מייקל איזנברג בהרצאה בזום במיזם של החברה לחקר המקרא.-"לאן ממשיכים מכאן" -מנהיגות עַם ישראל בעידן הבינה המלאכותית - הקלטה- מומלץ לפתוח
https://spotify.link/8Cuan5d4XHb
&
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
&
לכניסה לכל ההרצאות "לרפא עולם שבור-
לאן ממשיכים מכאן? לחץ כאן
https://open.spotify.com/show/
..............................................................................
פרשת פקודי – " אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת " - אפקט הצופה מהצד, במלחמת המצווה - ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 160 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם. בחזית הצבאית מידי יום ביומו, אנו נפעמים מגבורתם של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה.אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של חברות ורעות ללא גבולות. מלחמתם היא מלחמת בני אור בבני חושך. האלונקה הקדושה הנישאת במלחמת המצווה שפרצה לחיינו באבחת ברזל, בשבת שמחת תורה ב7.10, קוראת לכולם להיכנס תחתיה.
אפקט הצופה מהצד ( Bystander effect) הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, המתייחס לתופעה בה הסיכוי שאדם יתערב ויסייע לאדם אחר הנמצא במצוקה קטן, ככל שמספר הצופים באותה סיטואציה גדול יותר. ההסבר העיקרי לתופעה זו היא השימוש במנגנון של דילול האחריות ((Diffusion of responsibility. ליתר פירוט, ככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו, כך חש היחיד שהאחריות לנקוט בפעולה מוטלת על יותר אנשים ולכן הוא יכול להיות פאסיבי ולהימנע מלפעול. מתברר שבמצבים מסוימים, כאשר בסביבתו של אדם הנתון במצוקה יימצא אדם אחד בלבד, ישנם סיכויים רבים יותר שיזכה לסיוע, מאשר אם יימצא באותו המצב בתוך המון. הסיבה למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה האנושית של אדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, לפזר את האחריות בין חברי הקבוצה בה הוא נמצא, ולא לקחתה על עצמו.( ויקיפדיה, 18.2.24).
ביהדות, הקריאה כנגד - אפקט הצופה מהצד, היא – אַיֶּכָּה: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ד' אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי ד' אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ד' אֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. (בראשית, ג', ח-ט).
ביהדות, הקריאה כנגד - אפקט הצופה מהצד, היא - הִנְנִי. מילה מכוננת המופיעה בתנ"ך – 157 פעם, המציגה מהות ייחודית של - שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקים. כך אצל הנביא ישעיהו : "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ד' אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר: הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו, ו' ח').
הנה פרשתנו חותמת את ספר שמות , במסע היציאה ממרחב העבדות והשעבוד במצרים, לעבר מרחב החירות לארץ נושבת.
כך פותחת פרשתנו : "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה. וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ " (שמות, לח', כא' – כג').
"אֵלֶּה פְקוּדֵי" -היא קריאה של פקודה , לא לצפות מהצד , אלא להיות חלק בלתי נפרד ממשימה בעלת חשיבות עליונה, מכוחו של מיקוד שליטה חיצוני , של פקודה חיצונית למעורבות ופעולה בצו אלוקי- "אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה". אך גם מכוחו של מיקוד שליטה פנימי, של פקודה ותחושה פנימית, של האדם אל עצמו- למעורבות, ולסולידריות – "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי".
הפקודה משתקפת בשמותיהם של מנהיגי מלאכת הקמת המשכן ועיצובו .
בְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה – הנה קריאה – לא לעמוד בצל – בְצַלְ-אֵל ולצפות מהצד , שהשליחות והמלאכה ייעשו על ידי אחרים, אלא להתחבר למורשת המשפחה מדורי דורות- לנַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב שהיה נשיא שבט יהודה , הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים לשניים.
כך גם אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, הנה קריאה לפרוס את אוהלך כאבא כואב וחומל לאחרים- אָהֳלִי- אָב ,וקריאה לצאת לעזרת אחיך הנתונים בצרה, שגם אתה חלק ממנה –כאֲחִי-סָמָךְ.
חמשת פרשות הקמת המשכן שפרשתנו חותמת אותן, מאירות את אפקט הצופה מהצד , נוכח מעשה ההתנדבות של הנשיאים בהקמת המשכן : "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן"(שמות,לה',כז').
מדוע תורתנו הקדושה גרעה מהנשיאים ,את האות י' -וְהַנְּשִׂאִם ?
רש"י ( 1040-1105) נדרש לכך בפרשנותו: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים- יתנדבו ציבור, מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין...ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם וְהַנְּשִׂאִם כתיב"
כך גם ר' שמשון רפאל הירש ( 1808-1888 ), מאיר לנו את אפקט הצופה מהצד, של הנשיאים : "הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק- ואז ייפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם ".
אך כנגד אפקט הצופה מן הצד, של הנשיאים - אַיֶּכָּה , מציגה פרשתנו את הדוגמא ההפוכה של אפקט הצופה -אבל, שלא צופה מהצד, בדמותן של הנשים, הנושאות את הקריאה - הִנְנִי , בהקשר לבניית הכיור במשכן.
"וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמות, לח', ח') וְנָתַתָּ, אֶת-הַכִּיֹּר, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ; וְנָתַתָּ שָׁם, מָיִם... וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ" (שמות , מ', ז'-יב' )
מדרש תנחומא שופך אור על החיבור המיוחד שבין הקמת הכיור והמראות הצובאות של נשות ישראל : "בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה, מתוך הפרך העמידו כל הצבאות... אמרו הנשים : מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן ?. עמדו והביאו את המראות הצובאות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל : טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין ?. אמר לו הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין, שנאמר: " ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו. באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו" .
הנה נשות ישראל, אותן נשים צדקניות שבזכותן נגאלנו ממצרים, לא עמדו כצופות מהצד, אלא הן חשו תחושת – הִנְנִי, לשליחות ההצלה של עם ישראל, נוכח תכנית הפיתרון הסופי של פרעה:" וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ "( שמות,א',כב').
כך גם במפעל ההתנדבות של הקמת המשכן, הן לא עמדו מהצד, כמו הנשיאים, אלא התגייסו כפקודה פנימית לתרום את חלקן ובכך זכו להקים את הכיור, אשר תפקידו להפריד בין הטומאה לבין הטהרה.
פרשתנו יוצאת כנגד- אפקט הצופה מהצד, בקריאה – "אֵלֶּה פְקוּדֵי", החושפת את מהות עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם במשכן, בהארתו של רש"י : "פקודי המשכן וכליו, היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד ולהקים איש איש למשאו המופקד עליו כמו שאמור בפרשת נשא".
הנה כי כן, פרשת נשא בספר במדבר, מציבה תמרורי אזהרה למשפחות הקהתי הלויים, העוסקים באותו מרחב עבודה: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אַל תַּכְרִיתוּ, אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אַהֲרֹן וּבָנָיו, יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ" . (במדבר ד׳, יח׳- כ׳).
מדרש רבה, ה׳, א׳, מעמיק בנושא, בהביאו דעות של שני חכמים, המתארים ומנתחים את הסיטואציה המיוחדת , בעבודת הַלְוִיִּם - שבט הקהתי: ״ אמר רבי אלעזר בן פדת בשם ר׳ יוסי בן זמרא (כהן אמורא בדור השני והשלישי של אמוראי א״י), מתוך שהייתה האש יוצאת ושפה (מוחצת) בטועני הארון, היו מתמעטין ( מרוב קדושתו של הארון היו ניזוקין). והיו כל אחד ואחד רצין ( מן הארון), זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן....עשו להם תקנה, כדי שלא יהיו מניחין הארון ובורחין.. איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא״.
רבי שמואל בר נחמן (אף הוא אמורא שישב בלוד באותה תקופה) אומר: " חס ושלום, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ולמנורה, אלא אף שמתמעטין, היו נותנים נפשם על הארון...ומפני שידעו שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולם רצים לארון ליטול שכר....והיו נוהגים בקלות ראש בשאר הכלים, והייתה השכינה פוגעת בהם... אמר אלוקים למשה, עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם...אלא יסדרו אותם על עבודתם ואל משאם, שלא יריבו זה עם זה״.
פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997) בפרשנותה, שופכת אור למשמעות העמוקה במהות המחלוקת בין שני החכמים, בהקשר לנושא דיוננו- אפקט הצופה מהצד: "רבי אלעזר בן פדת, רואה את הפגם ואת הסכנה שיש להילחם בה, בכך שיברחו הלוויים מן הארון, שירצו בתפקיד הקל, בתפקיד המחייב פחות, בתפקיד אשר דרישתו מן האדם קטנה, אשר קדושתו פחותה, הלוא היא הבריחה מן האחריות ומכובד האחריות. זה רץ לשולחן וזה רץ למנורה וזה למזבחות, והארון מתבזה. לפיכך יש להתקין תקנה שכל אחד מן הלויים ,יעשה את עבודתו כפי שצווה על ידי אהרון ובניו. ואולם רבי שמואל בר נחמן, רואה את הסכנה בגישה המנוגדת לחכם הראשון, ואף היא פסולה. אין הם בורחים מן הארון, חס ושלום, תפקיד קדוש ונורא זה לשאת את הארון בלבד, אינו מפחידם, להיפך, אלא בורחים הם מן התפקיד הקטן, האפור, בזים הם לקטנות. ומי יעשה את הקטנות, אם כל אחד ואחד, רק לתפקיד הרם והנישא ישא עיניו? מי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות? לפיכך- ״איש איש על עבודתו ואל משאו״, כל אחד ימלא את תפקידו המיוחד, באשר אין אחר שיוכל למלאו במקומו״.
הנה כי כן, חובת ההתגייסות של כולם לצבא העם, מוארת במפעל הקמת המשכן: " כֹּל, הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה יִתֵּן, תְּרוּמַת ד' "( שמות, ל', יד'). מפרש רש"י: "למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ד', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".
רש"י קורא את קריאת -הִנְנִי, כולם מעל גיל עשרים, הם כן מחויבי גיוס לצבא ומחויבים בנתינה של מחצית השקל - שרות קודש לאומה.
הנה יוצאת קריאת אַיֶּכָּה, כנגד אלו הנגועים באפקט הצופה מהצד, נוכח משימות ואתגרים של צו השעה, המחייבים את כולם, בקריאת –הִנְנִי, ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה, בשעה זאת של מלחמת המצווה בה אנו נתונים, כמאמר הנביא – "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"( ירמיהו, ל', ז').
חזק חזק ונתחזק - רק ביחד ננצח – עם ישראל חי - שבת שלום ד"ר זאב(ווה) פרידמן.
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
ד"ת מספר 278 - פרשת פקודי - תשפ"ד - חיים קופל -הפרט והכלל
1) פרשת פקודי פותחת במילים "אלה פקודי המשכן, משכן הָעֵדֻת " (ל"ח-כ"א). ופירושו שיש כאן פירוט החומרים שמהם נעשה המשכן כולל הכמויות. דהיינו התייחסות לפרטים ואח"כ סְכוּמָם.
2) לעומת זאת, פרשת ויקהל שפותחת במילים "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (ל"ה-א) מתייחסת לציבור, לכלל, שמקהילים אותו בכדי להעביר לו מֶסֶר מסוים.
3) פרשיות ויקהל ופקודי נקראות ברוב השנים יחד, (בשתים עשרה מתוך תשע עשרה שנים) והשאלה למה חיברו ביניהם? הרי כל אחת עוסקת במהות שונה: פרשת ויקהל עִנְיָנָהּ בכלל, ואילו פרשת פקודי עִנְיָנָהּ בפרט?
4) נסביר זאת בעקבות הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל בספרו " לתורה ולמועדים" ישנן שתי השקפות עולם:
אחת אומרת, שהציבור והכלל הם העיקר בחיי החברה והאדם הפרטי, כשהוא לעצמו, אין לו ערך וחשיבות כלל. כל ערכו של הפרט הוא בתור "בורג במכונת החברה הכללית". ולמען תועלת הכלל. וניתן תמיד להקריבו למענם.
והשנייה אומרת, שהיחיד הוא העיקר, האדם הפרטי, ותפקיד הציבור הוא לְשַׁמֵּשׁ את היחיד ולדאוג לְרַוְחָתוֹ .
5) השיטה הראשונה היא השיטה " הַסּוֹצְיָאלִיסְטִית "הנוהגת בכמה מדינות בעולם. ואילו השיטה השנייה היא השיטה "הדמוקרטית". (המקור ביוונית: דמוס=עם קרטוס=שלטון, ויחד: שלטון העם). העיקר הם הפרטים, יש לדאוג לטובתם וּלְרַוְחָתָם, והמדינה משמשת רק מסגרת שדואגת לכך.
6) שתי השקפות עולם אלה, כשהן לבדן, אינן מִתְיַשְּׁבוֹת עם דעת התורה, התורה גורסת לנהוג בשילובשל שתיהן.
7) ונסביר: בתחילת תורת כהנים מופיעים דברי רבי ישמעאל האומר שישנן שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, וביניהן: כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. רואים, שיש שילוב בין שני הגורמים וכל אחד מהם זקוק לשני.
8) דוגמא לכך מצאנו במסכת סנהדרין שם נאמר: כָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל..כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל ..כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. (פרק ד' משנה ה,). הרי שכל יחיד, אף לבדו, נחשב "עולם מלא".
9) מאידך נאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב' פרק ז-כ"ג), כולם ביחד, הם עם אחד הנקרא, עם ישראל . זה גם מתבטא בכך שישנם דינים מיוחדים למניין,(עשרה) לציבור, שאינם מתקיימים בפרט הבודד.
10) גם כשמונים את בני ישראל, מונים את הכלל, את הַסְּכוּם הַכּוֹלֵל, אך יש תפקיד ייחודי לכל מנוי, שרק הוא נועד למלא אותו. לכן, לשון הכתוב "למנות" את בני ישראל מלשון "מינוי" לתפקיד. או "לפקוד" מלשון "פקיד" תפקיד.
11) לכן חיברו את פרשיות ויקהל ופקודי יחד, להדגיש את חשיבות הכלל (ויקהל), ואת חשיבות הפרט, (בפרשת פקודי).
12) תשובות לפרשת ויקהל
א) למה הזהב ששימש את בנית המשכן וכליו, נקרא "זהב התנופה"? תשובה: מכיוון שכל מי שהביא זהב התגאה בכך והניפו כלפי מעלה. (רמב"ן).
ב) מהיכן נלמד "שאין מעמידין פרנס על הצבור, אלא אם כן נמלכים בצבור". מי הפרנס? ובאיזה זכות זכה למינוי?
תשובה: הגמרא לומדת זאת מהפסוק"ראו קרא ה' בשם בצלאל" (ל"ה-ל) א"ל הקב"ה למשה, משה הגון עליך בצלאל? א"ל רבש"ע עליך הוא הגון, לפני לא כל שכן? א"ל אע"פ כן לך אמור להם. (ברכות דף נ"ה.). כך שהפרנס הוא בצלאל. ולמה נבחר דווקא בצלאל? מאחר שהיה נכדו של חוּר (בנה של מרים) שמסר נפשו בניסיונו למנוע את חטא העגל. לכן רצוי שנכדו (בצלאל בן אורי בן חוּר) יבנה את המשכן שנועד, בין היתר, לכפר על עוון העגל של בני ישראל. והשפתי חכמים אומר שֶׁחוּר זכה לכך בזכות סבתא רבה שלו: מרים הנביאה.
13) שאלות לפרשת פקודי
א) היכן מרומז בפרשה, או במפרשיה, על אמירת מאה ברכות בכל יום?
ב) מי מהאישים המוזכרים בפרשה היה פקיד?-
שבת שלום - מחיים קופל.
&
פרשת פקודי -תשפ"ד - יגאל גור אריה
על מנהל תקין ,שקיפות ומשקל
..."אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:"
כמה זה עולה לנו –*שקיפות* היא מילת המפתח בשיח הציבורי שלנו כיום
פרשת פקודי נפתחת בפסוק "אלה פקודי המשכן", ובהמשך מופיע דיווח על כמויות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו לצורך עבודת המשכן, ועל השימושים שנעשו בהן. מפרשים מסבירים,שמשה רבנו ראה צורך למסור דין-וחשבון מפורט של כל הנדבות שעברו תחת ידיו, ובכך להורות לגבאי-הצדקה את חובתם להיות נקיים כלומר להוכיח כי כל התרומות הגיעו ליעדם המקורי ולא חס וחלילה שימשו לדברים שאינם ראויים.
כמה רחוק הדבר מהמנהיגים הנוכחיים שלנו? מתי נתברך במנהיגות כזו, הגונה ישרה עם דוגמא אישית ומורה את דרך הישר. - מה נהיה לנו כאן??
יש כאן צורך ענק למנוע חשדנות ולהתייצב מול העם באופן נקי וגלוי.
בהמשך הדיווח לא כלל את כל החומרים שהוקדשו למשכן אלא דיווח חלקי בלבד.
רש"י אומר, שכאן "נמנו כל משקלי נדבת המשכן". כלומר, אין כאן יומרה להגיש דוח מפורט של כל הנדבות ושימושיהן, אלא לפרט את משקל הנדבות העיקריות שניתנו למשכן.
מדוע הכמויות נמנו במשקלים דווקא ולא בערך נקוב או במחירם בשוק?
ההסבר, כי יש ערך מיוחד דווקא בציון ה"משקל" של התרומה או הנדבה ולא בערך הכספי שלה, כי לכל דבר יש משקל. המשקל הוא לא רק *התועלת* של הנדבה אלא *הערך הסגולי שלה*. הנותן, כוונותיו, הצטרפות כל התרומות לבניית המשכן, הרצון הכן של בני ישראל לתרום ולנסות לכפר על חטא העגל עד כדי כך שהעמיסו תרומות עד בלי די ובשלב מסוים משה היה צריך לעצור אותם- לכל דבר כזה יש משקל ומשקל רב.
הלימוד מכך עבורנו הוא היחס שאנו מעניקים למעשינו. לפעמים נראה לנו כי מעשה אחד קטן הוא שולי, חסר ערך פעוט ואין לו כל השפעה על המציאות. למעשה זה הפוך. כי כל מעשה קטן מקרב אותנו לגאולה האמיתית והשלימה ואין לדעת איזה מעשה יהיה ה"מכה בפטיש" כלומר, המסמר האחרון בארון הגלות. כך מעודדת התורה ומפיחה בנו תקווה לגבי מעשינו ופעולותינו והופכת אותנו לגורם משמעותי בהבאת הגאולה, *לכל מעשה יש משקל*!
החיים בנויים מהפרטים הקטנים- הקטנים קובעים את הכלל.
====
כתב ש׳י עגנון, סופר גדול שחי בירושלים: תגידו לי מה השתנה בגישה שלנו מאז:?
כבר ב-1935 כותב ש"י עגנון, בספר "שירה":
"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים".
שבת שלום ! -שבת שלווה וענוגה!! - *יגאל גור אריה*
&
פרשת פקודי - תשפ"ד - דובי פריצקי- קק"ל
ספר בראשית מתחיל באלוקים וספר שמות מסתיים בבני אדם.
בני אדם היוצרים משכן לאלוקים .הארי המקובל מצפת טבע את המושג "הצמצום". הוא שאל איך יכול העולם להתקיים? האלוקים הוא אין סופי ,ואין שום ישות פיזית או חומרים שיכולים לשרוד ולו לרגע בנוכחות אלוקית. תשובתו הייתה שכדי לאפשר לעולם להתקיים צריך האלוקים להצטמצם. המילה חול מן השורש חל"ל ,בני אדם נכנסים לחלל שהתפנה מצמצום המרחב והוא מאפשר את קיומו של העולם. הקודש הוא התוצאה של תהליך הפוך ,שאנחנו בני האדם מפנים חלל כדי שנוכל להכניס את השכינה בתוכנו(הרב זקס)פרשת המשכן הארוכה איננה רק סיפור על בנייה. אלה על היחס בין קודש לחול בין החלל שהאלוקים מפנה ,והחלל שאנו מפנים. בכך אנו מסיימים את ספר שמות בקריאת חזק חזק ונתחזק. מקורה בדברי יואב בן צרויה לאחיו אבישי "חזק ונתחזק בעד עמנו, ובעד ערי אלוקינו" בתפילה בדברים אלה לחיילינו ולנו, חזק חזק ונתחזק שבת שלום מירושלים️
דובי פריצקי.
שבת מבורכת בבשורות טובות ובאחדות בעם ישראל, ושבו בנים לגבולם, החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
