אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*********************************************
פרשת פנחס," אִישׁ עַל הָעֵדָה" - בין צניעות לצביעות בִּיְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם. ישראל במלחמה כבר 294 ימים.
פרשתנו ניצבת לה בִּיְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים, שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני, לצום תשעה באב, היום שבו חרבו שני בתי המקדש.
תהילה סיאני כותבת: "יז' בתמוז =7.10, אַף אֶחָד לֹא צָרִיךְ לְהַסְבִּיר הַשָּׁנָה, לָמָּה צָמִים כְּשֶׁנִפְרֶצֶת חוֹמָה".
"צביעוּת היא צורת התנהגות המתיימרת להציג כלפי חוץ תכונות אופי או התנהגות מוסרית נעלות יותר, כאשר בפועל אין הדבר תואם את המציאות. משמעותו של הביטוי הוא צביעה של המציאות והפיכתה לטובה יותר למראה עיניים. לפיכך,צביעות היא סוג של שקר. הצביעות נחשבת להתנהגות מגונה מבחינה חברתית" ( ויקיפדיה ).
צביעות היא אויב המידות והערכים של כל מנהיג וכל משרת ציבור. צביעות היא איום ממשי כנגד מידת האחריות והנאמנות, של כל מערכת יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדיהם, בין אדם לחברו ובין אדם לאלוקיו.
רק אות אחת מחליפה המילה -צביעות לצניעות וכן להפך. האותיות – ב , נ - עושות את כל ההבדל המהותי. זאת המשמעות של – להיות בןאדם.
הנה כי כן, בהפטרה שקראנו בשבת שעברה , הנחיל לנו הנביא מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי ( 750 לפנה"ס) מורשת חיים: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה, ו', ח').
הצביעות היא סוג של נגיף רע הגורם למחלה חברתית שהשלכותיה ומשמעויותיה חמורות.
הצניעות שייכת למשפחת המידות והערכים והיא החיסון ההגנתי מפני נגיף הצביעות.
המנעד שבין צביעות לצניעות , משתקף לו בפרשתנו, שמתכתבת עם פרשת בלק שאותה קראנו בשבת שעברה.
כך מסתיימת לה פרשת בלק אותה קראנו בשבת שעברה :"ויֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב...הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף" (במדבר, כה', א'-ט' ).
וכך פותחת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר:הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם,תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי, בֶּן סָלוּא:נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא"( במדבר, כה', י'-טו').
אירוע כה דרמטי ומכונן שמחבר את שתי הפרשות ב 15 פסוקים, המשתרעים משני עברי שתי הפרשות בפרק אחד. האם לא היה ניתן לכלוא הכול בפרשה אחת ולא שתים?
דומה שלא. היה צורך לעשות פסק זמן, לקחת נשימה ולהכיל את עוצמת הדרמה שכותרתה: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
הנה המנעד בחיבור שתי הפרשיות. אנו חווים שבר דיאלקטי עמוק, שמטלטל אותנו נפשית ומוסרית. מהאופוריה והאיגרא רמא של: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר,כַּאֲהָלִים נָטַע ד' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים", שרש"י מתאר זאת:"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ" - על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".מוסר וצניעות במלוא תפארתם.
לבירא עמיקתא - הנפילה וההתדרדרות העמוקה לזנות, לתחתית שפל המוסריות המנהיגותית של מנהיג נשיא שבט: "הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית".
כתוצאה מכך, מתרחשת מגפה ובתוך כל הכאוס והאנומליה, מזדקרת מנהיגותו של פנחס ומעשה קנאותו, שבזכותו נעצרת המגפה. כך מסתיימת הפרשה הקודמת. דומה שגם לקב"ה ולא רק לבשר ודם, היה צורך להירגע, להכיל ולעכל את עוצמת האירועים, הדרמה והמעבר החד - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ואז, בנקודה זאת עוצרים ולוקחים פסק זמן. חותכים את פרק כה' לשתי מערכות ולאחר שמעט נרגעים, מתחילים בפרשה חדשה – פרשתנו- פרשת פנחס. בפרשה הקודמת איננו יודעים פרטים אישיים מיהו המנהיג שסרח ומיהי בת המלוכה המדינית. כל זה מתברר מאוחר יותר בפרשתנו בפתיחתה: "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי, בֶּן סָלוּא:נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר:רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן,הוּא".
האירוע הדרמטי שבו מככבים שני מנהיגים- נשיא וכהן, שימש "צידה לדרך" לדורות הבאים בנתיבי דברי הימים של עמנו. כך המלך והכוהן אלכסנדר ינאי( 127-76 לפנה"ס)הבין כי שגה וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה:"אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"(בבלי, סוטה, כב' עמ' א'). תופעת הצביעות כבר נולדה לה בפרשתנו ומוטמעת במעשה הקנאות של פנחס. הקב"ה שונא אנשים צבועים ובפרט מנהיגים צבועים. מעשהו של פנחס קורא תיגר כנגד אלו העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
היהדות שוללת כל התנהגות צבועה. בתלמוד קיים איסור על אדם צָבוּעַ לחבוש את ספסלי בית המדרש:"כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש" ( יומא, דף עב' עמ' ב'). כך אנו אומרים מידי בוקר בסידור התפילה :"לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, מודה על האמת ודובר אמת בלבבו".
פרשתנו חושפת אותנו לתבחינים במתווה העדיפויות - מידות , ערכים ואישיות, בבחירת מנהיג שיחליף את משה: " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל ד' לֵאמֹר. יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד' כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה " ( במדבר, במדבר, כז',טו'-יז').
אִישׁ- היא קריאה לכל מנהיג ומשרת ציבור לשמש דוגמא אישית (אִישׁ),שאינו נוקט בסוג של מניפולציה של - עטיית מסכות הצביעות. קודם לכול, עליו להיות –"אִישׁ, עַל הָעֵדָה", להיות - בן אדם. משה איננו מבקש לאתר מנהיג מוחצן , המאופיין בסוג של עטיפה חיצונית בלבד המעוררת כביכול רושם חיצוני ,אבל יש בתוכו משהו מזויף ולא אמיתי.
מבקר התרבות היהודי אמריקני ליונל טרילינג בספרו: " כנות ואותנטיות" מציין שבעברית אין מילה שהיא מקבילתה המדויקת של person האנגלית. יש מילים כמו - אדם ובן אדם ואיש ואנוש, אך אף לא אחד, הוא תרגום מלא של person . הסיבה לכך היא שמילה לועזית זו מקורה במילה הלטינית persona המציינת מסכה שעוטה שחקן על הבמה, כדברי שייקספיר: "כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם". פעם אתה פרסונה מסוגו של ד"ר ג'ייקל ופעם אחרת אתה פרסונה מסוגו של מיסטר הייד. הצביעות עוטה על פניה מגוון של מסכות, הכול בהתאם לנסיבות ולצורך האישי. הצביעות משנה את צבעי המסכות כמו, בקרנבל המסכות בוונציה שבצפון איטליה. הקרנבל היווה הזדמנות נדירה לבני המעמדות השונים בעיר "להתערבב" אלה באלה, ולהסתיר את זהותם האמיתית למשך שבועות ואפילו חודשים. תקופות הקרנבל נודעו במעשי הוללות ופריקת עול. המסכה צבועה בצבעים שונים אצל אותו אדם. יש כאן תמהיל של צבעים המותאמים לאינטרס ולצורך האישי.
הנה כי כן -" יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל הָעֵדָה". המילה – אִישׁ, הנגזרת מהמילה- דוגמא אִישִׁית, מתכתבת עם המילה – persona, קוראת לכל מנהיג להיות- אִישׁ, מענטש אמיתי ולהסיר כל מסכה בשירותו את עדתו.
כך נפגוש בפרשתנו את צניעותו של משה המנהיג, באירוע של בנות צלופחד: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד...וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה...וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'" ( במדבר, כז',א-ה'). משה המנהיג הגדול, יודע להגיד לבנות צלופחד: לא יודע. אני לא המחליט, אני לא המנווט והמנחה הבלעדי. אינני מתבייש לומר לכן - אינני יודע, עליי להתייעץ. אפנה לקב"ה ואשאל אותו: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד' ".
כך גם בולטת צניעותו של משה בפרשתנו, בהעברת מקל המנהיגות והשלטון, למחליפו – יהושע:
"וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו...וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ, וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ...וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר, כז',יח'-כג'). משה נוהג באחריות ובצניעות בהעברת שלטון המנהיגות ליהושע. כך מאיר זאת רש"י- וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו - בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו- וסמכת את ידך והוא עושה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומילאו חוכמתו בעין יפה".
כך מעצימה זאת פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997):"ולא שלטה בו צרות עין והתגבר על כל קינאה ומינה ממלא מקומו בעין יפה".
משה עם כל הקושי האישי שלו להיפרד משלטונו, איננו טוען שיהושע מחליפו, איננו לגיטימי או איננו ראוי. משה עושה הכול להעברה שלטונית מסודרת, מבצע חפיפה ראויה וסומך את שתי ידיו על המנהיג החדש - יהושע. פרשתנו קוראת למנהיגנו לתת דוגמא אישית, לנהוג בצניעות ובשקיפות ,במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי כאחד.
בימים אלו של יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים ראוי ללמוד וללמד, את לקחי הזיכרון מימי ערב חורבן הבית השני. התלמוד מלמדנו: " ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קצם" ( יומא דף ט' עמ' ב'). המהרש"א (שמואל אליעזר הלוי איידלס 1555-1631 ) בהקשר לדברי התלמוד, יוצא כנגד נגיף הצביעות: " שהיה להם בבית שני שנאת חינם בלב, ולפנים כאילו אוהבים".
וכך פירש גם הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' , שהוא צדוקי או אפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שד' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות, אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
הקב"ה שונא את אלו מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
רק בעוז בענווה וביחד – ננצח שבת שלום
zeev@melabev.orghttps://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת פנחס-תשפ"ד- דובי פריצקי-קק"ל
הוא זה שהורג בקנאותו את איש ישראל והמדיינית. הקנאות לאלוקים היא עניין בעייתי מוסרי ודתית. מי רשאי להיות קנאי לאלוקים? באיזה זכות הוא רשאי? לפנחס ניתנה ברית שלום ללמדנו שרק עם הוא שלם אם אלוקיו ועם האדם הוא רשאי לעשות דין בפושע. אליהו הנביא שחז"ל קבעו שהוא גלגול של פנחס שהגיע 600 שנה אחריו, נפסל מלהמשיך להיות נביא בישראל. ,כיון שקינא לאלוקים והרג את נביאי הבעל והאשרה. אלוקים במדרש לא תמך, כי עם ישראל אינם יכולים לעמוד בדרגת הקנאות שלו. גם בימינו ישנם דוברים בשם האלוקים ולוקחים לעצמם להיות קנאים .אין הם ראויים אלה עם יש בהם ברית שלום ומלאך שלום. אליהו אשר פקפק בעם ישראל קיבל תפקיד חינוכי לצפות בכל הדורות בפסח בחינוך הדורות ובקיום הברית מילה בעם ישראל. כי תפקידו להשיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" שנזכה.שבת שלום מירושלים.️
