ההקלטה של השיעור בפרשת השבוע על פרשת נח תשפ"ה- הגיש פרופסור חנוך בן פזי -אוניברסיטת בר אילן- במסגרת המיזם של החברה לחקר המקרא שמתקיים מדי שבוע בימי רביעי בערב שעה 8.30 בזום חינם.
https://youtu.be/j84lN9r9Llw?si=90C-ZC69XlaHkjhw
**************************************************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ביום רביעי הבא( ה חשון תשפ"ה -6.11.2024) בשעה 8.30 בערב
מרצה השבוע: הרב יהונתן ברט- רב קהילה-צור הדסה
הנושא : " 'מועצת הגדולים' - אברהם ומלכי צדק".
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר www.hamikra.org
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית https://sacks.hamikra.org/lp/
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
******************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
**********************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא 'מחביון תורתך' כרך א', עיון בתורה ובהלכה – הספר ניתן לרכישה בהוצאת 'תבונות', מכללת הרצוג, אלון-שבות.
המאמר מחולק ל-4 חלקים, ויתפרסם בהמשכים – ההפתעות הגדולות שמורות לחלק ג' ולחלק ד' – שימו לב!
בזעקת תפילה לישועת החטופים לחיים ולכבוד בעזרת ה', לרפואת הפצועים, ולישועת עם ישראל במערכה כולה!
חטא אדם הראשון
כלאיים וניסויי מעבדה א.
חלק א': הקשיים בפסוקי התורה, ופירושם
קולמוסים רבים נשברו במאמצים לפרש את פרשת הגן בעדן, החטא והגירוש.
השאלות הקשות ביותר הן שלוש:
"כְּאַחַד מִמֶּנּוּ" ?
אכן, פסוק זה חולל סערה כבר בעולמם של תנאים, וכך נאמר במדרש (בראשית-רבה כא, ה):
דרש ר' פפוס: "הן האדם היה כאחד ממנו" – כאחד ממלאכי השרת;
אמר לו רבי עקיבא: דייך פפוס!
אמר לו: מה אתה מקיים (=איך אתה מפרש) "הן האדם היה כאחד ממנו"?
אמר לו רבי עקיבא]: שנתן לו המקום לפניו שתי דרכים (כלומר, "ממנו" = האדם),
דרך החיים ודרך המוות, ובירר לו דרך אחרת (=זו של מוות);
ר"י בר סימון אמר: כיחידו של עולם, שנאמר "שמע ישראל... ה' אחד".
רש"י (בפירושו לבראשית ג', כב) הלך בעקבות ר"י בר סימון, וכתב בפירושו לפסוק:
"הן האדם היה כאחד ממנו" – הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידתו? לדעת טוב ורע, ומה שאין כן בבהמה ובחיה;
"ועתה פן ישלח ידו" – ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא א-לוה; ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו.
בהתאם לדרך פרשנית זו, כתב רש"י בפירושו לפיתוי הנחש (ג', ה):
"כי יודע" – כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם (כלומר, ולכן לא רצה לתת לכם לאכול מן העץ הזה);
"והייתם כא-לוהים" – יוצרי עולמות.
הרמב"ם לא הסכים לפרשנות זו המדמה אדם לבוראו ביצירה, ולוּ בכיוון של פיתוי וחשש, והלך בעקבות דברי רבי עקיבא, וגם בעקבות הנזיפה שלו נגד פפוס, שקרא לכאורה מקרא כפשוטו:
הקשה לי אדם מלומד לפני שנים קושיא מופלאה, ראוי להתבונן בקושיא ותשובתנו בתירוצה, ולפני שאזכיר את הקושיא ותירוצה אומר, כבר ידע כל עברי כי שם א-להים משותף לה' – ולמלאכים ולדיינים מנהיגי המדינות, וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה – ונכון הוא מה שבאר – כי אמרו 'והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע' הכוונה בו העניין האחרון, אמר 'ותהון כרברבין' (=ולא, כמו בורא עולם).
ואחר הצעת שיתוף שם זה נזכיר את הקושיא. אמר המקשה: נראה מפשט הכתוב כי הכוונה הראשונה באדם, שיהיה כשאר בעלי חיים ללא שכל וללא תבונה, ולא יבדיל בין טוב לרע; וכאשר המרה (=חטא), הביא לו מריו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו, שהוא נכבד מכל העניינים המצויים בנו, ובו מהותנו. הנה זה תימה, שיהא עונשו על מריו (=חטאו), לתת לו שלמות שלא היתה לו, והוא השכל; ואין זה אלא כדברי האומר שאחד מבני אדם המרה והרבה לפשוע, ואז נלקח ונעשה כוכב בשמים; זו הייתה כוונת הקושיא וענינה, ואם כי לא היתה בנוסח זה.
והט אזנך לענייני תשובתנו אנו.
אמרנו: אתה המעיין ... תן דעתך והתבונן, ... שהשכל אשר השפיע ה' לאדם, שהוא שלמותו הסופית, הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו, ועליו נאמר בו שהוא בצלם א-לוהים ובדמותו, ובגללו דובר עמו ונצטווה כמו שנאמר: "ויצו ה' א-להים..."; כי לא יהיה הציווי לבהמות, ולא למי שאין לו שכל! כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו;
אבל הטוב והרע הוא במפורסמות (=ברגש, בדמיון ובמוסר) לא במושכלות ... וכיון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן, והוא עם תכונותיו ומושכליו אשר בו נאמר מחמתן "ותחסרהו מעט מא-לוהים", לא היה לו כח שמתעסק במפורסמות כלל, ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במידות לגנאי, והיא גילוי הערווה (=העירום), לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו ... וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים כמו שאמר: "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים", נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית, ולפיכך המרה את הציווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו, ונקנית לו השגת המפורסמות ושקע בהבחנת הרע והטוב, ואז ידע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו ובאיזה מצב הוא נמצא;
ולפיכך נאמר "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע", ולא אמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי שקר ואמת', ואין בדברים ההכרחיים טוב ורע כלל אלא שקר ואמת, והתבונן אמרו: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמִּם הם".
(מורה הנבוכים א, ב, תרגום הר"י קאפח)
אריכות דבריו של הרמב"ם ממחישה את חומר הנפץ הטמון בפסוקים לפי פשוטם – אם נפרש "כאחד ממנו" = 'כאחד מאיתנו', 'כוחות עליונים' כביכול, או 'מלאכי השרת' בלשונו של פפוס, יש בזה הודאה-כביכול מפי ה', שיש ריבוי כוחות (חס ושלום), וכאילו יש צדק בטענת הנחש, וקיים חשש אמיתי פן ינסה האדם להידמות לעליונים.
הרמב"ם צדק בוודאי בהבחנה בשם "א-להים" כשם משותף, שבפי הנחש איננו יכול להיות מכוון אל בורא עולם ויוצר כול, שכן התורה מדייקת וקוראת לבורא-היוצר, בכל הפרשה, "ה' א-להים", ורק בפי הנחש מופיע השם "אלהים" לבדו, ככל הנראה במשמעות המיוחסת לנחש; אכן הרמב"ם פירש זאת כרמיזה אל השליטים החושבים עצמם לכוחות עליונים, כביכול, כאותם "בני האלהים" אשר לקחו להם "נשים מכל אשר בחרו", בהשחתת הארץ שהובילה אל המבול.
אבל פירושם של רבי עקיבא ושל הרמב"ם נראה לכאורה רחוק מאד מ'פשוטו של מקרא' – "הן האדם" בחר ללכת בדרך אחד מהדרכים שהוצבו לפניו, דרך העירוב של טוב ורע, דרך התאוות, ובחירה זו, "היה כאחד ממנו", באה מן האדם.
רש"י העדיף לפתור רק את סכנת הריבוי, ובעקבות ר"י בר סימון התקרב אל 'פשוטו של מקרא'; לפיו כוונת הפסוק היא: 'הן האדם התפתה לפעול כיחידו של עולם, האחד והיחיד בפמליה של מעלה (="ממנו"), ולנסות להיות יוצר עולמות כמותו בעולם שלמטה'.
אולם כלל לא ברור, איך היה האדם ליוצר עולמות, על ידי האכילה מעץ "הדעת טוב ורע"?
גם טענות הרמב"ם נגד הפרשנות הזאת אינן נפתרות בקלות, ונוסף לכך – הלוא האכילה הביאה את האדם רק לכלל בושה, ופקיחת העיניים לידיעת עירומו, וזה רחוק מאד מיצירת עולמות, וכל שכן מן החשש של שליחת ידו לעץ החיים.
בחלק הבא נתקדם בהבנת הפרשה עם פירוש הרמב"ן, שמצא בה דו-משמעות.
א.המאמר נכתב יחד עם אליעד בני, בגרסה מורחבת שפורסמה במגדים נ"ד (ניסן תשע"ג), עמ' 31-9 – 'הגן בעדן והאדמה – חטא אדם הראשון'. הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - פרשת נח, תשפ"ה
אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.
פרשת נח עוסקת במבול שמביא ה' על העולם עקב חטאי האדם, ובו נמחה כל העולם פרט לנח ומשפחתו ולבעלי החיים שעימו בתיבה, כשהמטרה היא לבנות עולם חדש ומתוקן. מול סיפור קשה ומהותי כל כך שהוא לב הפרשה, מה טעם לפרט במדויק את ממדי התיבה, שלוש מאות אמה אורך התיבה חמישים אמה רוחבה ושלושים אמה קומתה שהם לכאורה פרטים שוליים באירוע שלפנינו? פרשות תרומה ותצווה בספר שמות, עמוסות בפרטי פרטים של הוראות לבנית המשכן וכליו, וכך גם לגבי בגדי כוהן גדול. מדוע? הפסוק " וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה " (שמות לט, מג), הוא משוב לכל העבודה שנעשתה, והיא מוצגת כשלימה לפי קריטריון אחד בלבד, והוא ציות מלא ומדויק להוראות הא-ל.
מה הם פרטים קטנים? זהו ביטוי שבא להדגיש שיש לשים לב ולדקדק גם בזוטי דברים, ואין להסתפק רק בתמונה הכללית. לא ניתן להביא רעיון לידי מעשה אלא על ידי ציון הפרטים הקטנים, שעליהם ייפול הרעיון או יצליח. אין לעגל פינות, ואין לפעול בשיטת ה"יהיה בסדר", ו"סמוך", אלא לקחת אחריות לביצוע תקין של הוראות.
פרשת שופטים באה מיד לאחר מתן תורה (המופיע בפרשת יתרו), ובה חמישים ושלוש מצוות. מדוע לא די במעמד הר סיני אירוע חד פעמי, רב הוד, אירוע מכונן? התורה מלמדת אותנו שאין די בהצגת עקרונות אם אין לצידם פירוט המעשה. עלינו ללמוד לתרגם אידיאל גדול למעשה יומיומי. במרכז הדברים ניצבת האחריות. יש צורך לפרט מה הכוונה באלמנה ויתום לא תענון, מדבר שקר תרחק, דיני עבד עברי וכ'ו. הכוונה היא להוציא את האדם מד' אמותיו וללמדו ליטול אחריות אישית ואחריות למעגלי חיים רחבים יותר.
התורה מצווה גם על דברים שלכאורה מובנים מאליהם מתוקף שכלו של אדם, כגון לא תרצח, לא תגנוב, שהם מוסר טבעי. מדוע?
משיב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" (מאמר ג, פרק ג) ואומר: "כי לא כל בני אדם יגיעו לכך מכוחות עצמם". כלומר אין זה מובן מאליו שהדבר ברור לכול אדם. קין שרצח את הבל הוא דוגמה טובה לכך. הסבר נוסף נוכל למצוא בכך "שגדול הַמְּצֻוֶּה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". כלומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהרבות שכרם, לפיכך התייחס גם למה שמובן מאליו כמו לא תרצח.
הצגת הפרטים הקטנים מטרתה גם ללמדנו שאין להוסיף על דברי האל ואין לגרוע מהם. יש לבצעם כפי שהצטווינו. נדב ואביהוא בני אהרון הקטירו אש זרה " אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם ", ומתו. משה נענש באי כניסה לארץ, על אשר היכה בסלע ולא דיבר אליו כפי שציוה ה'.
למרות שהתורה אינה מרבה להאריך שלא לצורך, לפנינו דוגמאות למקרים בהם היא האריכה. הכתוב מביא את כל המשא ומתן שמנהל אברהם עם ה' על מספר הצדיקים שבזכותם תינצל סדום. הוא מתווכח עם ה-אל, ואומר לו: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" הנושא הוא הצדק האלוהי. פרק יב פסוק א (פרשת לך לך): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ", אומר ה' לאברהם בפתח פרשת לך לך בבראשית, ואינו מסתפק באמירה לך אל ארץ כנען. כיוון שיציאה לדרך חדשה קשורה בהיפרדות ממעגלי חיים קודמים. כך גם בעקידת יצחק: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק", כאשר יכול היה לומר: קח נא את יצחק. יש לאברהם שני בנים ושניהם אהובים, חשוב להסביר למי הכוונה בצו זה.
המהר"ל בספרו "גור אריה" אומר: נראה לי שהתורה עשתה בנין התיבה על דרך החוכמה שהייתה דומה לגמרי לכלל העולם. לפיכך היו לה תחתיים שניים ושלישיים כמו לכלל העולם שלושה עולמות.
כלומר פירוט ממדי תיבת נח אינו הדרכה לאדריכל כיצד לבנות תיבה. זוהי הצבעה על כך שנח נדרש לברוא עולם בזעיר אנפין שהקביל במהותו לעולם שהיה לפני המבול ולזה שיהיה אחריו. כך גם לגבי רובדי התיבה. רובד עליון לבני אדם, רובד אמצעי לבעלי חיים ורובד תחתון לצרכים גשמיים של העולם. נח אם כך שימר בתיבה יצירה אלוקית למען העולם החדש שיבוא לאחר המבול.
לסיכום, המשפט האומר כי הא-ל נמצא בפרטים הקטנים בא ללמדנו, מהי חשיבות הפרטים הקטנים כדי שלא נזלזל בהם. דרך הפרטים הקטנים אנו לומדים על קבלת אחריות וביצוע משימה בצורה מדויקת. אין להוסיף, אין לגרוע, ויש להתייחס בכבוד לכל פרט במשימה.
הביצוע נעשה דרך הפרטים הקטנים ולא רק דרך התמונה הגדולה. אין לסמוך על מוסר טבעי שינחה את האדם, ועל כן יש לתת לו הוראות מפורטות כיצד לנהוג. ניתן לראות גם בהצגת פרטי מצוות, דרך לתגמל את האדם, משום שגדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה, כיוון שהמצווה עומד בפני פיתוי שלא לקיים את הצו. בתיבת נח מטרת הפירוט היא להראות כיצד התיבה היא בעצם מיקרוקוסמוס לעולם שהיה ולזה שיהיה. בכך משתמרת יצירת אלוקית שתבוא לידי ביטוי בעולם שלאחר המבול.
כ"ח תשרי תשפ"ה בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת -נח-ד"ת מספר 314 -במעלת האחדות -חיים קופל
1) לקראת סוף הפרשה מספרת התורה על דור הפלגה: "ויהי כל הארץ שפה אחת..ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים... וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם...הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ " (י"א-א..י). רש"י, על אתר, מביא את המדרש שמסביר כיצד גרם להם ה' לחדול מתוכניתם, לבנות את המגדל: הוא בלבל שפתם, ונוצר מצב: זֶה שׁוֹאֵל לְבֵנָה, מֵבִיא טִיט, עוֹמֵד עָלָיו וּפוֹצֵעַ אֶת מֹחו.ֹ
2) בהמשך רש"י מסביר, מדוע דור המבול נענש בכליה, ודור הפלגה לא? אלא, שדור המבול היו גזלנים, והייתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, וְאֵלּוּ נָהֲגוּ אַהֲבָה וְרֵעוּת בֵּינֵיהֶם, שנאמר "שפה אחת"..לָמַדְתָּ שֶׁשָּׂנְאוּי הַמַּחֲלֹקֶת וְגָדוֹל הַשָּׁלֹום.
3) צריך להבין, איך יתכן שלמרות שהייתה ביניהם אהבה ורעות, רק בגלל שחברו לא הבין אותו, והביא לו טיט במקום לבנה שביקש, כבר הכהו ופצע את מוחו? ויש לומר, שֶׁאַף בְּדוֹר הפלגה לֹא הָיְתָה בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה וְאַחֲוָה אמיתית, אלא רק לצורך המטרה. וכשלא מילא את מבוקשו היכהו. רואים מכאן, את עוצמת האחדות והשפעתה, למרות שהייתה רק לצורך מטרה מסוימת, זה גרם להם להינצל מכליה, בניגוד לדור המבול.
4) הרב מבריסק שואל על המדרש, מזווית אחרת. אם הקב"ה רצה למנוע מהם להמשיך ולבנות את הבניין, מספיק שֶׁיְּבַלְבֵּל שְׂפָתָם ממילא לא יוכלו להיעזר איש בחברו, לעולם לא יביא מה שביקש, ולמה היה צריך "לפצוע את מוחו" ?
5) מתרץ הרב מבריסק, שמכיוון שהייתה ביניהם אחדות כמצוין, אזי, גם אם לא היו מבינים איש את שפת רעהו, היו מצליחים לבנות את המגדל בכוח האחדות, והיו משיגים את מטרתם המשותפת, ורק ההכאה, שהיכה איש את רעהו, שלא הבין אותו, גרמה להם לחדול מלבנות.
6) דוגמא נוספת למעלת האחדות, אנו מוצאים בבקשה שבתפילה אותה אנו אומרים, כל יום שני וחמישי, לאחר קריאת התורה. ישנן ארבע בקשות שפותחות במילים : "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים" ובהמשך א) לְכוֹנֵן את בית חיינו... ב) לרחם עלינו ועל פליטתנו ... ג) לקים בנו חכמי ישראל .. ד) שנשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות... ואילו הבקשה הבאה אינה פותחת בביטוי "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים" אלא מיד בדבר המבוקש: אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה ..המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרוחה וכו'?.
7) שמעתי הסבר לכך מהרב יוסף שיינין זצ"ל, מכיוון שהברכה פותחת ב"אחינו כל בית ישראל", משמע יש אחדות ביניהם, ואזי מובטח לנו שה' ישמע לבקשתנו ואין צורך לפתוח בבקשה " יהי רצון מלפני אבינו שבשמים".
8) תשובות לפרשת בראשית
א) מצא בפרשה מילה שארבע מאותיותיה הן עוקבות, לאו דווקא לפי הסדר?
תשובה: "כא-להים" (ג-ה) אותיות: י,כ,ל,מ.
ב) "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ " ( ג-י"ז). לכאורה היה מתאים יותר לומר בגללך? תשובה "בגלל" מציין סיבה קודמת, שגרמה לענין. כמו "וחיתה נפשי בגללך" (י"ב-י"ג). (בגללך אחיה). וכן "בגלל הדבר הזה יברכך ה'" (דברים ט"ו-י).
בעבור מציין סיבה עתידית (יקרה בעתיד). "בעבור תברכך נפשי" (בראשית כ"ז-ד) (המלבי"ם)
9) שאלות לפרשת נח
א) מי הם בני הזוג אשר שם אבותיהם (המחותנים) זהה?
ב) איזה חומר המוזכר בפרשה הוא גם סוג של תשלום?
שבת שלום -מחיים קופל- מעדנים 314 פרשת נח תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
ב"ה, שבת פרשת נח תשפ"ה ראש חודש מרחשוון
דרשה שנמסרה בבית הכנסת "אהל אברהם" ב"ב פרשת נח תש"ע (בהתאמות ובקיצורים א.)
הָאָדָם הַמְּהַלֵּךְ - רעיון חסידי
פרשת נח :(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:
פרשת לך לך: א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: (פרק יז )
רש"י: את האלהים התהלך נח - ובאברהם הוא אומר (יז א) התהלך לפני, (כד מ) אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו: (מדרש רבה ל,י,)
השאלה: מדוע הוסיף רש"י את המילה " ומהלך" ?
מה מוסיפה לנו מילה זו ?
ננסה להתחקות על הסיבות לשימוש בפועל זה.
עוד מראשית התורה החסידית ניתנה תשומת לב מיוחדת ליסוד ההליכה. יסוד זה שימש משל ומטפורה לרעיונות בסיסיים. ננסה להתחקות אחריהם.
המקור לדיון מצוי בפרשת בחוקותי:
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ויקרא פרק כו ג):
רש"י : אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה: ואת מצותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה א)
ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם
כלומר יש כאן דרישה להיות האדם בפעילות מתמדת : לשמור –לעשות –לקיים ללמוד –ללמד –לעשות====
===פעילות מתמדת===תנועה מתמדת.
אור החיים : עוד ירצה על דרך אומרם בספר הזוהר (ח"ג צ"א ב) בפירוש פסוק שור או כשב וגו' כי מין הבהמי אינו משתנה מגדר שבו נולד מה שאין כן בני אדם ישתנו לצד מעשיהם והולכים מגדר לגדר עליון..... ובא הכתוב כאן וגילה ואמר אם בחקתי באמצעות עסק התורה תהיה ההשגה הלז הולך ואור ממדרגה
כלומר : אדם הוא ייצור המתפתח כל הזמן
מכאן מתחיל הכיוון החסיד לקביעת המידות על פי "תורת התנועה במתמדת".
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב פיתח רעיון זה המגולם בביטוי "האדם המהלך":
קדושת לוי ויקרא פרשת בחקתי
אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (כו, ג). ולכאורה נראה בכאן יתור לשון, ומהראוי היה לכתוב אם תשמרו את מצותי ונתתי כו'. אבל הנראה בזה, דאיתא בגמרא (קידושין מ, א) 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה', דהיינו במה שהאדם חושב ומקבל עליו במחשבה לעשות איזה מצוה אזי הקב"ה מצרפה למעשה, דהיינו כאילו עשאה מיד. וכל שכן כשאדם עושה איזה מצוה באמת בלי שום פניה, אזי יכול להיות שיבוא אל מדריגה הגדולה לעשות עוד מצוה, ואם עשה עוד מצוה אחת אזי יבוא למדריגה יותר גדולה, ולפי זה נקרא הצדיק בבחינת 'מהלך' לפי שהולך ממדריגה למדריגה, וזהו 'מצוה גוררת מצוה' (אבות פ"ד משנה ב).... וזהו 'אם בחקותי תלכו', דהיינו אם תדבקו בחקותי, אזי תהיו בבחינת מהלך. ...
ואילו על נח אנו מוצאים בסוף בפרשה הקודמת:
וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה':
ועוד נדייק בלשון התורה: על נח נאמר : אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:
ואילו על אברהם אנו מוצאים : הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:
אומר על כך בעל "שפת אמת":
ברש"י נח הי' צריך סעד כו' בודאי כל אדם צריך עזר הבורא רק אברהם בא לו העזר מצד מעשיו הטובים וזה שנאמר, התהלכתי לפניו שזכה לסיוע זו ע"י התעוררות שלו. ובנח היה התעוררות משמים קודם להתעוררות שלו. וכמו שידוע שאם התעוררות האדם מקדים אז הוא מתקיים לעד ב. גם הכול הוא עפ"י בחירת האדם כי מי שרוצה לקבל העול עבודה בכל כח. השי"ת עוזר לו אשר יוכל מעצמו לקיים הכל. אף כי גם הוא בעזר הבורא. אבל העזר באופן שיעשה מעצמו כי השם יתברך כל יכול. ומי שכוחו חלוש כמו שמצינו אין בי כוח לרדוף כו' ג. אז השם יתברך עוזר לו באופן אחר והכל מהשם יתברך כנ"ל:
אם כך מוצאים אנו שני סוגי הליכה או התפתחות בעבודת ה' : התפתחות הבאה מתוך התעוררות עצמית והתעוררות הבאה ע"י סייעתא דשמיא קודם שהאדם מגיע להליכה
בתורה אחרת מסביר ה"שפת אמת" כי ההבדל בין נח לאברהם בצורת ההליכה, היא פועל יוצא מהשוני בין הדורות:
שנה תרמא
אלה תולדות נח כו' ... והנה נח תיקן הדרך להיות צדיק ע"י עזר וסייעתא דשמיא ואח"כ באו האבות ותקנו דרכים גבוהים מזה. והנה עפ"י טבע צריך האדם לעזר עליון והוא מדת צדיק. ואברהם היה בחינת חסיד שנאמר עליו איזה חסיד המתחסד עם קונו ונכנס לפנים משורת הדין שמסר נפשו להשם יתברך ונתעלה מדרך הטבע לכן נאמר שהיה מתהלך בצדקו מאליו שהוא למעלה מדרך הטבע
ולקראת סיום נביא קטע נוסף בשם הקדושת לוי:
ועל פי זה נוכל לבאר מאמר חכמינו ז"ל (נדה עג, א) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח וכו'. פירוש, זה קאי (=מוסב) על הצדיק, ועל זה אמר 'כל השונה הלכות', דהיינו שְׁיְשַׁנֶה 'בכל יום' הליכותיו, שהולך בכל יום ויום למדריגה יותר גדולה, אז 'מובטח לו שהוא בן עולם הבא'.
מביאים בשמו של הרב מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי שיום פטירתו יחול בשבוע הבא ז' במרחשוון:
על הפסוק בתהלים פרק קכו : א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה 'אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:
"כי כמו אצל הפרטי כך גם בקיבוצי-מדיני_ הסכנה היא שעם התגשמות החלומות נגיע חלילה למצבו של נח עליו אומר הכתוב בפרשתנו ,לאחר יציאתו מהתיבה: בראשית פרק ט : (כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: ומפרש רש"י: ויחל - עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת: כלומר, נח ראה בביסוס הקיים את סיום תפקידו, ולא היא, הקיבוץ המדיני חייב תמיד לחלום ותמיד לשאוף –להיות עַם מְהַלֵּךְ במובן שדברנו עליו.
השאיפה האולטימטיבית מופיעה בהמשך פרשת בחקותי, והיא ההליכה מהסוג השלישי:
והִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:
רש"י : יב) והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם
יש כאן שיא חדש: האידיאל הוא שהקדושה תהיה חלק בלתי ניתן להפרדה גם מהקיבוץ המדיני של העם בארצו.
כ"ח תשרי תשפ"ה -אריה דיכטוולד
&
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. זהו יסוד חשוב בספרי המצוות והמוסר (למשל :אחר הפעולות נמשכים הלבבות, וכיו"ב)
ג. מדרש תהילים מזמור ע"ט
