אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.............................................................................
ההקלטה של כל ההרצאות ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
פרשת צו," וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן", הַחְזָקַת שִגְרָה למניעת אסון
----------------------------------------------------------
לעילוי נשמתו הטהורה והזכה של גיסי היקר והאהוב דוד מאיר ז"ל, לשלושים לפטירתו
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"(דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 175 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס, השבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
האסון שפקד אותנו בשבת שמחת תורה ב 7.10, חשף לנגד עינינו תמונת ליקוי מאורות ועיוורון קולוסאלי, שהפתיע אותנו באבחת חרבות ברזל. אנו יודעים להתעשת,לקום מהר מיְוֵן מְצוּלָה, ולהפגין עוצמה צבאית של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. אבל חולשתנו היא ביכולתנו הנמוכה להחזיק שגרה, של כוננות ובטיחות בחיי היום יום, על מנת למנוע אסון.
התמכרנו לקונספציה שגויה, של פרשנות מוטעית של הכוונות והיכולות של אויבינו הנתעבים, קונספציה שהנחילה לנו, קיבעון מחשבתי, יהירות וביטחון מופרז, שגרמו לנו, לזלזל בהחזקת השגרה הביטחונית, שהיא כה נדרשת למניעת אסון. פשוט, הפקרנו את אחריותנו ונרדמנו בשגרה, מבלי יכולת להחזיקה כראוי.
הנה תלמד אותנו פרשתנו, את פישרה ומשמעותה של הַחְזָקַת שִגְרָה, מאירוע תרומת הדשן:״ וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא, ו׳, א-ו ).
הנה לפנינו מופע של שִגְרָה, של התעסקות הכוהן בבית המקדש, בהרמת הדשן (האפר) על גבי המזבח בבגדים יפים, ולמחרת בפעולתו להוצאת הדשן (האפר) כשהוא מחליף את בגדיו בבגדים אחרים. האם לכל הפרוט הזה, סוג של טיפול שגרתי ואפור בפינוי אשפה, יש איזה מסר של פשר ומשמעות ?
ר' שמשון רפאל הירש( 1808-1888) מתבונן בפעולת הכוהן ובהחלפת בגדיו בתרומת הדשן, בהתבוננות מעמיקה שיש בה מסר לחיים, וכך הוא מפרש:״כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן כרמיזה לעבודת היום הקודם...כך לעומתה, הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש, גם התחייבותנו מתחדשת...תהי נא מידי יום ויום חובתנו, לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר, אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום, מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה״.
דומה שמצוות תרומת הדשן שבה עוסק הכוהן, ביום האחד ולמחרתו, תוך כדי שהוא לא עושה זאת באותם בגדים, באה ללמדנו תובנה חשובה לחיינו – כיצד מחזיקים שִׁגְרָה יום יומית. עצם החלפת הבגדים בסוג עבודה של פינוי הדשן, הופך את הפעולה השגרתית- להרמת הדשן, לסוג של אירוע מיוחד, מרגש ומתחדש במרחב חיי השגרה.
המילהשִׁגְרָה שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ', ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים).מאד מתכתב עם הדשן שאף הוא סוג של פסולת.
כך הפכה המילה שִׁגְרָה, למקבילה למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine(הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route(דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.
כיצד ניתן להחזיק שִגְרָה? כיצד ניתן ליצור בשגרת חיינו האפורה, ממד של התחדשות, התרגשות, שמחה וברק בעיניים, גם אם אנו עוסקים, יום יום, בפעילות שגרתית לכאורה משעממת, באותו עיסוק ובאופן דומה. שכן, העיסוק באותה עבודה ובאותו סדר פעולות דומים, עלולים חלילה לגרום לנו סוג של שעמום ופיהוק - "די, שוב אותו דבר". אנו לא פעם מכריזים: ״תחי השגרה״. אבל האתגר הניצב לפנינו הוא, כיצד להחזיק שגרה באופן אפקטיבי, כיצד להפוך את שגרת חיינו, למתחדשת ומרגשת. עלינו לעבוד על עצמנו, להתחדש כל יום מחדש, ולעשות את הדברים מידי יום, עם סוג של ברק בעיניים, גם אם העיסוק הוא מעולם תוכן דומה,more of the same. עלינו לעשותו ,לא "כמצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך התבוננות וחיפוש יום יומי של פשר ומשמעות חדשים לשגרת חיינו. עלינו לבחון את עצמנו מחדש, מידי יום. עלינו להתבונן בשגרת חיינו ולעשות לעצמנו מעין תחכים אישי, בכל יום מחדש, תוך כדי כך שאיננו קופאים על שמרינו, כיצד להעניק לשגרת חיינו - טעם חדש. דומה לאותו תבלין חדש, שעושה את כל ההבדל, שאותו אנו מוסיפים לאותו מאכל שגרתי קבוע.אז נכון כששואלים אותנו: ״מה נשמע?״ ואנו, לא אחת עונים:״ברוך ד', אין חדש״ וזה מקנה לנו תחושה של יציבות ,שלווה ותודה לקב״ה. אבל גם אם לא קורים דברים חדשים במרחב השגרה, news good newsno,עלינו לפעול בתוכנו, בהסתכלות הפנימית, לחוש בתוכנו את המשמעות, ההתחדשות וההתרגשות, וגם לעשות את פעולותינו הדומות, היום יומיות, בחידוש ובשינוי, כמו אותו תוסף תבלין לאוכל.
אבל כאן נוסף ממד חדש שהוא כה אקטואלי לאסון שפקד אותנו ב7.10, והוא –האחריות האנושית המתחייבת בהחזקת השגרה, בפרט כשמדובר בביצוע פעולות שגרתיות יומיות 7/24 ,של כוננות, בקרה, ערנות, ויד על הדופק למניעת אסון.
אז כיצד ניתן לחוש התחדשות, התרגשות ומשמעות בהחזקת שגרה, שנתפסת לכאורה כמשעממת, אפורה ויבשה? כיצד נחוש את תחושת החלפת הבגדים כמו הכוהן בפינוי הדשן, גם בעיסוקים שגרתיים בחיינו, מסוג תרומת הדשן?
העיתונאי האמריקאי מייסון קארי (Currey), מסייע לנו בשגרת חיינו בספר שהוציא בשנת 2013- "Daily Ritual: How Artists Work" - "פולחנים של יומיום: איך גדולי המוחות מפנים זמן, מוצאים השראה ויושבים לעבוד", איך אפשר ללמוד על הרגלי החיים בשגרה של משכימי הקום - כמו על מחבר רבי המכר ג'ון גרישם, שקם בחמש בבוקר, או על כלת פרס נובל לספרות טוני מוריסון, שמקפידה לכתוב בכל יום, עוד לפני עלות השחר. בטהובן שקם בכל יום עם שחר והכין לעצמו קפה. בהכנת כל כוס קפה,הוא ספר 60 פולי קפה תוך כדי מילוים בכוס. ואז היה מתיישב אצל שולחנו ומחבר מוזיקה עד שתיים או שלוש אחה"צ. אחר כך היה יוצא להליכה ארוכה ואיתו עיפרון וכמה גיליונות תווים, כדי להעלות על הכתב כל רעיון שיעלה במוחו בדרך. מידי ערב אחרי הארוחה היה שותה בירה מעשן מקטרת ועולה על יצועו לא יאוחר מעשר. כך גם עמנואל קנט הפילוסוף, שהיה קם, שותה קפה, כותב מרצה אוכל, יוצא להליכה וכל דבר בזמנו ובמועדו. כאשר שכניו ראו אותו יוצא מביתו במעילו האפור ובמקל ההליכה, ידעו שהשעה שלוש וחצי בדיוק.
הרב פרופ' זקס( 1948-2020 ) במאמרו:"השראה והשקעה" לפרשת תצווה ( מעניינת הקבלת המילה תצווה למילה צו בפרשתנו) כותב:"שהאנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרת יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה. גאונות היא אחוז אחד השראה ו 99 אחוז השקעה. האנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות ובין אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרות יומיום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה".
ישנו מדרש ידוע המובא במבוא לפירוש הכותב על "עין יעקב", קובץ קטעי האגדתא בתלמוד הבבלי, שם מתנהל דיון של תנאים, מהם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה". בן עזאי בוחר בפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר בפסוק:"ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט'). בן פזי בוחר את הפסוק: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות, כט',לט),אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות - שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם שגרת היום יום. ואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי. הנה לנו דוגמא נוספת לפשר והמשמעות של עבודת הקורבנות ולהחזקת השגרה, בדרך של התמדה, עקביות ומשמעת, ללא פשרות.
הנה ביטוי נוסף להחזקת השגרה ומשמעותה בכוח התמדתה, בדבריו של רבי עקיבא:" מים שחקו סלע"(אבות דרבי נתן, א', ו') ובאמרתו של וינסטון צ'רצ'יל ( 1874-1965):" אין הטיפה חוצבת בכוח עוצמתה, אלא, בכוח התמדתה"
הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום: שחרית, מנחה וערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בעבודה ובבית"
בחיי עבודתנו אנו נתונים לא אחת לשגרה של יום יום. אנו יכולים להיות מאושרים ושמחים, אם נעצים את התחדשותנו במתן משמעות של ממש, לעשייתנו. החיים האמיתיים הם בשגרת יומנו.
הכהן העוסק בעבודת השגרה של תרומת הדשן, הנושא תפילה שלא יכשל בעבודתו, אך גם תפילה להתחדשות בהחזקת השגרה, מתחברת לשירה של לאה גולדברג( 1911-1970 ):"תפילה": "למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל".כך גם מתחברת לשירו של יגאל בשן ( 1950-2018) - תחי השִׁגְרָה (2014):"לחבק את השגרה כשהיא באה/ לחבק אותה חזק / לא לתת לה לעזוב/ יש בקול שלה גוונים כמו בגיטרה/ כל אקורד שבא איתה עושה לנו רק טוב .לחיי אותה שיגרה שמתנגנת/ לחיי אותם שירים שעדיין נכתבים/ לחיי אותה שיגרה שממכרת/ לחיי הרגעים שמתפייסים עם החיים".
הנה נבואתו של הנביא יחזקאל בהפטרת השבת פרשת פרה, מהדהדת בקול גדול, בלקח שעלינו ללמוד, ולהטמיע, בהחזקת השגרה והכוננות למניעת אסון עתידי, אם חפצי חיים אנחנו:"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם". עלינו לקחת את גורלנו בידינו ובעזרת ד' נזכה לרוח הנחמה של הנביא, למיטוט אויבינו, להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולחזרתם של המפונים לבתיהם:" וְהוֹשַׁבְתִּי, אֶת-הֶעָרִים, וְנִבְנוּ, הֶחֳרָבוֹת.וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה, תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה, לְעֵינֵי כָּל-עוֹבֵר. וְאָמְרוּ, הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה, הָיְתָה, כְּגַן-עֵדֶן; וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת, בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי ד' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה: אֲנִי ד', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" .
ביחד ננצח – עם ישראל חי
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון
פרשת צו — להאיר את העור - מי הם משרתי הציבור שפטורים ממלחמה וזכאים להוקרה ומימון?
פרשת השבוע פרשת צו, עוסקת בדיני הקורבנות מנקודת המבט של הכוהנים העוסקים במלאכה. כלומר, אם פרשת ויקרא שקראנו בשבוע שעבר, עסקה במביאי הקורבנות, פרשת השבוע פרשת צו משלימה את התמונה מהצד של הכוהנים שבפועל מקריבים ומשרתים את המקריבים במקדש. כמו תמיד, כאשר הדברים מוצגים משתי זויות שונות, מתגלים פערים הזוקקים תיווך ופרשנות, וכך גם בפרשתינו בנוגע לקורבן העולה.
כפי שכתבתי בשבוע שעבר, הפירוש המקובל לשם "עולה", נגזר מהדין הייחודי לפיו בשר העולה עולה כליל ונשרף באש על המזבח:
וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'. (ויקרא א, ז - ט)
הנדבה המושלמת, המבטאת את השאיפה והרצון להתקרב לה' בכל הכוח, מבוטאת באמצעות קורבן שעולה כליל על המזבח. עם זאת, בפרשת השבוע פרשת צו, כחלק מהרצף שהכוהנים אוכלים משאר הקורבנות, התורה מציינת הלכה מפתיעה:
וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. (ויקרא ז, ח)
היות שהאמירה: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" משרה תחושה שהעולה מוקרבת כליל, ועולת העוף אכן מוקרבת עם העור, מדוע הוחרג עור הבהמה? ראוי לשים לב שעור העולה לא נאכל, והוא אפילו איננו קדוש. עור העולה עומד לשימוש החולין של הכהן, שיכול לסחור בו, והוא הוחרג דווקא במקום שהיה יכול בקלות להישרף עם כל שאר חלקי העולה.
יתכן שהמאבק על עורות הקורבנות, ושוויים הרב, המתואר בתוספתא במנחות (פרק יג) עשוי לגלות טפח בנוגע לסיבת העברתם לכהנים:
בראשונה היו מכניסין עורות קדשים ללשכת בית הפרווה והיו מחלקין אותו בערבית לכל בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע... עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו לא היו ימים מועטין עד שחיפו כהנים פני כל האולם בטבלאות של זהב מאה על מאה ועל עובי דינר זהב.
מסתבר, שהנוהג בתקופת בית המקדש השני היה לצבור את כל העורות במשך כל היום ולחלק אותם בין כל הכוהנים שעבדו באותו יום. אלא שכוהנים כוחניים-מאפיונרים השתלטו על העסק והיו מנכסים את העורות לעצמם. כשהמצב המביש והבלתי אפשרי המשיך והמשיך, הוקדשו כל העורות לבעלות בית המקדש. ההקדשה חסמה את הכוהנים החזקים כך שכבר לא היו יכולים להשתמש בעורות הקורבנות לצרכים הפרטיים שלהם.
התיאור, שמהכסף שהצטבר מעורות הקורבנות, ציפו את קירות בית המקדש בלוחות זהב עבים, הוא דרמטי. פעילות הקורבנות היתה פעילות ערה מאוד בתקופת בית המקדש השני. אלא, שאת מתנות הכהונה שכללו את בשר הקורבנות ועוד, אפשר היה לאכול בזמן מוגבל - הלכתית, או מציאותית בעידן ללא קירור ושימור. כלומר, המתנות שקיבלו הכוהנים נועדו לצריכה שוטפת, ובחלקן הגדול הוגדרו כ'קודש' המוגבל לאכילת הכוהנים עצמם או בני ביתם בלבד, ללא אפשרות לסחור במה שקיבלו. לעומת זאת, עורות הקרבנות נחשבו כ'חולין' - טובין שניתנו לשימושו של הכוהן, שהוא יכול למכור לאחרים. גם עמידותו של העור, בניגוד לבשר או פירות, עשויה היתה להפוך אותו מהכנסה או תמיכה, לנכס. זה מה שמשתקף להבנתי בתיאור הפנטסטי שמכספי עורות הקודשים ציפו את בית המקדש בלוחות זהב - נכס עמיד בעל שווי רב.
לדעתי, בהעברת עורות הקורבנות לכוהנים התורה התכוונה להאיר את השילוב שבין תפקידי הכוהנים. משה, בברכותיו לשבט לוי, חיבר את עבודת הכוהנים בני השבט, עם תפקיד נוסף:
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ (דברים לג, י)
לפי סדר הדברים שבפי משה, התפקיד השני של בני שבט לוי הוא לדאוג להעלאת ריח ניחוח והקרבת קורבנות, (תוך התייחסות דווקא לעולה שמוקרבת כליל). התפקיד הראשון של הכוהנים והלוויים הוא ללמד את משפטי ה' לעם ישראל. בתקופת בית המקדש השני, הכוהנים עבדו שבועיים בשנה במקדש. כל שאר הזמן היה עליהם לפעול בכל ישראל, לחנך את העם ולהשפיע רוחנית וערכית. כפי שכתבתי בספרי חלב, דבש ואי-וודאות זו הסיבה שערי הלויים פזורות בכל ישראל, כאשר כל שבט ושבט הקצה להם בממוצע ארבע ערים בתוך נחלתו. כלומר, האינטראקציה בין משרתי ה' לבין כלל האזרחים חשובה לא רק בשעה שהם עולים לרגל, אלא לאורך השנה כולה. אדרבה, מברכותיו של משה נראה שמשימת הנחלת התורה היא היא הראשונה במעלה. לכן, עורות הקודשים הם חולין, כדי שהכוהנים יוכלו לקחת אותם איתם לעריהם, לכתוב עליהם ספרי תורה, מהם ילמדו את כולם. אכן מדובר בנכס, אבל בנכס לאומי המשרת את הכלל. כך מחברים את החוויה הבית מקדשית המרוממת של ההתקרבות לה', ואפילו את ההתמסרות הטוטאלית שמבטא קורבן העולה, לחיי השגרה הקבועים, בכל גבול ישראל ועם כלל האוכלוסייה.
כיום, במדינת ישראל יש לומדי תורה רבים, אולי יותר מאי פעם בהיסטוריה היהודית לדורותיה. עם זאת, אנו מרגישים תחושת החמצה כשהם אינם מעורבים בדעת ובמעשה עם כלל הציבור. לצערי, בהסתגרותם, התורה בה הם אוחזים, לא משפיעה על המדינה. לפחות לא במידה משמעותית וניכרת לעין. אדרבה, לא פעם במקום לזכות במימון פעילותם מתוך הכרה והוקרה, כפי שהיה אמור להיות לפי המודל של התורה, עסקנים מגזריים דורשים ולוקחים בכוח זרועם הפוליטית, תוך התעלמות מהמתרחש בארץ ומצרכי הכלל בעת הזו.
ואכן, הרמב"ם פסק בהלכות שמיטה ויובל (יג, יב) שתפקידו הציבורי של שבט לוי בהנכחת התורה בקרב העם פוטר אותו ממלחמה, ולא לימוד התורה לכשעצמו:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: "ברך ה' חילו", והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: "אני חלקך ונחלתך".
בהתאם למודל-ההוקרה של התורה, הרמב"ם לא רק הזהיר בסוף דבריו מניצול התפקיד הציבורי לדרישת מימון. בהלכות תשובה (ג, יא) הרמב"ם הזהיר באופן חמור במיוחד מהתבדלות מכל סוג שהוא:
הפורש מדרכי צבור, ואף-על-פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com -מייקל אייזנברג
&
פרשת שבת ״צו״ -תשפ"ד- יגאל גור אריה.
נחשוב טוב יהיה טוב!.
..צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו,א-ב)
אנחנו חיים בעולם של חיבורים. הטכנולוגיות החדשות מבוססות, ברובן המכריע על עקרון רשתי: כולנו ביחד למען מטרה מסוימת, אם זו אפליקציה מבוססת המון כמו וייז, כמו זום, אם זו קבוצת פייסבוק שסובבת סביב רעיון מסוים או קבוצת ווצאפ שנפתחת לשם מטרה מסוימת. ישנם רעיונות כלליים כמו אהבה לבישול, לאמנות, או למוזיקה מסוימת, יש יותר ספציפיים כמו חיפוש דירות, עיצובים גרפיים, מציאת עבודה בקורונה ועוד. יש שכל עניינן הוא לדבר, לשתף, לצחוק על או עם דברים ולייצר שיח ויש כאלה, שמבוססות על מעשים טובים אהבה לזולת, גמילות חסד, התנדבות ועוד. המכנה המשותף לכולם הוא ה"*ביחד*". בלעדיו, לא הייתה מתקיימת קבוצה ולא הייתה מתאפשרת מטרתה.
כלומר, הכוח החזק ביותר בעידן המודרני הוא כוח *הביחד*, שיתוף ושקיפות. ..צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר ״.. הכוונה אין צו אלא ב זרוז, מידי ולדורות. למה לזרז במקום שיש חסרון כיס. מסבירים *כיס מלשון כיסוי* השומר על כל עיבר, לבל יעשה את הבלתי רצוי.
הפה למשל יש לו שפתיים. שבהן הוא יכול לסגור, מתי שהוא רוצה. להימנע מדבורים רעים. האוזן יש לה אליה. אפשר לכופף אותה, בכדי לא לשמוע דברים שאינם הגונים. העין יש לה שמורה ועפעף, כך כל האיברים של האדם המשמשים את חושיו של האדם.
לעומת זו המחשבה אין לה שום ״כיס״ לכסות עליה, היא בת חורין פועלת ומשפיעה כל הזמן, יש לזרז ולשקוד ולשמור על המחשבה, מהרהורים רעים- כאן בא קורבן העולה לכפר על המחשבות הרעות״. זאת תורת העולה היא העולה.״
קרבן אישי כל יום, בא לבלום את רגשות ההתנשאות. טבעם של בני מעמד מכובד להפריז בערך עצמם. החובות שהוטלו עליהם, דוחפות אותם לחלום על זכויות יתר מעבר למגיע להם- הם ״יחידי סגולה״ לשמר את הסגולה הם מחוקקים חוקים המטיבים לעצמם (למשל חוק החסינות)
לכן יש להקריב קרבן אישי כל יום למנוע רגשי עליונות ולהשוות את העם עם הכהן הגדול- מנהיג העם.
כל אחד מאיתנו הוא אחשוורוש, שמתלבט בכל פעם האם להקשיב להמן שבתוכו: לקולות הביקורת העצמית שרוצים לאבד ולשפוט, לקולות האומרים שהפנימיות שלנו מפוזרת ומפורדת, שאינה שווה.
או להקשיב למרדכי ואסתר שבתוכו: לראות את הטוב והערך הפנימי, לתת אמון ולפעול עם טבעת המלך, להרגיש ראויים לכתר, לרכב על סוס מכובד.
שנזכה לבחור יותר ויותר להאמין ולהקשיב לדברי מרדכי ואסתר, אל הטוב ואל האמון שלנו בעצמנו, לראות איזה מיוחדים ומאירים אנחנו, ולתת משלוח מנות של אהבה לעצמנו.
המסר הוא שהגיע הזמן להכיר ולהתיידד עם המראה החיצוני והפנימי שלנו להתמסר לו. שימו לב למילים,: ישנו חופש גדול כשזוכרים שהכול תחפושת, שהכול משחק, ש*הבגד* אינו *בגידה*, שה *מעיל* איננו *מעילה* ו*הלבוש* איננו *בושה*. אלה חלקיה השונים של מערכת תקשורת שדרכה אנחנו פוגשים אחד את השני ואת עצמנו .
אהרון ניחן באהבת אמת . מודל המנהיגות הרצוי בתחום הפוליטי והעסקי *מנהיגות מעצבת*. מנהיגות המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
בימים משוגעים אלו אנו למדים שמנהיגות בחליפות מתבלבלת במסרים, בערכים ובדוגמא האישית- נחשוב חיובי ואחד עם השני באהבה רבה .
שבת שלום! -שבת שלווה וענוגה!! -*יגאל גור אריה*
&
פרשת צו -תשפ"ד- דובי פריצקי- קק"ל
הקרבתם של בעלי חיים היא יסוד קשה לאורח החיים ולמוסר שהיא מתווה.( במיוחד לצמחונים, צער בעלי חיים ועוד )זה התחיל עם הבל שהביא מנחה מן החי והסתיים שקין הרג את הבל, לא מתוך קנאה או שנאה אלה כדי להקריב לאלוקים. שם העצם "קרבן" והפועל "להקריב, באים מהשורש ק"רב כלומר קרבה. בדתות אחרות הדחף שהניע היה מפני זעמם של האלים. ביהדות הדחף הוא האהבה "ואהבת את ה' אלוקיך". אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מכונים להקריב למענו ( בנישואים, למדינה, ועוד) ומוכנים להקריב קורבן. היהדות שרדה למרות הקורבנות הרבים שהיהודים נדרשו להקריב למענה. כאשר אנשים מקריבים למען האידיליים שלהם, האידיליים הללו נשארים חזקים. כך היה וכך גם בימים אלה אנו מקריבים למען המדינה והעם . קרבן הוא המתנה שאנו נותנים למה שאנו אוהבים. בימינו התפילות מחליפות את הקורבנות שחרית מנחה ומוסף מחליפות את קרבן התמיד.שנרבה בתפילה.שבת שלום מאשקלון️. דובי פריצקי
