אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, והקהל הרחב בעם.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
הודעה לציבור הקוראים: אנחנו החברה לחקר המקרא נתחיל לעלות שיעור שבועי בזום על פרשת השבוע, ב"ה בימי רביעי שעה 8.30 בערב השיעור הראשון יהיה החל מ-ט"ו באלול -תשפ"ד, 18.9.24 לקראת "פרשת כי-תבוא". כניסה חופשית ללא תשלום
מרצה ראשון יכבד אותנו הרב ד"ר יואל בן-נון.
וההמשך יהיה עם מיטב המרצים-מתחלפים, שיסכימו להשתתף ,(יש לכם הצעות למרצים נשמח לקבל, כולל שם ומספר טלפון)
פרטים נוספים נפרסם בהמשך,
הרשמה תחל בימים הקרובים באתר של החברה www.hamikra.org
*********************************************************************
פרשת שופטים, "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" - המבוגר האחראי לקדושת החיים
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 336 ימים.
בבוקרו של השבעה באוקטובר, ביום שמחת תורה בכב' בתשרי, התעוררנו בטלטלה עזה למציאות הזויה- אין מדינה אין משילות. באבחת חרבות ברזל, קרסה לה חומת הביטחון, ההגנה, ההרתעה וההתרעה במדינתנו. מאז ועד היום, אנו דורשים הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור ללא משוא פנים את המנהיגות המדינית והצבאית, שלקו בעיוורון קולסלי, בקיבעון מחשבתי וביוהרה, ושכשלו במשילותם ובתפקידם, כמבוגר אחראי לקדושת החיים.
הזעקה מהדהדת ותובעת – מבוגר אחראי, אייכה ?
הנה משה בפרשתנו, עוסק בפרשת הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה ונושא את נאום - המבוגר האחראי, ומניח את תשתיות היסוד, להתנהלות המנהיגות השלטונית אל מול הערך הנעלה- קדושת החיים.
כך מתארת זאת פרשתנו: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל ...נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ... וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה ".( דברים, כא',א'-ט').
באירוע הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה – התמוטטה תשתית הביטחון, ההגנה, ההרתעה והתרעה של אותה העיר - המחדל גדול.
האם מנהיגי אותה עיר, אשמים במה שקרה בעירם ?
גם אם יימצא בהמשך שהם אינם נושאים באשמה, הרי הם כן נושאים באחריות מרגע התגלות האירוע. במילים אחרות, אפשר לומר שיתכן שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא בטוח שיוגש נגדם כתב אישום, אבל הם כן נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים. עליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .
הנה מאמר מרתק של ינאי ד' לוין ( מקור ראשון, ג' אלול תשע"א) המצטט מתוך מאמרה של הסופרת שולמית הראבן:" אשמה ואחריות", שופך אור על - האחריות של המבוגר האחראי לקדושת החיים, ומציג בהקשר לכך את מחקריו של הפסיכולוג השוויצרי הצרפתי ז'אן פיאז'ה (1896 - 1980). פיאז'ה שעסק בפסיכולוגיה ההתפתחותית ובפסיכולוגיה קוגניטיבית, פיתח את שיטת הניסוי בפסיכולוגיה, הנשענת על הצגת חידות לאנשים ובמיוחד לילדים וניתוח הסיבות לשגיאות בתשובותיהם.
בהקשר לסוגיית האשמה והאחריות, הציג פיאז'ה 2 סיפורים, לילדים בגילאים שונים.
הסיפור הראשון, מספר על ילד שנשאר לבדו בבית וחשק בריבה. הילד מטפס במטבח למדף הגבוה שם מונחת צנצנת הריבה ותוך כדי כך נשמטת הצנצנת מידיו ונשברת .
הסיפור השני ,מספר על ילד שהתבקש על ידי אימו להעביר ערימה של 20 צלחות מחדר לחדר. בדרכו נתקל במכשול, הוא נפל וכל 20 הצלחות נשברו.
פיאז'ה שאל את הילדים בגילאים השונים, מי יותר אשם ומי נושא יותר באחריות, בסיפור הראשון או בסיפור השני? פיאז'ה מצא במחקריו שהילדים הקטנים יותר, נטו למצוא האשם בילד שבסיפור הראשון, ואילו הילדים הגדולים יותר ככל שגדלו להיות מבוגר אחראי, ידעו כבר להבחין בין אשמה לבין אחריות ונטו להטיל האחריות דווקא על האימא בסיפור השני ולא על הילד.
בסיפור השני של פיאז'ה, היה קל מאד לגלגל האשמה על הילד ולא על האימא כמבוגרת אחראית, שטעתה בשיקול הדעת ובהחלטותיה, בהטילה המשימה על הילד. קל מאד לאימא המצופה ממנה לנהוג באופן מניעתי כמבוגרת אחראית, לא להכיר בדיעבד באחריותה ולגלגל האחריות לאחר ולזוטר ממנה בהיררכיה.
אך דומה שפרשת הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה כבר מתחילה מבראשית, שם קבלנו לראשונה שיעור אודות המבוגר האחראי. כולנו התוודענו להתנהגותו של יעקב אבינו באירוע הרמייה של אביו יצחק, בהשיגו את הבכורה בדרכים לא ישרות. כך גם בנו יוסף, נהג ביוהרה והתנשאות אל מול אחיו בסיפור חלומותיו, שהעצימו את הקנאה והשנאה של אחיו בו ושהביאם לרעיון, לרצוח אותו שהומר לבסוף בזריקתו לבור ולאחריו במכירתו לסוחרים המדיינים, שהביאו אותו למצרים וכל התלאות שעבר שם. במשך 20 שנה יעקב האבא מייחל לסימן חיים מבנו יוסף הנעדר – האם הוא חי?.
גם כשהבנים מספרים לאביהם יעקב: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". יעקב עדיין לא מאמין ולוקה בתסמונת כה נוכחת היום – תסמונת הלב השבור. בדיוק כאן, נכנסת לתמונה- העגלה הערופה. יוסף בהיותו משנה למלך במצרים ולאחר שהתוודע לאחיו, שולח עם אחיו עגלות לאביו יעקב בארץ ישראל: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" ( בראשית, מה', כז').
מה המיוחד בעגלות ? מפרש רש"י: "סימן מסר להם(יוסף) במה היה עוסק כשפירש ממנו(מיום העדרו מאבא יעקב) בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר - וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף ולא נאמר אשר שלח פרעה". אכן הלימוד האחרון של יעקב עם בנו יוסף טרם ההיעדרות לעשרים שנה, עסק בפרשת עגלה ערופה, שהיוותה אות וסימן שאכן יוסף חי.
דומה שאין מקרה הוא, שהעגלה הערופה בסיפור הבראשיתי מתכתבת בדיוק עם סוגיית - המבוגר האחראי ומאירה את סוגיית לקיחת האחריות של יעקב להתנהלותו בפרשת הרמייה במכירת הבכורה וכך גם לקיחת האחריות של יוסף בפרשת חלומות היוהרה והעצמת הקנאה והשנאה של האחים. הנה כי כן, יעקב וגם יוסף, שניהם מנהיגים בעם ישראל, מרכינים ראשם וקוראים בהכנעה – אני אחראי.
ובחזרה לנאומו של משה בפרשתנו, המורה לנו מורשה כיצד על המנהיג המבוגר האחראי לפעול, כאשר מידע חריג מונח לפניו. הנה כי כן, עליו להתייחס ברצינות יתירה ובחומרה למידע המגיע אליו. עליו לדרוש ולחקור היטב את המידע החריג: "וְהֻגַּד לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" (דברים, יז' ,ד').
כך משה בנאומו בפרשתנו גם פונה למלך המנהיג שאמור להיות מבוגר אחראי, להשיל את גלימת ההיבריס והיהירות במשילותו:"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים, יז',כ')
משה מכוון בנאומו בפרשתנו, לשופט ולשוטר הפנימי של אותה מנהיגות שאמורה לשמש כמבוגר אחראי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".
כך מסביר זאת השל"ה הקדוש ( על שם ספרו- שני לוחות הברית - הרב ישעיהו הלוי הורוביץ 1558-1630) בפירושו לפרשתנו:"בכאן יש רמז מוסר להא דתנן בספר יצירה, שבעה שערים הם בנפש, שתי עיניים, שתי אזניים, והפה ושני נקבי האף...ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים, כלומר, שישפוט את עצמו תמיד" ( שופטים, דרך חיים א').
כך גם הארתו של הרמח"ל ( רבי משה חיים לוצאטו- 1707-1746 ): " ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר".
זאת קריאתם של השל"ה הקדוש והרמח"ל למנהיגות, שמצופה ממנה לנהוג באחריות מא' ועד ת', בעוז ובענווה – השילו מעצמכם את גלימת ההיבריס והיוהרה, התייעצו והקשיבו גם לזוטרים שבמדרג השלטוני. קדשו את הספק. אל תהיו כה נחרצים ובטוחים בעצמכם. התנהגו כמבוגר אחראי כשומר שלא ינום ולא ישן, להגנה על קדושת החיים. הציבו בתוככם ובתודעתכם - שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, כדי למנוע אסון.
הנה כי כן, נאום המבוגר האחראי לקדושת החיים של משה בפרשתנו, מתחבר לנבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, ושניהם מתחברים לטלטלה הפוקדת אותנו בימים אלו במדינתנו האחת והיחידה, שעליה חלמנו אלפיים שנה. כך זועק הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ". קריאת ההשכמה למבוגר האחראי לקדושת החיים, היא כדי למנוע את – "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".
בפרוס עלינו חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות, חודש התשובה והפיוס שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו. חודש של חשבון נפש, ושל לקיחת אחריות על כשלים וטעויות. על פי מתווה התשובה שלימד אותנו הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב' הלכה ב' : עזיבת החטא, הכרה בחטא, וידוי וקבלה לעתיד.
הנה נשמעת קריאת התעוררות בחודש אלול המופנית למנהיגות, שאמורה לשמש כמבוגר אחראי- מנהיגים התעוררו! רק בידיכם האחריות לשמירתה ולביצורה של- קדושת החיים.
אבל משה בנאומו בפרשתנו קורא לא רק למנהיגינו, אלא גם לכולנו על דעותינו ,השקפותינו ושייכותינו, לנהוג בתוכנו כמבוגר אחראי, בהדגישו פעמיים – "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף", על מנת שכל צד על גבי הרצף בזירת ההתגוששות, לפחות יגלה אמפתיה ויכיל את הצדק של הצד היריב.
מדוע? כי זאת דרישה קיומית בנאומו של משה, כי רק ביחד ננצח – "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ".
כי אין לנו ארץ אחרת.
דומה שגם הנביא ישעיהו בהפטרתנו, כאילו נוכח בימינו אלו בהוויית חיינו וקורא למנהיגות, מימין ומשמאל, אנא גלו אמפתיה זה לצד זה - "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" .
מדוע פעמיים אָנֹכִי?
כי במילה מְנַחֶמְכֶם, יש ביטוי של אמפתיה. מצופה ממנהיגות של כל צד שתאמר לשנייה - אָנֹכִי ותגלה סוג של אמפתיה ליריבתה. אבל זה יקרה כדברי הנביא ישעיהו, רק ביצירת מרחב הידברות משותף, שמנהיגות הצדדים היריבים רואה עין בעין עם כל הקושי, את האיום והסכנה המרחפים על המפעל הציוני והבית הלאומי, כדברי הנביא - " כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ".
כך נביא הנחמה ישעיהו, מותיר אותנו בסיום ההפטרה, בקורטוב של אופטימיות, אתגר ותקווה: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה".
כולנו מצפים לבשורות טובות.
רק באמונה, בתקווה וביחד - ננצח -שבת שלום וחודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת שופטים - תשפ"ד-"חלק ונחלה"
מנהיגות מחוברת ומחברת בעת ההיא ובעידן המודרני
מייקל אייזנברג
פרשת השבוע פרשת שופטים דנה במספר גופים ציבוריים כמו מערכת המשפט ומערכת השלטון. ביחס למלך נאמר בין השאר:
…וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. (דברים יז, יז - כ)
לפי רבנו נסים בדרשותיו, המלך לא אחראי על החוק, אלא על הסדר הציבורי ועל כל הדברים שאינם בחוק - הנהגה של חברה מתוקנת. החוק עלול לפלג ואילו תפקיד ההנהגה הפוליטית לחבר בין מעמדות וגם בין שבטים. לשם כך מדגישה התורה: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" - חוקי התורה והקוד האתי חלים בשווה על המלך, ההנהגה הפוליטית, ועל העם.
למרות שנאמר שאסור למלך להרבות כסף וזהב פסק הרמב"ם שהוא מצווה להרבות את עושרו של הציבור: "וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו ואין אסור אלא להרבות לעצמו" (הלכות מלכים ג, ד). זה בעצם תפקידם של האוחזים בהגה השילטון - לא לדאוג לעצמם או למקורבים, אלא לכלל הציבור.
מכאן ממשיכה הפרשה למימון המערכת הדתית ולזכויותיהם של הכוהנים והלויים המשרתים במקדש. אלא שבדומה להטלת המגבלות על עושרו של המלך, התורה בוחרת לשלול משבט לוי את הזכות לקבל נחלה בארץ, נוכח תפקידם:
לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. (דברים יח, א - ב)
אם בודקים לאורך התנ"ך כולו מתברר שהלוויים עסקו במגוון תפקידים ציבוריים כמו גביית מיסים, אחריות על האוצר, ניהול חשבונות (סופרים), שיטור ומשפט, שמירה על המלך, פיקוח על חוק שעות עבודה ומנוחה ואחריות על מיזמי בינוי. נוכח עשייתם הציבורית הרחבה הם קיבלו פטור מהשירות הצבאי, כפי שפסק הרמב"ם: "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם, שנאמר: "ברך ה' חילו" והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: "אני חלקך ונחלתך". (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל, פרק יג, הלכה יב).
אולם, לפי ר' עקיבא במלחמת מדיין הלוויים כן השתתפו:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. (במדבר לא, ג - ו)
במדרש (ספרי במדבר לא, ד) דייק ר' עקיבא שיש כפילות מיותרת לכאורה בפסוקים שנועדה להדגשה מיוחדת: "אלף למטה אלף למטה" - מה תלמוד לומר "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא"? להביא את שבטו של לוי".
למה צירפו למלחמה זו את שבט לוי באופן מיוחד? בדבר תורה לפרשת פנחס, תחת הכותרת 'האופורטוניזם המדייני', הרחבתי שהמלחמה כנגד מדיין היתה כנגד גישתם הנוודית, או יותר נכון מתודה של חוסר מחוייבות, שהובילה את המדיינים ליישום אסטרטגיית הישרדות דרך ביטול הזהות הלאומית שלהם. היות שהמלחמה כנגד המדיינים לא היתה מלחמה על שטחים וריבונות, אלא כנגד רעיון, היה חשוב ששבט לוי, שדומה במשהו למדיינים כי הוא לא עתיד לקבל נחלה בארץ, יקח חלק בהתנגדות האקטיבית לאתוס האופורטוניסטי של מדיין.
היות ששבט לוי לא נכלל במפקד בני ישראל שתואר בפרשת פנחס, היינו עלולים לחשוב שהקדשתו לשירות הציבורי מעידה על ניתוקו משאר השבטים - צבאית והתיישבותית. אבל, גם אם בשונה משאר השבטים שקיבלו חלקים בארץ הלוויים קיבלו רק ערים לשבת בהן, במספר מקומות נראה שערי הלויים היא נחלתם. כלומר, הם בעצם לא קיבלו טריטוריה מוגדרת באזור מסויים כמו השבטים האחרים, אבל כן קיבלו 'נחלה מבוזרת' בתוך כל השבטים האחרים. השתתפותם של הלויים במלחמה כנגד מדיין נועדה להדגיש שבשונה מהתלישות המדיינית, הנחלה המבוזרת מביעה בדיוק את התודעה ההפוכה: שבט לוי התיישב בערים בקרב כל השבטים כי הוא חייב להיות מחובר לעשייה הכללית של כל שאר העם, לתת שירות בנושאים שונים, ולא להרגיש מנותק או משוחרר מאחריות להצלחת העשייה היומיומית של העם.
כפי שהסברתי בספרי חלב דבש ואי-ודאות, זה שונה מאוד מהמודל המצרי שדווקא נתן לכהנים אחוזות ומימון קבוע, מה שהחריג אותם, וכנראה אף ניתק אותם, משאר האוכלוסיה שעברה לערים. במודל של התורה, דווקא הלויים, הפקידים, שהם גם אנשי החינוך והרוח שתפקידם ללמד ולחנך לערכי התורה, ישבו בערים. לערים מתנקזת כל הפעילות הכלכלית של האזורים הכפריים שמסביבן, ולכן חשוב היה שהלויים יתיישבו במרכזי ההשפעה ומתוכם יקדמו את הפעילות הציבורית.
רובד נוסף של הדרישה לחיבור שבין הלויים לשאר העם ניתן למצוא בהלכה מפתיעה ברמב"ם. למרות שלאור דברי הפסוק הרמב"ם פסק:
כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל חלק בביזה ונחלה בארץ… (הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה י)
בהלכה הבאה חידש הרמב"ם מדעתו הרחבה:
יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב… אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל.
אם כן, למרות שהלוויים הוקדשו לתפקידי חינוך ודת, עם הרחבת המדינה והכלכלה, הם נהיים שותפים לכל דבר ועניין בעשייה הלאומית-כלכלית. כלומר, בשונה מהנטייה המיידית להגדיל את השירות הציבורי כפונקציה של הצמיחה, לפי הרמב"ם התורה מעוניינת שברבות הימים אנשי התורה יקחו חלק פעיל גם בתחומים מעשיים ריאליים. כשההנהגה פועלת להרחבת התשתית הכלכלית של המדינה, והכלכלה פורצת מעבר לגבולות המדינה, הציפיה היא שהלוויים לא יתקבעו בכסאות שלהם אלא יקחו חלק בשינוי, ברוח התקופה. רק כך הם ישארו עדכניים ורלוונטיים.
אפילו סביר בעיני שרק מי שמוסר את נפשו על הארץ לוקח בה חלק ונחלה - התיישבותית וכלכלית. כלומר, שקיימת תלות בין הפטור מהצבא לבין העובדה שמי שלא נלחם לא זכאי לנחלה משלו בארץ. ולכן, בדומה למלחמת מדיין שנערכה בחוץ לארץ, במלחמה להרחבת גבול ישראל הלוויים כן נדרשים להצטרף לצבא, במקביל לזכותם לקבל נחלות במסגרת כיבושים אלו. הנהגת המדינה, המנהיגים המקומיים, המורים ואנשי השירות הציבורי צריכים להדגים במעשיהם את חשיבות החיבור והלכידות. זה אומר להיות מעורים בכל השבטים, לחיות ביחד עם שאר האוכלוסייה ולשרת כתף אל כתף וגם מקרבת מקום.
אחד הדברים שמדירים שינה מעיני הוא בניית ערים ושכונות על בסיס שבטי. זה כולל שכונות שמיועדות לאנשי צבא, למגזר החרדי, או לאנשים ממעמד סוציו-אקונומי מסויים. אנשים צריכים לגור ביחד כמו שהתורה כותבת על הלויים. החברה הישראלית זקוקה לריבוי האינטראקציות בין כל השכבות, וכמובן, כשאנו נלחמים ברעיון, כולם צריכים להתאחד ולהלחם ביחד כנגדו.
מדינות קמות ונופלות על אתוס, על הרוח המפעמת בעם. התורה הבינה שמי שגר ביחד, נלחם ביחד, ושותף מלא להצלחה הכלכלית, או חלילה לדעיכה, בסוף גם נשאר ביחד.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com -מייקל איזנברג.
&
פרשת שופטים - תשפ"ד-דובי פריצקי -קק"ל
פרשה זו הינה פרשה ממלכתית העוסקת בהרחבה בסוגיות הלאומיות ובמוסדות השלטון. כגון משפט, משטרה, צבא ומלוכה. התורה מכוונת שאין להפריד בין העניין הדתי(ההלכה) והעניין הלאומי, שניהם מקשה אחת והלכות מדינה. וחשוב לראות איך חכמים ידעו לשנות את ההלכה על פי מצב החברה. למשל מצוות "עגלה ערופה" (נרצח אדם ולא נודע מי הכהו") זקני העיר הקרובה למקום הרצח (מנהיגים) מחויבים לקיים טקס ולבטא בפיהם "ידינו לא שפכו את הדם הזה וענינו לא ראו "ואף על פי כן אנחנו כחברה אשמים וצריכים לבצע תיקון חברתי. לימים חז"ל ביטלו את המצווה מפני " שרבו המרצחים בטלה עגלה ערופה" כלומר חברה מקולקלת שרצח לא היה דבר חריג. דוגמא נוספת דין סוטה אישה הנחשדת ע"י בעלה בבגידה עמדה במבחן "מים מרים" בלשכת הגזית בה ביטנה נופלת בנס אלוקי. גם "משרבו המנאפים בטלו המים המרים". משה מכוון לחברה בריאה הוא קורה לתיקון בכל דור ודור של החברה והמדינה. דרישות התורה מכוונות לחברה בריאה ויציבה. אבל כל זה תלוי בנו . שבת שלום מירושלים️-דובי פריצקי.
