אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כו' אדר תשפ"ה -26.3.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "פקודי-פרשת החודש" תשפ"ה
מרצה: הרבנית אילה פרידמן - מכון תורני לנשים-מתן.
הנושא:"?
השיעור יהיה לזכרו:?
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
בבקשה שתפו והזמינו חברות וחברים השיעורים בהחלט מענינים, התגובות נהדרות.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
***************************************************************
סרטון על הפרשת פקודי תשפ"ה - "להגדיל ראש" -הרב עמיהוד סולומון- רב בית הכנסת כפר גנים ב' פתח תקוה-
*********************************************
פרשת ויקהל – " וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לד' " - השבת המאחדת ד"ר זאב ( ווה) פרידמן.
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
בשבתות מלחמת המצווה בה אנו נתונים- 531 ימים, העטופות בקדושה ובטוהרה והמאחדות את כולם, אנו נושאים תפילה במקדשי מעט, ליושב מרומים, להשיב במהרה את החטופים הביתה ,לשמור על חיילנו הגיבורים ולרפואה שלמה לפצועים.
הנה כי כן, השבת המאחדת קוראת לאחדות ולא לאחידות. עליכם להתקהל - וַיַּקְהֵל, מתוך אחדות.
כך פותחת פרשתנו בהארתה את מרכזיותה של השבת המאחדת:"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר צִוָּה ד', לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לד'; כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת " (שמות, לה', א'-ג').
האחדות במקדש- בשבת המאחדת , משתקפת בפרשתנו ב- "וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת כָּל עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל", כמו במצוות הַקְהֵל, בשנת השמיטה השביעית: "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אלֹוקיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹוקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" ( דברים, לא', ט'-יג').
מפרש רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת".
נכון שעבודת המשכן לא דוחה את השבת, אבל מלחמת המצווה כן דוחה את השבת.
כך למדנו: "שמצווה לצאת למלחמת הגנה כנגד אויבי ישראל... כדי להציל את ישראל מיד אויביהם, מצווה על כל יחיד לחרף את נפשו" ( הראי"ה קוק, משפט כהן קמג; צי"א ). שאם באו אויבים לבזוז אפילו תבן וקש בלבד מעיירות שסמוכות לגבול, " יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת" (עירובין, מה', א') אם באו אויבים לתקוף את ישראל, מצווה לצאת נגדם למלחמה, תוך סיכון נפשות וחילול שבת. וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת ב', כג'): "ומצווה על כל ישראל ... לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת…".
הנה הציווי לחובת התגייסות כולם לצבא. האם לא ברור שהציווי הוא במלחמת המצווה הקיומית בימים אלו. שכן, מי הם אלה שיעשו את הפעולות המוזכרות – יוצאין...ומחללין...לצאת ולעזור לאחיהם...ולהצילם מיד הגויים ?
הנה כי כן, השבת זועקת לכולם – בעת מלחמת מצווה, כאשר קיים עניין של פיקוח נפש וסכנה קיומית מרחפת מעל ראשינו, עליכם לחלל אותי וחובה זאת מוטלת על כולכם, ללא יוצא מן הכלל.
אם כן, זאת המשמעות של השבת המאחדת, הקוראת לכולם להיכנס מתחת לאלונקה של חובת ההתגייסות למלחמת המצווה.
השבת המאחדת את כולם, מתכתבת עם מעשה בראשית, שכידוע בתום יצירתה של השבת, מסר הקב"ה לעם ישראל את האחריות על ניהול הזמן. כך גם המצווה הראשונה שנמסרה לכל עם ישראל ,של קידוש החודש :" וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות, יב', א'-ב' ) .הקב"ה במצווה ראשונית זאת, העניק לעם ישראל את האחריות על הזמן.
הד לכך נמצא בהגותו של הרב אברהם יהושע הֶשל (1907 –1972) שהיה מהוגיה החשובים של יהדות ארצות הברית, פרופסור לאתיקה ולמיסטיקה בבית המדרש לרבנים באמריקה, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף. בספרו – "השבת ומשמעותה לאדם בן זמננו" ( 1951),הוא מאיר את ייחודיותה של השבת המאחדת וזיקתה למהויות – הזמן, מעשה בראשית והמקדש, וכך הוא כותב:" היום השביעי הוא כארמון בתוך הזמן, ובממלכת הזמן ימצא כל אדם את מקומו. אין המדובר בתאריך בלוח השנה, אלא באווירה רוחנית ייחודית…המילה קדוש אחד המושגים החשובים ביותר בתורה, המייצגים את סודו והודו של האלוקים, מופיעה לראשונה בסוף מעשה בראשית...ולא נקבע שום מקום מן המקומות להיות קדוש, אלא מה נאמר שם? ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית, ב', ג')...לאחר זמן, לפני שניתנה תורה לעם הנבחר, נדרש מעם זה להיות- ממלכת כהנים וגוי קדוש, ורק לאחר שנכשל העם הזה ודרש אלוקים אשר יראום בעיני בשר ונטמאו בעגל, אז ניתן להם - לבל ילכו אחרי התוהו... ורבות הודגש במדרשים, שלא ניתן להם הצו לבנות את המשכן, אלא לאחר שנכשלו בעגל, ושלא ניתן להם אלא מפני שדרוש היה להם מתוך חולשתם".
הנה נוכחת השבת בזיקתה לבריאת העולם - זכר למעשה בראשית, באקורד הסיום של הקמת המשכן שנקרא אי"ה בשבת הבאה:" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה...וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" (שמות, לט', לב'-מג').
"וַיְכַלמֹשֶׁה, אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות, מ', לג'). מתכתב לו במילה – וַיְכַל, עם סיומה של מלאכת בריאת העולם במעשה בראשית:" וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית, ב', א'-ג').
כך שבת המאחדת מהדהדת במאמרו על השבת, של מנהיג ציוני ועיתונאי, עורך "הארץ", הסופר משה יוסף גליקסון ( 1878-1939), המציג את חשיבותה ומשמעותה החברתית של השבת המאחדת: "מקום כבוד נתייחד לשבת בעשרת הדיברות...מצוות השבת עומדת בשורה הראשונה בין החובות האנושיות המוסריות היסודיות...השבת היא שכלולה של היצירה וכתרה, סמל והבעה לעיקר הגדול של יצירה, או פעולה ותנועה של ההכרחי שלה - המנוחה...אתה מוצא כבר כאן את המסקנה האנושית הסוציאלית מן העיקר הדתי הראשוני- ויום השביעי שבת לד' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כאן מתבטא כל אופייה המקורי של יצירה נעלה זו, המזיגה הנפלאה של היסוד הדתי הקוסמי והיסוד האנושי הסוציאלי, האמונה הדתית והדרישה המוסרית ממוזגות כאן לאחדות עליונה. היסוד המוסרי הסוציאלי שבשבת בולט. מצוות השבת אינה מנומקת כאן בששת ימי היצירה, אלא במוטיב הסוציאלי הברור- למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלוהיך משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צווך ד' אלוהיך לעשות את יום השבת. כאן נעשתה השבת, סמל וערובה לשוויון בני האדם- למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, עדות חיה ונצחית לתורתה המוסרית היסודית של היהדות. השבת היא סמל הטוב המוסרי, המשפט והצדקה" (ספר השבת, הוצאת דביר, תרצ"ח עמ' 521).
הנה גם השבת המאחדת וזיקתה למקדש המאחד, מקבלת משמעות יתר, בפיוטו של רבי שלמה הלוי אלקבץ ( 1505-1584) אותו אנו שרים בתפילת קבלת השבת- לכה דודי, ואקטואלית ביתר שאת בימים אלו של מלחמת המצווה: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ " .
הנה כי כן, המקדש המאחד והשבת המאחדת, יסייעו לנו לצאת מתוך הַהֲפֵכָה שהתרגשה עלינו בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר, בְּעֵמֶק הַבָּכָא הדרומי.
רק בהתחברותנו באחדות, לקדושתה של השבת המאחדת, ולמשמעות העמוקה של הצו המוסרי - כל ישראל ערבים זה לזה, רק אז יתרחש תהליך הריפוי, היציאה והצמיחה מהטראומה:"קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה" ואז תעטוף אותנו החֶמְלָּהּ הכה נדרשת בימים אלו: "וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ".
הנה בכוחה של השבת לאחד את הניגודים, המוארים בשיר : "שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים ... נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים. הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת. הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק "אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת".
מילות השיר נכתבו בשנת 1944 על ידי פניה ברגשטיין ( 1908-1950), שעלתה לארץ מפולין והצטרפה לחלוצים שהקימו את קיבוץ גבת. השיר נכתב בהשפעת ועידת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה בינואר של אותה שנה, בה השתתפה פניה כנציגת קיבוץ גבת. בוועידה זו התוודעה פניה, בעקבות עדויות של ניצולים, למאורעות הקשים המתרחשים באירופה. בשיר מתארת פניה את געגועיה העזים להוריה שנשארו באירופה וכן את געגועיה להווי המסורתי שספגה בביתה בגולה, לניגוני וזמירות השבת, טרם ידעה מה עלה בגורלם של הוריה בתקופת השואה.
הנה דוגמא נוספת לכוחה של השבת לאחדות הניגודים של –הַבְּרוֹשׁ, האֵזוֹב והַדַּרְדַּר, המוארת בשירו של יהושע רבינוב ( 1904 - 2000 ) מקיבוץ גבת שאותו כתב ב1944: "יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר, וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ... נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ, לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה. וַיְהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת". אכן כן, אל נאמר, אין סיכוי לאחדות הניגודים. כן, יש סיכוי, זה ניתן, אם נאמין ונפעל ביחד , למרות ההבדלים שבתוכנו.
המקדש והשבת המאחדת מתנגנים באוזנינו, בפיוט האחדות והכיסופים בשבת - יָהּ אֶכְסֹף, אותו חיבר רבי אהרון הגדול מקרלין ( 1736 – 1772 ) : יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ. מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ. קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ. פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ ".
רק באמונה, בתקווה וביחד ננצח – עם ישראל חי.
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
בלומה טיגר-דיכטוולד-ב"ה ויקהל תשפ"ה - בניית המשכן כמעשה חינוכי
ספר בראשית פותח בבריאת העולם על ידי ה'. ספר שמות נחתם ביצירה אנושית, בניית המשכן. המשכן הוא מיקרוקוסמוס של העולם שנבנה על פי הוראות מדויקות של ה'. שכינת ה' במשכן מול שכינתו בעולם כולו.
בניית המשכן הייתה עבור העם הזדמנות לחוויה מתקנת של חטא העגל. שם נתבעו לעגל ונתנו, וכאן נתבעו למשכן ונתנו . התנדבות העם למעשה המשכן הוכיחה שהם יצירתיים ויכולים להפנות את הלהט גם למעשה חיובי. בנית המשכן מלווה הייתה בנדיבות הלב. נדיבות היא הענקת מתנה לזולת שבה אנו מזכירים את נתינת המתנה בכל עת, והיא מעידה על הקושי להיפרד ממנה. זו נתינה שיש בה הרבה מן הלקיחה. לעומת זאת נדיבות לב היא נתינה בלב שלם, בה אנו נפרדים מן המתנה ולא מתייחסים אליה יותר. היא בבעלות מלאה של המקבל, לעשות בה כרצונו. בניית המשכן היא מעין שותפות עם ה' בבריאת העולם. הובלט כאן יסוד האדם שנברא בצלם אלוקים, ובניגוד לבעלי חיים אחרים, הוא יכול ליצור. העבודה הקהילתית סביב פרויקט המשכן שבה יכלו כולם ליטול חלק, איש ואשה, לפי כשרונם ולפי תרומתם, העניקה ממד נוסף ליצירה זו. המשכן העניק ביטחון ותחושה שהא-ל עמנו והוא מגן עלינו. זו התחושה שהייתה חסרה לעם ערב חטא העגל, כאשר בושש משה, איש האלוקים, המקשר בינם לבין הא-ל, לרדת מן ההר, והעם נתקף בחרדה. "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ ". כך נוצר הלחץ על אהרון לפתור בעיה זו, שסופה חטא העגל. המשכן שנסע איתם בכל מסעות המדבר, הבטיח כי ה' שוכן בתוכם כל הזמן.
בניית המשכן הוציאה את העם מפסיביות שבה ה' עושה עבורם הכול, לאקטיביות, שבה הם עושים למען ה'. הם למדו נתינה ולא רק לקיחה. מכאן ההתלהבות, ההכרה ביכולת שלהם, ובכך שה' מצפה מהם לבנות לו בית.
ההערכה והאהבה שאדם חש כלפי משהו שהוא יצר, מייקרת את יצירתו בעיניו. כסף שטרחנו בעמל רב כדי להשיגו, לא נמהר לבזבזו, בניגוד לכסף שניתן לנו במתנה.
ריבונות הא-ל בהשקפה היהודית, מהווה מחסום מפני עריצות. המשכן הוא ביתו של הא-ל אשר שוכן בתוכנו. עובדה זו שומרת על החוק. נביא יכול למתוח ביקורת אפילו על מלך, ולנבא נבואת פורענות, כיוון שהא-ל הוא הריבון ולא המלך. אבות האומה האמריקנית אמצו עיקרון זה, והוא נמצא בלב הצהרת העצמאות האמריקנית מ-1776. "כל בני האדם נבראו שווים, והאל העניק להם שלוש זכויות טבעיות שהם חיים, חירות ובקשת האושר". אבות האומה האמריקנית שעשו שימוש בתנ"ך, הבינו, כי זו תעודת הביטוח וההצדקה המוסרית לשלילת שלטון עריץ בנוסח המלך הבריטי ששלט במושבות האמריקניות. העובדה כי כולם נבראו שווים על ידי הא-ל, פירושו, שגם המלך הוא רק אדם ככולם, והזכויות שניתנו לברואים על ידי הא-ל, מחייבות את המלך לכבד אותן, כיוון שגם המלך כפוף לא-ל, ואינו יכול לשלול אותן מנתיניו.
הפסוקים המסיימים את בריאת העולם, מקבילים לפסוק החותם את בניית המשכן.
" וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"" (בראשית א, לא).
" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' " (שמות לט, מג).
"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב,ב).
"... וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן "(שמות מ, לג-לד)
בשני המקורות כתוב ויברך. בבראשית- ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו".
בשמות-"ויברך אותם משה".
הרב זקס מציין כי מבחינה זו המשכן אינו רק כפרה על חטא העגל, אלא סוג של כפרה גם על חטאם של אדם וחווה.
אחרי המבול משלים הא-ל עם העובדה כי האדם הוא יצור חוטא. "יצר לב האדם רע מנעוריו".
הא-ל סולח לאדם, ומקבל את מוגבלותו. הקשת היא סמל הברית לפיה לא יהיה עוד מבול. גם עם ישראל הוא עם חוטא. הקורבן המועלה במשכן הוא הדרך אל הסליחה הא-לוקית.
המשכן מסמל את הסדר הא-לוקי, שהרי הא-ל ברא עולם שהוא טוב. אנו נדרשים ליצור סדר בחיינו הפרטיים ובחיי החברה שלנו, כפי שעשה ה' בבוראו עולם טוב. זהו אתגר לאדם אך גם בשורה משמחת לאנושות. י"ט באדר, תשפ"ה -בלומה דיכטוולד
&
פרשת ויקהל — תשפ"ה -הוראות ועקרונות מייקל אייזנברג.-משקיע שותף בקרן הון סיכון.
בפרשת השבוע פרשת ויקהל, משה מצווה על הכנת המשכן:
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ … וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ … וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. (שמות לה, א - כ)
היות ובשבוע שעבר הסברתי שהשראת השכינה בקרב המחנה בוטלה לאחר חטא העגל, עלינו להבין כיצד חזרו לתוכנית המשכן. הרמז הראשון לכך שהמשכן בפרשה שלנו מגיב לחטא העגל הוא המילה "וַיַּקְהֵל", מילה שהופיעה לראשונה בתורה בהקשר של חטא העגל: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א). השורש ק.ה.ל מציין להבנתי את כולם כולל כולם כמו בפסוק: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ…" (דברים לא, יב). כשמשה מקהיל את העם בתחילת הפרשה הוא בעצם אומר שהמשכן הוא של כולם, ושכולם, כל אחד ואחת, צריכים להרגיש שייכות אליו.
בהמשך לכך, נראה שיש הבדל בשאלה מי מְצֻוֶּה על הקמת המשכן. למרות שבפרשות תרומה ותצווה נאמרו ציוויים בלשון רבים - "וְיִקְחוּ", "וְעָשׂוּ" - מספר גדול יותר של ציווים נאמר למשה בלשון יחיד: "וְעָשִׂיתָ" שמופיע מספר גדול מאוד של פעמים וגם: "וְצִפִּיתָ", "וְיָצַקְתָּ" "וְנָתַתָּה" "וְהֵבֵאתָ" ועוד. לעומת זאת, בהקמת במשכן שבפרשה שלנו מדגישה התורה שהפרויקט מבוצע על ידי בני ישראל. גם אם קיימים מספר פעלים בלשון יחיד המתארים את עשייתו של בצלאל אדריכל-העל, המסה הקריטית של הפעלים נאמרים בלשון רבים, והתורה חוזרת שוב ושוב על כך שבני ישראל אחראים על הביצוע, ועשו הכל מתוך שיתוף פעולה של כולם:
וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ … וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'. וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים. וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן… כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה' . (שמות לה, כא - כה)
כך גם לאורך פרקים לו-לח: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה", "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ", ובסוף הפרויקט התורה מסכמת:
וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ. וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה … כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. (שמות לט, לב - מג)
אז מה השתנה? כדי להבין את זה עלינו לחזור לחלקה האחרון של הפרשה הקודמת - פרשת כי תשא. כפי שהסברתי בשבוע שעבר, לאחר חטא העגל ה' אמר למשה שהוא לא יוכל לשכון בקרב עם קשה עורף ולכן משה, בליווי מלאך ה', יביאו את העם לארץ. הטענה שביססתי בשבוע שעבר היא שהמשפטים, של פרשת משפטים נועדו לכינונה של חברת מופת המנכיחה את ה' באמצעות יישום ערכי התורה בארץ ישראל.
אבל, בעקבות חטא העגל לא נחה דעתו של משה, ולדעתי הוא הבין שחוקים ומשפטים אינם מספיקים. ולכן הוא פנה אל ה':
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (שמות לג, יב - יד)
ובסופו של דבר ה' נעתר לו שה׳ עצמו יהיה בקרבם:
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ-דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ. (שמות לד, ו - ט)
ואף חזר על כיבוש הארץ שכבר נאמר בסוף פרשת משפטים, פעם נוספת:
וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם... שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי… שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. (שמות לד, י - כד)
אלא שאפשר להצביע על שני הבדלים עיקריים. הראשון, שה', ולא מלאך, ינחה את העם לארץ כפי שנאמר בספר במדבר: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י, לה). במסגרת זו, בשונה מהאמור בפרשת משפטים שהכיבוש יבוצע לאט לאט, כאן נאמר שהכל ייעשה בפעם אחת. הבדל שני - לאחר שה' הסכים להראות בדרך זו או אחרת את פניו, ולחשוף את דרכיו, השתנתה מצוות ראיית פני ה' שלוש פעמים בשנה. בפרשת משפטים נאמר שבארץ ישראל צריך לראות את ה' שלוש פעמים בשנה אבל לא נאמר שעושים זאת באמצעות עליה לרגל. המשמעות היא שכל אחד בנחלה שלו בארץ מבין שהצלחתו הכלכלית משקפת את נוכחות ה' כלשון הפסוקים שמקדימים את פרשת משפטים: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". 'מזבח אדמה' לא רק עשוי מאדמה אלא נבנה באדמה שהיא מקור התפוקה של הכלכלה החקלאית. רק את ראשית ביכורי האדמה מביאים לבית ה' אבל זו מצוה נפרדת. לעומת זאת, בפרשת כי תשא נאמר שבמדינה הריבונית שכבשנו בעזרת ה', עולים לרגל למקום מיוחד שה' יבחר בו בשלושת הרגלים, וה' ידאג לחשש הביטחוני שהמתווה החדש מייצר - "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".
מה קרה פה בעצם? במסגרת תוכנית המלאך והמשפטים ה' אמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג, כ - כא) אבל משה ידע שהמציאות הארצית לא מסתדרת לפי חוקים נוקשים. חוק הוא רכיב בהסדרת אומה אבל הוא לא יכול להיות מרכיב בלעדי. יתכן, שכפי שקרה בחטא העגל, העם יסטה מדי פעם. התוכנית האידיאלית של פרשת משפטים, שכפי שאיפיינתי אותה בשבוע שעבר דורשת מקסימום יוזמה ומסירות, עלולה להתגלות כשברירית, דווקא בגלל שהיא כל כך מצויינת. הטבע האנושי, עוד מימי חטא גן עדן, לא מצליח לעמוד לאורך זמן באידיאלים הא-להיים, וגם לא בחוקים הנוקשים שהתורה גוזרת מהם ומנסחת בחדות. דרוש מרחב תמרון ונחוצה האפשרות לטעות, לתקן ולשפר. זה מהות שכינתו של הא-ל בתוכנו - היכולת לטעות, לתקן ולשפר. ה׳ מצד אחד דורש מבני אדם יותר ממלאכים. אבל, מצד שני כמי שדרכיו הן: "רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" הוא מאפשר את מרחבי הטעות האנושית. ה' מצפה לתיקון המעשים במסגרת עשייתו של האדם בעולמו של הא-ל.
לשם כך, ביקש משה מה' לא רק את הוראות ההפעלה המדוייקות, איתן ירד מהר סיני בפעם השניה, הוראות שנכתבו בספר שקרא משה באוזני העם בברית האגנות ושעליהן אמר העם: "נעשה ונשמע". משה הבין שדרושים גם העקרונות שעומדים מאחורי הדברים. כמו כל סטארט-אפ, הקוד שמפותח בסופו של דבר, איננו לב העניין. מה שחשוב זה הרעיון, העקרונות והמהות שעליהם בונים את החברה.
לעקרונות, בניגוד להוראות, כולם יכולים להתחבר, וגם אם היישום יהיה בסופו של דבר שונה מעט, וכולם יהיו 'משתדלי תרי״ג' ו'שואפי מצוות', כל עוד מקפידים לשאוב את הרוח הנכונה, הגמישות תביא אותנו לתוצאות אפילו טובות יותר. לא בכדי חכמי הלב שקיבלו הוראות כלליות עיצבו את המשכן בפרשה שלנו בהתאם לחכמת הלב שלהם. אפילו בצלאל, שזכה להשראה של רוח א-להים, בסופו של דבר שינה, כפי שעמד על כך כבר המדרש שמשה צֻוָּה על הכלים ואחר כך על האוהל, אבל בצלאל והעם הכינו קודם את האוהל, כדי שיהיה להם איפה לשים את הכלים.
בסופו של דבר המשכן שבנה העם ועיצב ברוחו הוא, נגע לכל אחד ואחד מהעם, ולכן, צֻוּוּ ישראל לבוא כאיש אחד שלוש פעמים בשנה לבית ה', לראות את פני ה', ולהיטען בכל העקרונות הא-להיים שמייחדים את עם ישראל. ערכים שיהוו בסיס לפעילותם כשיחזרו איש איש למקומו, ויווכחו לראות שאף אחד לא חמד את ארצם בעלותם לראות את פני ה', כפי שהבטיח ה' השוכן בתוכם.
עם זאת, פרשת משפטים והתוכנית שהיא הציגה, המכוונת למקסימום יוזמה, לא נמחקה. בעז"ה בשבוע הבא אסביר את הסדר בו נערך חציו השני של ספר שמות בהתאם לאפשרויות השונות להשראת שכינה בקרב ישראל.מייקל אייזנברג.
&
ב"ה, לפרשת ויקהל תשפ"ה א.-לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ - אריה דיכטוולד
שלושים ותשע (ל"ט) מלאכות אסורות בשבת-הלכה למשה מסיני . על איסור מלאכה בשבת נאמר לראשונה בעשרת הדיברות (פרשת יתרו שמות כ, י): " וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ ".
אין התורה מפרטת את כל המלאכות האסורות בשבת למעט הבערת אש כמופיע בפרשתנו, מקושש עֵצים בשבת, הוצאה מרשות לרשות =נרמז בפרשת המן=ויתכן שה רק בזמן המדבר], יציאה מתחום שבת =כנ"ל] וחריש וקציר =מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא על משמעות הפסוק בפרשת כי תשא לד, כא): " "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת - האם הכוונה לשבת או לשמיטה].
את זהות המלאכות לומדים חז"ל מכך שפרשת הקמת המשכן סמוכה לפרשה בה נאסרה מלאכה בשבת (פרשת כי תשא לא, יג): "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", ללמדנו ששמירת השבת גוברת על עבודת הקמת המשכן.
קיימים שני מושגים לעניינו: "תולדת מלאכה" =מלאכה הדומה למלאכה שפורטה על ידי חז"ל שאף היא אסורה], "מלאכת מחשבת" =מעשה אומן] והיא ההגדרה למלאכה אסורה
המלאכה היחידה שנאמרה במפורש ולדורות מופיעה בפרשתנו ויקהל לה, ג):שֵשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
השאלה המתבקשת היא מדוע נבחרה דווקא האש מכל המלאכות שנעשו במשכן?
שאלה זו כבר נדונה בגמרא (מסכת שבת דף ע ע"א): אחרי דיון באופני החיוב בעשיית מלאכה בשבת, שואלת הגמרא מה בא ההיגד של "לא תבערו אש" ללמדנו, ומשיבים:
"לא תבערו אש, הבערה בִּכְלל =אבות מלאכה] הייתה, ולמה יצאת? =ולמה נבחרה מלאכה זו ?] - להקיש אליה, ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה - אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה " =כלומר האש באה ללמדנו=להקיש ממנה, שגם מי שעושה מספר מלאכות אסורות יחד, נענש על כל אחת ואחת]
....דתניא (=שלמדנו) : הבערה לְלָאוְ (=לאיסור) יצאת (=נכתבה) , דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לְחַלֵּק =להפריד] יצאת".
נסביר: לפי רבי יוסי הבחירה דווקא באש באה בעצם להחריג אותה משאר המלאכות, בכך שאין בה סקילה וכרת כשאר מלאכות אלא לאו =איסור] זה בלבד – זו דעה מאד מאתגרת. פצצה של ממש!
רבי נתן טוען, לעומתו, שהאש באה ללמדנו שהמלאכות חלוקות =נפרדות] זו מזו לעניין חטאת בלבד כלומר, שאם חילל שבת בשוגג על ידי מספר מלאכות מביא על כל שגגה קורבן חטאת. כך נפסק להלכה. אם כך נשארנו בשאלתנו.
התלמוד הירושלמי ( מסכת ביצה פרק ה הלכה ב) מסביר שהמטרה בבחירת האש היא ללמדנו הלכות בישול ביום טוב. מותר לבשל לצורכי אוכל נפש אבל ההבערה עצמה אסורה. מוסיף רשב"ם
(שנת ד'תת"מ 1080], - תתק"כ 1160) על אתר:
"לא תבערו אש - לפי שבימים טובים כתוב "אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", שם הותרה הבערת אש =אבל לא הדלקה] לאפות ולבשל, אבל בשבת כתוב "את אשר תאפו אפו" - מבעוד יום, "ואת אשר תבשלו בשלו", לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש =אפילו] למלאכת אוכל נפש וכל שכן שאר מלאכות =שאינם אוכל נפש] שאסורים אפילו ביום טוב "
כלומר, לימוד הדדי. זה נותן הסבר לא רע מדוע נבחר הבערת האש להבלטה.
רבינו בחיי בן אשר אִבן חלווה (שנת ה'ט"ו 1255- בשנת ק' (1340):
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" ...וכלל כל המלאכות במלאכת אש, כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סיבתם ועיקרם, ולכך תקנו לנו רבותינו ז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחילת היתר המלאכות לברך על האש: בורא מאורי האש, לפי שהאש תחילת המלאכות במעשה בראשית וכעניין שכתוב ביום ראשון: (בראשית א, ג) "ויהי אור" אור=אש: מעניין מאד]
"החזקוני"(רבי חזקיה בן מנוח (תחילת האלף השישי (1240 ואילך ) על אתר :
"לא תבערו אש לפי פשוטו הזהיר על הבערה יותר משאר מלאכות לפי שאינה נראית מלאכה, אבל (=אם) נזמן הוכל מערב שבת ונבעיר בפחמים בשבת כדי לעשות בזהב ובכסף ובנחושת מיד אחר השבת".
רש"ר הירש (רבי שמשון ב"ר רפאל תקס"ח 1808 - תרמ"ט (1888):
הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת אלא פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על - ידי האש עושה לו האדם את כלי - מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו מבינים, מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכות... , שביתת - מלאכה בשבת היא ההודאה, שה' הוא שהעניק לאדם את כוח השליטה בעולם הגשמי, ושאין לאדם לנהוג בשליטה זו אלא כעובד ה'... מכאן שעלינו להבין את מושג השבת - לא כשיעבוד העולם הגשמי לה', אלא כהשתעבדות האדם לה' ביחס אל עולמו הגשמי
מלבי"ם (הרב מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל וייזר תקס"ט 1809- תר"מ (1879)). מוסיף דגש חשוב :
"...ופירוש, שבא הכתוב לאסור בשבת הבערה לצורך אוכל נפש שביו"ט הותר אוכל נפש והווי אמינא (=והיינו חושבים) שהוא הדין בשבת, לכן אמר לא תבערו, שרוב תשמישי האש הוא לצורך הנאת האדם...,
האור הגנוז
מדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יב ):
...כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה =את האור שנברא ביום הראשון], חלק כבוד לשבת שנאמר "ויברך אלהים את יום השביעי", ובמה בירכו? באור כיון ששקעה החמה בלילי שבת שמשה האורה התחילו מקלסין להקב"ה ההוא דאמר=כפי שנאמר (איוב לז, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, מפני "מה ואורו של כנפות הארץ", האירה אותה האורה של האור הראשון] כל היום וכל הלילה כיון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמשת ובא באותה שעה נתיירא אדם הראשון ..., מה עשה לו הקדוש ברוך הוא זִמן לו =לאדם] שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה,...
צא ולמד: לפי רשב"ם, (וכך גם רמב"ן ואִבן עזרא על סמך הבבלי הירושלמי), הסיבה להבלטתה של הבערת אש, היא כדי שלא נטעה ונאמר שהתורה אסרה רק מלאכות שאינן נחוצות לאוכל, אבל מלאכות שהן הכרחיות לאוכל כמו אפיית פת, או בישול תבשיל כלשהו מותר היה, לכאורה, לעשותן לכבוד שבת, כמו ההיתר שקיים בנוגע לאוכל נפש בחג. לכן בא האיסור המפורש של "לא תבערו אש", להדגיש שאפילו אם יישאר האדם ללא אוכל, גם אסור לו להבעיר אש על מנת לבשלו או אפילו לחממו.
מה מיוחד באש? האש היא יצירה דואלית- בעלת שתי משמעויות הסותרות זו את זו. היא הורסת וגם בונה. היא משמשת בעיקר את האדם לצרכיו הגשמיים ולהנאתו. צבעי האש משתנים בהתאם לחומר הבעירה. אין היא נחשבת כמלאכה. על פי הרב הירש הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי האש היא היצירה היחידה שקשה לרסנה וקשה לשלוט בה.
האש נוצרה על פי רבנו בחיי ביום הראשון לבריאה היא האור היא האש הקוסמית. בעקבות חטאו של אדם הראשון ביקש הקב"ה לגנוז אותה, אבל שְׁמָרָהּ לכבוד השבת. במוצאי שבת גנזה ה' לעתיד לבוא. משירדה החשיכה במוצ"ש זימן הקב"ה שתי אבנים שממנה הוציא האדם את האש הארצית. האש הקוסמית נוצרה לפני ההבדלה בין שמים וארץ. האש המלאכותית נוצרה בין ששת ימי המעשה לבין השבוע הראשון למלאכת האדם בעולמו. האש מייצגת יותר את האדם ואת השבת מאשר עוד מלאכה. בהיגד "לא תבערו אש ביום השבת" באה התורה ללמדנו את הַשּׁוֹנוּת בינה לבין שאר המלאכות ואת המוטיב הרוחני שבה.
י"ט באדר תשפ"ה- אריה דיכטוולד.
א. dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד - אין לעשות שימוש מסחרי.
&
ערוך מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מחביון תורתך' כרך א', עמ' 12-9,
בעקבות פרשת כי-תשא:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
אין שונאים ואוהבים במידות הרחמים!
"אֵ-ל קַנָּא" או "אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן"?
בעשרת הדברים לא נזכרו כלל מידות הרחמים! לא "אֶרֶך אַפַּיִם" ולא סליחת "עָוֹן וָפֶשַע וחַטָּאה", אלא רק מידת הדין:
...לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם,
כִּי אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא – פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי;
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי;
(שמות כ, ד-ה)
מידת הדין היא המידה השולטת בלוחות הברית – כתובה בהם פקידת עוונות עד דור רביעי לחוטאים, וחלוקה חדה בין שונאים ואוהבים, בלי מצבי ביניים ובלי אפשרויות של סליחה! לפי זה, אם מקבלים את הלוחות אין דרך להתמודד עם חטא העגל אלא באמצעות עונש טוטאלי! משה בחר לשבור את הלוחות, השמיד את העדות הראשית במשפט על הפרת הברית והציל את עם ישראל. אבל משה גם הבין שמאחורי הלוח הכתוב מסתתרים עולמות שלמים של הנהגה, ובהם גם הסליחה והרחמים, והוא נאבק ארבעים יום וארבעים לילה כדי שה' יגלה לו את דרכי הנהגתו הנסתרות בעולם, ככתוב מפי משה:
...הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן (=חנינה) בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה;
(שמות לג, יג)
והנה, מכוח תפילת משה אחרי חטא העגל, ה' גילה למשה את סודות הרחמים:
ה' I ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת;
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה – לֹא יְנַקֶּה,
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים;
(שמות לד, ו-ז)
הזיקה לדיברות מפורשת בסוף המידות, כאשר מוזכרת פקידת עוונות עד דור רביעי, בדיוק כמו שכתוב בלוחות, אולם אין במידות הרחמים חלוקה חותכת לשונאים ואוהבים, משום שיש מצבי ביניים עד אין סוף – יש אריכות אף, דחיית עונש, סליחה, חנינה ונשיאת עוונות ואפילו פשעים; במקום עשיית חסד לאלפים נזכרת נצירת חסד לאלפים. במילים אחרות, לא תמיד יכול החסד להיעשות, ולפעמים הוא רק נצור ושמור לדורות הבאים.
אולם אם אלו הן דרכי ה' בהנהגת הסליחה הרחמים, מדוע זה לא נכתב בלוחות?
ואם ה' שינה את הנהגתו ממידת הדין למידות הרחמים, או אם ה' נעתר למשה וגילה לו את סודות הרחמים בדרכי הנהגתו בעולם, מדוע לא נכתבו במפורש בלוחות השניים? כך כולם היו יודעים שהלוחות הראשונים ניתנו במידת הדין, ונשברו על ידי משה כי אין עם ישראל יכול לעמוד במידת הדין לבדה, א. ואילו הלוחות השניים ניתנו במידות הרחמים; אולם הלוחות השניים הם העתק של הלוחות הראשונים, כפי שנאמר:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,
וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ;
(שמות לד, א)
שורש תורה שבכתב מול תורה שבעל פה
לוחות הברית מול מידות הרחמים
אילו שינה ה' את הכתוב בלוחות, הייתה התורה עלולה להשתנות ביסודותיה, ואפשר היה להבין שהתורה יכולה להישבר או להימחק, ולהיכתב מחדש באופן שונה, ואפילו בניגודים עמוקים; נקל להבין שתורה כזו לא הייתה מתקיימת.
מאחר שעשרת הדברים נכתבו "כמכתב הראשון" (דברים י, ד), ברור שזאת התורה לא תתבטל ולא תוחלף! (כהקדמת הרמב"ם לפרק 'חלק' ביסוד התשיעי, ובהלכות יסודי התורה פרק ט) – אולם פירושיה לפי 'תורה שבעל פה' כמו מידות הרחמים, ולפי סודות התפילה שנתגלו למשה, יכולים להיות שונים עד מאוד מן הכתוב; עם זאת, הם ישמרו על התורה שבכתב כמות שניתנה, כאמת שמימית! אכן כאן מפורשת בתורה בפעם הראשונה הכפילות ההכרחית בהנהגת ה' בעולם – מחד, תורה שבכתב המיוצגת על ידי הלוחות, ומולה 'תורה שבעל פה', הבאה לידי ביטוי במידות הרחמים.
בלוחות, גם השניים, תיכתב לעולם רק מידת הדין החותכת בין שונאים לאוהבים, בלי רחמים ובלי סליחה! גם בהמשך, בפסקת הברית, תחזור האזהרה "כי ה' קַנָּא שמו, א-ל קַנָּא הוא" (לד, יד), כאזהרה חמורה נגד עבודת אלילים! לעומת זאת, בתפילה מכוחו של משה על פי ה', תישמר, כתורה שבעל פה ביחס ללוחות הכתובים, הנהגת הסוד של מידות הרחמים עם סליחה והארכת אף, עם "נַקֵה" ועם "לא יְנַקֶה"; בהנהגת הרחמים שבעל פה אין שונאים ואוהבים אלא אנשים לאלפים, שהטוב והרע מעורבים בהם, ולעולם אי אפשר לדעת מי הם שונאי ה' ומי הם אוהביו.
כאשר התורה שבכתב הייתה רק הלוחות הכתובים, לא היה מקום לסליחה על חטא העגל, אפילו אחרי שנטחן עד דק; כשנכתבו לבסוף גם מידות הרחמים בתורה השלמה, עדיין נשאר 'בעל פה' הסוד העיקרי בהנהגת הרחמים, כלומר, באילו מידות ינהיג ה' את עמו בכל מצב וזמן; דבר זה רמוז בתפילות הנביאים, שבהן מופיע תמיד צירוף שונה של המידות.
בכל מקום בתנ"ך שבו נזכרו מידות הרחמים הן מופיעות בהרכב ייחודי, ואפילו במקומות דומים מאוד יש הבדלים.
כך בתפילת משה בחטא התיירים-המרגלים (במדבר יד, יז-יח), נאמר "כאשר דִבַּרתָ לֵאמֹר", דבר שנראה כציטוט מדויק; אך בשונה מחטא העגל, בחטא התיירים-המרגלים נזכר ה' רק פעם אחת, לא נזכר "א-ל רחום וחנון", לא נזכרת מידת 'אמת', וגם לא "נֹצֵר חסד לאלפים".
כך גם בספר יונה, שם נאמר:
"מי יודע ישוב ונחם הא-להים, ושב מחרון אפו ולא נאבד;
...כי ידעתי, כי אתה א-ל רחום וחנון, אֶרֶך אַפַּיִם ורב חסד, ונִחָם על הרעה"; (יונה ג, ט – ד, ב)
ובמקביל בתפילת הצום בנבואת יואל נאמר:
"...ושוּבוּ אל ה' א-להיכם, כי חנון ורחום הוא, אֶרֶך אַפַּיִם ורב חסד ונִחָם על הרעה... מי יודע אולי] יָשוּב ונִחָם"; (יואל ב, יג-יד) –
אין שני מקומות שווים לגמרי במידות הרחמים שבתפילות הנבואה!
אחרי גילוי הפער העמוק בין מידת הדין שבלוחות לבין מידות הרחמים שבתפילות, נשוב ונעיין בכתיבת הלוחות השניים שם נאמר בפירוש:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל;
(שמות לד, כז)
מן הפסוק הזה למדו חז"ל, ש"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (רבי יוחנן, גיטין ס, ב); הסיבה לפירוש זה לא מבוארת בגמרא, אך ההקשר הרחב של הפסוק מתבאר לפי דרכנו, כי הוא כולל את התורה הכתובה על הלוחות יחד עם מידות הרחמים שבתורה שבעל פה.
וכך הוא פירוש הפסוק (לפי ביאורנו ולפי הסוגיה בגמרא):
כתוב לך את מידת הדין על הלוחות השניים בדיוק כמו שהיה כתוב על הלוחות הראשונים "אשר שִׁבַּרתָ" (לד, א) – אבל עליך ללמד לבני ישראל את סודות הרחמים והסליחה בתפילה, כתורה שבעל פה, "כי על פי הדברים האלה כָּרַתּי אִתְּךָ ברית ואת ישראל" (שם, כז).
א. במדרש (בראשית-רבה פרשה יב, טו), וברש"י (לבראשית א, א) נאמר על 'העולם', שאינו יכול לעמוד במידת הדין לבדה. אולם בתורה עצמה הרעיון הזה מפורש דווקא על עם ישראל בחטא העגל, אל מול הלוחות הכתובים במידת הדין.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 334
אבל היית שם -חיים קופל
1) "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם..שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן להשם" (לה,א..ב). בגלל חשיבות השבת משה רבנו מבקש להקהיל את כל בני ישראל. גברים ונשים מחויבים במצוות שבת, אך טף למה הוזמנו?
2) ניתן לתרץ כמו שמתרצת הגמרא לגבי הבאת הטף למצוות "הקהל", בעליה לרגל, בסוכות של שנת השמיטה (דברים לא,י..יג), שמביאים את הטף כְּדֵי לִיתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶן. (חגיגה ג.). אך אפשר לומר, שיש ערך עצמי בהבאת הטף למעמד תורני, גם אם אינם מבינים את הנאמר שם, וכפי שנראה מהסיפור להלן:
3) בשנת 1991 נפל "מסך הברזל" בברית המועצות וניתן חופש (מסוים) לאזרחים. הרב משה סולובייציק זצ"ל, שהיה רב בציריך החליט לפעול. הוא נסע לרוסיה, והקים במוסקבה ישיבה בשם "תורת חיים". הוא אסף יהודים מכל רחבי ברה"מ לשעבר, רובם לא ידעו עברית, וְהִכְנִיסָם לַיְּשִׁיבָה לְלַמְּדָם תּוֹרָה וּמִצְווֹת. עקב מצוקת מקום, תלמידים שלא הבינו מאומה, ולא התאימו למסגרת, נִפְלְטוּ מֵהַיְּשִׁיבָה. אחד מהם היה "יעקב", הוא מאד השתדל, אך במבחן התברר, שהוא לא קלט מאומה וההנהלה הודיעה לו שהוא לא מתאים למסגרת, ועליו לעזוב את הישיבה, ולחפש עיסוק אחר.
4) למשמע ההחלטה, פָּרַץ יַעֲקֹב בִּבְכִי ואמר להנהלה: אתם חייבים להשאיר אותי בישיבה, וְאַסְבִּיר מַדּוּעַ: בתקופת הקומניזם ישבתי בבית קפה במוסקבה ושתיתי קפה. לפתע הגיעו בלשי ה – ק.ג.ב עצרו אותי ואת שאר יושבי בית הקפה, וכולנו הועברנו למעצר. חקרו אותי כמה פעמים מה עשיתי בבית קפה. עניתי ששתיתי קפה. הם חשדו שבין היושבים , היו מְבַקְּרֵי הַמִּשְׁטָר, לכן לא האמינו לי. טענתי שאיני מכיר אותם, אך החוקר טען " אבל אתה היית שם", יחד איתם, לכן גם אתה חשוד, והחזיר אותי לכלא.
5) לכן, המשיך יעקב, אתם חייבים להשאיר אותי בישיבה, כדי שאחרי מותי, כשאגיע לעולם האמת, וְיִבְחֲנוּ אוֹתִי בְּמִקְצוֹעוֹת הַקֹּדֶשׁ, אומנם לא אדע להשיב, אך יהיה לי טיעון חזק: אומנם אינני יודע "אבל אני הייתי שם" בישיבה, בין תלמידי חכמים. אם הטיעון תופס אצל אנשי ה- ק.ג.ב לְהָרַע לִי, זה חייב לִהְיוֹת קָבִיל, גם בעולם האמת לזכותי. הרבנים התרשמו מדבריו, והניחו לו להמשיך ללמוד בישיבה.
6) הרב אהרון שטיינמן זצ"ל, עשה אף הוא, שִׁמּוּשׁ בַּטִּעוּן. כששאל אותו בעל בית, אם להמשיך לבוא לשיעור גמרא אחרי עבודתו, מאחר שהוא עייף ונרדם. השיב לו בחיוב והסביר, עצם העובדה שאתה שוהה בין הלומדים, וחש אוירה תורנית, מועילה לך.
7) הוּא הֵבִיא סֶמֶךְ לִדְבָרָיו מִתְּפִלַּת רַבִּי נְחוֹנִיָּה בֶּן הַקָּנָה, שאנו אומרים בתחילת הלימוד כל יום: " מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ.. שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, ולא שמת חלקינו מיושבי קרנות". ושאל, הרי היה מתאים יותר לומר "מלומדי בית המדרש" לא "מיושבי בית המדרש" מוּכָח, שהעובדה שאנו יושבים, בבית המדרש בלבד, חשובה וראוי לעשותה.
8) ובהקשר לשיתוף התינוקות "בהקהל", גם תינוק שנמצא בבית המדרש, אוֹ בַּאֲסֵפָה תּוֹרָנִית, גורם לכך שדברי התורה יִקָּלְטוּ בְּנַפְשׁוֹ מִקַּטְנוּתוֹ וְיַעְדֵנוּ אֶת רוּחוֹ, לכן יש חשיבות להבאתו.
9) תשובות לפרשת כי תשא
א) מעשרים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים - וכך נספרים- מה הכוונה? תשובה: מבן 20 שנה נתנו בני ישראל, כל אחד מחצית השקל, 20 גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, וכך מנו אותם (ל, יג..יד) וברש"י שם.
ב) על איזו מצוה מעשרת הדברות, לא יעבור, אם יקיימו מצוה מסוימת. מהי המצוה? תשובה: מצוה מעשרת הדברות היא "לֹא תַּחְמֹד" והפסוק הוא "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (לד, כד).
10)שאלות לפרשת ויקהל
א) מה המכנה המשותף בין זהב ופרחים?
ב) מילה בפרשה בעלת מספר האותיות הגבוה ביותר? וכן פסוק בפרשה בעל מספר המילים הגבוה ביותר?
שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 334 פרשת ויקהל תשפ"ה -
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת ויקהל.-יגאל גור אריה
בפרשתנו מופיעה המילה ״לב״ אין ספור פעמים.
״*חכם לב״ או ״חכמת לב*״
למה צריכים אנשים עם חוכמת לב לבנות את המשכן? במה הם שונים מחכמים רגילים? החוכמה אינה רק שכלית. לבנית המשכן צריך גם להוסיף לב.
החכמה קשורה לראש, לא ללב- מה היא ״חוכמת לב״ לדעתי כיום אנו מבינים זאת כ- ״*אינטליגנציה רגשית*״
היכולת לרתום את רגשותינו לטובת תהליכים קוגניטיביים שונים כגון חשיבה ופתרון בעיות. על פי המודל, אדם בעל *אינטליגנציה רגשית* גבוהה יכול להשתמש ברגשותיו המשתנים לטובת המטלה שמולו. שימוש נוסף הוא בבחירה מבין מספר אפשרויות – היכולת לדמיין כיצד נרגיש כשאירוע מסוים יתרחש מאפשרת לבחור מבין אפשרויות מרובות. היכולת להבין ולחוות את רגשותיו של אחר (אמפתיה) מהווה כישור חברתי חשוב לשימור יחסים בין אישיים חיוביים. ניהול רגשות האחר מתייחס ליכולת השפעה, קרי יכולת להלהיב ולהניע או לגרום לזהירות יתר ככלי להשפעה חברתית .
בוקר ברכות בוקר פשוט טוב,
״מה שלומך?״ שאל הבעל שם טוב את יוס׳ל שואב המים, ״ברוך השם, רע מאוד״ ענה יוס׳ל השואב, ״מדוע?״ שאל הבעל שם טוב.
ענה יוס׳ל ״מה אני יגיד לך רבי, אני איש מבוגר בן 78 ועבודתי היא פיזית, קשה ובזויה מאוד, בנוסף הבת שלי לפני כמה ימים התגרשה מבעלה אחרי שסבלה ממנו קשות והגיעה לגור בביתי עם כל ילדיה ואני מלא צער מכך ״
ענה לו הבעל שם טוב, ״אני מברך אותך שמהר מאוד יהיה לך טוב בחיים״.
מיד חשבו לעצמם כל החסידים שהתלוו לרבם, איך יהיה לו טוב? מה כבר יכול להשתנות בחייו של יוס׳ל בגיל הזה?
שבוע לאחר מכן פגש הבעל שם טוב שוב פעם את יוס׳ל ושאל אותו לשלומו, והפעם במפתיע יוס׳ל השיב, ״שלומי מצוין אני שמח ומאושר, ומודה לאלוקים על כל הטוב שהוא נותן לי, תראו אותי,, איש מבוגר שבגילי אני יכול לעבוד עדיין בעבודה פיזית, יש אנשים בגילי שכבר לא מסוגלים לעבוד בכלל! העבודה שלי היא חשובה מאוד, אני מספק מים לכל אנשי העיירה, שהרי בלי מים לא ניתן לחיות, יש לי זכות גדולה. ובנוסף לאחרונה הבת שלי שסבלה כל כך בחיי הנישואים שלה, סוף סוף התגרשה מבעלה שמירר את חייה שנים רבות, ועכשיו היא עברה לגור בביתי ואני ואשתי כל כך נהנים בחברת נכדינו״, או אז הבינו החסידים את פשר הברכה שבעצם שום דבר מהותי לא השתנה בחייו של שואב המים, חוץ מדבר אחד גדול ומשמעותי ביותר- *נקודת* *המבט* *על* *החיים*. וזה מה שגרם לו להפוך את חייו למאושרים ושמחים יותר.
וחשבתי לעצמי שזה בעצם הרעיון של ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה או קללה
שלפעמים זה בעצם אותם דברים *זה* *רק* *תלוי* *בנו* מה זה יהיה...
איך מסתכלים על דברים.
שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה !!-*יגאל גור-אריה*
&
פרשת ויקהל -תשפ"ה-דובי פריצקי.-קק"ל
הרבה מאיתנו אוהבים להצטלם בסלפי, לעלות ברשתות החברתיות את עצמנו. העצמי כובש את חיינו, בחיפוש אחרי מימוש עצמי והערכה. הפרשה מכוונת למקום אחר היא מדברת על קהילה. משה מקהיל ויוצר קהילה. הוא מכוון אותם להיות אנחנו על ידי שנותן להם לעשות מיזם משותף המשכן. תודעה של תכלית ויצירה משותפת. . כדי להפוך קבוצה של פרטים לעם ברית, עליהם לבנות משהוא יחד(הרב זקס) "לא טוב היות האדם לבדו" אושר ,מימוש, אינם מזומנים בעצמי ,אלה מעבר לעצמי במערכות יחסים, במשפחות ובקהילות. להיות יהודי אינו רק עניין של אמונה ,אלה גם עניין של השתייכות. "כל עניין שבקדושה טעון מניין אנשים" האושר טמון בחוזק מערכות היחסים שלנו בהתחברות לקהילה ובמה שאנו נותנים לאחרים ,ואחרים נותנים לנו. שבת שלום מירושלים.️️-דובי פריצקי
