שראל קרישטל
עוד חלום של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון מתגשם
אתם מוזמנים להעביר את המודעה (היא ב-JPG וקלה להעברה) למנהלי בתי ספר, לרבני בתי ספר של החמ"ד ולאפשר להם להביא תנ"ך עם מסורת יהודית לילדי ישראל ברוח ישראל סבא.
ישראל קריסטל-מנכ"ל החברה לחקר המקרא
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
***************************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מקראות – בינה בתורה', ויקרא-במדבר, לפרשת 'שלח':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
&
פרשת התיירים והמעפילים
מרגלים או תיירים?
בפרשת 'שלח' אין 'מרגלים' ואין 'ריגול', ושום מילה משורש 'ר.ג.ל.' לא נזכרת. רק 'תיירים' נשלחו על ידי משה "לָתוּר את ארץ כנען":
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן... וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ...
וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם...
וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ... (במדבר י"ג, ב-יז-כא-כה-לב)
וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד; (י"ד, ז)
ה'ריגול' בא רק מהסיפור המקביל בפרשת 'דברים' (א', כד), "וַיְרַגְלוּ אֹתהּ". איך הפכה פרשת 'שלח' מפרשת 'תיירים', לפרשת 'המרגלים' בתודעה היהודית, בשיעורים ובשיח, בבתי הכנסת ובמרחבי העולם התורני? האם יש הבדל משמעותי בין שני הפעלים? ובכלל, מדוע נשלחו ה'תיירים' ומי ביקש זאת?
לכאורה, יש הבדלים עמוקים עד כדי 'מחלוקת' בין התיאור בספר במדבר לבין התיאור בספר דברים: בספר במדבר ה' ציווה למשה לשלוח 'תיירים', 12 נציגי שבטים, "ראשי בני ישראל" (י"ג, ג), ואילו בתיאור בספר דברים משה סיפר על הרעיון כיוזמה של העם:
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן; (דברים א', כב)
אם כן, גם בספר דברים נשלחו 12 נציגי שבטים, אבל לא לתור, אלא כדי לחפור ולרגל את הארץ; מעתה, אנו חייבים לשאול:
מי שמוכן להעמיק ולראות בשני התיאורים השונים בתורה, לא שתי גרסאות, אלא שני פנים או 'שתי בחינות' של סיפור אחד, מוזמן להרהר בהצעה הבאה:
המשברים שתוארו לעיל (הארון יוצא למלחמה בהפתעה, מתאוננים, מתאווים, צרעת מרים), והמסע במדבר מהר סיני לקדש ברנע, יצרו בעם חרדה וחוסר אמון ביחס לתוכנית העלייה לארץ; סימני השאלה התגבשו לכלל בקשה, לבדוק תחילה את 'הדרך'.
שליחת 'מרגלים' כדי לדעת באיזו דרך כדאי לעלות ומאיזו עיר תיפתח המלחמה, היא נכונה ולגיטימית, אבל איננה נושא לדיון ציבורי, ולא למחאה ציבורית; למטרות ריגול שולחים בחשאי כמה מקצוענים, ולא משלחת רשמית ומוכרת! כך אכן עשו משה ויהושע:
וישלח משה לרַגֵל את יַעְזֵר, וַיִלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ... (במדבר כ"א, לב)
וישלח יהושע בן-נון מן השִטים שנים אנשים מרגלים חֶרֶש... (יהושע ב', א)
בקשת ה'ריגול' הציבורית של נציגי "כֻּלכֶם", הייתה רק כיסוי לשאלה האמיתית שהחרידה אותם – "ומה הארץ... הטובה היא אם רעה?", "ומה הערים... הַבְּמַחֲנים אם בְּמִבצָרים?" (י"ג, יט); אבל בדבריהם למשה הם כלל לא העזו לבטא במילים את חרדת לבבם, וביקשו 'רק מרגלים' לבדוק את הדרכים ואת הערים. צו ה' למשה – "שלח לך אנשים..." חשף את מה שהסתתר בלבבות העם, והעמיד אותם למבחן. מצד שני, צו ה' התעלם כליל מבקשתם המתחכמת, כי לא 'מרגלים' הם באמת רצו כדי להשיג מידע צבאי חיוני, אלא 'תיירים' שיבחנו אם טובה הארץ ומתאימה להם, אם לאו; משה (בדברים) הזכיר את בקשת העם הראשונה, כדי להדגיש את האחריות של מנהיגי הציבור למשבר ולתוצאה – גזֵרת ארבעים השנה; ואילו הסיפור בפרשת 'שלח' פותח באמת שנחשפה בדבר ה' למשה.
מנוחה בקדש ברנע
לבקשת העם הייתה גם מטרה נוספת, מצומצמת, בטווח המיידי – לנוח בקדש ברנע מתלאות הדרך הקשה במדבר ומן המשברים הקשים שחוו; ארבעים ימי מנוחה!
את זה גיליתי לפני שנים רבות (חנוכה תשמ"ב) בעת טיול במזרח סיני, מאילת לכּוּנְתילה, ולנווה המדבר הגדול בוואדי קוּדֵירַאת, המזוהה עם "קדש ברנע". זהו אחד המעיינות השופעים ביותר בכל מרחבי סיני (כארבעים קוב לשעה), והוא זורם לתוך נווה המדבר לאורך קילומטרים של צמחים ועצים, ולצידם גם מטעים מושקים – ברגע שראיתי נוף מדהים זה נזכרתי בפער הברור בתורה בין "מדבר צִן הִוא קָדֵשׁ" (במדבר ל"ג, לו; כ', א-ו), שם לא היו "מים לעדה", ומצוקת המים הולידה את "מֵי מריבה" – לבין "קָדֵש בַּרְנֵעַ" אשר "במדבר פָּארָן" (י"ב, טז; י"ג, ג, כו; דברים א', יט, מו), שם לא נזכרה מעולם בעיה של מים ואפשר היה לשבת שם "ימים רבים, כימים אשר ישבתם".
הוצאתי את התנ"ך מן התרמיל וקראתי שוב, כדי להיות בטוח בכך ששום בעיה של מים לא התעוררה ב"קדש ברנע", והבנתי מייד את רצון העם לנוח בצל העצים עם המים השוקקים, ולשלוח אנשים שיבדקו אם כדאי בכלל לעלות מנווה המדבר הנפלא הזה. מי שלא ראה בעיניו, באמת יתקשה להבין.
במבט על המרחב, הסיכוי היחיד לעלות לארץ מדרום בעם שלם היה בהפתעה גדולה, כשם שיציאת מצרים יכלה להתרחש רק בבת אחת, בלילה ויום אחד – "אחד עשר יום מֵחֹרֵב... עד קדש ברנע" (דברים א', ב), ועלייה מהירה לנגב ולהר חברון.
אבל חודש ימים בקברות התאווה, ועוד ארבעים יום למשלחת 'תיירים', צמצמו מאוד את הסיכוי, כי "העמלקי והכנעני" כבר יכלו להתארגן כדי לבלום את עליית בני ישראל להר. נפילת המורל, הייאוש והבכי סתמו את הגולל על כל סיכוי לעלות לארץ מדרום; גם בתום ארבעים השנה לא יצליחו בני ישראל להבקיע ולעלות מדרום, ויידרש מסע מפרך ואיגוף מפתיע אחר, מדרום למזרח, אל עבר הירדן (כ"א, א-כ).
אחרי מות אהרן, ואחרי ה"חרמה" מול "הכנעני מלך ערד", נאלצו בני ישראל "לִסְבֹּב את ארץ אדום" (כ"א, א-ד) בסיבוב גדול מאוד, כדי להיכנס לארץ ממזרח, בהפתעה אסטרטגית.
המעפילים
אולם בעם ישראל היו רבים שלא השלימו עם גזרת ארבעים השנה, והם התאמצו להפוך את 'הקערה על פיה':
...חטאנו ל-ה' אבל] אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צִוָנוּ ה' א-להינו... (דברים א', מא)
וַיַעְפִּלוּ לעלות אל ראש ההר... (במדבר י"ד, מד)
הם נכשלו ונחלו תבוסה, "וַיַכּוּם וַיַכְּתוּם עד הַחרְמה"; ה' לא הושיע אותם "וארון ברית ה' ומשה לא מָשׁוּ מִקֶרֶב המחנה" (י"ד, מד-מה).
אולם לדעתי הם לא ויתרו, וחזרו ועלו פעם אחרי פעם; והם לוחמי דור המדבר, שעליהם אמר משה בספר דברים:
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה,
עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה...
וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, עַד תֻּמָּם; (דברים ב', יד-טו)
לדעתי, ברור ש"אנשי המלחמה" מתו בניסיונות הנואשים לפרוץ אל הארץ מדרום.
רק רמזים נשארו בתורה למלחמות 'המעפילים' בדור המדבר. המסע מקדש ברנע דרומה אל "המדבר דרך המובילה אל] ים סוף" (י"ד, כה; דברים ב', א, ח) נועדה להבנתי להרחיק את העם מן החזית שפתחו 'המעפילים', כדי שיפסיקו 'להטיח את ראשם בקיר'; כאשר חזרו בתחילת שנת הארבעים צפונה, כבר היה נווה המדבר הגדול תפוס בידי העמלקים, ואי אפשר היה לחזור אליו; כאילו אמר ה' לבני ישראל, שלא ינסה אותם שוב בפינוק הזה של נווה המדבר השופע מים, שבו נכשלו בדור הקודם.
לעומת זה, בקָדֵשׁ שבמדבר צין, שאליו חזרו בשנת הארבעים, פרץ שוב משבר המים, ולא יכלו להישאר שם בשום אופן; (עין אל-קדיס, במורדות המערביים של מדבר צין, הוא מעיין קטן המטפטף לתוך בריכה!).
לדעתי, חלק גדול מההתנגדות החרדית לציונות, כולל לצה"ל, נשענת על פרשת 'המעפילים', שלא ארון ה' ומשה הובילו אותם, גם אם הם מדברים בשפה של מאמינים. אכן רבים מהציונים חשבו על 'העפלה', כי רצו להתנתק מההנהגה הרבנית ולעלות בחומה, גם אם זה נראה מסוכן או בלתי אפשרי, וכך שרו בתנועות הנוער הציוניות:
אל ראש ההר, אל ראש ההר, הדרך מי יחסום לפדויי שבי...
העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו... (המעפילים, לוין קיפניס);
רק דמות אחת בכל 'עולם התורה' – ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק מ"ו) –כתב שהמעפילים, למרות החוצפה שלהם, צדקו בכך שסירבו לוותר על העלייה לארץ! אלא שהשעה לא הייתה בשלה לכך, ולכן אמר משה: "והיא לא תצלח" (י"ד, מא), וכפי שפירש ר' צדוק:
'...אבל לפעם אחרת תצלח...והוא זמננו זה, שהוא עקבתא דמשיחא'! (צדקת הצדיק מ"ו)
ההעפלה הציונית הצליחה, ברוך ה', ונבואתו של ר' צדוק הכהן הוכחה כאמת.
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה.
סרטון על הפרשה - דימוי עצמי נמוך
&
פרשת שלח – לרומם את המבט- "איש אשר רוח בו"-
אורי סובוביץ -שותף מנהל קרן הון סיכון.
דוד בן גוריון היה נחוש להכריז על הקמת המדינה על אף כל האיומים מבחוץ. הממשל האמריקאי לחץ על היישוב היהודי להסכים לשביתת נשק בת שלושה חודשים ולדחות במקביל את הכרזת המדינה. משה שרת, לימים ראש הממשלה בין שתי הקדנציות של בן גוריון, נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל, שלחץ עליו לקבל את ההצעה האמריקאית. על פי עדות שהתפרסמה שנים מאוחר יותר, בן גוריון תפס את שרת לשיחה לאחר שובו ארצה, לפני שהגיע לפגישת מרכז המפלגה.
וכך תיאר ד"ר מרדכי נאור א.
"בן גוריון, לפי תיאור זה, ניגש אל הדלת, סובב את המפתח, ואמר: "משה, עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. מסור להם דין וחשבון מלא ומדויק על השיחה עם מרשל, אבל אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי ("אני חושב שהוא צודק") לא תאמר במרכז. שרת נענה ללחצו הלא-כל-כך מתון של בן גוריון ובישיבת המרכז הסביר את הקשיים והחששות, שגרמו למתנגדים ולמהססים להתעודד, אך את דבריו סיים במילות תמיכה (אם כי מסויגות): "כנראה שאין לנו ברירה, ואנו מוכרחים ללכת קדימה".
שלושה ימים מאוחר יותר בן גוריון הכריז על הקמת המדינה.
פרשת המרגלים
פרשת שלח לך פותחת בתיאור חטא המרגלים, שעונשו היה ארבעים שנות נדודים של עם ישראל במדבר טרם כניסתם לארץ. משה רבנו שלח את שנים עשר ראשי השבטים לתור את הארץ על מנת להביא מודיעין על טיבה ועל יושביה. "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ב-ג).
המרגלים נשלחו למשימה ברורה מאוד: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (שם, יח-כ).
המרגלים שבו ממשימתם לאחר ארבעים יום עם תשובות לשאלותיו של משה רבנו על אופי הארץ ויושביה. מסקנתם של עשרה מתוך שנים עשר המרגלים הייתה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם, כח-לג).
לעומת אותם עשרה מרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, ניצבו כלב בן יפונה ויהושע בן-נון: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם, ל). עדות עשרת המרגלים מותירה רושם עז יותר, בעקבותיה העם בכה כל הלילה ובבוקר אף דיבר על שיבה למצרים. כלב בן יפונה ויהושע בן נון חזרו על המסר: "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (שם יד, ז-ט).
מה היה חטאם של המרגלים? הרי הם חזרו עם תשובות לשאלותיו של משה רבנו, ולכאורה מילאו את שליחותם. מעבר לכך, כיצד ניתן להבין את הפער הגדול בין התרשמותם של עשרת המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ לעמדת יהושע וכלב ההפוכה? והרי הם הסתובבו יחד באותם המקומות וראו את אותם הדברים! ואם אכן עשרת המרגלים דיברו אמת בעדותם, שהפחידה את העם, האם היה מצופה מהם לשקר ולתת עדות אופטימית וחיובית רק כדי שהעם לא יחשוש?
בין חטא המרגלים לפרשת ציצית
פרשת שלח פותחת בחטא המרגלים ומסתיימת בציווי על מצוות ציצית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (במדבר טו, לז-מא).
לכאורה אין קשר בין חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ בפני העם, לבין הציווי על הכנת בגד הציצית. עם זאת, יש כמה מילים שחוזרות על עצמן בשתי הפרשיות ומלמדות על הקשר ביניהן. המרגלים מצווים לצאת לתור את הארץ ("ויתורו את ארץ כנען"), לראות את טיבה ("וראיתם את הארץ מה היא..."), וחטאם היה כה חמור עד שמתואר כזנות: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (יד, לג). בפרשיית ציצית, כפי שמצוטט לעיל, עם ישראל מצווה לראות את הציצית ("וראיתם אותו") כדי לא לתור ("ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם").
חז"ל למדו מכך שמצוות ציצית באה, בין היתר, לתקן את חטא המרגלים. חטאם של המרגלים לא היה בתיאור טיב הארץ ויושביה, כפי שנתבקשו. יתר על כן, יהושע וכלב לא חלקו עליהם בנוגע לעובדות. חטאם החמור היה הפרשנות שנתנו למציאות, שנבע משפלות מבטם על המציאות ומחוסר אמונם בעם. עשרת ראשי השבטים היו אנשים גדולים, ראשי שבטי ישראל. על אף גדלותם של המרגלים, ראשי השבטים, מבטם על המציאות לא היה מתוך מקום של גדלות, אלא להפך. הם למעשה העידו על עצמם שכאשר פגשו בארץ את יושבי המקום: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם יג, לג). ענקי הרוח של העם, מנהיגי השבטים, לאחר כל הניסים וההשגחה האלוקית שזכו להם במדבר, במקום לנצל את גודל השעה כדי לרומם את לב העם, השפילו את מבטם ואת ערכם לגובה החגב, ובכך פספסו את שליחותם ההיסטורית. מבט טרוט עיניים זה מנע מהם להתרומם לגודל האמונה של יהושע בן נון וכלב בן יפונה.
אבל כיצד זה קשור למצוות הציצית?
תכלת הדומה לכיסא הכבוד
חז"ל למדים שהציצית שקולה כנגד כל המצוות שכן על הציצית נאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". דורשי רשומות הוסיפו כי הגימטרייה של "ציצית" היא 600, ואם מוסיפים לכך את 5 הקשרים ו-8 הפתילים שיש בכל אחד מכנפות הבגד, הרי שמגיעים ל-613, כמנין תרי"ג מצוות. אך יש רובד גבוה עוד יותר: אחד מפתילי הציצית היה בעבר עשוי מתכלת, וגם לאחרונה יש שמאמינים כי זיהו את החילזון שממנו הופק התכלת וכך לובשים ציצית תכלת כמו בעבר. בגמרא במסכת מנחות (מג, ב) נאמר: "תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר', וכתיב: 'כמראה אבן ספיר דמות כסא'".
כיצד תכלת הציצית שמזכירה את הרקיע ואת כיסא הכבוד מהווה תיקון לחטא המרגלים ויכולה להציל את האדם מהחטא ולהזכיר לו את כל מצוות ה'? התשובה היא ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א). האדם תר אחרי יצרי ליבו ועיניו, ויצריו ותאוותיו מושכים אותו למטה אל עבר החטא, גם כשהוא מכיר ויודע שזו שטות וטעות שעוד יתחרט עליה. התיקון הוא להרים את הראש והמבט, לראות את התכלת שמעלה את המבט אל גובה הרקיע וכיסא הכבוד. כשאדם מרים מבטו לא רק פיזית אל תכלת השמיים אלא בעיקר מהותית אל התכלית, כשאין סופיות השמיים מזכירים לו את היכולת לחיות בעולם הזה חיים שמיימיים – מלאי תחושת שליחות, ליבו ונפשו מתמלאים ומתרוממים, וממילא שפלות החטא פחות מפתה אותו. "סור מרע" מתוך "ועשה טוב". אפשר להיאבק בחטא, בתאוות ובפיתויים, אך המחיר לכך הוא שהנפש עסוקה וטרודה בעניינים שפלים. רצוי יותר, חלף זאת, לרומם את המבט אל התכלת, אל גובה הרקיע, אל השמיים. העלאת המבט בונה את הנפש ומחזקת את שריר האמון בעצמנו ובמציאות הרבה יותר מכל ניצחון מפואר מול היצר.
מעלת הארץ
התיקון לחטא המרגלים נעוץ בהכרת ערכה וחשיבותה של ארץ ישראל, לא רק כ"מקום מקלט" ליהודים מצרות הגלות. הרב קוק כתב (איגרות הראי"ה, איגרת צו) שללא הכרה בערך ארץ ישראל, אין סיבה שהגלות לא תימשך:
"יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן מצדנו להביע את אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה".
מי שהיטיב להבין ולבטא זאת היה, איך לא, דוד בן גוריון. על אף כל הקשיים האובייקטיביים ולמרות כל האיומים הצליח להפיח בעם ובמנהיגיו אמון גדול (ובכך תיקן את חטא המרגלים):
"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחני, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" (מתוך מגילת העצמאות).
המבט נובע ממעלת הנפש
הפרשנות השונה על המציאות נובעת לרוב לא בשל פער בידע אלא מפער בגובה המבט. יוצא אפוא שככל שהנפש תהיה מלאה באמונה עמוקה יותר ומחשבות רוממות יותר, כך מבטו של המתבונן על המציאות תהיה אופטימית יותר ומלאת ביטחון.
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, ג, רב):
"קטנות האמונה, וריחוקו של אדם מן הקדושה העליונה, בא מתוך שאין בידו לרומם את ערך עצמו עד שיקבע בלבו הרעיון הגדול, איך שגדולה אלוקית ראויה לו. הגדולה העליונה, המסערת את כל רעיון מוגבל, אשר להמחשבה האלוקית, היא באיומה הנורא מגרשת את רוח האדם מגבולה, כל זמן שלא ירומם וינשא במחשבות של קודש, ובארחות חיים של טוהר, לחוש בעצמו את התאמתו אל גדולה זו".
לסיכום
הקריאה בחטא המרגלים ובמצוות הציצית מזכירים לנו שגודל המציאות תלויה בגובה המבט. השלכות המבט חסר האמונה הוביל לארבעים שנות נדודים ולמות כל דור יוצאי מצרים טרם כניסתם לארץ המובטחת.
הרמת המבט אל הגודל שיש בנו, בעם ובארץ, תאפשר לנו להוציא מהכוח אל הפועל את האורות שטומנת לנו המציאות המבקשת להתגלות. תפקידנו לא להיכנע לקושי, לשנאה ולרוע, לא להוציא את דיבת הארץ אלא להצליח להתרומם ולגלות את טוב הארץ ויושביה, כי "טובה הארץ מאד מאד".
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א.פורסם בעיתון הארץ ערב יום העצמאות תשס"ו, 2 במאי 2006.
אורי סובוביץ
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת שלח לך תשפ"ד - ויוציאו דיבת הארץ רעה
בפרשתנו ובפרשת דברים מתואר חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, ובעקבותיה אמרו בני ישראל: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה " (שלח, יד ,ד). שנים עשר המרגלים היו מנכבדי העם, נשיאי השבטים. כיצד אם כן נסביר את העובדה כי על עשרה מתוכם (פרט ליהושע ולכלב בן יפונה), נאמר: " וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:
(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: " (שם, יד, לג).
הדיווח של רחב שונה מאוד מעדות זו של המרגלים. למרגלים שבאו אל ביתה ביריחו ערב הכניסה לארץ היא אומרת: " יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: " (יהושע, ב, ט-יא).
כיצד נסביר אפוא את הדיווח של המרגלים? ישראל נהנו במסעם במדבר מהשגחה אלוהית צמודה. הם ראו נסים בכל יום. עמוד האש ועמוד הענן, המן והשלו, ה' נלחם את מלחמותיהם. הם היו כתינוק אשר נושאו אביו. הכניסה לארץ ישראל עמדה לשנות מצב זה. לא עוד נסים גלויים. היה עליהם להיות עצמאיים. להילחם בעמי כנען, לחרוש ולזרוע. כלומר יהיה עליהם לחיות בעולם ממשי שבו נוכחות האל תהיה פחות גלויה. תביעה זו לעצמאות הפחידה אותם. האם היה זה הפחד מפני כישלון או אולי הפחד מפני הצלחה שלאחריה מצופה ממך להמשיך ולהצליח? פחד מפני כישלון ופחד מפני ניצחון יכולים להיות גורם מאיים באותה מידה. המכנה המשותף לשניהם היא העובדה שעל האדם לעמוד על רגליו ולפעול כמבוגר אחראי ועצמאי. בסיטואציה כזאת ייתכן והפרט יפחיד את עצמו. הדיבור הפנימי שלו יאמר לסגת אל אזור הנוחות המוגן שלו. כמו הילד שרוצה להישאר בגן ולא לעלות לכיתה א' גם אם הוא מתאים מאוד לעלות לכיתה א'.
המנגנון הפועל במקרה כזה מחדד את היעדר התקווה ומגביר את תחושת הסכנה. אנו עדים לצפייה לאסון. " וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה " (יד ,ג), מבטא את הפחד הזה. המרגלים ראו שהארץ טובה ופרותיה משובחים, והעדיפו להצניע את החלק הטוב ולהדגיש את השלילה." וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָה. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם " (יג, כח). המילה אפס שפרושה אבל, מוחקת את פוריותה של האדמה, מוחקת את הטוב, ומציבה במרכז את הסכנה הקיומית שיש בכיבוש הארץ.
ככל שהדיווח מתקדם יש דגש על הרע בלבד. הערים בצורות ויש שם גם בני ענקים. העובדות והפרשנות נכרכות זו בזו, והצבע השחור הקטסטרופלי צובע את כל התמונה. המרגלים אינם מציינים רק את מחשבותיהם אלא משליכים את פרשנותם על בני העם האחר. " וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: " (יג, לג). הם מאבדים פרופורציות בדיווחם. הם מגזימים בתיאור המראות השליליים אשר ראו בארץ, והדיווח מאוד רגשני. "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם " (יג, כח). מה שחסר עתה הוא התרפקות נוסטלגית על העבר כלומר על ארץ מצרים, תוך הצבעה על האשמים במצבם הקשה בהווה. במצרים היה טוב והאשמים במצבם העכשווי הרע הם משה ואהרון, שהוציאו אותם ממצרים והביאו אותם אל המדבר. ההצעה של כלב ויהושע לשוב לראיה פרופורציונלית של הדברים, לשים דגש על טיבה של הארץ "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: ובאשר לערים הבצורות ולבני הענקים " אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם " (יד, ט). נקודת המוצא היא האמונה בא-ל ובהבטחתו שעם ישראל ינחל את הארץ. אמונה זאת לקויה, ועל כן נסחף העם אחרי דברי המרגלים תוך איום על יהושע ועל כלב שמנסים להציג תמונה אחרת. " וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים " (יד, י).
החלטת ה' כי " בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי " (יד, לב ,לד), אינה בהכרח עונש. ניתן לראות בה תוצאה טבעית של התנהגותם המוכיחה כי הם בחרו לשוב למצרים ולא להתמודד עם החיים בארץ ישראל. רמב"ם במורה נבוכים אומר כי אוכלוסיית עבדים לא תוכל להפוך תוך זמן קצר לאומה שמנהלת את חייה מתוך חירות. בני ישראל נזקקו לארבעים שנים כדי לעבור ממנטליות של עבדים לתפיסת עולם של בני חורין. זהו תהליך טבעי שאי אפשר לקצרו. יש להמשיך את תקופת החניכה במדבר עד מות הדור הוותיק שעדין נושא את חותם ארץ מצרים בליבו. מי שיהיה ראוי לנחול את הארץ יהיה דור הבנים שלא חוו אישית את שעבוד מצרים, וגדלו כבני חורין במדבר. כדברי הרמב"ם: "שכן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה" (מורה נבוכים, ג, לב).
כ' סיון תשפ"ד.בלומה דיכטוולד
&
תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי (התפילה והפרשה) א. אריה דיכטוולד.
ההפטרה לפרשת שלח-לך מצויה בפרק ב ביהושע, פרשת מרגלי יהושע הנפתחת כך:
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה:
יהושע מפיק את לקחי פרשת המרגלים במדבר סיני, והפעם פעולת הריגול מתבצעת על פי הכללים. חוליה קטנה מתגנבת בחשאי (חֶרֶש), מתמקמת במקום שבו ניתן לאסוף מודיעין אנושי איכותי =פונדק דרכים-חאן ופונדקאית ידידותית). הכול הלך כשורה, אלא שכנראה אותו מקום שרץ בסוכנים ממשלתיים והדבר נודע למלך יריחו והחוליה נחשפה. כאן נכנסת לתמונה גיבורת הסיפור בעלת הפונדק הלוא היא רחב:.
וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה:
.... וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג:
# ההמשך מצביע בבירור שהמשימה לא נכשלה. רחב הפונדקאית צברה הרבה מידע במקום עבודתה. מידע חשוב ("ידיעת זהב" בלשון אנשי מודיעין)
וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם:
וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.
# בניגוד לספר במדבר שם הוסיפו המרגלים פרשנות אישית-קבוצתית לנתוני האיסוף, כאן המקור הוא זה שמביא את ההערכות על המצב. יתר על כן, המקור=רחב מדגיש שאלה אינן הערכות אלא ידיעות: "יָדַעְתִּי" היא אומרת. כמו כל מקור חשוב רחב מבקשת תמורה על המידע וגם על העזרה. היא מבקשת שהיא וכל משפחתה יינצלו בעת כיבוש יריחו. את בקשת-דרישתה היא מחזקת בהשבעתם:
וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת:
#חברי חולית הריגול נשבעים לה כבקשתה ובתמורה היא ממלטת אותם ומציעה להם דרכי מילוט. לבסוף: וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" מעניין שאת הפונדק היא מיקמה על החומה, מה שמצביע על חוכמתה. גם תצפית טובה לאיתור לקוחות הבאים מהדרך וגם מקום המאפשר לה לשתף פעולה עם השלטונות ולהתקרב אליהם. מרגלים טובים משמרים את המקורות שלהם וגם חשים מְחֻיָּבוּת כלפיהם. כדי שיוכלו לממש את הבקשה בעת כיבוש יריחו הם מציעים לה אמצעי איתור וזיהוי:
הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה:.... וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: לאן נעלם החוט?
תקווה משמשת במקרא בהוראת 'ציפייה'. המילה תקווה במקרא משמשת שם הפעולה של הפועל קִוָּה, דוגמת "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח) או (ישעיהו מ לא) וְקוֹיֵ ה' =המקווים לה'] יַחֲלִיפוּ כֹחַ (ישעיהו מ, לא). אם כן תקווה משמעותה צִפִּיָּה. התקווה היא גם תוחלת, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו לא, פ, טז). חוט בהגדרת המילונאית הוא רצועה דקיקה לקשירה או לתפירה או לסריגה וכו'. מעניין לראות שעל הפסוק המפורסם ב ישעיהו (כח י)
"כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם", מפרש רש"י: "קו לקו - יש להם קו משקולת משפטי רשע כנגד קו הצדק". ועוד, במלכים ב, כא, יג): "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם" מפרש רש"י: משקולת - הוא חוט שהבונים חומה קושרים בו עופרת לכוון בו את החומה:
יתכן לומר ברמת סבירות גבוהה שהמילה תקווה הבאה מהשורש ק.ו.ה היא התפתחות מהמילה קו. מכאן, החבל הוא שזירה של לפחות שלושה חוטים-סיבים. ראיה לכך מצאנו במגילת קהלת (ד, יב): "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק". חוט משולש הוא חבל. הַשָּׁנִי הוא צבע אדום כנאמר בישעיהו (א, יח):"לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים =כשני] כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". כך גם מתאר שלמה המלך בשיר השירים (ד,ג): את פניה של הרעיה" כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ"
נסכם: סימן הזיהוי של בית רחב יהיה חבל ארוג מחוטי צבועים אדום. החבל ישולשל ( בדומה למשקולת הבניין- קו הבניין-אנך הבנאים) מהחלון ממנו המרגלים חולצו בשלום.
צא ולמד: המחבר בוחר להשתמש במילה תקווה לתיאור חבל ההצלה של שני מרגלים. כפי שראינו התקווה היא גם צפיה ותוחלת לעתיד. כפי שכולנו יודעים, שבין שתי נקודות עובר רק קו אחד. הקו מייצג את הלינאריות שבין עבר ועתיד. החבל המשתלשל כאנך הבנאים נותן לרחב רציפות של ביטחון לעתידה ועתיד משפחתה. הוא גם מאפשר לכובשים לשמור על הרציפות בין משימת הריגול לקיום הבטחתם לרחב.
הנביא יהושע (ב, יז) משתמש בתקווה בפסוק הנחמה הגדול: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" קו לינארי בין עבר הווה ועתיד. גם אם ההווה אדום כשני, יש בכוח התקווה והתוחלת להופכו ללבן כשלג. התנאי לכך: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".
כ' סיון תשפ"ד -אריה דיכטוולד
א. dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
&
רעיונות לפרשת ״שלח לך״-תשפ"ד -יגאל גור אריה.
פרשת בר מצווה של הלל שר, ברכות!
פרשת בר מצוה של יואב הס, ברכות!
שבת חתונה של אסף ויעל שפר, ברכות !!
פרשת בר מצווה לשייקה שוסטר, ברכות!
אחת הפרשות החשובות והמורכבות במקרא!
פרשנינו
האם התקשורת מספקת לנו עובדות או דעות? האם התקשורת אומרת לנו מה קורה עובדתית או שהיא גם מוסיפה וקובעת לנו מי נחשב קיצוני ומי שפוי, מי ישראלי ומי מגזרי, מי משלנו ומי הזוי?
פרשת השבוע שלנו, פרשת שלח לך, עוסקת במבט על ארץ ישראל. נתבונן על היכולת לראות טוב דרך ארץ ישראל. המרגלים נדרשו לדווח על הארץ אך הם בחרו להדגיש את הדברים הלא
טובים שראו. "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶי ה, עַז הָעָם הַיֹשֵׁב בָאָרֶץ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא.. האם ״*ארץ זבת חלב ודבש*״ או ״*ארץ אוכלת יושביה*״.
משה שלח את המרגלים כדי לתור את הארץ ולספק אינפורמציה מודיעין בלבד, בלי לנתח ולהסיק מסקנות, או להביע דעה. ובזה חטאו והפכו עצמם למרגלים. ״אפס כי עז העם״
טעות מתחילה כשמערבים אינטרסים אישיים בפעילות ציבורית. ומביעים דעה כאשר צריך להביא רק אינפורמציה, מודיעין, עובדות!!
בדבריהם ייצרו דמורליזציה בעם! ובזה חטאו.
ההסבר שלי קצת שונה; משבר ענק נוצר בעם.
סיפור *מנהיגות* הכי גדולה בהיסטוריה. איך מעבירים עם ממצרים כעבדים לארץ המובטחת כבני חורין. לא העברה פיזית כי אם העברה מנטלית.
נבחרו 12 מנהיגים/מרגלים בבחירה פומבית. כך יוצאים למשימה מיוחדת?
לדעתי 3-4 אנשים טובים/נבחרים (מהיחידה) יוצאים למשימה חשאית למשימות מיוחדות.
מכאן אני למד שהמנהיג משה רצה בדיקה פנימית, (ולא לקבל מידע על א״י) כי אם עם ישראל בשל מנטלית להיות בני חורין. *המסקנה היא שהעם לא מוכן*, השעה לא כשרה להיכנס לארץ ישראל.
גדולת המנהיגות של משה להבין שלא מוותרים על הגעה לא״י פשוט נדחה זאת ב40 שנה. זה לא עונש זו הבנת המציאות. יש לחזק את העוצמה הפנימית, העוצמה המוסרית הערכים ולהיכנס לארץ ישראל בשלים ומוכנים.
הפרשה מלמדת רבות על הפרשנות האישית שאנחנו נותנים למציאות, ועל הבחירה החופשית שלנו בהתבוננות על האירועים. בסופו של דבר האדם מחליט אם לבחור בייאוש או באמונה .
*יש רק דבר אחד שנכון אובייקטיבית: שכמעט הכל בחיים סובייקטיבי*.
לו יהי!
*גם לנו מגיע מנהיגות כזו*!!
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
*יגאל גור-אריה*
כשהייתי ילדה אבי ז”ל אהב לטייל איתי בסביבה פסטורלית של העיר בה התגוררנו. טיילנו ברגל, כי בזמנים ההם רק למעטים היה רכב.
פעם, באחד מעיקולי הדרך המרוצפת באבנים, אבא סימן לי להקשיב לרעש שנשמע ושאל אותי:
חוץ מציוץ הציפורים האם את שומעת עוד משהו? כן עניתי אני חושבת שעגלה מתקרבת אלינו. “נכון אמר אבא עגלה ריקה מתקרבת“.
שאלתי אותו אבא, עדיין לא רואים את העגלה, איך אתה יכול לדעת שהיא ריקה?
ודאי שאפשר לפי עוצמת הרעש ענה לי אבא .כי ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר.
נקודה למחשבה:
היום אחרי הרבה שנים, כאדם בוגר יותר שאני רואה מישהו:
אני שומעת את קולו של אבי “ככל שעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר“
“יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל-שְׂפָתֶיךָ ” משלי
עֲנָוָה, פירושה לא להתפאר, או לשבח את היכולת והכישרונות שלך, אלא לתת לאחרים לגלות אותם. עֲנָוָה היא תכונה ואפילו דרך חיים שבה אנו מאמינים שכולנו שווים ואין מי שחשוב יותר מאחר.יגאל גור אריה
