אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
........................................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה', דברים, לפרשת 'עקב תשמעון':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
הפירוט של "אנכי ה' א-להיך ..." ו"לא יהיה לך אלהים אחרים ..."
מ"שמע ישראל" עד "והיה אם שָמֹע תשמעו" – קריאת שמע המורחבת !
פרשת "עקב תשמעון" היא המשך ברור לסוף הפרשה הקודמת, והפרק הפותח בקריאת "שמע ישראל" הוא תחילת הפירוט המחייב של "אנכי ה' א-להיך" במצוות האמונה:
"ה' אחד" – "ואהבת..." – "ושִנַנְתָם לבניך" – 'אות וטוטפות' (=תפילין), 'מזוזות' –
"את ה' א-להיך תירָא ואֹתוֹ תַעֲבֹד ובִשמו תִשָבֵעַ" (ו', יג) –
"שָמוֹר תִשמרוּן את מִצוֹת ה' א-להיכם... ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (ו', יז-יח).
על המשך הדיבור הראשון כדיבור מחייב – "אנכי ה'... אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים" – יש בפרק ו' גם אזהרה שלא לשכוח זאת מרוב טובה, וגם הנחיה חינוכית לענות לשאלת הבן הצפויה:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה', אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים; (ו', יב)
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר:
מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם?
וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה...
וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ; (ו', כ-כג)
בהגדה של פסח נחשבת שאלה זו כשאלת הבן החכם, שמבקש ללמוד מה ציווה ה' עלינו; אולם, בפשוטו של מקרא הבן פשוט שואל: למה? למה כל כך הרבה מצוות, חוקים ומשפטים? והתשובה היא: "...לטוב לנו כל הימים לְחַיֹתֵנוּ כהיום הזה"; כלומר: בן יקר, המצוות הרבות כל כך ניתנו לנו לטובתנו, ולהבטחת עתיד קיומנו כעם שיצא ממצרים.
כנגד "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", נאמר כאן:
לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם; (ו', יד)
לא תְנַסוּ את ה' א-להיכם... (ו', טז)
בכל העולם הפיצו הנצרות והאִסלאם את עשרת הדיברות כאמונת יסוד מונותיאיסטית-אוניברסלית, ואילו "שמע ישראל..." המתחייב מ"אנכי ה'... אשר הוצאתיך...", הפך ליסוד האמונה הישראלית המחייבת 'אותנו'; היא נאמרת בכל יום "בְּשָכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", וכתובה בתפילין, ובמזוזות כל בית יהודי.
מלחמת חורמה נגד האלילות
בבואם לארץ, עברו אבותינו ממצוות האמונה אל מצוות המלחמה נגד "פסל כל תמונה", שהיא המלחמה העיקרית נגד עמי כנען; המלחמה היא לא נגד האנשים, אלא נגד תרבותם הכנענית, שאותה יש להחרים – לנתץ מזבחות, לשַבֵּר מצבות, לגדוע אֲשֵרות ולשרוף פסילים (ז', א-ה).
מהדגשה זו ודומותיה (י"ג, לא; כ', יח) למדו חלק מחז"ל והפוסקים, שמותר לקבל גֵרים משבעת העמים ומעמלק (רמב"ם הלכות מלכים פרק ו'; רמב"ן כ', י); ניתן לקבלם גם כגֵרים-תושבים אם רק יקבלו עליהם 'שבע מצוות של בני נח', ולכל הפחות, שלא לעבוד עבודת אלילים.
מלחמת חורמה זו נגד האלילות היא שתעצב "עם קדוש", ותממש את רעיון הבחירה בישראל כ"עם סְגֻלָה" (ז', ו).
ברוב העולם התרבותי עבודת האלילים איננה קיימת עוד. עם ישראל הביא לעולם דרך השוללת את עבודת האלילים והצליח להנחיל אותה לעמים רבים. קל יחסית להתבונן ממרחק הדורות, ולהתאהב בבחירה ש-ה' בחר בנו לשליחות זו; אבל אם נעמיד את עצמנו לרגע במקום אבות אבותינו, יהיה לנו הרבה יותר קשה – להילחם כעם קטן אחד נגד עמים רבים ונגד תרבותם? לנתץ בארצנו סמלי פולחן שהיו מקובלים ו'מקודשים' בעיני רוב העולם? האם אפשר בכלל לנצח?!
תשובה חלקית נמצאת בסוף הפרק:
כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם;
לֹא תִירָא מֵהֶם! זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם; (ז', יז-יח)
אמנם, הניצחון לא יושג בקלות ולא במהרה, אלא בתהליך היסטורי איטי וממושך; אפילו מסעות מלחמה מצריים נגד עמי כנען ("הצִרעה" הייתה סמל מלכותי מצרי) יסייעו לכם במהלך השנים; "מעט מעט ..." (ז', כב-כו), רק "לא תחמֹד כסף וזהב ..." משלל התרבות ההיא.
אתגר השפע וברכת המזון
מקשיי המלחמה וסכנותיה עוברת התורה בבת אחת אל סכנות השפע וההצלחה בארץ הטובה, "ארץ נחלי מים" (ח', ז), ארץ שבעת המינים, ארץ מחצבים; במהרה אנו עלולים לשכוח את דרך התלאות של יציאת מצרים, שכללה אכילת "מָן במדבר..." (ח', טז), ולשקוע בגאווה של עושר והצלחה המובילה לאמירה:
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל (=העושר) הַזֶּה; (ח', יז)
תשובת התורה לסכנה זו היא 'ברכת המזון', הברכה היחידה שהתורה מחייבת בפירוש:
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ; (ח', י)
חשוב להדגיש, שאין זו רק ברכה על המזון, אלא על יציאת מצרים ועל הארץ הטובה, כלומר, בלי ברכת "נוֹדֶה לך" אין יוצאים ידי חובה כלל.
אנחנו נמצאים כיום בדיוק במצב הזה; עדיין אנו נלחמים נגד העמים הצוררים אותנו מסביב ובתוכנו, אבל רובנו כבר יושבים בבתים טובים ואוכלים לשובע מגידולי ארצנו; למחצבי ים המלח כבר נוספים מחצבי הגז בים הגדול, נוסף לשפע הטכנולוגיה המתקדמת.
רבים וטובים אוכלים לשובע סעודות בשר ודגים, ומתחמקים מברכת המזון של תורה בטענה: 'לא אכלנו לחם', ואפילו לא 'מזונות' – שימו לב: בשר הקרבנות נקרא בתורה "לחם אשה"!
לפעמים אני פוגש גם תלמידי חכמים, שמברכים ברכת המזון רק בשבת, ואני מצטט להם לשון הרמב"ם (הלכות ברכות א', א):
מִצוַת עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון... ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע...
הרמב"ם לא כתב 'פת', אלא 'מזון'. לכן, לפחות צריך להוסיף ברכת 'נוֹדֶה' (עד הפסוק, בלי חתימה) אחרי 'בורא נפשות רבות'!
עניים ודלים אוכלים לחם, וזוכרים את המצוקה יום יום; מבוססים ועשירים אוכלים בשר לשובע ושוכחים, ואחר כך מנהלים דיונים מלומדים על המצוקה החברתית – אנא, תקדישו 5 דקות לברכת המזון!
לא בצדקתנו זכינו אלא "ברשעת הגוים"
כל הצלחה טומנת בחובה סכנה גדולה ושמה 'גאווה'. עם ישראל יאמר לעצמו: 'בזכותנו', 'בצדקת דרכנו', 'בחכמת מנהיגינו', 'בגבורת לוחמינו'; במקום שחוגגים בגאווה, שם עלולה לבוא נפילה קשה.
כדי להתמודד עם סכנה זו חזר משה ותיאר באריכות את הכישלון העצום של חטא העגל (עם שאר חטאי המדבר); הגאווה היא 'עגל זהב', גם אם מתכוונים ל'שם שמים', כמו אהרן במעשה העגל.
כאן מתואר שוב תפקידו הכפול של משה: מצד אחד, להביא לעם את דבר ה'; מנגד, בשעת חרון אף, להתנפל לפני ה' ולהתפלל על העם; ושוב להוכיח וללמד לקח לעם.
אבל מדוע שבר משה את הלוחות?
וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם;
וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה... (ט', יז-יח)
בספר שמות (פרק ל"ד) הסברנו, שמשה שבר את הלוחות כי כתובה בהם רק מידת הדין המוחלטת נגד כל עושה פסל ("א-ל קַנָא"), ואין מקום לסליחה כלל. אולם, בפרקנו אין תפילה של סליחה, אלא התנפלות לפני ה' למניעת חילול שמו בעיני המצרים.
לכן יש לפרש את שבירת הלוחות כאן כמו את שריפת העגל וטחינתו, כפתח להתחלה חדשה; התחלה חדשה יכולה למחוק כליל כישלון קודם, לפתוח דף 'נקי', ולהתעלם ממה שהיה; אבל אז לא יהיה הכישלון לנגד העיניים, ולא תהיה תרופה נגד הגאווה השחצנית.
משה שבר את הלוחות, ודווקא השבירה הזאת תיזכר לעולם כחלק ממאמץ התפילה והתיקון; חז"ל הוסיפו ודרשו, שגם הלוחות השבורים וגם הלוחות השלמים, השניים, היו מונחים בארון שעשה משה (י', א-ה):
לוחות ושברי לוחות מונחים בארון;(מנחות צט,א)-בעזרת הזיכרון-הרב ד"ר יואל בן נון.
&
סרטון על הפרשה-זו הייתה תאונה.
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה
&
בלומה דיכטוולד-טיגר-פרשת עקב, תשפ"ד-על תרבות הדיבור והשמיעה
בספר דברים מופיע תשעים ושתיים פעמים הפועל ש.מ.ע. בפרשתנו, " וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... " (ז, יב). "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן ... " (ט, א)." וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם ... " (יא, יג). מול השמיעה, נמצאת הראייה. בשמואל א' נאמר על שאול שהוא " מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם: " (ט, ב). שמואל חשב כי אליאב בנו של ישי שהוא גבה קומה וטוב מראה, הוא האיש אותו עליו להמליך תחת שאול, אך ה' אמר לו: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב: " ( טז, ו-ז).
התרבות הקלסית העריכה מאוד את המראה, את הצד הויזואלי. הדבר בא לידי ביטוי בפיסול, בציור, באדריכלות ובספורט. לאלים נבנו מקדשים, אליהם הוכנסו פסלי האלים. ביהדות יש איסור על עשיית פסל ומסכה. משה אמר לבני ישראל במעמד הר סיני: " קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל " ( דברים, ד, יב). הצופה בתמונה או בהצגה, איננו חלק ממנה. יש הבחנה בין הסובייקט שהוא הצופה לבין האובייקט שהוא הנצפה.(תמונה או הצגה). יש מחיצה ביניהם. לעומת זאת דיבור והקשבה יוצרים קשר, הפנמה ומעורבות. יחסים בין בני אדם, בנויים על תקשורת, על שמיעה. על כן השורש שמע נפוץ מאוד במקורותינו. בתלמוד מופיע הצרוף "תא שמע", שפירושו בא ושמע. "שמע מינה" שהוא שמע לשון ציוי] ממנה. משמע פירושו מסקנה. העברת מסורת מאב לבנו נעשית גם היא באמצעות דיבור ושמיעה.
על חשיבות השמיעה, הדיבור וההקשבה יעיד גם הטיפול הפסיכולוגי שהוא מבוסס על דיבור, על שמיעה והקשבה ועל יכולת אמפתית.
הקשבה יוצרת קרבה. הא-ל מדבר אלינו ואנו מדברים אתו. לא ניתן להוכיח את קיומו של הא-ל באופן לוגי, אך ניתן לשמוע אותו, והוא שומע אותנו. לכן העם במעמד הר סיני רואה את הקולות. וכי ניתן לראות קול? היהדות אינה תרבות העין אלא תרבות האוזן. הא-ל אינו דורש מאיתנו ציות עיוור, ועל כן יצר אותנו כיצורים שיש להם בחירה. כל אדם שונה מחברו, הדרך להתחבר אל הזולת היא על ידי הקשבה.
מהי הקשבה? הקשבה היא אומנות של פיתוח דממה עמוקה בתוכנו, כך שנוכל להאט את קצב עבודת המוח, להתאימו לקצב הטבעי של פעולת האוזניים, ולקלוט את המשמעות שבין המילים. זו היא אמנות קשה הדורשת למידה ותרגול.
מדוע קשה להקשיב? הצורך לזוז הצידה ולפנות בתוכנו את כל המקום לזולת, היא חוויה הדורשת שליטה עצמית, יכולת להכיל את הזולת ללא שיפוט וביקורת, תוך ריסון הדחף הטבעי שיש לנו לקטוע את הזולת ולומר את דעתנו, או לייעץ היכן שלא התבקשנו. הקשבה מצריכה לעיתים הטיית אוזן לדברים שאנו מתנגדים להם, היא יכולה לכלול ביקורת עלינו, להכאיב לנו, לשים אותנו במקום פגיע, להוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו.
האם נוכל לעמוד ברף הגבוה, שהוא " ....לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה' וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" ? (דברי ה' לאליהו, מלכים א, יט ,יא). רק מן הדממה ניתן לשמוע את קול הא-ל. מהי אותה דממה דקה? זו היא היכולת לכבות את כל רעשי הרקע, כי רק כך מתבצעת הקשבה אמיתית.
הקשבה היא הטיית אוזן בניגוד לאי הקשבה שהיא הכבדת אוזן. הנביא זכריה אומר: " ...מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ ... וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ: " (ז,ט).
אנדרה ז'יד (מגדולי הסופרים בצרפת במאה ה-20) אמר: "כדי לדבר היטיב- דרושה השראה. כדי להקשיב היטיב דרושה תבונה". הטיפש בטוח שדרכו היא הדרך הנכונה היחידה, ואילו החכם פתוח ללמוד ולשמוע דעות שונות, ומתוכם לברור ולבחור את דרכו. בתלמוד מסכת עירובין (יג, ב) נאמר: " מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן...מפני שנוחין היו ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם".
כלומר, מה שאפיין את בית הלל, היא צניעות וענווה, הקשבה לעמדת צד אחר, והצגת העמדה הנגדית לפני עמדתו. הדבר מורה על הרצון להרחיב דעת מתוך עמדה של כבוד לדעה שונה. לכן משמשת המחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי כדוגמה למחלוקת שהיא לשם שמים ועל כן סופה להתקיים.
קארל רוג'רס (פסיכולוג אמריקני, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, חי בשנים 1902-1987), מסביר על ידי שיר, מהי אומנות ההקשבה בתהליך הטיפול.
הקשבה / קארל רוג'רס
כשאני מבקש להקשיב לי
ואתה מתחיל לייעץ לי
לא את שביקשתיך עשית.
כשאני מבקש ממך להקשיב
ואתה מנסה השיב
איך אני צריך להרגיש?
ומדוע אתה פוגע ברגשותיי?
כשאני מבקש להקשיב לי
ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי
אתה מאכזב אותי.
הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב
לא לפעול, לא לדבר
רק לשמוע בלי להגיב
אני יכול לדאוג לעצמי
אינני חסר ישע, אולי חסר ניסיון והססני
אך לא חסר אונים
כשאתה עושה משהו למעני
שיכולתי לעשות בעצמי
אתה מגביר את חששותיי
מצית את מבוכתי
אולם כשאתה מקבל כעובדה פשוטה
שאני מרגיש את שאני מרגיש
אז אינני צריך לשכנע אותך
מתפנה להבין את המתרחש בתוכי
אז צצות מאליהן התשובות
ברורות ונהירות
ואיני זקוק כלל לעצות
כי אני – אני.
גם רגשות לא הגיוניים
הופכים למשמעותיים
כשמבינים את שהם טומנים
המקור ממנו הם נובעים.
ייתכן שלכן תפילות עוזרות לאנשים
משום שאלוהים מחריש, אינו מייעץ
הוא רק מקשיב
נותן לך לחשוב לבד על הדברים.
לכן, אנא, רק הקשב
אם תרצה לדבר - בקש:
חכה לתורך,
ואזי אני גם אקשיב לך.
י"ח אב תשפ"ד -בלומה דיכטוולד
&
פרשת עקב – "תורה מה תהא עליה?!"
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון- בין הגל למרקס
האם עיקר מהות האדם הוא צדדיו הגשמיים, גופו ויכולותיו הפיזיות או שמא נפשו, מידותיו ועולמו הפנימי? זו אינה שאלה תאורטית בלבד, שכן היא משליכה באופן ישיר על השאלה במה האדם אמור להשקיע את עיקר זמנו ומרצו בחייו. ההשקפה המטריאליסטית רואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת, המרכיבה ומפעילה את היקום. המחשבות והרגשות הן בסך הכול תופעות הניתנות להסבר במונחים פיזיקליים. קארל מרקס, יהודי מומר בן המאה ה-19, פיתח את משנת "המטריאליזם הדיאלקטי". בעוד רבו של מרקס, הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל, טען שהרוח היא הכוח העיקרי שמשפיע על המציאות ומקדם אותה, מרקס טען בתוקף שהחומר הוא הכוח העיקרי שדוחף את גלגלי המציאות.
בספר קרל מרקס, שכתב פרנסיס ווין א., מתואר כי בהלווייתו של מרקס, באוגוסט 1883, חברו הקרוב של מרקס, פרידריך אנגלס, נשא נאום הספד שבו השווה את הישגיו של מרקס בתחום הכלכלה המדינית והסוציולוגיה להישגיו של צ'רלס דארווין במדעי הטבע. מרקס, אמר אנגלס, גילה לאנושות את העובדה הפשוטה שהאידיאולוגיות טרחו היטב להסתיר: בני אדם זקוקים למזון, משקה, מחסה וביגוד לפני שיהיה ביכולתם לעסוק בפוליטיקה, במדעים, באמנות ובדת... ומשום כך, היחסים המארגנים את ייצורם של התנאים החומריים קובעים את ההתפתחות הרעיונית של החברה, ולא להפך. החומר קודם לרוח...
מהדיון על טבע האדם וקדימות הרוח לחומר או להפך עולה שאלה: האם טבע האדם הוא לעסוק במושכלות ובענייני רוח בלבד ואילו פיתוח קריירה, עיסוק בעבודת האדמה וביתר צדדי החיים הגשמיים הם הכרח בלבד כדי להתפרנס? או שמא נטען כמרקס, שעיסוק האדם בענייני העולם הזה לצורך קיומו אינו ברירת מחדל אלא נכון מלכתחילה?
"והגית בו יומם ולילה"?
פרשת עקב עוסקת בין השאר בסוגיית השכר והעונש על קיום המצוות. השכר שהתורה מציעה למקיימי מצוותיה אינו קשור לעולם הבא אלא לעולם הזה. התורה מדברת על גשמי ברכה, תנובת השדה ורווחה כלכלית שתאפשר לאדם לעסוק בנחת בתורה ובמצוות: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, יג-טו).
הגמרא במסכת ברכות (לה, ב) מתארת דיון מרתק בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי על הפסוקים הנ"ל. השניים מנסים ליישב בין הפסוק המדבר על איסוף הדגן התירוש והיצהר, עבודת הכפיים המתוארת בתקופת שפע כלכלי ורוחני, לבין הפסוק מספר יהושע (א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". אם האידיאל המתואר בספר יהושע הוא שהאדם לא יפסוק מלימוד תורה, כיצד ייתכן שהתורה מתארת דווקא כשכר את האפשרות להתפרנס בכבוד וברווח מעבודת כפיים הכרוכה בביטול תורה?
רבי ישמעאל הסביר: "הנהֵג בהן מנהג דרך ארץ". אמנם עיקר האדם והחיים הוא לימוד התורה, אך יש לשלב זאת עם "דרך הארץ", עבודה לצורך פרנסה. על כך ענה רבי שמעון בר יוחאי בתקיפות: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?!". לדבריו, אם אדם יהיה עסוק בכל מלאכות החקלאות, מה יהיה על העיקר, על לימוד התורה, העיסוק ברוח, שעליהם נאמר "והגית בו יומם ולילה"?! תשובתו היא שבשעה שישראל "עושין רצונו של מקום", כלומר לומדים תורה ומקיימים מצוות, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ובשעה שאינם עושים רצונו של מקום, הם נענשים ונאלצים להשתעבד לעבודת החומר המבטלת אותם מתורתם, ולא עוד שאף מלאכת אחרים נעשית על ידם.
הרב קוק פירש סוגיה זו והסביר כי אין מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי בנוגע לגישתם מהו העיקר ומה הטפל בחיים. שניהם הסכימו שהתורה, עבודת ה' והעולם הרוחני של האדם הם העיקר, ואילו הקריירה, עבודת האדמה או כל מלאכה אחרת הנועדה לפרנסת האדם בלבד אלו דברים טפלים לעיסוק ברוח, שכן הם אמצעים בלבד. אלא שרבי ישמעאל סובר כי מרבית בני האדם אינם מסוגלים לעסוק אך ורק ברוח מבלי שתקצר נפשם מכך, ולכן "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". על פי גישה זו, על האדם לשלב בחייו גם עבודה וגם עיסוק בגוף ובחומר ולא רק ברוח, הן בשביל להתפרנס והן כדי לפתח צדדים נוספים שמשלימים את אישיותו. רבי שמעון בר יוחאי, לעומתו, סבר כי היות שעיקר האדם הוא הרוח, לא ייתכן להתבטל מהעיסוק במהות לצורך עיסוק בטפל. לשיטתו, נפש האדם תבוא על סיפוקה רק מהתעסקות ברוח, בערכים ובמופשט, ולכן על האדם לעסוק בתורה בלבד. בגמרא נאמר אחרי הבאת המחלוקת כי "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן". במילים אחרות, השיטה של רבי ישמעאל מתאימה לרבים, ואילו שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי מתאימה למתי מעט וליחידי סגולה בלבד.
על כך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ו, ט):
"מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כי אם בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו. ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל היא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. על כן אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כי אם מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. על כן באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כרבי שמעון ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת דרך ארץ עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי".
לסיכום
נראה כי החברה המערבית כיום אימצה בפועל הרבה יותר את שיטתו של מרקס המטריאליסטי על פני תפיסת האידיאליזם ההגליאני. בפועל, אנשים משקיעים את רוב זמנם ומרצם במטריאליזם ולא ברוח. לעומת הגל ומרקס, התורה מחנכת ומורה לאדם כי אמנם הרוח היא העיקר, ורק על אדם שמבכר ומקדים את הרוח לחומר ניתן לומר כי "מותר האדם מן הבהמה" (קהלת ג, יט), אך גם לחומר יש מקום משמעותי במציאות כל עוד הוא מוכוון מוסרית על ידי הרוח.
המחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי מאירה גם לימינו אנו כי על החברה לאמץ ולעודד אנשים המסוגלים להתמסר לחלוטין לעיסוק ברוח, מחשבה ומוסר. המחיר האישי שהם משלמים מבחינה חומרית הוא גבוה מאוד, ותרומתם לחברה כולה בקריאת הכיוון המוסרית והרוחנית לא תסולא בפז. עם זאת, מרבית החברה לא מסוגלת להתמסר לעיסוק ולימוד תורה בלבד. לא זו אף זו, אלו שלא מתאימים לכך ויכפו זאת על עצמם, לא רק שלא יצליחו בכך אלא תתפתח בקרבם התנגדות פנימית ללימודם, בשל המחנק הפנימי וחוסר המענה לנטיות החומריות הטבעיות הקיימות בהן ואינן מקבלות ביטוי. דרך המלך למרבית החברה היא לדעת כי העיקר הוא העיסוק ברוח ובמוסר, ולכן עליהם לקבוע עיתים לתורה בכל יום. אף אם מרבית שעות היום יוקדשו לעיסוק בחומר, למלאכה ולפרנסה, מעט הזמן שיוקדש ללימוד תורה יאיר גם את העיסוק בחומר באור יקרות בבחינת "מועט המחזיק את המרובה". הגמרא במסכת ברכות (יז, א) מסכמת את העניין בכבוד ההדדי שעל כל צד צריך לתת לזולתו: "אני בריה וחברי בריה... אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט (בלימוד תורה)? למדנו – אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים".
שבת שלום! - אורי סובוביץ.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. עיתונאי וסופר בריטי.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 303 - בשבח החיסרון -חיים קופל -פרשת עקב-תשפ"ד
1) בפרשה "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן ..וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית..אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (ז-י"ב..י"ג). ממש ברכה לכל הרוחב: פרי בטנך, פרי אדמתך, ופרי בהמתך. ועוד בהמשך " כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים ..ארץ חיטה ושערה וגפן תאנה ורמון..ארץ אשר ..לא תחסר כל בה" (ח-ז..ט). שפע ברכה והכל טוב-נפלא.
2) אבל אז ממשיכה התורה וכותבת, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ..עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ..מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק"( ט-א..ב).
3) וכאן הבן שואל: הרי הקב"ה הבטיח לנו את ארץ ישראל, עם כל הטוב שבה, כפי שראינו ולמה אנו צריכים לעבור את הפחד הזה בכניסה לארץ:" גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים..בני ענקים". אומנם בסיומת יש הבטחה " וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה'
א-להיך הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ..הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם " (ט-ג). אבל למה לא להיכנס בקלות לארץ ישראל ומיד ליהנות מטובה?
4) ניתן לומר, שמה שבא בקלות, הולך בקלות, ומה שאדם רוכש במאמץ הוא אוהב יותר, ניקשר אליו, ושומרו.
5) תרוץ מעניין לשאלה, אומר החתם סופר, תוך כדי אמירת יסוד חשוב בהנהגת הבורא כדלהלן: הקב"ה משפיע לנו שפע טוב, אך גם מידי פעם קשיים, לבל נהיה בחינת " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַ עָשָׂהוּ " (דברים ל"ב-ט"ו ).
6) כך הוא מסביר את הברכה השגורה כל כך בפינו :" ברוך אתה..בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת..ברוך חי העולמים". אנו מודים לקב"ה שברא אותנו יחד עם חסרונות, וכל זה " להחיות בהם נפש כל חי"- שניהם יחד מחיים אותנו, גם החסרונות. לכן אנו מודים לו על כל מה שברא. ולמה? כי כשחסר לנו משהו אנו נזכרים לפנות לקב"ה. כך טבע האדם שרק כשחסר לו, או שרע לו, הוא נזכר בקב"ה.
7) כך מסביר "החתם סופר" את הפסוקים בפרשתנו, " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ..עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים " (ט-א..ב) - נשמע מפחיד. אבל אל דאגה, גם זו לטובה, האירוע יגרום לך "וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (ח-י"ח). אתה תראה את הגויים , את כחם ואת עָצְמָתָם ואז תישא עיניך לשמים לה' לבקש עזרה, וה' יענה.(חידושי חתם סופר נידה נ"א:)
8) תשובות לפרשת ואתחנן
א) "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (ד-מ"ב). מה ההבדל בין נס, לבין ברח? תשובה: במילה "נס" משתמשים כשרודפים אחריו, או שסכנה קרובה אילו. "ברח" מפני סכנה עתידית, הוא בורח בְּצִנְעָה בכדי שלא ירגישו בבריחתו. ואילו "נס" בורח בפרהסיה אין לו ברירה הסכנה כבר לידו.
ב) מילה בפרשה שחמש מֵאוֹתִיּוֹתֶיהָ הן עוקבות ומופיעות לאו דווקא לפי הסדר ה-א-ב? תשובה: "לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (ד-טו) . האותיות הן י,כ,ל,מ,נ, (וכן "לפניכם" (ד-ח).
9) שאלות לפרשת עקב
א) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך" (ח-י).מנין שיש לברך ברכת המזון בישיבה?
ב) איזה מגהץ לא עבד על בסיס חום?
שבת שלום מחיים קופל -מעדנים 302 פרשת עקב תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת *עקב* יום הקהל -יגאל גור אריה
שבת בר מצווה של נפתול לוין – ברכות
ברכות ליאיר מור לשבת בר מצווה .(לפני הרבה שנים).
ברכות לזאב שביט לשבת בר מצווה.
ברכות לניר סיון לשבת בר מצווה.
" וְהָיָ֣ה עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה..."
והיה עקב - ללמדנו שכל מה שמתרחש אינו בגלל הראש אלא בגלל העקב, אינו בגלל מה שלמעלה אלא דווקא בזכות מה שלמטה כלומר העקב החלק התחתון והאחורי של חיינו ובמילים אחרות- אם אתה רוצה ללמוד על מה שקורה בחייך ולמה חייך נראים כפי שהם נראים תתבונן דווקא על החצר האחורית של חייך ואל תתרשם ממה שמצוי בחזית של חייך.
לפני כמה שנים בדקו בארה״ב מי הם ארבעים המנהלים הטובים והמוצלחים ביותר. המשותף לכולם; כולם נהגו לכתוב את משימותיהם לאותו היום על פתקים.
הדבר השני הוא שכולם הכירו בצורה מעמיקה את *השומר* שעמד בכניסה לחברה שהם מנהלים.
הקשר בין הדברים נרמז בפרשתנו"וְהָיָהעֵקֶבתִּשְמְעוּןאֵתהַםִּשְפָטִּים..." רש״י אומר ; ״הן המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון״..
למנהלים יש נטייה לראות דברים במקרו ולרדת לפרטים רק כשמגיעים לתחום הפננסי, המאזנים ודו״חות רווח והפסד. גישה זו עלולה להביא את המנהל לתחושה כי הוא שולט בעולם וכל מי שתחתיו שקוף לחלוטין. מנהלים היודעים כי כל אחד מאנשי הצוות שלהם הוא חלק מ״משפחה״ של החברה שלנו ."ההון האנושי" בחברה הוא היקר ביותר.
אפשר לחיות ולנהל הכל בצורה כללית, גלובאלית ומלמעלה ואפשר לרדת לפרטים הקטנים ואל האנשים, לגעת בהם ולהתחבר אליהם. גם אלו שלכאורה נראים זניחים ולא חשובים. יתרעלכן, נראהשישכאןמסרעקרוניוחשובבענייניהובלהומנהיגותשחורגמעברלגבולותהעולם הרוחני. כך, למשל,כתבדודבןגוריון: "המפקדצריךלדעתשכָשרושלהצבאנמדדלארקבנכונותו הקרביתובהתלהבותו - אלאבאדמיניסטרציהמעולה,בסידוריםנאותיםובשמירהעלאלףפרטיםקטנים שבהםתלויהיכולתושלהצבאלאפחותמאשרבנכונותההקרבההעצמית )מתוך: יחודויעוד – דברים עלבטחוןישראל"(
המנהיגותבכלתחוםנדרשתלשימתדגשרבעלהפרטיםהקטנים, לדיוק,לזהירותמ"מבטמלמעלה" או מעיסוקבכלליםובעקרונותהעלבלבד.רקבהליכהזהירהשלעקבבצדאגודל,במבטשמשלבמיקרו ומקרו,נוכללהובילבבטחהובהצלחהאלהיעדיםהמוצביםבפנינוולעמודבהםבהצלחה.
החיים בנויים מהדברים הקטנים!! צה״ל הגדול ינוע רק עם; הטבח, האפסנאי והנהג!!
ימים אחרי ט"ו באב חג הפיוס ואהבה בתקופה בה המדינה מפולגת מאי פעם, חשוב שנזכור את מילותיו (זעקתו) של ראש הממשלה הצנוע והערכי ביותר, מנחם בגין: "*אחים אנחנו*״!
*משל האחים שהציבו ביניהם נחל*
זהו סיפור על שני אחים שחיו יחדיו במשך הרבה שנים בחוות שכנות עד שיום אחד הסתכסכו בשל ויכוח טיפשי. זאת הייתה הבעיה הרצינית היחידה ביניהם במשך 40 שנה.
כל החיים הם עבדו יחד את השדות, התחלקו בידע ובתוצרת החקלאית וידעו לעזור אחד לשני בעת הצורך.
הכל התחיל עם אי הבנה קטנה שהתגלגלה למצב לבלתי נסבל, חילופי מילים פוגעות ואחר
כך- שבועות של שקט.
יום אחד נשמעה דפיקה על דלת ביתו של האח הבכור. בפתח עמד נגר מבוגר עם ארגז כלים. "אני זקוק לעבודה לכמה ימים" אמר הזר. "האם אדוני זקוק לכמה תיקונים בחווה?"
"כן" אמר בעל החווה "יש לי עבודה עבורך. ראה את החווה מעבר לנחל שם גר השכן שלי, האמת שהוא אחי הצעיר. עד לא מזמן היה בינינו שטח ירוק מדהים אבל אז הוא הטה את אפיק הנחל על מנת שיחצה בינינו כגבול. הוא בטח עשה זאת כדי להרגיז אותי, אבל אני עוד אראה לו…" סיפר האח הבכור. "אתה רואה את העצים שליד האסם אני רוצה שתבנה מהם גדר בגובה שלושה מטרים. אני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם."
הנגר שתק, ורק פלט: "אני מבין."
החוואי עזר לנגר לסחוב את העצים ואת הכלים, ונסע העירה לסידורים.
עד הערב, כשהחוואי חזר, הנגר כבר סיים את עבודתו.
כשהחוואי הגיע לנחל, הוא נותר המום לגמרי. עיניו כאילו יצאו מארובות העיניים והוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.
*במקום לא הייתה גדר, במקומה היה גשר. גשר מקסים ומיוחד, ממש יצירת אומנות, עם מעקה מעוצב ופיתוחי עץ*.
האח הצעיר לפתע הגיע גם הוא לערוץ הנחל. הוא חיבק בהתרגשות את אחיו המבוגר ואמר: "אתה באמת מיוחד" אמר, "לבנות גשר, אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי!"
בזמן ששני האחים התחבקו זה עם זה, הנגר אסף את כליו והתכוון ללכת.
האחים פנו אליו ואמרו "אנא ממך, הישאר עוד כמה ימים- יש לנו עוד כמה דברים לתקן בחווה."
"הייתי מאד רוצה להישאר, אדונים נכבדים" ענה הנגר "אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות..."
פעמים רבות אנחנו נותנים לכעס להרחיק אותנו מהאנשים שאנו אוהבים, ולגאווה לבוא לפני האהבה. אל תתנו לזה לקרות, דעו לסלוח ולהעריך מה שיש לנו. נודה כל בוקר על היש- בריאות, קהילה, משפחה, בית, גינה, טבע ...ילדים נכדים ו...
נזכור תמיד: *העבר לא משנה אבל העתיד כן, שום "ברוגז" לא יקלקל קשר מיוחד, נסו לבנות את הגשרים שלכם כשצריך, ותמיד לעבור אותם בחיוך*.
בבקשה מכם בנו גשרים נציגנו בממשלה, למען עתידנו !!
בין סקנדל לפסטיבל- בין חושך לאור- בין יגון לתקווה- שתהא השבת-שקטה שלווה וענוגה!
*יגאל גור אריה*
