אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
הודעה לציבור הקוראים: אנחנו החברה לחקר המקרא שוקלים את האפשרות לעלות בימי רביעי בערב שיעור שבועי בזום על פרשת השבוע ל-30 עד 45 דקות עם מיטב המרצים-מתחלפים, שיסכימו להשתתף, (יש לי רשימה ובוודאי גם לכם יהיו הצעות,פניתי ושאלתי באופן פרטי והתגובות היו מעולות).אשמח לתגובות ורעיונות בנושא. כמו כן אני מחפש מתנדבים בתשלום שיפעילו את המיזם (מלבד המרצים). אפשר בבקשה לחזור אלי:
ישראל קריסטל- בוואטסאפ 0543973801 או במייל- info@hamikra.org
************************************************
פרשת ראה,"כִּי לֹא בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל הַנַּחֲלָה"-מלחמת בני האור בבני החושך - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 329 ימים.
משה רבנו נושא את נאומיו לאורך ספר דברים, בראייה של זמן עבר ברטרוספקטיבה, אך גם בראייה עתידית. משה בנאומיו עורך סוג של תחכים ( תחקיר) של אירועים טראומטיים , כשלים ומחדלים, שאירעו במהלך המסע המדברי אל ארץ ישראל. יש בתחכים ראייה מעמיקה המשוחררת ממעורבות אישית עכשווית, המאפשרת למשה לערוך ניתוח אובייקטיבי ככל שניתן ולגזור תובנות, כצידה לדרך, המוענקות לדור ב' לקראת כניסתו לארץ, אך גם מוענקות לנו לימינו אנו.
הנה לפנינו הנחלת מוסד ועדת החקירה הראשוני מבית מדרשו של משה, המואר בנאומו בפרשתנו: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ, הֵיטֵב, וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ" (דברים, יג', טו').
אבל משה מאמין בעם ישראל עם הנצח ומדגיש את סגולתו הייחודית בנאומו בפרשתנו: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַד' אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ד', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"(דברים, יד', ב').
למשמעות של-עַם סְגֻלָּה, שני פנים.
פאן אחד, יצירת מותגיות וייחודיות של עַם סְגֻלָּה בעיני עצמך אך גם בעיני הסביבה החיצונית.
פאן שני, סְגֻלָּה, כמסוגלותו של עם ישראל לעמוד באתגר הנעלה בנאום בפרשתנו: "כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (דברים, יא', לא').
משה בנאומו בפרשתנו, מישיר מבטו לעמו ואומר:"כִּי לֹא בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ", אבל אני משה, אופטימי ומאמין בכם. כן, אתם מסוגלים ויכולים לעמוד באתגר גם אם הוא קשה ותובע מחיר- "וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". שכן, "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ" - לבדו איננו מספיק. מדוע? כי ירושה המוענקת לכם , יש בה מאפיין של – פסיביות ,אפשר חלילה לבזבזה ולאבדה, שכן, לא עמלתם בה. אבל- "וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" , הוא אתגר קיומי, הדורש מעם ישראל – תקווה, וחוסן אמוני ונפשי, המתועל לפרואקטיביות, ללקיחת אחריות , לאמונה ולהתמדה. כאן בדיוק תיבחן המסוגלות שלכם, להיותכם- עַם סְגֻלָּה .
הנה כי כן, עם ישראל עומד בפני בחירה – האם לבחור בנתיב הברכה או בנתיב הקללה ?
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה".
הנה השאלות המאתגרות לעם ישראל :
זאת כבר למדנו בסיפור בראשית אודות מִשְׁלַח היד של תובל קין, אמן הנחושת והברזל הראשון: "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית, ד', כב').
האם הוא יהיה חרש ונפח תורם ומועיל, או חלילה ישתמש בכליו להשחית ולחבל ?
לפי אחת הדעות בתלמודבמסכת עבודה זרה (כה' עמ' א), ספר דברים נקרא גם ספר הישר. הביטוי ספר הישר מופיע בספר יהושע: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר", וגם בספר שמואל: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". אכן בעת מלחמת מצווה, על כולם להתגייס תחת האלונקה וללמוד כיצד להילחם -לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת.
הנה כי כן, החשמונאים והמכבים לימדו אותנו, שאת החשכה שמשתררת, יש לגרש – גם במקלות במלחמה – "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת". זאת מכוח האמונה בצדקת הדרך ובזכותנו להיאחז בארצנו, כפי שמשה מנחיל לנו בפרשתנו: "לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". כך נאומו של משה מתגלגל לנאומו של שמעון החשמונאי בדבריו התקיפים לאתנוביוס עוזרו של אנטיוכוס בשנת 142 לפני הספירה: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו. חזרנו אל נחלת אבותינו, אשר גורשנו ממנה בלא משפט בידי אויבנו. ועתה, כאשר עזר לנו אלוהינו, שבנו אל נחלת אבותינו". נכון, זה הנשק הסודי שלנו.
אבל דומה שנאומו של משה מופנה בעקיפין גם לאנושות כולה למשפחת העמים, שהתחייבו לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח, ועליהם לבחור – האם להיות בני אור או להיות בני חושך?
כך דברי ימי העולם וכך גם בימינו אנו בארצנו היחידה, נטוש מאבק בין בני האור לבין בני החושך.
אבל הכול מתחיל מבראשית: " בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" ( בראשית, א', א'-ד').
בריאת האור והחושך ביום הראשון, היא מצפן לדמותו האנושית של העולם ולבחירתו של האדם, האם יהיה זה עולם של אור, או יהיה זה עולם של חושך ?
בחירתו של האדם היא, האם ישתייך לבני האור או לבני החושך?
הכלים שממציא ומייצר האדם ומעשיו, מעידים על דילמת הבחירה, למי להשתייך– לבני אור או לבני חושך. כפי שלימד אותנו תובל קין, אמן הנחושת והברזל הבראשיתי.
הנה הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, מעניק לנו תובנה חשובה לתיעול דילמת הבחירה:
"הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל. כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי". ( ישעיהו, נד').
הקב"ה ברא את האדם, אבל לא את הכלי שהאדם יוצר ועושה בו שימוש, לטוב או לרע, כך גם השימוש בלשון. הבחירה החופשית נתונה בידי האדם. אופן הראיה וההסתכלות שלו על החיים והמשמעות שהוא מעניק להם, עשויה להיות מתועלת לאפיקים חיוביים , אך גם עלולה להיות מתועלת לכיוון שלילי ומסוכן.
גם אלפרד נובל כימאי ומהנדס ( 1833-1896) ממציא הדינמיט ויוזם המוסד היוקרתי של פרס נובל, פיתח הדינמיט למטרות מועילות של אור ולצערנו נעשה בו שימוש על ידי האדם, להשחתה ולשפיכות דמים של חושך.
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020 ) בפרשנותו לפרשת בראשית חולק אתנו את תובנותיו בהקשר לשואה: "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשוכה, אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גטה ואת שילר...אלוהים מורה לנו את הדרך הנכונה-אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו...השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא -היכן האדם"?.
עלינו לגרש במקלות מלחמה ללא פשרות את החושך שהשתרר עלינו באבחת חרבות הברזל, אך גם להרבות את האור המאחד בתוכנו, בתקווה ולא בייאוש, כבשירה של שרה לוי תנאי ( 1910 -2005):
"בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ - אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".
הנה כי כן, הבחירה בין התקווה והאור לבין הייאוש והחושך, משתקפת באירוע 12 המרגלים, שמשה בנאומו בספר דברים עוסק בו. המרגלים שיצאו לָתוּר (לראות) את הארץ, רואים את אותה תמונת הארץ, את אותה ארץ ישראל, אבל נקודת הראות שלהם היא שונה. 10 מרגלים, רואים בעיניהם רק את החולשות והאיומים בכניסה לארץ ישראל, והמסקנה שלהם היא ייאוש:" אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, ... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
לעומתם, 2 המרגלים- יהושע בן נון וכלב בן יפונה, רואים בעיניהם את החוזקות וההזדמנויות בכניסה לארץ ישראל, ומסקנתם היא הפוכה:" עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ... הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד... אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (במדבר,יג',לב'-לג' ויד',ז'-ח').
אמנם משה בנאומו בפרשתנו מבשר לבני ישראל – "כִּי לֹא בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל הַנַּחֲלָה", נאום שנמשך לימינו אנו. אבל התשובה לכך היא – האמונה, התקווה וההתמדה, כפי שהטיבה להציג זאת נעמי שמר( 1930- 2004) בשירה: " אתה רואה דקלים? דקלים איני רואה. אתה רואה גמלים? גמלים איני רואה. אולי לפני עיני לרגע צל עובר, איני רואה דבר, איני רואה דבר. סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק ולבך עודו פתוח אל ארבעת הרוחות. וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד. והדרך עוד מושכת ארוכה". הנה הקריאה לעם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה - לא נשברים, רואים, מאמינים וממשיכים.
השבת אנו מברכים את ראש חודש אלול. החודש שבו נברא האדם. הקב"ה ברא את העולם ואת האדם. האדם נברא בחיסרון. תפקידו של האדם לעסוק בתיקונו של עולם ולהאיר אותו. הכול תלוי באדם, איך הוא יִרְאֶה את העולם וגם איך יֵרָאֶה העולם בעיניו. בפרקי אבות ב', ט', נאמר : "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה".
אבל יסוד של אופטימיות, בנאומו של משה בפרשתנו, המאיר לנו את האור בקצה מנהרת הזמן הארוכה:" וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח"( דברים, יב', י') .
במלחמת בני האור בבני החושך, בסוף ינצחו הטובים - בני האור.
כן, עם ישראל חי , עם ישראל של אור והוא ינצח.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
zeev@melabev.orghttps://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת ראה תשפ"ד - הר עיבל המרכז הכלכלי הלאומי -
מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון-אלפא
פרשת השבוע, פרשת ראה פותחת בפיסקה שחציה השני מעט סתום, ושהמפרשים פענחו בדרכים שונות:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה. (דברים יא כו - ל)
לפי רש"י נתינת הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל מכוונת לטקס ההשבעה שהתורה תפרט עליו בעוד ששה עשר פרקים:
וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת … וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל … וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. … וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן… אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. (דברים כז, ב - כו)
אבל הרמב"ן הקשה שפרשנות זו מקדימה את המאוחר ללא טעם: "ואיננו נכון כפי פשוטו כי עדיין לא צוה במברכים". יש להעיר שדברי הרמב"ן נתמכים מהתיאור בפרק כז: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא". כלומר, רק אז נצטוו על ביצוע הטקס בהר עיבל ובהר גריזים. נוכח הקושיה, הציע הרמב"ן שבפרשה שלנו ניתנה לעם ישראל ההזדמנות 'לבחור צד' - בהתאם להתנהגותם בהווה, הם עתידים לעמוד על הר הברכה או על הר הקללה לאחר שייכנסו לארץ. גישה זו אכן עולה מן הפסוקים אצלינו שמדגישים את האופציה הפתוחה: "הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'". לפי הרמב"ן מה שנאמר בהמשך על השבטים שיעמדו בצד הברכה לעומת אלו שיעמדו בצד הקללה הוא כבר התוצאה של הבחירה החופשית שלהם.
עם זאת, לא מצאנו תיאור של מעשי השבטים בתקופה זו שיכולים להסביר מדוע נבחרו ששה שבטים מסויימים לעמוד על הר גריזים בצד של הברכה, ולמה דווקא הששה האחרים עומדים על הר עיבל - הר הקללה. כמובן, שגם ללא דברי הרמב"ן, השאלה על בסיס מה חולקו השבטים לברכה וקללה העסיקה רבות את המפרשים שהציעו הסברים שונים.
לכן, ברצוני להציע מהלך חדש בשלושה שלבים: א. להציע בסיס חדש לחלוקת השבטים לברכה וקללה שיתן מענה לשאלות על פירושיהם של רש"י ורמב"ן; ב. לנתח את הפסוקים בפרק כז, ובעיקר לעמוד על השאלה מדוע בונים מזבח בהר עיבל, הר הקללה ומצווים באופן משונה למדי לשמוח שם לפני ה'; ג. להשוות למצווה לשמוח לפני ה' בפרשה שלנו.
להבנתי, חלוקת השבטים לברכה וקללה נעשתה על בסיס גיאוגרפי. השבטים שעמדו על הברכה: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן" נחלו בלב הארץ. לעומתם, השבטים שעמדו על הקללה בהר עיבל: "רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי", נחלו בספר, קרוב לגבולות החיצוניים של המדינה (דן קיבל נחלה על נמל יפו אבל גם עבר לצפון כפי שמשה חזה בברכותיו בסוף התורה: "דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" (דברים לג, כב)).
כפי שהסברתי פעמים רבות, בתורה הברכה היא ברכה גשמית של הצלחה כלכלית, והקללה היא קללה של מחסור. לכן, אברהם, נשיא הברכה שעליו נאמר: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג), נכנס לארץ בראש ובראשונה לאזור שכם הבירה הכלכלית של האזור: "...וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב, ה - ו). בדומה לכך, בפרשה שלנו נאמר לעם ישראל: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה". למה אזור שכם? כי שכם, ישבה באזור צומת הדרכים המסחרית החשובה שחיברה את דרך הים עם דרך המלך. גם כשחזר יעקב מחרן לארץ ישראל הוא חנה בראש ובראשונה בשכם ואף קנה קרקע שם, האחים מכרו שם את יוסף לסוחרים שעשו את דרכם מצפון למצרים, וגם בתקופת רחבעם בנו של שלמה המלך, שכם היתה הבירה הכלכלית.
אם כן, מי שעומדים על הר עיבל אלו השבטים שיש להם ממשק עם העולם הכלכלי החיצוני. קל לראות שזה המאפיין של שבט זבולון שאנשיו היו ימאים, ובשבועות הקודמים כתבתי על הכלכלה של שבטי ראובן וגד שבחרו להתיישב בעוטף ישראל ממזרח כדי לגדל עדרי צאן ובקר באזור זה. דוגמה פחות מוכרת נוגעת לשבט אשר, שהיו בקשרים עם ממלכת צידון שבצפון מערב הארץ: "אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב. וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ" (שופטים א, לא - לב). בניגוד לשבטים אחרים שהזכרתי בשבוע שעבר, שלא סיימו את מלאכת כיבוש הארץ בתחומי נחלתם, שבט אשר לא לקח מס ולא שיעבד את העמים שנשארו בנחלתו. לדעתי, שבט אשר היו הדיפלומטים של עם ישראל. בברכות יעקב לשבט נאמר שהוא ייצר "מעדני מלך" ומשה בירך את שבט אשר שבנחלתו יפיקו שמן (שאולי גם מסמל אנשים רמי דרג), וינעלו נעלי ברזל ונחושת, מתכות יקרות. המפרשים מתלבטים מה הכוונה באמירה שאשר יהיה "רצוי אחיו". לדעתי, הכוונה היא שהם יהיו הדיפלומטים שמייצגים נאמנה את מדיניות החוץ ישראל.
ולכן מי שנמצא על הר עיבל, אלו השחקנים הכלכליים שחשופים לתרבויות זרות. במקרה שלהם הקללה איננה מחסור בהכרח. הדגשת הכנעני שבארץ מלמדת על אתגר של התמודדות ערכית, שאם לא עומדים בו הברכה יכולה להפוך לקללה (לכן הניסוח הוא ״וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'״). שבטים אלו עלולים להביא את הקללה לתוך עם ישראל, דרך השפעת האלילים של אנשי האזור, ולהטמיע את הערכים הלא טובים של האנשים איתם הם נמצאים בקשרי מסחר, ובהמשך לפגוע בחוסן החברתי-ערכי של הכלכלה הישראלית שחוקי התורה מתווים.
בתחילת הפרשה שלנו, הברכה והקללה קשורים לטקס שיערך בהר גריזים ובהר עיבל, כדבריו של רש"י. אבל גם כמו שעולה מהפסוקים אצלינו, וכפי שאיפיין הרמב"ן, מדובר בבחירה חופשית. לכן להבנתי השאלה איננה מי יעמוד באיזה צד במעמד הברכות והקללות מיד עם כניסתם לארץ. השאלה היא כיצד השבטים ינהלו את חייהם ויממשו את הפוטנציאל הכלכלי העתידי שלהם, אחרי ההתיישבות בנחלותיהם.
הטקס בהר גריזים ובהר עיבל, המשקיפים על בירת המסחר של כנען וארץ ישראל, על צומת הדרכים, נועד להרחיק את השפעות הכנענים, ושאר העמים, על הסחר של עם ישראל עם שאר "מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". הקריאה המאתגרת ״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר…״ נועדה לצרוב תודעה של יישום ערכי הברכה האברהמית בחיי המסחר; ערכים החיוניים לשגשוג עם ישראל בארצו. כדי לתזכר תודעה זו גם לאורך השנים ובמשך הדורות, צֻוּוּ ישראל לבנות מזבח בהר עיבל, הר הקללה, מתוך שאיפה שיחזרו לשם עם הצלחתם הכלכלית וישמחו בה לפני ה': "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".
בוויכוח שבין מצדדי הכלכלה הפוזיטיבית (כלכלת שוק חופשי הממקסמת יעילות) למצדדי הכלכלה הנורמטיבית (כלכלה המקדמת ערכים על חשבון היעילות), אין ספק שהתורה מכוונת לכלכלה מסוג שלישי. באמצעות מערך מורכב של נורמות מגוונות, התורה טווה כלכלה נורמטיבית המגדילה את השגשוג הכלכלי, ועל כך הרחבתי בסדרת הספרים 'עץ החיים והכסף'. בכניסה לארץ, על הצומת הכלכלית משה מצווה לכונן אירוע של הצהרה משותפת ומחייבת, כדי לוודא, שעם ישראל נשאר עם ערכי. מדינה של מקדונלדס היא חסרת ייחודיות. כלכלת-ברית, שעומדת על תרבותה המיוחדת ונהנית מסולידריות פנימית, מרוויחה גם שגשוג כלכלי, גם אחדות וגם חוסן. כשהטקסים כוללים את כולם, וכשחוגגים ואוכלים ביחד, ניתן לשמור על ממשק פורה גם עם מדינות העולם. עמים אחרים מכבדים את מי שמכבד את עצמו.
המשך הדיון בעוד שלושה שבועות בפרשת כי תבוא.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת ראה -תשפ"ד-דובי פריצקי- קק"ל.
בשונה מהפרשה הקודמת שהדגש הוא בשמע, הפרשה פותחת בצו "ראה" להכרעה בין טוב ורע, בין ברכה וקללה. אל תחשבו שעתידכם בידי כוחות שמחוץ לשליטתכם אומר משה. הבחירה היא שלכם. תבחרו בטוב ,דברים טובים יקרו. תבחרו ברע בחירות רעות יקרו. הנביא ירמיהו אמר כי עוצמתה של מדינה, אינה תלויה בצבאה אלה בעוצמת החברה בה. האם יש בה צדק? האם יש בה רחמים? האם היא דואגת לרווחת הזולת או רק לרווחת עצמם? האלוקים לא יציל אותנו מאויבינו כל עוד לא נציל את עצמנו מהחלקים הירודים של עצמיותנו. "מפני חטאינו גלינו מארצנו" אנו אומרים בתפילה, במילים של היום גורלנו הוא מהבחירות שלנו. ויקטור פרנקל אמר שאפילו באושוויץ היה חופש לבחור. גם נתן שרנסקי אמר זאת בכלא הרוסי. איננו יכולים לשנות את העבר אבל יכולים לשנות את העתיד. תמיד יש בחירה והמגייס את הכוחות לבחור יכול להכניע את הגורל. שבת שלום מאשקלון-דובי פריצקי-קק"ל.
