אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, והקהל הרחב בעם.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
שיעור פרשת השבוע בזום מיזם של החברה לחקר המקרא שיתקיים ב"ה לאורך השנה.
ד״ר זאב (ווה) פרידמן- חבר הנהלת החברה לחקר המקרא
פרשת ניצבים וילך
נושא השיעור: התמודדות עם אובדנים, פרידות ומעברים בחיים.
לשמיעת ההקלטה לחץ כאן:
******************************************
פרשת נצבים וילך וראש השנה – "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" – נאום השופר ומשמעויותיו -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, ולכלות את יכולות החיזבאללה, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 357 ימים.
אני זוכר דרשה עוצמתית מטלטלת שנשא ניצול שואה, בבית הכנסת בו התפללתי בילדותי בראש השנה. הדרשן עצם את עיניו ונשאם כלפי מעלה ופיו זעק פסוק מנאומו של משה בפרשתנו הסמוכה לראש השנה: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). הדרשן זעק בהתרגשות - רבותיי, אלה הם ראשי התיבות של האותיות שמרכיבות את השם- שופר. הנאצים יימח שמם שרפו במשרפות את כולם ללא הבחנה, כפי שפותחת פרשתנו – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". בשואה לא היה צה"ל ולא היה מי שיגן על העם היהודי. אבל היום, כך הוא אמר, דור התקומה מהשואה, עלינו לשמור על עצמנו, לשמור איש את רעהו, לשמור על קהילתנו, לשמור על חברתנו, לשמור על מדינתנו האחת והיחידה ולשמור על אחדותנו .
הנה משה בפרשתנו לקראת סיום שירת חייו ופרידתו מעם ישראל, נושא את נאומו הנשגב, כשלנגד עיניו הוא רואה את עם ישראל ניצב בפניו במיטבו, במעמד מרגש, המתרחש במעמד כריתת ברית ערבות מואב, של הקב"ה עם עמו, לפני הכניסה לארץ ישראל : "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".
הנאום בפרשתנו, מחבר את משה במנהרת הזמן, לדור א'- לאחיו ואחיותיו במצרים, דור העבדות והשעבוד, עת החל את שליחותו במצרים:" וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם . כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם" (דברים, כט', ט'-טו'').
משה קורא לעם ישראל בנאומו בפרשתנו, לזכור ולא לשכוח את עברם במצרים, דעו מהיכן באתם – מארץ מצרים. רוצה לומר, תקופת השעבוד והגלות במצרים, הייתה עבורכם חוויה מעצבת, לגבש אתכם לעם שכולל בתוכו את כולכם, שבט ושבת אחים ואחיות גם יחד, בסולידריות ובערבות הדדית.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", אכן כן, כולכם מחויבים להיות ניצבים ולהתייצב לברית הערבות ההדדית. כולכם מחויבים להתייצב ולשאת בנטל ההתמודדות מול האתגרים ולהיכנס מתחת לאלונקה.
השפת אמת ( ר' יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השני של חסידות גור ,1847-1905), מפרש במאמר משנת תרל"ה, את המחויבות של כולם להתייצב לצו הברית ואתגריה: " היום כולכם- כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה ... כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו".
משה בנאום השופר בפרשתנו : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). קורא לאלו שלא התייצבו לקריאה לעזרת העם והאומה, הם אלו הַפּוֹרִים ראש ולענה, הדומים לסוג הצמח המר והלא נעים. הקריאה בנאומו של משה גם לדורנו- כולם מחויבים להתייצב לאתגרי השעה:" אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם".
קולות השופר המשתקפים בנאומו של משה בפרשתנו הסמוכה לראש השנה, מייצגים את השונות וההבדלים- בתקיעה, בשברים ובתרועה. אבל כל הקולות מתחברים לברית אחת.
הנה בגמרא במסכת ראש השנה מתקיים דיון לאופיין של קולות השופר. האם התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי-גנוח גנח-גניחות ארוכות או ילולי יליל - יללות מקוטעות קצרות. בא רבי אבהו (המאה ה3) והתקין בקיסריה, שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו-שברים- גניחות ארוכות וגם תרועה- יללות מקוטעות קצרות. ומחלוקת קיימת בין הגאונים לבין הרמב"ם בהבנת התקנה של רבי אבהו.
לדעת הרמב"ם ( 1135-1204)- הסיבה לתקן את תקיעת שני הסוגים-שברים ותרועה, מקורה בספק-מהו הקול שצריך לתקוע, וכדי לצאת ידי חובה בוודאי, תוקעים את שני הסוגים.
לדעת הגאונים ( מאה ה7- המאה ה11 ) כמו שמופיע בתשובה של רב האי גאון- אין, ולא היה ספק. אלא מאז ומתמיד תקעו במקומות מסוימים - קולות ארוכים של שברים ובמקומות אחרים –של תרועה, ורבי אבהו החליט ליצור מנהג אחיד לכל עם ישראל.
אך מה המקור למנהג השונה שהיה רווח בעם ישראל? מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת?
בעל ספר החינוך (איש יהודי מבית לוי ברצלוני , המאה ה13), (מצוה תה') מאיר עינינו בגישתו החינוכית חברתית: "ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות. ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה, על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצווה, שהתורה ציוותה בקול יללה".
ספר החינוך מלמד אותנו , שתקנת רבי אבהו איננה טכנית. עד זמנו של רבי אבהו, כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה-ארוך קצר או משולב. המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי. אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי , לתחושה של סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי – "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" ( שבועות, לט', א').
החיבור הוא של לבבות שבורים, כמו השברים של השופר, שיש בו ממד של אקו לב, שכך לימדנו רבי מנחם מנדל מקוצק:" אין שלם יותר,מלב שבור".
אך כיצד נייצר את הסולידריות והערבות ההדדית בתוכנו ?
הנה קולות השופר נושאים בגלי קולותיהם השונים, מסר חד וברור בתפילת "ונתנה תוקף":
" וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע" ( מלכים, א', יט').
קולות השופר קוראים לנו לקיים ערבות הדדית ואחריות כלפי זולתנו, בקול דממה דקה. לא בהתלהמות, לא בצעקות ולא באלימות מילולית.
בספר מלכים,הקב"ה מתגלה לאליהו הנביא באמצעות קול דממה דקה כדי להזכיר לו שהאמת, הצדק, והטוב, לא תמיד מכריזים על עצמם באותות ובמופתים. המסר לנו הוא ,שתהיה לנו הצניעות לשמוע את קול הדממה הדקה, כאשר הוא לוחש לנו, וכן שיהיה לנו האומץ להשמיע אותו גם כשהכול סביבנו רועש. עלינו לשמוע לא רק את הקולות הרועמים שחושבים שככל שירימו את קולם הם יותר צודקים. הם אלה הנחרצים הבטוחים בעצמם, האמת רק איתם. הם אלה המתרכזים בעצמם ולא בזולתם ובקולקטיביות של חברתם, שחושבים שיפרצו כל גדר בקול רועם, מתלהם, מתריס ומאיים.
משה בנאום השופר בערבות מואב בפרשתנו, גם נזכר במעמד מרומם ונשגב אחר – במעמד ברית סיני. שם למדנו, שאת קולות השופר עלינו - לא רק לשמוע, אלא גם - לראות ולחוש בקרבנו: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל...וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת- הַקּוֹלֹת וְאֶת- הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת" ( שמות, כ', טו').
מהי המשמעות? מהו המסר ?
יש כאן דרגה רוחנית גבוהה מאד של בני החורין, שרק אתמול היו במציאות הגורל הגנטית של שעבוד ועבדות. עתה הם הגיעו בתהליך השינוי ,לדרגה נעלה, של יכולת מאד גבוהה, לראות ולא רק לשמוע את קולות השופר. זאת ראיה אנכית רוחנית מלמטה כלפי מעלה, של בין האדם למקום- לקב"ה . אבל יש כאן גם ראיה רוחבית אופקית חברתית אנושית, של בין אדם לחברו . של ראיה אמיתית ואמפתית של קולות המצוקה, הקשיים והסבל, של האנשים שעומדים על ידך.
המעבר הוא דרמטי, מחושך לאור, ממצרים החשוכה שכל אחד רואה רק את עצמו, באותם ימים קשים של חושך, של העבדות והשעבוד, שכל אחד נתון לגורלו, לעבר שינוי ומעבר מהותי לקולקטיב ולקהילה, למעמד הר סיני המואר, של: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות, יט', ב').
מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
השינוי הוא מאני ,הרואה רק את עצמי, לאנחנו, הרואים את הקולות של זולתנו, של זה את זה. זאת המשמעות האמיתית ,של סולידריות וערבות הדדית ,של - "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה".
יבואו אלו קולות השופר ויתבעו מכל אחת ואחד מעמנו – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", כולכם מחויבים להתייצב ולשאת בנטל – בחזית ובעורף .
אנו זקוקים לקולות השופר היום, שיהדהדו את קולות הנבואה של הנביא ישעיהו בהפטרתנו: "וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה, עִיר לֹא נֶעֱזָבָה...כִּי יוֹם נָקָם, בְּלִבִּי; וּשְׁנַת גְּאוּלַי, בָּאָה... וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי".
תשר"ת – תקיעה שברים תרועה.
התחלנו השנה באסון שהתרגש עלינו, כתוצאה מהתקיעה החשיבתית המקובעת בקונספציה בה היינו תקועים ביוהרה ובהיבריס ערב השבעה באוקטובר, וכך לאורך השנה חווינו בכי שברי לבבות. אבל רק בזקיפות קומה – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", באמונה, בתקווה וביחד, נזכה לקולות התרועה של הניצחון והתשועה.
תהא שנת תשפ"ה- שנה של די לצרותינו, שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.
שנה שתביא בכנפיה, צמיחה מהטראומה ומהשבר הגדול.
שנה שיחזרו החטופות והחטופים לביתם.
שנה שהמפונים ישובו לביתם.
שבת שלום, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת נצבים-וילך - ציר 60 וכביש מספר 1
מייקל אייזנברג - מנהל שותף בקרן הון סיכון
השבוע, דבר התורה יהיה קצת ארוך מהרגיל, אבל אם לא תספיקו תוכלו להשלים אותו יחד עם הדבר תורה של פרשת האזינו ביומיים של ראש השנה.
בשבוע שעבר, בפרשת כי-תבוא הרחבתי על בחירתו של הר עיבל - הר הקללה, כ"מקום אשר יבחר ה'". הסברתי, שאחרי עשרים פעמים שהוזכר "המקום אשר יבחר ה'" כמקום בו מקיימים את כל החובות הדתיות, וחוגגים את ההצלחה והברכה הכלכלית "לפני ה'", בניית המזבח בהר עיבל והציווי לחגוג "שם לפני ה'" חושפים אותו כמיקום הנבחר.
בפרשת השבוע, פרשת נצבים-וילך, בהקשר של איחוד כל העם "למעמד הקהל" הוזכר שוב "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר", וזו הפעם האחרונה בספר דברים ובתורה כולה שהביטוי מופיע:
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
הפעילות של הזכרת דברי התורה בתחילתו של מעגל כלכלי חדש בתום שנת השמיטה (תוך אזכור חציית הירדן), מתאימה להר עיבל עליו הוקמה מצבה עם דברי התורה באזור המנקז פעילות מגוונת בדרכי המסחר העתיקות. אפשר לומר שמעמד הקהל משחזר כל שבע שנים את מעמד הר גריזים והר עיבל הראשון, כשהציווי אצלינו: "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם… לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ… וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ…" מקביל לציווי לקיומו של המעמד המקורי: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים כז, ט - י).
כנראה שכך גם פירש יהושע בן נון, תלמידו של משה, שכבש את הארץ. מיד אחרי המלחמה על העי - העיר השניה אחרי יריחו שנכבשה על ידי ישראל - הוא בנה בהר עיבל את המזבח, הקריב עליו עולות ושלמים, חקק את התורה על האבנים וקיים את מעמד הברכה והקללה "בראשונה", כלשון הפסוקים:
…וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם. (יהושע ח, לב - לה)
בערוב ימיו, למרות שהמשכן ובו ארון-הברית עם הלוחות, התקבע בשילה, ושם גם נערכה עבודת הקורבנות על ידי הכוהנים, כינס יהושע את כל ישראל דווקא למקדש בשכם כשרצה להזהיר אותם מהתבוללות בעמים אחרים ובתרבותם. כפי שהסברתי בשבוע שעבר, עיסוק במסחר בינלאומי, במסגרתו הישראלים באים במגע עם עמי האזור והעולם, הוא הנושא העיקרי שמבחין בין קללה לברכה. והוא נושא רלוונטי במיוחד לאזור שכם שמחוברת לדרכי המסחר החשובות 'דרך הים' ו'דרך המלך':
וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת… וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם... וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'... וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם. (יהושע כד, יד - כו)
יהושע, שהקהיל את כל העם בעצם ביקש מהעם לבחור שוב בין ברכה לקללה. מבחינתו, אם במשכן בשילה היו לוחות אבן כתובים באצבע א-להים, הרי שבמקדש בשכם היתה אבן שעליה חקקו בני אדם את ערכיהם הלאומיים - את הברית, את התורה אשר כתב משה. למעשה, המקדש בשכם היה "מִקְדַּשׁ ה'" מאות שנים לפני ששלמה בנה את בית המקדש בירושלים, ושבמרכזו העמיד שלמה דווקא את לוחות הברית השמימיים - בדומה לשילה: "אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א ח, ט).
המודל של ריבוי מרכזים, דומה לדרך שעשה אברהם אבינו ושרטט לדורות. אברהם, נכנס לארץ באזור שכם והמשיך משם למסעותיו ברחבי הארץ. אברהם הפיץ בכל מקום את בשורת המונותאיזם, ישב גם בחברון ובבאר-שבע והקריב את בנו על גבי המזבח בהר המוריה - ירושלים. המשותף לשכם, שילה, ירושלים או חברון, וגם באר-שבע, הוא שכולן נמצאות על מה שמכונה היום 'ציר 60' - הדרך מנצרת בצפון לבאר שבע בדרום. הדרך העוברת מאז ועד היום על גב ההר, ומכונה גם 'דרך ההר' או 'דרך האבות'. סביר בעיניי שהמודל המקורי של התורה ראה לנגד עיניו תנועה קבועה לאורך הציר המחבר בין המרכזים השונים שלאורכה: ירושלים/חברון - המרכז הפוליטי-שלטוני שבנחלת שבט יהודה, שילה - המרכז הרוחני-דתי שבנחלת שבט בנימין, שכם - המרכז הכלכלי הבינלאומי שבנחלת אפרים.
הפרדת הרשויות מבטיחה שמירה על איזונים ובלמים. במקביל, כשלמרות ההתמחויות הספציפיות, כל המרכזים דוברים את שפת תורת-ישראל וערכיה, זוכים גם להפריה הדדית, התרחבות ושגשוג. בעצם, בהמשך לקריאותיו של אברהם בשם ה' לאורכה של 'דרך האבות', ה׳ עשוי לבחור במקומות שונים מהם בוקעות קריאות אותנטיוית שונות.
אבל, בהמשך ההיסטוריה נבחרה ירושלים להיות המרכז הדתי-רוחני-ערכי הבלעדי של עם ישראל. העובדה, שאחרי שכבר נחשף הר עיבל (בפרק כז), בפרשה שלנו שוב נאמר: "המקום אשר יבחר ה'" במקום להזכיר את הר עיבל בשמו, אולי רומזת לאפשרות בחירה מחודשת ואחרת של המקום שהוא "לפני ה'" - המקום אליו יקהילו את כל העם ובו ינכיחו את ערכי התורה בחיים עצמם.
דוד, שנולד בבית לחם, מלך בהתחלה בחברון מדרום לירושלים. חברון, בדומה לשכם אף היא היתה עיר מקלט, כלומר עיר מרכזית ועיר לוויים. אבל, כפי שהרחבתי בשם חיים בני בשבוע שעבר, הוא בחר בירושלים כדי לקרב את בירת ישראל למרכז הארץ, במטרה לאחד את השבטים. לאחר שהשבטים הושפעו מתרבויות העמים וחטאו פעם אחר פעם בעבודה זרה כמתואר בספר שופטים וכפי שהתרה משה בתחילת פרשתנו: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". (דברים כט, יז); ולאחר שהכוהנים בשילה השחיתו את דרכם, כמתואר בתחילת ספר שמואל, ניתן לשער שמגמתם של דוד ושלמה היתה לחזק את החוסן הלאומי, ולחבר את מגוון שדות הפעולה, ואת האזרחים כולם, לאתוס שלנו. כשדוד העביר את ארון ה' לירושלים, וכששלמה בנה שם את המקדש שתפס את מקומו של "מקדש ה'" בשכם (שכאמור, היה המקום אליו כינס יהושע את כל העם בסוף ימיו), ירושלים הפכה להיות המקום אליו עולים כולם לרגל שלוש פעמים בשנה, ובו חוגגים עם כל המעגלים החברתיים לפני ה':
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם. יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי יָהּ, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'. כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד. שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ. (תהילים קכב)
כך התחבר המרכז הדתי של עם ישראל למרכז הפוליטי-לאומי שבאחריותו של שבט יהודה, והתרחק מהמרכז הכלכלי שבאחריות שבטי בני יוסף - אפרים ומנשה. למעשה, המרכז הישראלי לכלכלה בינלאומית שבאזור שכם איבד את ההילה הרוחנית-ערכית שלו ואת החיבור לאתוס הישראלי, כשהמזבח שבנה יהושע כוסה בעפר, כלומר נגנז (להרחבה בשאלת הזיהוי הארכיאולוגי של המזבח שבנה יהושע, מזבח שלא נהרס והשתמר באורח ייחודי, ראו: 'מזבח הר עיבל', ויקיפדיה).
אולם, למרות החזון הגדול, והתפילה לאחדות, המודל הריכוזי לא החזיק מעמד זמן רב. כבר בתחילת מלכותו של רחבעם, בנו של שלמה ונכדו של דוד, התפצלה הממלכה לממלכת ישראל, שבירתה שכם, וממלכת יהודה, שבירתה ירושלים. לאור כל מה שהסברתי אין פלא שהמרד של העם ברחבעם אירע דווקא בשכם - המרכז הכלכלי שאיבד מזוהרו, ושהפיצוץ נוצר בשל דרישת העם להקלה במיסוי - דהיינו על רקע כלכלי. המרכוז של ערכי האומה בירושלים רוקן מתוכן רוחני וערכי את כל הפעילויות שנעשות במקומות אחרים. המעצמה הגלובלית שפיתח שלמה המלך הפכה לדבר חשוב בפני עצמו, במקום לשמש פלטפורמה להפצת ערכי אברהם בחיי היום יום. כלומר שלמה זנח את המשימה האברהמית של להיות 'נשיא א-להים' והתרכז בהשגת התוצאה הטכנית של "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
לשם חזרה למשימה האמיתית של אברהם, פוצלה הממלכה. ירבעם, שהפך להיות המלך של רוב העם, בנה מחדש את שכם: "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ" (מלכים א יב, כה), ואולי התיאור הוא מטאפורי - שהחזירה לגדולתה - כי היא היתה בנויה כמה פסוקים קודם. ה׳ הבטיח לו שאם לא יתפתה אחרי העבודה זרה, ממלכתו תפרח: "וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל". איך הממלכה תפרח בלי המקדש? נראה שהמרכז המסחרי בשכם, שלמרגלות הר עיבל היה יכול לשוב ולפעום, ולהפיץ באמצעות מסחר בינלאומי את ערכי הברית הישראלית שנכרתה שם.
אולם, ירבעם לא החזיר את החיבור לערכי התורה ולא מינף את שכם, כפלטפורמה לחיזוק ברית ישראל וערכיו. הוא התרכז בהבטחה להיות מלך לכשעצמה, ובכדי לבצר את שלטונו הוא הקים שני מרכזי פולחן בקצוות הצפוני והדרומי של ממלכתו, מתוך מטרה שהעם לא יעלה לחגוג בירושלים ולא יבוא במגע עם מלך יהודה. אם מטרת הפיצול היה החלשת המוקד הפולחני שבירושלים, בגלל ירבעם הפולחן רק התעצם ואף התקרב לעבודה זרה. ואכן, בהמשך הדורות אחאב מלך ישראל התחתן עם איזבל, ביתו של מלך צידון שהדיחה אותו, ואת הממלכה כולה לתרבות האלילית הצידונית, ומשם קצרה הדרך לשחיתות כלכלית שהגיעה אפילו לרצח של נבות היזרעאלי שסירב לוותר על כרמו, על נחלתו (כמה סימבולי).
יתכן שכלקח מהניתוק בין המרכזים מצאנו בתנ"ך שברבות הדורות בחומת ירושלים היה 'שער אפרים' (מלכים ב יד, יג; נחמיה ח, טז) - אולי כדי להורות דווקא על שאיפה לחיבוריות (ראו שם במלכים ב יד על הניסיון של מלך יהודה להתחבר למלך ישראל, שסירב בחוזקה). בדומה לכך, בחומה העות'מאנית שנבנתה ב 1538 לסה"נ השער המפואר ביותר הוא 'שער שכם' (בשפות אחרות 'שער דמשק' אבל אותו רעיון), והשער לכיוון מערב נקרא 'שער יפו', ממנו יוצאת הדרך ליפו, עיר הנמל (*בערבית 'שער חברון' על שם הדרך לחברון).
במובן מסויים המודל המקורי של התורה לחלוקה למרכזי כוח נפרדים, שדרכים ראשיות מחברים אותם, משמש אותנו עד היום - ירושלים ותל אביב מהוות מרכזי כוח משמעותיים כשלכל אחת התמחות וייחודיות משלה. עלינו להתמיד בתנועה על כביש מספר 1 המחבר את 'דרך הים' עם 'דרך המלך'. הברית הלאומית במרכז המונותאיזם שהתפתחה לאורך הדורות בירושלים, דורשת יישום בחיי היומיום, בעשייה שלנו וביחסים המסחריים הבינלאומיים. בהיזון חוזר קשרים ופעילויות כלכליות גם מחזקים אינטרסים פוליטיים בזירה העולמית. חלק נכבד מההצלחה הישראלית הוא פעילותן של חברות פרטיות, שיותר מתמיד, מחוברות חזק לכלכלה הגלובלית ומכוונות רחוק אל האופק; הכרחי שנשמור על הברית ביננו והברית עם הא-ל וערכי התורה, כי האתוס הישראלי הוא מה שמייחד אותנו.
לקראת ראש השנה, אני שמח לבשר על הוצאת ספר חדש שלי: ״אנו הישראלים ההירואים". הספר עוסק במבט תורני אקטואלי על הכלכלה הישראלית, ואיך ראוי וכדאי לנווט אותה אחרי שמחת תורה ה-7.10 למען עתיד חדש למדינת ישראל..
נתפלל ונעמול כדי שתתחדש עלינו שנה טובה יותר. שנזכה לשנת ברכה ולא חלילה קללה. בשורות טובות ישועות ונחמות, לנו, ולכל בית ישראל.מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת ניצבים!-דובי פריצקי-קק"ל.
משה מחדש את הברית ביוזמה שלו, לא כפי שהיה בעבר שהאלוקים יזם עם נח(שבע מצוות בני נוח) ואברהם (ברית מילה) ברית סיני(נעשה ונשמע). משה מחדש בברית זו שהוא כולל את הדורות העתידים "כי את אשר ישנו פה עמנו היום, לפני האלוקים ואת אשר איננו פה עמנו היום". ברית גם עם הדורות שטרם נולדו. יהודי איננו בוחר להיות יהודי(מלבד הגר) הוא נולד לזה. חז"ל שאלו כיצד יכול משה להתחייב בשמנו להיות מחויבים לזהות יהודית בלי שהסכמנו? בשרשרת הדורות יהודים באמת לא שאלו, הם המשיכו את השרשרת כי הוריהם היו יהודים. בגלות בבל התחיל השבר בעבודה זרה. בבית שני עם ההתייוונות והלניזם. ובמאה ה15 התבוללות. בעל עקדת יצחק כתב שאפילו שהנשמה הייתה בברית סיני לגוף זה נטל, בגלל המגבלות והנאות הגשמיות שמחייב את הגוף שאולי לא הסכים. הרב זקס מביא תשובה שהדברים החשובים באמת אין לנו בחירה: לא בחרנו להיוולד ומתי? לא בחרנו את ההורים שלנו, אך אלה הדברים שמעצבים ומשפעים על מהותנו וייעודינו. אנחנו חלק מסיפור שהתחיל דורות רבים לפני שנולדנו, ועוד יימשך דורות רבים בלעדינו. השאלה היא האם נמשיך את הסיפור של תקווה שקיים למעלה ממאה דורות ? זוהי הבחירה החופשית בעלת השלכות עצומות כי עתיד הברית מונח על כתפינו .ובראש השנה אנו ניצבים ובוחרים להמשיך .שבת שלום מירושלים️. דובי פריצקי.
ברכת שנה טובה שנת שלום ושלווה תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה,"ושבו בנים לגבולם בריאים ושלמים" מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון -
ישראל קריסטל-מנכ"ל
