"מבזקס לשבת"הרב אמיר דדון- מביא הקלטה של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בפרשת ויגש-
"חינוך יהודי הוא הפרמידה שלנו".
*****************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי ח' טבת תשפ"ה -8.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת ויחי תשפ"ה
מרצה: הרב ערן דאום -קהילת שמשוני-מודיעין.
הנושא: (עדיין לא קיבלתי)
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
מרדכי דומב- "יעקב -ישראל"
*******************************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
************************************************************
פרשת ויגש –" וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם " -מקללת עָלַי, לברכת עָלַי
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
ישראל במלחמה – 455 ימים. אנו מתפללים ומייחלים להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ספר בראשית שאנו עומדים לקראת סיומו, רווי באירועים במשפחה, שמאופיינים בתסמונת – קקן – קנאה, קמצנות, נקמנות. הנה תסמונת בראשיתית שנוכחת לראשונה באירוע קקן, של האחים קין והבל:
"וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַד'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע ד', אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו...וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ"( בראשית, ד', ג'-ח').
הנה נוכחותה של תסמונת – קקן באירוע הטרגי. כך מפרש רש"י: "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה- מן הגרוע". קמצנותו של קין בולטת. מכאן אנו עדים, לקנאה – "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" ובסופו של אירוע מתרחשת – הנקמה: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ".
קין לא לוקח כל אחריות על מעשהו: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי". התוצאה בהתרחשותה של קללת קין: "וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ... נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ". המסר הוא- עליך קין ללמד ולהטמיע בכל מקום בעולם את המשמעות וההשלכות המזיקות וההרסניות של תסמונת קקן -קמצנות, קנאה , נקמה.
כך אנו פוגשים את הקנאה השנאה והנקמה , באירוע משפחת יעקב ובניו, בטרגדיה של יוסף ואחיו, לאורך פרשות – תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ ושיאה בפרשתנו.
המילים – אח, אחיאחיו, נוכחות בספר בראשית, אין ספור פעמים. רק בפרשתנו – 21 פעם.
האם הנרטיב במנהרת הזמן - "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", יכול להיות מתועל לשתי משמעויות. האחת, אני יוסף, חרף הקנאה, השנאה והרצון לנקום בי, עושה השתדלות ומבקש לאחות הקרע ביני ובין אַחַי. השנייה, עכשיו אני יוסף, ברום מעמדי משנה למלך מצרים , מבקש את אַחַי – לנקום בהם?
עָלַי יוסף , רובצת האחריות להחליט כיצד לנהוג, לקללת עָלַי - לנקמה באַחַי, או לברכתעָלַי -לסליחה ולפיוס עם אַחַי?
עלינו להעמיק במהותה של המילה המדריכה –עָלַי.
הבה נתחיל באירוע מכירת הבכורה והרמייה בפרשת תולדות: " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח לִי " (בראשית, כז',ו'-יג').
הרב אשר זליג וייס (מייסד וראש בית המדרש "דרכי תורה" ואב בית דין "דרכי הוראה"). מביא בספרו- "מנחת אשר" על המועדים, את דברי הגאון מווילנא ( הגר"א 1720-1797)- ,עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" -המילה המדריכה היא- עָלַי. רבקה ביקשה לומר ליעקב, כי היא צופה שיבואו עליו שלוש צרות כאותיות המילה- עָלַי –צרת עשיו, צרת לבן, וצרת יוסף.
הנה כי כן, נוכחת האות – ע, בצרת עשיו באירוע מכירת הבכורה והרמייה. אך יותר מזה אנו למדים אודות לקיחת אחריות על ידי – רבקה : "וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". כן , אני אחראית.
הקנאה, השנאה והאיבה שנוצרו במעשה רמיית הבכורה והברכה שניתנה ליעקב, מובילה לענישתו של יעקב בקללת – עָלַי.
כך מתגלגלת לה האות ל בקללת עָלַי, הנוכחת בצרת לבן באירוע גלותו של יעקב בחרן בבית לבן בפרשת ויצא:" וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן...זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ ... הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים " (בראשית, לא', לו'-מא').
דומה שאת מסע התיקון של יעקב ממעשה הרמייה לאחיו עשו במכירת הבכורה, הוא עושה 20 שנה בבית לבן. יעקב לוקח אחריות על פרשת הרמייה עם אחיו עשו.
עתה נותרה רק האות י מהמילה- עָלַי.
הנה הגענו לגלגולה של האות י בקללת עָלַי , ונוכחותה בצרת יוסף בפרשת וישב, באירוע החלומות והקנאה של יוסף ואחיו, שהוליד – קנאה, שנאה, נקמה ומחיקתו מתודעתם, בהשלכתו לבור והצגתו לאביהם יעקב בכתונת בד הספוגה בדם: " וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ... וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו... וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר... וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". (בראשית, לז' , ב'-כ' ). הכול יש כאן- קנאה, שנאה ונקמה.
כך האות – י, בקללת עָלַי, מתגלגלת לה ונוכחת גם בפרשת מקץ במפגשו הטעון של יעקב עם בניו שחזרו ממצרים בפקודת יוסף המשנה למלך, להביא עמם בחזרה את בנימין האח הקטן: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה... וַיֹּאמֶר, לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה "(בראשית, מב',לו'-לח').
הנה קללת עָלַי, שוב נוכחת, אבל הפעם במעמד המפגש הדרמטי והמטלטל בין האחים לאביהם יעקב, כשחזרו מפגישתם עם יוסף, שלא הכירוהו ודרישתו מהם. כך יעקב אבינו לוקח אחריות על השתלשלות – קללת עָלַי באומרו לבניו - עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. יעקב למד מאימו רבקה, מהי לקיחת אחריות ומאמץ את המשפט של אימו – "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". אבל יש גם בדברי יעקב לבניו, מסר ישיר להם – קחו גם אתם אחריות ותאמרו: "עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". דהיינו, כולנו - כֻלָּנָה, אחראים לצרת יוסף.
אך גלגולה של קללת עָלַי לא הסתיים. היא מתגלגלת, מועצמת ונוכחת בפרשתנו, בהתוועדותו של יוסף לאחיו במצרים. יוסף הצדיק הוא מגדלור של השראה ולמידה, של לקיחת אחריות, היודע לסלוח לאחיו ולהתפייס עמם.
לא קל לשכוח את משקעי העבר ובמיוחד אם חווינו חוויות קשות שגרמו לנו אחרים. כיצורי אנוש קשה מאד לשכוח או למחוק מתודעתנו תמונות ומשקעי עבר טראומטיים ולא נעימים שמישהו אחר גרם לנו. לא רק שקשה לשכוח, אלא היצר האנושי אף מנחה אותנו בפנימיותנו – לא לסלוח לאחר שפגע בנו ועשה לנו משהו רע. אנו אף אפופים בקרבנו ביצר של נקמה וברצון להעניש ולפגוע במי שפגע בנו. רק מחכים להזדמנות מתאימה לנקום. הנה כי כן, ליוסף היו את כל הסיבות שבעולם לבוא חשבון עם אחיו, שהשליכו אותו לבור וקיוו למותו. הרי במעמדו הנוכחי כמשנה למלך מצרים, הייתה לו ההזדמנות האולטימטיבית לנקום בהם ולהענישם .
אך פרשתנו מלמדתנו, שאפשר גם אחרת, שתהליך של סליחה ופיוס בין אחים, דורש התנסות בתהליך נפשי פסיכולוגי של – אקונה מטטא, כמו בסיפור - מלך האריות, של מחיקת משקעי העבר, של סליחה והבניה מחודשת עתידית, של מערכת היחסים, בין אחים מסוכסכים ושונאים.
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020) בפרשנות לפרשתנו, מתאר את המפגש שבין יוסף לאֶחָיו, כהולדת הסליחה בעולם: " יש רגעים המשנים את העולם. כמו הרגע שיוסף גילה לאחיו את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית, מה', ד'). זהו הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח לזולתו...הסליחה שוברת את הבלתי הפיכות של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב. האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עברנו".
אך כיצד עושים זאת בפועל? מהי הפרקטיקה? לא תמיד זה אנושי וקל לסלוח, נוכח משקעי העבר?
עולמנו המודרני פיתח מודל וטכניקות של תהליכי סליחה, שינוי והתמודדות עם משקעי העבר ומצבי חיים קשים, המביאים לפיוס, לאיחוד, למיזוג, לשלום, ולעַרְבוּת. כן, יש לכך סיכוי, זה לא חסר סיכוי. תאוריית הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותית ,קוראת לזה:"מיסגור מחּדש" . (Reframing) תמונה של צייר עשויה להיראות אחרת כאשר מחּליפים את המסגרת שלה. כך גם התמונה של החיים. העובדות אינן משּתנות, אך משּתנה האופן שבו אנו תופסים אותן.
דומה שיוסף במפגש עם אֶחָיו, בתהליך הסליחה ,המיזוג ,האיחוד וההתחברות לאֶחָיו, משתמש בטכניקה של מסגור מחדש ( Reframing):" כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית, מה', ד'). הכול היה יכול להיראות אחרת. גדלותו של יוסף הייתה בגיוס משאבי הנפש, לקיחת האחריות הכוללת, וויתור על נקמה לאחיו.
יום העשירי בטבת שיחול בשבוע הבא, הוא יום ייחודי ,שבו אנו מציינים את היום שבו החל המצור על ירושלים שהביא לחורבנה ולגלות בבל ורומא. הוא גם יום הקדיש הכללי שבו אנו מתייחדים עם ששת מיליון קדושי השואה. הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו , נושא עמו את לקחי חורבן ירושלים והגלות, אודות השפל המוסרי, שנאת החינם , היריבות והמאבקים בין אחים, שהביאו לעולם של חושך. לדור השואה והתקומה ולדור הגלות והגאולה מוצב אתגר קיומי, במיוחד בימים אלו של מלחמה הנמשכת 455 ימים ושאחינו ואחיותינו נמקים במאפליה, במנהרות החמאס בעזה. צו השעה – להפוך את קללת עָלַי, לברכת עָלַי. להשיב את החטופות והחטופים למשפחותיהם, לאחות הקרעים בין אחים ושבטים בעם. להרבות הקשבה, אחדות, ערבות הדדית, סולידריות, מוסר וישרות בין אחים. זאת קריאתם וזעקתם מן האדמה, של אחינו ואחיותינו הנרצחים והחללים, גיבורי התהילה, מאז אותה שבת שמחת תורה השבעה באוקטובר, אותה קריאה בראשיתית: "ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן הָֽאֲדָמָֽה".
נזכה בעזרת ד' שקללת עָלַי תפנה את מקומה לברכת עָלַי, במקדש של אחווה ושלום, כפי שמשתקפת בהפטרה לפרשתנו: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד עוֹלָם...וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ לִי לְעָם.וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי ד', מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם" ( יחזקאל, לז',כה'-כח').
רק באמונה בתקווה וביחד - ננצח שבת שלום וחודש מבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת ויגש - תפנית בשוק -
מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון-אלפא.
בפרשת השבוע, פרשת ויגש, יוסף חושף את זהותו בפני אחיו ומשכנע אותם לעבור, יחד עם יעקב אביהם, למצרים:
…כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה… מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. (בראשית מה, ה - יא)
למרות שעקרונית יוסף היה יכול להמשיך לשלוח אוכל לאביו ולמשפחתו, הנימוק הכלכלי "פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" מכריע. מדוע? אחי יוסף התפרנסו מרעיית צאן, והרעב, שאמור להמשיך עוד חמש שנים, איים לא רק על חייהם אלא גם על הביזנס ממנו התפרנסו. הם עצמם הסבירו לפרעה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". אם כן, תיאורטית, בעוד חמש שנים יעקב ומשפחתו יכולים לחזור לארץ כנען שהרי רק באו לרילוקיישן מוגבל במצרים. כמו שכולנו יודעים זה לא קרה (ובני ישראל נשארו עוד מאות שנים במצרים). מדוע? לדעתי שני תרחישים אפשריים חוללו תפנית משמעותית בשוק.
בהמשך הפרשה מסופר שבשנות הרעב יוסף מכר לכל המצרים אוכל, וכשנגמר להם הכסף הוא מכר להם אוכל בתמורה לבעלי החיים שהיו ברשותם:
וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד … וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים… וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. (בראשית מז, יג - יז)
כעבור שנה, כל הבהמות היו בבעלותו של פרעה, אולי חוץ מהצאן והבקר של אחי יוסף שזכו לקצבת לחם, שגם גדלה בהתאם למספר הילדים: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (בראשית מז, יב) וכך היו יכולים לשמור על רכושם. אבל, כשהשלטון המרכזי מחזיק ב 99% מהשוק, או קצת יותר, לא ניתן להתחרות בו. במשך הזמן בני יעקב איבדו את המקצוע בו התמחו, ואת מקור פרנסתם. (פרעה שאולי הבין לאן השוק הולך אומנם הציע ליוסף שאחיו יהפכו להיות שרי מקנה על העדרים שלו - "וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" - אבל ההזדמנות לא מומשה כנראה כדי לא להתערות במצרים).
אפשרות אחרת היא שהבהמות לא שרדו את שנות הרעב. אם בארץ כנען לא נותר מרעה, סביר שהמצב במצרים לא היה טוב בהרבה. יוסף, בלחץ החלומות המאיימים שהשיבולים והפרות הדקות בולעות את השמנות, אסף אוכל רב. התקווה היתה שהתוכנית של יוסף תצליח להתגבר על התחזית שלו עצמו לפיה: "וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד". גם את משפחתו הוא כלכל בלחם מדוד לפי הטף, מה שאומר שיתכן שלא היתה פריווילגיה להאכיל את הבהמות. הד לכך נמצא כבר בחלומותיו של פרעה שניתן לזהות הבדל או שניים ביניהם. בסיפור החלום על הפרות הרזות שבולעות את הפרות השמנות, אמר פרעה: "וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת. וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה" (בראשית מא, כ - כא). חיווי זה, הנוגע לתוצאה, לא נאמר על השיבולים השדופות שבלעו את השיבולים המלאות. בנוסף, בתיאור החלום נאמר שהפרות השמנות רועות באחו ואז עולות מהיאור הפרות הרזות: "וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר". כל המפרשים הסבירו ש"אצל הפרות" הכוונה היא לידן, בהתאם לפירושה של המילה "אצל" בכל התנ"ך ולדוגמה: "כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי" (מלכים א כא, ב). אולם אונקלוס, שתרגם לכל אורך התורה את המילה 'אצל' למילה הארמית 'בִּסְטַר', שינה כאן ותרגם את "אצל הפרות" כ"לְקִבְלְהוֹן דְּתוֹרָתָא". כלומר: 'נוכח הפרות' או 'כנגד הפרות'. המפרשים הציעו שהשינוי נובע מכך שהפרות השמנות רועות באחו, ואילו הפרות הרזות מתוארות כנמצאות במקום אחר - על יד היאור. אם כן, בשונה משיבולים שבולעות שיבולים, ייתכן שהתוספת הקטנה בחלום על הפרות מרמזת שהפרות שבאחו לא ישרדו.
כך או כך, בעצם יש פה תהליך קלאסי, של אנשים שרואים תפניות בשוק ומגיבים או לא מגיבים אליהן. התיאור בתורה דומה למה שג'פרי מור תיאר בספרו המכונן "חוצים את התהום" כשלושה סוגים של תגובות: אנשי חזון; הראשונים לקפוץ למים והפרגמטיסטים שמצטרפים למגמה; והמשתרכים מאחור. מי שמזהים את התפנית לפני כולם הם אלו שעשויים להרוויח ממנה, אם ישכילו להתכונן מראש, כמו יוסף. יש אנשים שמצטרפים למגמה, או נגררים איתה, כמו המצרים. הם ראו את ההכנות המסיביות לשנות הרעב בהיקפים שלא נראו כמותם במצרים, וכשהרעב התחיל, הם מתנהלים מול יוסף מתוך הבנת הסיטואציה החדשה. מהר מאוד המצרים נפטרים מהבהמות שקשה, עד בלתי אפשרי, להאכיל, ועוברים לערים לעסוק במסחר ושירותים:
וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. (בראשית מז, יח - כ)
בני ישראל נשארו במשלח ידם, רעיית צאן. לטווח הקצר זה הועיל: ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד״ (בראשית מז, כז). אבל לטווח הארוך שני דברים קרו: האחד, הם לא היו חלק מהממלכה ששלטה באוכל, וכפי שלמדנו על בשרנו, שליטה באוכל, בסיוע ההומניטרי, מבדיל בין מי שיש לו למי שאין לו, ונותן כח. שנית, בסוף זה הפך לבומרנג, כדברי רבי יוסף בכור שור בתחילת ספר שמות, שהחיים הקלים בארץ גושן גרמו לקנאה של המצרים והם כתגובה שיעבדו את ישראל. לעומתם, עם סיום שבע שנות הרעב, וחמש שנים מירידת יעקב ובניו למצרים, המצרים מקבלים מחדש אדמות וזרעים ויוסף משית משטר מס נדיב יחסית של 20% כדי לקדם את הכלכלה שקפאה. לעומתם, אחי יוסף אומנם פרים ורבים במובלעת גושן אבל כנראה איבדו את העדרים שלהם, ובחסות קצבאות הלחם של יוסף, גם לא הרגישו צורך לפתח לעצמם מקצוע אחר. הם התנוונו כלכלית כי גדלו על קצבאות. הם נשארו תקועים במצרים כי הם לא היו יכולים לחזור בידים ריקות לכנען ולהצליח להתפרנס שם.
למעשה הסיטואציה הבעייתית מתוארת במפורש בפרשה הבאה. לאחר שבע עשרה שנים במצרים, כלומר שתים עשרה שנים מתום הרעב, יעקב מת. לאחר מותו, האחים חששו שיוסף יתנקם בהם על העוול הנורא שעשו לו כשמכרו אותו לעבדות, אולם יוסף עונה להם: "אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ, יט - כא). למה יוסף צריך לכלכל אותם ואת משפחותיהם ההולכות וגדלות? למה הם לא מתפרנסים בעצמם? כי הם תקועים עדיין בעבר. הם היו רועי צאן מנעוריהם, והם לא הצליחו להתקדם הלאה. כנראה, פרעה חשב ש"הכל נשאר במשפחה", ומן הסתם אחי יוסף דומים לו והם יזמים דינמיים כמותו. אבל האחים, בניגוד ליוסף שהיה בעל חלומות, היו דווקא מכחישי חלומות. ממילא, בתחילת ספר שמות נאמר: "ותמלא הארץ אותם" והמדרש הרחיב: "שבתי קרקסאות ובתי תיאטראות מלאים מהם". הם לא סתם ביקרו במוקדי התרבות, אלא מילאו אותם. למה? כי הם היו חסרי מעש ומקצוע מכניס. בסיטואציה זו, שיש כל כך הרבה פיות להאכיל, מדינת הרווחה המצרית חיפשה פתרונות כיצד לנצל אותם לתרומה למשק. אז קודם כל הטילו עליהם מיסים, ואחר כך, העבידו אותם בעבודות בניה ועבודות שדה, שיחסית לא צריכים בהם הכשרה תעסוקתית ברמה גבוהה (משל היו עובדים זרים המגיעים ממדינה נכשלת).
בשנתיים האחרונות, עם פריצתה של הבינה המלאכותית הג'נרטיבית לשוק, היא מחוללת תפנית של ממש. חשוב להבין שחברות וגופים רבים בארץ ובעולם השתמשו בבינה המלאכותית עוד הרבה קודם. מה שקורה היום זו תפנית בשוק, וזו תפנית שעתידה להשפיע על חיי כולנו, מקורות הפרנסה שלנו, ואפילו המשאבים והנכסים שברשותינו.
לא מעט אנשים בארץ ובעולם, ואפילו ממשלות, זיהו ומזהים את התפנית, והם משתדלים להיות המובילים בתחום והשולטים בשוק. כפי שאמרתי בועדת הכנסת לפני חצי שנה (18.6.24) המנהיגות הישראלית מתייחסת לאירוע בחובבנות. בעיניי זה קריטי שנטמיע בקירבנו את השינוי המתחולל, ובין השאר, לשם כך פתחנו לפני שבועיים את קהילת אנוש.בינה. ללימוד תורה עם בינה מלאכותית מוזמנים להצטרף: מייקל אייזנברג
https://chat.whatsapp.com/KZlrqLFRDTd6od4s3xObvF
&
פרשת ויגש- תשפ"ה- דובי פריצקי קק"ל
גישתו של יוסף כלפי אחיו הייתה דומה למטפלים הקוגניטיביים כמו ויקטור פרנקל ועוד. להסתכל על מאורעות שלילים מהעבר, בדרך שתגאל אותם מהאשמה ומכאב של העבר שנרגמו לו ולאביו. יוסף מביא אותם לראות את השתלשלות המאורעות בחייו, כדרמה של מהלך היסטורי של השגחה עליונה. היהדות אימצה רעיון זה ואנו לאורך הדורות מהנביאים מפרשים את המאורעות בדרך של תקווה. לימים ויקטור פרנקל ניצול אושוויץ(האדם מחפש משמעות)שאם היה המטפל של יוסף היה אומר לו: תן למזל הביש שלך פירוש חדש, ראה את הצדדים הטובים במצב. יוסף לא רק השתחרר מהכלא הפיזי, הוא חילץ את עצמו מהכלא הרגשי. ללמדנו גם אנו איננו שבווים של המאורעות ,אנחנו המעצבים הפעילים שלהם. אנו לומדים מיוסף כי בידינו להביס את הטרגדיה ,לא כסדרה של מאורעות לא הוגנים שנופלים עלינו, אלה כשרשרת של מהלכים אלוקים, אשר כל אחד מקרב אותנו לעשות את אשר האלוקים שואל מאיתנו.(הרב זקס) שבת שלום מאשקלון.️דובי פריצקי.
&
רעיונות לפרשת "ויגש"-תשפ"ה-יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה של אודי זוהר ז"ל
פרשת בר מצווה של קובי סבן- ברכות
פרשת בר מצווה של חנן נוימן- ברכות
"וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה..."
המפגש המרגש בפרשתנו אינו רק מפגש משפחתי. אלה רגעים שבהם המשפחה הזו מתחילה להפוך לאומה, לכן כל פרט קטן הוא בעל משמעות לדורות. זו לא רק טלנובלה מרתקת שבה אח אחד נמכר, ואז הופך למלך ושוב פוגש את אחיו- אלה רגעי בראשית של עם ישראל. *המסר בסיפור, שבגלל מלחמת אחים יוצאים לגלות* .
בכל שלב בהיסטוריה שלנו, כשרצינו לזרוק זה את זה לבור, כשהיו ביננו שנאה וקנאה, התוצאה הייתה טרגית.
מישהו מאד קרוב פגע בי, הוא מרגיש עם זה מאד רע, הוא ממהר להתנצל מעומק ליבו. אני מרגיש שהפגיעה לא הייתה מקרית, היא מתמשכת. אבל הפוגע מתנצל בכנות. אני בדילמה, האם למחול בקלות, להתפייס, לקוות לעתיד טוב יותר- או לנסות ולחנך את הפוגע. לחנך אותו בזה שאגרום לו להזיע, לא אתרצה בקלות, אקדיר פנים, אמנע מלהיפגש. לאחר שניסיונות הפיוס נדחים, משוכנע הפוגע שאני מונע על-ידי רגשי נקמה קטנוניים, או שאני אפילו סוחט אותו רגשית. אני חש שגם אם אני צודק בסירובי להתפייס מידי: אני מפסיד את ידידותו העתידית, צל בלתי נראה יפריד ביננו. מצד שני לא אסבול יותר מפגיעתו הרעה של ידידי הקרוב. מה עושים ??
בפרשתנו הדילמה הזו יורדת לעומק בלתי רגיל.
מדוע מענה יוסף את אחיו? מדוע אין הוא מתגלה אליהם מידית? האם חפץ הוא בנקמה? האם אין יוסף יודע לסלוח?
לי נדמה כי יוסף לא אדם קר, יוסף מבין ששנאה כזו, אשר טופחה כלפיו והגיע עד לכמעט שפיכות דמים, ובפועל למכירתו ולסילוקו מארצו ומבית אביו-אינה יכולה כך סתם להימחק במחי יד. התנאי לפיוס של ממש מחייב את אחיו לחוות באופן צורב חוויה של חוסר ביטחון וחוסר אונים. חוויה של סכנה ממשית לחייהם. רק חוויה מעין זו יכולה להביאם לתודעה עמוקה של משמעות המעשה שעשו שנים רבות קודם לכן. *רק חוויה מטלטלת עשויה לשנות אותם*!!.(מה אנו יכולים ללמוד על מצבנו???)
יחסי יוסף ואחיו לא חוזרים להיות חמים וזורמים, *אבל לפחות אפשריים ומאוזנים*.
"מלחמת אחים" – תמיד מובילה אותנו לגלות. האחים זרקו את יוסף לבור, וכך התגלגלה המשפחה כולה אל גלות מצרים. אלפי שנים אחר כך שנאת אחים החריבה את הבית וסילקה את עם ישראל מארצו.
הלקח ברור: גם בחיים שלנו צריך להפעיל מחשבה תחילה. לשקול מה מתאים להגיד, ומתי, גם אם אנחנו צודקים. אם יש כאן בית, משפחה ערך שהוא גדול מאיתנו, אולי כדאי לחשוב היטב לפני שפוגעים בו ומתפרצים באופן אימפולסיבי. יוסף מוכיח שלפעמים צריך לנווט בחכמה את העניינים כדי לצאת ממצבים רגשיים מסובכים, אל מציאות בריאה ומתוקנת. יוסף- שאולי אין צודק ממנו- בעצם אומר לנו: אל תהיה תקוע רק בצדק שלך, *תחשוב בחכמה איך לחלץ את כולם יחד מהמצוקה*.
הלקח ברור *פרשת השבוע אינה היסטורית, אלא אקטואלית*
מוסיפה יהודית פלד
שיוסף בהיפוך אותיות= *פיוס*
עם עצמו וגאוותו ועם אחיו.
ודבריו לאחיו אתם חשבתם לרעה..וה' שלחני למחיה לפניכם"...
מעידים על ההשתנות שלו והבנתו הוא לא הציר המרכזי של העולם אלא יש מי שמנווט את הדברים..
ובכל מצב כדאי לנו לראות את הנסתר כי *נסתרות דרכי השם*
ןגם ביחס לממשלה שצמחה פה
המילה 'המחלה' מורכבת מאותן אותיות של המילה 'החלמה', כדי ללמד אותנו שמחלה היא בעצם חלק מתהליך ההחלמה וגם החלמה.
שבת שלום! שבת שלווה ענוגה!! *יגאל גור-אריה*
