אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
**************************************************************
הודעה לציבור הקוראים: אנחנו החברה לחקר המקרא שוקלים את האפשרות לעלות בימי רביעי בערב שיעור שבועי בזום על פרשת השבוע ל-30 עד 45 דקות עם מיטב המרצים-מתחלפים, שיסכימו להשתתף, (יש לי רשימה ובוודאי גם לכם יהיו הצעות,פניתי ושאלתי באופן פרטי והתגובות היו מעולות).אשמח לתגובות ורעיונות בנושא. כמו כן אני מחפש מתנדבים שיפעילו את המיזם (מלבד המרצים). אפשר בבקשה לחזור אלי:
ישראל קריסטל- בוואטסאפ 0543973801 או במייל- info@hamikra.org
******************************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה', ספר דברים, לפרשת 'ראה':
בציפייה לישועת ה'; במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
'עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות'
העיקרון המכונן בתורה הוא המלחמה המוחלטת נגד האלילות; מלחמה זו איננה 'גזענית', שכן היא חלה על יהודים עובדי אלילים לא פחות, ואף ביתר חריפות, מאשר על כנענים. אפילו הילה של 'נביא', ואפילו "אות או מופת" (י"ג, ב-ג) שיתקיימו לעינינו, לא יוכלו למנוע או לעכב את מלחמת החורמה הזאת נגד האלילות בכל מצב.
אבל כבר בדברי חז"ל נאמר:
דתניא: עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות,
ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר; (סנהדרין עא, א)
עיר הנידחת כתובה רק כדי לשמש תמרור אזהרה, כדי שבני ישראל "ישמעו" את קריאת התורה הזאת "וְיִרָאוּן" (י"ג, יב); עוד הגדילה הגמרא שם וקבעה, שאם יש אפילו מזוזה אחת בעיר אין שורפים אותה, כי אסור לשרוף מזוזה:
דתניא, רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת;
מאי טעמא? אמר קרא 'ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש' (י"ג, יז),
וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר לשרוף] ... (סנהדרין עא, א)
שנים רבות הייתי מספר מעשה שהיה בשני אחים 'קצנלבוגן' שחיו בירושלים: אחד היה קנאי בישיבה של קנאים ירושלמים, ואחיו היה 'ציוני-חרדי' (מפועלי אגודת ישראל).
נפגשו שני האחים בחתונה, ואמר האח הציוני-חרדי לאחיו הקנאי: 'ראה מה ההבדל בינינו – אם תשמע על עיר הנידחת, שמצאו בה מזוזה ולכן לא ישרפו אותה, תרוץ באמצע הלילה להוריד אותה, כדי שייגמר גזר דינם לשריפה! ואילו אני, אם אשמע שעומדים לגזור את דינה של עיר בישראל כעיר הנידחת, ולא מצאו בה מזוזה, הייתי רץ באמצע הלילה לקבוע בה מזוזה, כדי שלא ישרפו אותה'!
שנה אחת התארח בשיעור שבת בביתי, אורח מאמריקה לבוש מעיל רבני; אחרי הסיפור ביקש להוסיף דבר: "אני הייתי מבאי ביתו של הרבי מלובביץ', ושמעתי אותו אומר: 'לא תהיה עיר הנידחת בישראל, כי 'קצנלבוגן' מירושלים ואני, לא ניתן"!
מאמירה זו החל מבצע המזוזות של הרבי מלובביץ', כדי שחלילה לא תהיה 'עיר הנידחת' בעם ישראל – מדהים ומרגש!
חיי החול של עם קדוש לה'
בפרשה ראה, ובמיוחד בפרק י"ד המגדיר את עם ישראל פעמיים כ"עם קדוש" (י"ד, ב; כא), אנו מוצאים באופן מפתיע לכאורה מגמה מובהקת של צמצום הקדושה והטהרה וחיזוק חיי החול של "עם קדוש".
בפרק י"ב נאמר:
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם,
וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ,
וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ;
אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ, הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ;
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר;
לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם; (י"ב, כ-כה)
במקרה שירחק ממך המקום, תזבח (=תשחט) "מבקרך ומצאנך" ותאכל בשר כתאוותך, בתור 'חולין'; לא כקרבן ובלי הלכות טהרה, אלא "הטמא והטהור יחדו יאכלנו..."!
האמירה ש"רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים", היא תיאור המהווה את ההיפך הגמור מדם קרבן שנזרק על המזבח; כל מי שחי בעולם של קדשים וטהרות יתקשה לעכל את ה'חילון' הזה, שבא למנוע הקמת מקדשי במות בכל מקום.
צמצום הקדושה מופיע בשלוש דוגמאות בפרק י"ד:
בארץ ישראל חייבים להיבנות חיי חול, בכשרות ובמוסר הראויים ל"עם קדוש".
היובל כאידיאל – שמיטה ושמיטת כספים במציאות
המילה 'שמיטה' פירושה "שמוט", דהיינו 'עזוב', והכוונה לעזוב את היבולים לטובת "אביֹנֵי עמך" (שמות כ"ג, יא) ואת החובות לטובת "רעהו" ו"אחיו" (י"ד, ב); השמטת החובות רלוונטית בייחוד לחקלאים קטנים הזקוקים להלוואות כדי לזרוע ולפרוע את החוב מן היבול המקוּוֶה.
על פי האידיאל של התורה צריכה לפעול 'חוקת היובל' (ויקרא כ"ה); אז תהיה לכל אחד מישראל נחלה בארץ, רשומה על שמו (ב'טאבו' של המקדש); במצב זה, גם אם ייחלש כלכלית וייאלץ למכור, הנחלה תחזור אליו בשנת היובל, ו"לא יהיה בך אביון" (ט"ו, ד; כפירושו של ר' יוסף בכור-שור, מחכמי התוספות, "אם תשמרו שמיטות ויובלות..."); בהתאם לכך, בפרשת היובל בויקרא לא נזכרו 'עניים, דלים ואביונים', כי לכל אדם מישראל צריכה להיות נחלה בארץ ישראל.
אבל במציאות הריאלית, שבה נטוע ספר דברים (כמו בימינו), 'חוקת היובל' לא נזכרת כלל, ויש המוני אביונים ונזקקים! לכן, התורה מזהירה מפני הרוע ("בליעל") שעלול להפוך את שמיטת החובות למניעת הלוואות מהחקלאים הקטנים כבר שנה ושנתיים לפני השמיטה, כי צפוי שלא יוכלו להחזיר. מצב כזה אילץ את הלל הנשיא, בימי בית שני, להעביר את החובות לגבייה בבית דין ('פרוזבול'), ולעקוף את מצוות התורה לשמיטת החובות.
בסוף ימי בית ראשון, כרת המלך צדקיהו ברית 'בין בתרים' (ירמיהו ל"ד, ח-כב) לשחרור המוני של עבדים, שצברו שש שנים (ויותר) בבית אדוניהם; אולם לאחר מכן, הם שבו וכבשו את העבדים והשפחות ששילחו. לדעתי, העבדים שוחררו בשנת 'שמיטה' ("מקץ שבע שנים", ירמיהו ל"ד, יד), כשנאסרה עבודת האדמה, כך שלאדונים היה נוח לשחרר עבדים. השחרור הזה פעל לרעת העבדים, שלא היה להם מה לאכול, ובמהרה חזרו לעבדותם לקראת השנה השמינית, עם הזריעה. הפרת הברית הזאת, הייתה אחד הגורמים לחורבן הבית הראשון, לדברי הנבואה (שם, יז-כב).
בהלכת חז"ל נקבע כלשון התורה בפרשת 'משפטים' (שמות כ"א, ב), שעבד עברי ישתחרר בתום 6 שנים למכירתו, ולא בשנת השמיטה!
"חדש האביב", חג הקציר בשבועות וחג הסוכות "באספך מגרנך ומיקבך"
הפרק נפתח בציווי "שמור את חודש האביב" (ט"ז, א'), המתכתב עם האמור בספר שמות (י"ג), שם נאמרה החובה בלשון "זכור את היום הזה... היום אתם יוצאים חודש האביב" (שמות י"ג, ב-ג); הלכה זו של "שמור" (בדברים) או "זכור" (בשמות) מופיעה בקביעת לוח החגים כמו גם בשבת (שמות כ', ז; דברים ה', יא), כי אלה שני עמודי התורה – השבת ולוח החגים.
בהמשך הפרק מוסבר גם למה אין בתורה 'חג אביב' אלא "חודש האביב":
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ,
כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה...
וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ, וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ; (ט"ז א; ז)
החקלאי הרגיל ממהר לשוב לשדה כאשר השיבולים מצהיבות ומבשילות (=אביב), וכל חקלאי מכין את הקציר; אין לו זמן לחגיגות, וגם אין לו עוד קציר לחגוג עליו. לכן, אחרי שכבר הקריב העולה לרגל עם הפסח "צאן ובקר" (ט"ז, ב; בקר לחגיגה, אם יש לו!), הוא חוזר לביתו-אוהלו – חובת העלייה לרגל בחג המצות קצרה ומתמצה ביום אחד, וגם שמחה לא נזכרת בו.
בהתאם לכך, גם חלוקת 'קמחא דפסחא' וכדומה לא נזכרת בתורה, כי דווקא לעם חקלאי לא היה בפסח מה לחלק ! – לא היו אז אוניות המביאות תבואה מארצות עושר.
רק אחרי "שבעה שָבֻעֹת... מֵהָחֵל חרמש בקמה..." (ט"ז, ט), חוגגים את "חג הקציר" הוא "חג שָבֻעֹת" (שמות כ"ג, טז; ל"ד, כב), שיש בו שמחה כי כבר יש מה לחלק; לכן דווקא כאן מופיע ציווי מכונן המחייב לשתף גר יתום ואלמנה בשמחת החג:
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ,
וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ...; (ט"ז, יא)
מכאן נלמדת חובה מן התורה לשתף את העניים בסעודות ובשמחת החג! כלשונו החריפה של הרמב"ם:
...אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו! (הלכות שביתת יום טוב ו', יח)
בשבועות יש גם ציווי מיוחד לזכור את עבדות מצרים ולדאוג לחסרי כל:
וזכרת כי עבד היית במצרים, ושמרת ועשית את החֻקים האלה; (ט"ז, יב)
בציווי הזכירה הזה הכתוב במפורש רק בשבועות, כלול גם דיבור "אנכי ה' ... אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וגם מגילת רות (גיורת ואלמנה), ודווקא בחג השבועות!
רק עם השפע של "חג הסֻכֹּת... באָסְפְּךָ מִגָרְנְךָ וּמִיִקְבֶךָ" (ט"ז, יג-טו), יכולה להתקיים שמחת חג מלאה של שבעה ימים, וגם שם חוזר הכתוב להדגיש את שיתוף העניים בסעודות החג.הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בלומה דיכטוולד-טיגר - לפרשת ראה תשפ"ד - ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה
פרשת ראה נפתחת בפסוקים: " רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם " (יא, כו-כח).לפנינו אם כן שתי ישויות. אחת -ברכה, והשנייה קללה. ברכה וקללה כאן משמשים לא רק כשמות פעולה אלא גם כשמות עצם.
מהי ברכה? אשר תשמעו אל מצות ה'. מהי קללה? אם לא תשמעו.
הפסוקים שלפנינו נוקטים לשון תמוהה. הכתוב היה צריך לומר: ראה אנכי נותן לפניך את הברכה אם תשמעו ואת הקללה אם לא תשמעו. כלומר, אמורה הייתה להיות התניה זהה בשני המקרים. אך לא כך כתוב. מדוע לגבי הברכה נאמר אשר תשמעו ולגבי הקללה אם תשמעו? אומר רש"י: "את הברכה אשר תשמעו על מנת שתשמעו". וכן אומר מלבי"ם : "הברכה אשר תשמעו" אם כן, זה עצמו מה שתשמעו אל מצות ה' היא הברכה". עכשיו ברור מדוע כתוב על הברכה אשר ולא אם. שהרי עצם קיום המצווה הוא הברכה. אין צורך בגמול נוסף. ומוסיף מלבי"ם: "דומה למה שאומר הרופא לחולה, שאם ישמור הסדר שניתן לן ברפואה יהיה בריא, ואולם להיפך ימות, שזה מקושר עם הטבע עצמו".
הברכה אם כן ניתנה לאדם עוד לפני שהיה ראוי לה, הוא זכה בה על ידי שישמע בקול ה' ויקיים מצוותיו. כל אחד מאיתנו מכיר את ההרגשה הטובה הנלוות אל מתן צדקה, ביקור חולה, עידוד אדם במצוקתו. אין צורך בגמול חיצוני. תחושת הסיפוק היא הגמול. הגמול הוא גם בחירות לעשות זאת בכל פעם שמזדמן לנו. אנו ריבונים בתחום זה.
בספר איכה (ג, לח) נאמר: " מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב ". מדוע הרעות מופיעות בלשון רבים והטוב ביחיד? ומדוע נסוב הפועל תצא בלשון יחיד, והלא הרעות הן לשון רבים, ולכן ראוי היה שיאמר, תצאנה ולא תצא?
אלוקים ברא את העולם, ובמשוב שנתן לעצמו בתום כל הבריאה נאמר: "וירא אלהים כי טוב מאוד". כלומר הטוב הוא אחד והוא אלוקי והוא הבריאה כולה. את הרע הביאו בני אדם. על אכילה מעץ הדעת, תוך הפרת הצו האלוקי, אחראים אדם וחוה, ועל כן גורשו מגן עדן. קין בחר לרצוח את הבל, ניסה להתכחש לאחריותו על הרצח, ונידון לגלות.
רמב"ם (במשנה תורה, הלכות תשובה, ה, ג) אומר: שתי פרשיות אלה מוכיחות את קיומה של בחירה חופשית. הא-ל בחר בנו מכל העמים, והמבחן העומד לפנינו הוא האם נוכל ליצור אנטיתזה לאימפריות שהיו באותו זמן, וגם לאחר מכן. האם מול מלך אל כפרעה, השקפת עולם פאגנית, ושעבוד הנתינים בארץ, אנו נוכל ליצור חברה אידיאלית. לשרוד למרות היותנו עם קטן ובשלב זה של פרשת ראה אפילו נטול ארץ (עדיין). ליצור חברה בה יש רק ריבון אחד והוא הא-ל, ובני האדם כולם נבראו בצלמו, והם בני חורין אך נתבעים ליצור חברה מוסרית, בה הם ידאגו לעני, ליתום, לאלמנה ולגר, לחוליות החלשות בחברה.
אך לא די בכך שאנו בני חורין, שהיא מתנה עצומה לאדם. המבחן הוא ביכולתנו לא לנצל לרעה זכות זו, אלא לְתַעֵל אותה לאפיק חיובי ומועיל. אך ה' דורש מאיתנו יותר מזה. לא די במעשה הפרט, אנו נדרשים לרמה זו גם כקולקטיב, כעם. והרי ברור שאם החברה (עם ישראל) לא תעמוד בְּרַף ציפיות זה של חברה מוסרים וצודקת, גם הפרט לא יהיה בן חורין.
גורל עמנו לא תלוי אם כך בגורמי חוץ. אנו במעשינו קובעים את גורלנו. אם נִגַּפְנוּ במלחמה ואם גלינו מארצנו , זוהי אשמתנו. " בִּגְלַל חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ ". לא נבחרנו על ידי ה' משום שצדיקים היינו, אלא בזכות שלושת האבות וארבע האימהות, שכרתו את הברית עם ה', בה הכירו במונותאיזם בתוך עולם אלילי, ובו בחר אברהם להקשיב לקול הא-ל שאמר לו: "לך לך מארצך ....אל המקום אשר אראך".
אל לנו להיות כעמים אחרים אשר ביושבם לבטח על אדמתם, פושט בהם נגע השחיתות. נאמנות לה' ולחוקיו היא המחסום שיש לנו מול אפשרות של שחיתות והתערטלות מכל צו מוסרי. תפקיד המנהיג הוא להגדיר לעמו ביושר ובכנות מהי המציאות בה הם נמצאים. האם בשעת משבר אנו מתייאשים, או מתמלאים אומץ.
כך לימדנו ד"ר ויקטור פראנקל הפסיכותרפיסט היהודי שמצא פֵּשֶׁר אפילו באושוויץ, וכך שרדו הוא והאנשים שהיו אתו. תנועות הנוער שמרדו בגטאות בימי השואה עשו זאת למען ההיסטוריה. למען הדורות הבאים שילמדו מכך על גבורה ועל פשר. כך גם המוני היהודים בגטו שהשתדלו לקיים את מצוות הדת ולנהל אורח חיים נורמלי של עבודה, חינוך, עזרה הדדית ועוד, בזמן הכי לא נורמלי שהיה, ששמרו על צלם האדם גם בתנאים הקשים ביותר. ניתן לשבור את האדם פיזית, אך רוח האדם לעולם חופשית היא, לא ניתן לשעבדה.
לסיכום, הברכה היא בהישג ידינו. שימוש בבחירה החופשית שיש לנו על מנת לעשות טוב, לקיים את מצוות הואל, "ובחרת בחיים" זה הגמול. הקללה תבוא מבחוץ אם לא נשמור את מצות ה'. אלוקים ברא עולם טוב, מי שפוגע בו ומביא את הרע הוא האדם בהתנהגותו הבלתי מוסרית, ועל כן האדם נושא באחריות למעשיו. הרע הוא המוות. כנאמר בספר בפרשת ניצבים (דברים, ל, טו-יט): " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... ּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". כל אדם בישראל כפרט ,ועם ישראל כקולקטיב ראוי שישתמשו בבחירה החופשית כדי ליצור חברה מוסרית וצודקת. ישראל ערבים זה בזה. הריבון היחיד לעם ישראל הוא ה', וכל בני העם שווים בפני הא-ל ומצווים לנהוג על פי חוקי הא-ל.- כ"ד אב תשפ"ד -בלומה דיכטוולד.
&
פרשת ראה – מדד האושר היהודי- אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
מדדי האושר האוניברסליים
בשנת 2011 האו"ם החל לבחון ולהשוות את רמת האושר במדינות שונות ולהוציא בכל שנה דוח על כך, World Happiness Report. את המיזם הוביל מזכ"ל האו"ם בזמנו, באן קי-מון, וראש ממשלת בהוטן, לאחר שארצו החליטה לאמץ את מדד ה"אושר הלאומי הגולמי" במקום מדד התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג).
הדו"ח נוקט בגישת Bottom Up ולא בגישת Top Down. במקום לנתח "מלמעלה" את רמת האושר על סמך פרמטרים אובייקטיבים שלא תמיד ניתנים להשוואה, הדו"ח בחן את תחושת האושר הסובייקטיבית. מדד זה הסתמך על שאלון שבו מדגם מייצג מכל מדינה מתבקש לתת ציון של 1–10 על רמת שביעות הרצון שלו ב-14 תחומים. בין היתר, האזרחים נשאלים על מידת העזרה שהם מקבלים מהמדינה בעת צרה, את מידת החופש הקיים במדינתם ואת רמת השחיתות בארצם. עם זאת, הדו"ח אינו מתייחס לפרמטרים כגון שיעור אבטלה ואי שוויון ומתמקד בעיקר בתחושת הרווחה שעליה אזרחי המדינה מדווחים.
מדד אושר נוסף הוא מדד ה"אושר הפלנטי", Happy Planet Index, שיוצא לאור בכל שנה החל משנת 2006 על ידי ה-New Economic Forum. מדד זה קורא תיגר על מדדי השוואה כגון תל"ג, שמשווה מדינות על פי מידת עושרן, שכן לשיטת מחברי הדו"ח, מרבית בני האדם מעדיפים אושר ובריאות על פני עושר. נוסף על כך, מדד זה מביא בחשבון גם את ה"עלויות הסביבתיות" של התעשרות המדינות, או במילים אחרות: עד כמה התעשרותן באה על חשבון פגיעה אקולוגית. המדד מכפיל את רמת שביעות הרצון המדווחת של התושבים (בין 1 ל-10) בתוחלת החיים הממוצעת כדי להגיע ל"מד השנים המאושרות". את התוצאה מחלקים ב"טביעת הרגל האקולוגית" של אותה המדינה, כך שככל שמדינה השתמשה ביותר משאבי טבע, כך הציון הסופי יהיה נמוך יותר. גם על מדד זה ישנה ביקורת, שכן המדד נותן משקל רב להיבט האקולוגי שמביא לעיתים לתוצאות מפתיעות.
המשותף לשני המדדים והדו"חות המוזכרים הוא שבבסיסם הם מסתמכים על כך שככל שהאדם יוכל יותר ליהנות מהשירותים שהמדינה תציע לו, כך רמת האושר שלו תעלה. מסיבה זו מדד האושר של האו"ם מעניק לרוב את הציון הגבוה ביותר למדינות הסקנדינביות (פינלנד דורגה ראשונה ארבע שנים ברצף), הידועות במדיניות הרווחה הנדיבה שלהן כלפי תושביהן, ואילו מדד האושר הפלנטי יעניק את הציון הגבוה ביותר למדינות המשלבות מדיניות רווחה ואנרגיה ירוקה.
ברכה הנובעת ממחויבות ולא מרווחה
בפרשת ראה ממשיך נאום הפרידה של משה רבנו לפני מותו. הפרשת פותחת בהבטחה שהברכה היא עצם קיום מצוות ה' ואילו הקללה היא תוצאת עזיבת המחויבות למצוות לטובת "אלוהים אחרים", מטרות ויעדים אחרים בחיים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (דברים יא, כו-כח). הפסוקים אינם מתייחסים לברכה ולקללה כאל שכר ועונש אלא כאל תוצאה ישירה, ממש כמו שבריאות היא לא שכר על ניהול אורח חיים בריא אלא תוצאה המחויבת ממציאות כזו. בשונה ממדדי האושר המודרניים, מדד האושר היהודי, הברכה, אינו מסתמך על רווחה שממנה נהנה האדם אלא על מחויבות שאותה הוא מוכן לקחת על עצמו. הברכה זמינה לכולם שכן היא נחלתם של אלו המוכנים להיות מחויבים לדרך, לרוח ולאידיאלים המתווים את דרכם.
מדד האושר היהודי
הרב קוק ביאר את אמות המידה ל"מדד האושר היהודי". הוא הסביר כי חיים מאושרים הם תוצאה של התנהלות מעשית בפרטי חיי היום-יום לאור אידיאלים נישאים. ככל שהאדם יותר מקפיד ומחויב לחיות לאור אותם ערכים נעלים, כך יזכה לראות יותר ברכה ושמחה בחייו, אשר נותנים לו כוח ותעצומות נפש להמשיך לחיות בדרך זו.
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, א, קנז):
"החיים המאושרים, בין של היחיד, בין של ציבור, הם הולכים ונמשכים כפי אותה המדה שהם דורכים בפועל את ההדרכה המעשית, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם... והצידוד כלפי התפתחות ועילוי כל עליה כזאת, גוררת היא אחריה ברכה כמוסה במעמקי החיים, מחוללת היא כח רוחני גדול, וממשכת איתנות לתוקף האידיאלים ונצחונם, בעולם הפנימי של היחיד ובעולם החיצוני הכללי...".
הרב קוק המשיך וכתב כי כל "נסיגה" מהתנהלות חיים על פי אותם אידיאלים תביא לרפיון ו"אפלה" מסוימת בנפש האדם או הציבור. לא האידאל ייחלש, שכן הוא על זמני ואינו תלוי באדם, בציבור או באופנה כזו או אחרת, ולבסוף ימצא את הדרך להופיע במציאות. האדם או הציבור ש"ירפו" מן האידיאל הם שייחלשו, ויאבדו את אותן תעצומות הנפש שמגשימי האידאל זוכים להן:
"ולהיפך, כל נסיגה, כל הבלעה ואי הקפדה של הסדר המעשי, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם בכללותם, (אע"פ שמצד אותה הנסיגה בעצמה לא תוכל השלשלת האידיאלית להיות נפסקת בפועל – הולכת היא עדיין בנצחונה את מסלולה, ע"י כחות רבים שהיא מוצאת לפניה) – מכל מקום אותה הנפש הנסוגה, היא מחשכת לה את עולמה".
הרב קוק סיים בנימה אופטימית והסביר כי גם כשיש "נסיגה מעשית" מהתנהלות לאור אידיאלים נישאים, אדם או ציבור שכבר זכה לטעום את מתיקות החיים לאור ה"זוהר האידיאלי" יהיה חייב בשלב זה או אחר לחזור לשם. הוא יתנער מהעולם "המתדלדל ומתרשל", חסר מעוף השליחות, וימצא מקום "לקומם נכשלים ולעודד חלשים" עד שישוב להרגיש בנשמתו את ה"שכינה האידיאלית".
וכך כתב הרב קוק:
"וכשהנסיגה המעשית מתפשטת, הזוהר האידיאלי מוכרח להיות נחשך, ונרו הולך ודועך, עד שמתפרץ מאיזה סוגר כח אחד אדיר, צפון במעמקים, שמוחה בכל תקפו על הרמיסה האידיאלית, וגובה את הדקיון (=תביעה) של העלבון הרוחני מהעולם המתדלדל ומתרשל. הולך לו כח איתן זה ובונה את הפרצות, מקומם את הנכשלים ומעודד את החלשים, עד שהשכינה האידיאלית שבה לשכון בכבוד בנשמותיהם של בני אדם הראויים לקלוט אל קרבם את אוצר החיים האמיתיים בכל תוקפו ועשרו".
לסיכום.
שלמה המלך הזהיר כי האיום הגדול ביותר לשגשוג החברה, אושרה ולכידותה הוא העדר חזון וערכים שלאורם החברה תחיה ותפעל: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ" (משלי כט, יח).
שירותי הרווחה שהמדינה מספקת לאזרחיה חשובים ונצרכים, ועם זאת הם אינם מהווים ערובה לרמת האושר של אזרחיה. חברה עם שירותי רווחה נדיבים אך עם תרבות המעודדת אינדיבידואליזם ללא רוח של מחויבות לחיים לאור ערכים (באשר הם), גוזרת על עצמה לרוב חיים נוחים אך נטולי משמעות.
כך גם ברמה האישית והמשפחתית בכל הנוגע לחינוך ילדינו – ישנם פערים ברמת ההכנסה ומתוך כך גם ביכולת ההענקה החומרית לילדינו. עם זאת, רמת האושר, האמון בחיים והבריאות הנפשית של ילדינו מושפעים הרבה יותר מהיכולת שלנו לחנך אותם לחיות חיים של משמעות מתוך מחויבות לערכים המעצבים אותנו כיחידים וכחברה. זכות זו נתונה לכל שכבות העם ללא קשר לעשירון ההכנסה אליהם הם משתייכים.
הלוואי שנשכיל ליצור שיח העוסק פחות במלחמות על משאבים ותקציבים ויותר במחויבותנו לחיות לאור ערכים משותפים, לאור חזון הנביאים לחברת מופת.
שבת שלום! אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק-
&
לע"נ מרת רבקה ב"ר אברהם ז"ל, נלב"ע ל' במנחם אב . תנצב"ה
ב"ה, לפרשת ראה תשפ"ד - הזקן בצומת - (מדרש והגיונו בפרשתנו ) א. אריה דיכטוולד.
בפרשתנו ממשיך משה את נאומיו לפני הכניסה לארץ ומזהיר אותם לשמור את מצוות התורה. פרשת ראה היא הנאום השני והארוך בחומש. הפרשן רבי חזקיה בן מנוח- מחבר הפירוש
"חִזקוני" (בתחילת האלף השישי-1240-ואילך ) מאבחן כך: " עד כאן הוכיחם על יראת שמים מכאן ואילך מתחיל לסדר לפניהם את המצוות" שלב ראשון ביסוס האמונה והשלב הבא הוא הקודקס התורתי עליו יהיה עליהם לחיות בארץ ישראל. על מנת להדגיש שמרגע כניסת לארץ הכול יהיה תלוי אך ורק במעשיהם, מציב משה לעם בחירה בין שתי דרכים:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (דברים פרק יא-כו-כח)
לכאורה, משה מציב בפני האדם היחיד ובפני העם כציבור, שתי אפשרויות בהיותם בארץ כנען ברכה וקללה. רבה של "קהילת ישורון" בגרמניה במאה ה-יט, רבי שמשון רפאל הירש מסביר את המשמעות של שניהם: ברכה. "ברך" קרוב אל "פרק": לשבור, לחלק; "פרק": להוריד מטען או להעביר מטען, ומכאן "פֶּרֶק" ו"מפרקת"; ... "בֶּרֶךְ": הפרק שבין השוק לבין הירך, חיבור המנוף של תנועת ההתקדמות; ..."ברכה" היא מצב של התפתחות ללא מעצור, של שגשוג מתקדם. וקללה: ... היא היפוכה של הברכה: להיות ריק וחסר כל תוכן (משורש "קלל": להיות קל ונטול כל משקל).
משה חוזר על הנאמר אצלנו בפרשת ניצבים (פרק ל טו-כ):
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:...:(יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
כי הייעוד הוא
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם. (דברים פרק ל)
בעוד שבתחילת נאומו הוא מציב שתי דרכים, עכשיו הוא מרחיב את הניגודים בין שתי דרכים וקובע
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: הברירה היא בין שני הפכים ובנו הדבר תלוי, אם נביא עלינו ברכה או קללה.
האם משה מייעץ כמומחה או כבעל ניסיון?
חז"ל נתנו דעתם לשאלה זו ומביאים לנו מדרש מרתק ( מדרש סִפְרֵי דברים פרשת ראה פיסקא נג):
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר? לפי שנאמר: "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה", שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך חיים ודרך מוות נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד לומר "ובחרת בחיים" =ועדיין נשארת להם זכות הבחירה החופשית]
משל לאחד (=במדרש אחר כתוב זקן) שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם אתם רואים את שביל זה? שתחילתו מישור כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור = כדי להחליט צריך מידע מלא]
כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה כשניים ושלשה ימים =זמנים] הם מצליחים וסופם לתהות באחרונה שנאמר:(משלי פרק כד, כ):" כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ " ... אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה כשניים ושלשה ימים הם מצטערים וסופם לשמוח באחרונה...=הזקן מכיר מניסיונו סופה של כל דרך ומאפשר עיבוד המידע]
רבי יהושע בן קרחה אומר: משל למלך שעשה סעודה והזמין את האורחים והיה אוהבו מֵסֵב ביניהם והיה רומזו (=המלך לאוהבו) ליטול מנה יפה ולא היה בו דעה =לא הבין] וכן הוא אומר: (תהלים פרק לב, ח): "אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי " כיון שראה =המלך] שלא היה בו דֵּעָה אחז את ידו והניחה על מנה יפה וכן הוא אומר:(תהלים פרק טז, ה) "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי", יש לך אדם שניתן לו חלקו ואינו שמח בחלקו אבל ישראל מודים מפויסים שאין חלק יפה כחלקם ולא נחלה כנחלתם ולא גורל כגורלם והם מודים ומשבחים על כך וכן הוא אומר: (תהלים פרק טז, ו): "חֲבָלִים נָפְלוּ־לִי בַּנְּעִמִים אַף־נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי" וכן (תהלים
פרק טז פסוק ז):אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי " =רק מי שהכין את הסעודה יודע מה היא המנה היפה !]
רק המנוסה או המומחה רשאים לייעץ
רבי חיים בן עטר-"אור החיים" (ה'תנ"ו 1696- ה'תק"ג 1743) מציב את תנאי הסף ליועץ-מוכיח:
" צריך שהמוכיח יהיה בו ב' עניינים... וכדי שיתאמתו אצלם הדברים צריך שהמוכיח יהיה בו ב' עניינים, אחד, שיכיר הכרה חושית בטוב העליון, והשני שהשיג השגת טוב עולם הזה וקנייניו..... ולזה אמר ..."ראה אנכי". פירוש אֵלַי תִראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים, כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה כי היה גדול מאוד וגיבור ומלך ועשיר גדול ... וגם בטוב העליון הכיר כי עלה שמים וטעם טעם עליון, ואחר שהשיג הכרה חושיות הכרת ב' דברים והשגתם אמר להם הדברים האמורים ..." = משה התהלך בשתי הדרכים!!!]
רמב"ם בהלכות תשובה פרק ה הלכה ב קובע:
"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טִפְּשֵׁי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם"
מוסיף ה"אור החיים":
"...והוא מה שהעירם (=משה) כי אליו יראו להדמות, כל הבא לִקרב לעבודת הקודש עבודת ה' ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם ויהיו בעיני עצמן כי כַּבִּיר מצאה ידם". =חידוש אמוני - על האדם להכיר ולהעריך את עצמו. כל אחד יכול להיות כמשה. זה לא סותר את מידת ענווה]
צא ולמד: משה רבינו, שליח ה', הנפרד מהעם, דומה כאותו זקן היושב בצומת ומייעץ לאנשים ללכת בדרך הנכונה. אמנם, הדרך המוצעת ראשיתה קשה אך סופה משובה ונחת. כיצד יכול הזקן לייעץ? התשובה –הוא התהלך בשתי הדרכים. כך משה מציע ללכת בדרך הברכה, בגלל היכרותו את שתי הדרכים. הפניה היא בבקשה להפעלת חוש הראיה="רְאֵה". ראיה מאפשרת לאדם להבחין, לעבד את הממצאים ולהחליט. ראיה מביאה להתבוננות=בינה. אחת הדרכים המאפשרת עיבוד מידע הוא הצלבתו עם מידע אחר. משה מציע את הידע האישי שלו=את ניסיונו. זהו חידושו הנפלא של בעל "אור החיים".
המילה "אנכי" טעונה משני קטבים: א. "אנכי" במקרא, בא להראות את עצמיותו של המדבר. לומר משהו משלו ולחדש לנו מתוך פנימיותו. "אני" הוא דיבור ניטרלי שמטרתו להנכיח את הַמְּדַבֵּר. משה מדבר מתוך עצמו אל הזולת. בחירה חופשית היא אישית לחלוטין. אין בחירה חופשית לציבור, ככזה. לכן הפנייה בלשון יחיד. ב. בפרשת ניצבים: "ובחרת בחיים"- משה הוא המלך הלוקח את יד אוהבו וּמַנְחֵה אותו למנה היפה. המלך, המלך שלנו מכיר את הארוחה היפה, (הטוב העליון) וגם הארוחה הפחות טובה- (הטוב הגשמי). זהו ה"אנכי" של עשרת הדיברות. ומביא את אוהבו לבחור ב"אנכי ה' אלוקיך" מול ה"אני" הסתמי. אמנם החומריות מתייגת את האדם אבל אינה מצביעה על פנימיותו. וד"ל.
כ"ג אב תשפ"ד:אריה דיכטוולד
א. כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה - אין לעשות שימוש מסחרי .
&
רעיונות לפרשת *ראה*- תשפ"ד -יגאל גור אריה.
פותחת הפרשה ״"ראהאנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה".תמצית מילים המכילות סודות חיים.
נכנס בבוקר למטבח להכין קפה ורואה שהכול הפוך. אתה שם כפית קפה מר ומיד אחר כך סוכר מתוק. שופך מים רותחים ועל זה חלב קר, הקפה בתחילה שחור ואחר כך הופך ללבן.
ככה זה גם בחיים, אתה לא ממש יודע איך ייראה היום שלך, מר מתוק, חם קר, שחור לבן?
התורה אומרת לנו בפרשתנו "ראה". תתבונן הכול מונח לפניך. ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ברכה זו מילה מובנת לכל אחד. אך מהי קללה?
קללה, זה החלק המר, האתגר שאם נעמוד בו, יהפוך למתוק. אז זה לא יהיה סתם מתוק, אלא טעם אחר לגמרי, מר שהפך למתוק.
בערבות מואב מול הכניסה לארץ ישראל משה נושא דברי פרידה וצוואה לעתיד.
סיום שנות הנוודות במדבר וכניסה לארץ-דברים על כוחות האדם, על בחירות חייו, הקשר בין היחיד והקהילה בתוכה הוא חיי, על סוד התיקון וההתחדשות, על הטוב והרע, חיים ומוות.
קריאה ״ראה״ כמעט ציווי, בלשון יחיד להתבונן כל אחד ואחת. *העין היא הרואה אבל הלב הוא הקובע* .חובתנו להשתמש בכוח הראיה, לראות את החיים ולשמוע מה הם מזמינים. זו קריאה לעשייה, לבחירה.
להפנים את מערכת הערכים אשר קבלנו ולהקשיב לקולו של המוסר הפנימי אשר עוצב בידי כל אלה. אולם מעל לכל אלה אנו נדרשים לבחירות ערכיות הקשורות בניהול חיים: מהו אורח החיים שלנו? האם להתנהל בריאותית וכלכלית "בלי חשבון" או מתוך שקיפות, יושר והגינות פנימיים? האם אני רואה רק את עצמי או שאני מתחשב ורגיש גם לצרכיהם ורגשותיהם של הסובבים אותי.
אז מה יש לראות? יש לראות את העבר; או במילים אחרות ללמוד מהניסיון. החלטות אפשר לקבל לאור העבר- לאור מה שראינו שכבר קרה ולא לאור העתיד. העתיד הוא נעלם.
היחיד בתוך הכלל התבונן בעולמך ובחר את הדרך !!
לדעתי *העולם שייך לצעירים אך בעיקר למנוסים*!.
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"
מדוע נותן ה' את הקללה?!
מסתבר *שמערכת השכר והעונש מהווה את הבסיס לבחירה החופשית*.
זכות הבחירה הינה המתנה החשובה ביותר, משום שמציאות הרע נותנת משמעות לטוב.
כתב ש׳י עגנון, סופר גדול שחי בירושלים: תגידו לי מה השתנה בגישה שלנו מאז:?
כבר ב-1935 כותב ש"י עגנון, בספר "שירה":
"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים".
בין סקנדל לפסטיבל,-בין חושך לאור,-בין יגון לתקווה,-שתהא השבת,- שקטה שלווה וענוגה! -*יגאל גור אריה*
״*אנשים רבים מחמיצים את האושר בחייהם, לא בגלל שלא מצאו אותו, אלא כי אם בגלל שלא עצרו ליהנות ממנו*.״
