכויות אדם, הפכו לאידיאלים נעלים עד שקשה, לפעמים, לאדם המערבי להבין מושג יסוד בעולם הדתי-יהודי, של עבד ה'. ידוע המאמר במשנה אבות פרק ו:" והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". " בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר ־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם " אומרת התורה ומוסיף המדרש " אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אני קניתי אתכם במצרים " ובסיפא בהקשר של אמה עבריה " נהגו בה כבוד ששביתם אותה מאצלי ".
העבד הוא עם ישראל, שנקנה ע"י ה' ביציאת מצרים –הגלות הפיזית. גלות מצרים היא סימבול, בחסידות, לגלות גשמית המעקרת את הרוחניות שבאדם. בני ישראל הגיעו למדרגה הנמוכה של רוחניות והנה הקב"ה בא ופודה אותם.
עבד עברי בבית אדונו יורד בדרגתו הרוחנית, עד שמותר לו לקחת שפחה נוכריה. השחרור מאדונו מחזיר אותו לחיק תורה ומצוות. השחרור מעבדות מצרים מעביר את העם לעבדות שיש בה הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר-קבלת התורה שהיא למעשה סוג של פרדוקס. תורה מצוות, לכאורה, הם מגבלות וגבולות. אלא שדווקא מגבלות אלא מאפשרות ריסון וקידוש פעולותיו הגשמיות של האדם. עבדות לה' דווקא משחררת את האדם.
האמה עבריה מייצגת את השכינה השורה בעולם המעשה. השכינה שמקורה מהאין סוף יורדת אלינו ולמעשה היא משתעבדת לעולם המעשה. גם פה יש פרדוקס, המופיע רבות בעולם הקבלה. הקב"ה שהוא אין סוף יצר עולם סופי והשרה את שכינתו בתוכה. כביכול הקב"ה יצר לעצמו מגבלות וגבולות. תפקידו של עם ישראל לשחרר את השכינה ולהשיבה אל מקורה.
כיצד תשתחרר השכינה ממגבלותיה , כביכול ? על ידי השתחררות האדם ממגבלותיו הגשמיים. את זה יכול לעשות הצדיק. מי שאין לו גבול כמו הנשר בעל האברה הגדולה המאפשרת לו לדאות אל על ועדיין לראות את הנעשה על האדמה. הצדיק מגיע אלינו כדי לאפשר לנו תיקון המעשים שנעשו בגלל המגבלות הגשמיות שלנו. הצדיק הוא העבד העברי = העבד האברי-בעל האברה והכנף. הצדיק הוא מעין תינוק בן יומו, נקי מחטא העובר בעולמנו ביעף. אבל בהיותו יצור אנושי עליו לחיות עם צרכים גשמיים. החלטתו היא זו שמביאה אותו להיות עבד ה', אך עדיין היחס שלו לה' כיחס שבין אדון לעבדו.
מי שישחרר את האמה הוא העבד. השכינה הנמצאת בגלות, היינו, בעולם המעשה, תשחרר ע"י הצדיק ששחרר עצמו ממגבלות עולם הגשמי והפך לעבד ה'. האמה תשוחרר ע"י העבד.
כ' שבט תשפ"ה--אריה דיכטוולד.
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
&
עינוי יתום ואלמנה -הרב מאיר נהוראי-רב קהילת קיבוץ משואות יצחק.
דף מקורות מצורף לשיעור זום-
1.שמות (כב, כ – כג)
(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: (כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: (כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:
2.רבינו] בחיי שמות (כב, כג)
(כג) וחרה אפי. מדת הדין שהיתה מכה במצרים כדי להוציא אתכם שהייתם גרים, ואמר זה כנגד הגר שהזכיר. ואמר "והיו נשיכם", כנגד "כל אלמנה", "ובניכם יתומים", כנגד היתום הכל מדה כנגד מדה, וכל זמן שאתם נזהרים בהם ומרחמים עליהם מדת הדין תתהפך לרחמים, שהרי מדה טובה מרובה ממדת הפורענות, ובזה תאריכו ימים אתם ובניכם (דברים כג, יג) "ולכם תהיה צדקה" לפני ה' יתברך, שהרי פרי הצדקה אריכות ימים, שנאמר: (משלי י, ב) "וצדקה תציל ממות", וכתיב: (שם יב, כח) "באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות", וגדולה צדקה יותר מן הקרבנות, שנאמר: (שם כא, ג) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" ... אם ענה תענה אותו. יחזור לכל אחד ואחד בין היתום בין האלמנה שהזהיר עליהם "לא תענון". וכל לשון הכתוב הזה הוא כפול כי כפל הענוי והצעקה והשמיעה. ויתכן לפרש בזה כי דרך בני העולם שהם עלובים באיזה דבר שיהיה שיטרחו אחרי מושיעים ועוזרים, והיתום והאלמנה הם חלושי הכח אין להם עוזרים, ולכך לא יבטחו באדם כי אם בהקב"ה שהוא עוזר ומושיע ומגן ובעבור זה יודיע הכתוב כי הם נעזרים יותר מכל אדם, וכענין שכתוב בהם: (משלי כג, יא) "כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך", ומפני שדרך הבריות לענותם תמיד כל היום לכך כפל הענוי,
3.מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה יח
כל אלמנה ויתום לא תענון. אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות, בהן דבר הכתוב.
4.רש"י שמות (כב, כא)
(כא) כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:
5.מלבי"ם שמות (כב,כא)
כל אלמנה ויתום לא תענון. ר' ישמעאל ס"ל שאלמנה ויתום בא לדוגמא, ר"ל כל החלשים והנדכאים כמו אלמנה ויתום, ור' עקיבא ס"ל שאלמנה ויתום דוקא, ורש"י ז"ל בפירושו תפס כשטת ר"י, והרמב"ם (בפ"ו מה' דעות) פסק כר"ע,
6.מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כב
אלמנה ויתום אין לי אלא אלמנה ויתום מנין לרבות כל אדם ת"ל כל לא תענו]ן אם כן למה נאמ' אלמנה ויתום ממהר אני ליפרע על ידי אלמנה ויתום יתר מכל אדם שהאשה קובלת לבעלה בין קובל לאביו אבל אלו אין להן מי שיקבלו לו אלא לי בלבד
7.רמב"ן
אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה.
8.רמב"ם הלכות דעות פרק ו
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אף על פי שהן בעלי ממון * אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, והיאך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן, ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר, ואף על פי כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם, אחד יתום מאב אחד יתום מאם, ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה, עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.
9.אבן עזרא
לא תענון - בלשון רבים, כי משפט הרואים הענוי והחרישו כמשפט המענה, על כן כתוב אם ענה תענה... והרגתי אתכם (כב):
10.העמק דבר
כל אלמנה ויתום. לשון כל בא ללמד אפי' הני דצריכין מוסר והדרכה ורשאין בכך, כמש"כ הרמב"ם ה' דעות פ"ו ה"י, מכ"מ חובה להזהר בהם שלא יענון יותר מן ההכרח הברור,
11.אלשיך
...הנני מזהירך עתה שאפילו לא תעשה באופן שאלמנה ויתום יזכרו טובתם שחלפו למו ויצטערו, כי בענותך האלמנה תזכור אלוף נעוריה, והיתום את אביו, כי זאת אומרת אויה לי כי לולא חסרתי עטרת בעלי לא ענני אדם, והיתום אומר אויה לי על אבי כי לעת כזאת היה בעזרי:
אליהו והאלמנה
12.מלכים א פרק יז
(א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי: (ב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: (ג) לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן: (ד) וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם: (ה) וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר ה' וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן: (ו) וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה: (ז) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ:
(ח) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: (ט) קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ: (י) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה: (יא) וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ: (יב) וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה: ס (יד) כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (טו) וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים: (טז) כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ: פ
13.רבי משה אלשיך
הנה הוא יתברך רצה להקים דבר עבדו לבלתי תת מטר כי אם לפי דברו, אך היה חפץ ה' כי] לא יאריך אליהו עוד מלשאול מטר מאת ה' וירמוז לו... הרמזים הנאמרים בכלכל אותו על ידי העורבים בנחל כרית. ובקנאתו על כבוד ה' צבאות, לא שאל אליהו מטר מאת ה']. לכן רמז עוד ביבושת הנחל וחסרו לו מים לשתות והוצרך להטלטל, למען יתן אל לבו כי כן כמה עניים ואביונים יבקשו מים ואין. ... ועם כל זה לא שב מקנאתו, כי גדול קנאת ה'. על כן 'אלהינו מרחם' ציוהו ללכת צרפתה אשר לצידון. וקרוב לשמוע שגם בזה רמז לו שכבר נצרפו ישראל בעניין צידה שחסרה מהם עד כה אך עיקר העניין הוא למען יראה במקום ההוא צרת אלמנה ויתום אשר הוא יתברך מרחמם ומזהיר על עינויים (שמות כ"א, כב), שאלמלא הוא, מתו גם שניהם, כדברה אליו "וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ". ומהם יראה כי כמה וכמה כיוצא בהם בכל המון ישראל אשר יתַמו ברעב ללחם, באופן שטוב הוא כי] יבקש עליהם רחמים ויהי טל ומטר לפי דברו. ושם יראה, כי אף גם הוא, על ידי זכות אשה אלמנה על דרך נס מתפרנס, מה יעשו זולתו? וזהו "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ".
אליהו ובן האלמנה
(יז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה: (יח) וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי:
(יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ: (כ) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ: (כא) וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ: (כב) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי: (כג) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ: (כד) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת
14.מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה יח
כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך ואמרה תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, ובדבר הזה אמר לו, נחמתני רבי;
15.רש"ר הירש שמות פרק כב
(כב - כג) אם ענה תענה אתו! "אתו" מתייחס בראש וראשונה אל היתום, אבל משמעות הדברים כוללת בה במידה גם את האלמנה. אוי לכם, שרי המדינה, אם המדינה אף היא תתעלל בהם ותגרום להם שיחושו את הכאב שבאובדן נציגותם ומשענתם! אוי לה למדינה, שבה סובלים אלמנות ויתומים ביחסי החברה, ואפילו נציגיו הרשמיים של הציבור אינם עומדים לימינם לצדקם ולסעדם. ועל כך מקונן הנביא: "יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא - יבוא אליהם" (ישעיה א, כג). אוי ואבוי, אם לא נשאר להם אלא לצעוק אלי; חייכם, שאני שמע אשמע צעקתם, ואביא פורענות על המדינה ועל החברה, המביאה את החלשים שבה לידי כך, שלא נשאר להם אלא לפנות אל ה'. כיצד הבינו אזהרה זו בעלי המצפון בישראל ודייני ישראל - זאת אנו מוצאים בשיחתם של רבי שמעון ורבי ישמעאל, שעה שיצאו ליהרג על קידוש השם: "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה, אם ענה תענה, אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט! אמר לו, ניחמתני רבי" (מכילתא).
16.מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לח
חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ומפני המורין בתורה שלא כהלכה: וכשתפשו את רשב"ג ואת רבי ישמעאל ליהרג היה רשב"ג יושב ותוהה בדעתו ואומר אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי ע"א וכמגלי עריות וכשופכי דמים. אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע רצונך שאומר לפניך דבר אחד. א"ל אמור. א"ל שמא כשהיית מסיב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו. אמר לו השמים אם עשיתי כן אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח כשהיו העניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים.
מסיפורי הגרשז אויערבך זהירותו כלפי אלמנות ויתומים]
אחת הדוגמאות לכך היתה בברכת האילנות, ואפשר היה לראות בחוש עד כמה הוא מבין לליבן של אלמנות. במשך שנים נהג הגרש"ז לברך על האילנות שגדלו בחצר ביתה של אלמנה פלונית. פעם העיר אחד המלווים ואמר, שהעצים בחצר זו אינם מלבלבים דיים, והצביע על חצר אחרת שבה יש עצים שהלבלוב שלהם יותר נאה, מה שהופך את המצוה למהודרת יותר.
כששמע זאת הגרש"ז, הגיב ואמר: 'אתה מסתכל על הלבלוב, ואני מסתכל על האלמנה הניצבת בחלון הבית ונהנית לראות כשאני מברך על האילנות הגדלים בחצר שלה. האין אתה סבור שיש בכך הידור גדול יותר במצוה דאורייתא של להרנין לב אלמנה'?!
סיפור נוסף אירע בברכת האילנות, בתקופה אחרת, שבה נהג הגרש"ז לברך בחצרה של אלמנה, ואחד המלווים העיר שבחצר זו יש רק עץ אחד, ובברכת האילנות יש הידור לברך על לבלובם של שני עצים לפחות. ומרן זצ"ל הגיב כנ"ל…
אלא שאם דיברנו, ציין הרב לייזרזון, לא אוכל שלא להעלות כאן סיפור נוסף שהייתי מעורב בו באופן אישי.
פעם ביקשו ממני חברי הכנסת החרדיים לסדר להם פגישה עם רבי שלמה-זלמן. הם ביקשו לדון איתו באשר לחוק מסוים. כיון שמעודו לא התעסק בפוליטיקה, סירב הגרש"ז בתחילה להיפגש בנושא זה, אבל לאחר מכן הסכים, קבע את השעה 5 אחה"צ, והיקצה לכך 20 דקות.
לאחר שהודעתי את מועד הפגישה לח"כים, קרא לי שוב מרן לחדרו, עשה בידיו סימן של צער, ואמר שזה-עתה הוא נזכר שבשעה 5 נקבעה לו פגישה עם אלמנה. אמרתי לו, 'אז אולי אודיע לאלמנה שתמתין מעט, עד שתסתיים הפגישה עם הח"כים', והגרש"ז נבעת ממקומו, ואמר: 'מה?? האם יעלה על דעתך שאני אדחה את הפגישה עם האלמנה'??
ובמשך שבועיים תמימים לאחר מכן, מספר הרב לייזרזון, הרגשתי שמרן הגרש"ז כועס עליי, רק בגלל ההווה-אמינא שהיתה לי לדחות את הפגישה עם האלמנה – – –
הרב נהוראי-רב קהילת קיבוץ בארות יצחק-דף מקורות עם השיעור בפרשת השבוע פרשת משפטים-בזום- בחסות החברה לחקר המקרא.
