שראל קריסטל
"מבזקס לשבת"הרב אמיר דדון- מביא הקלטה של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בפרשת ויגש-
"חינוך יהודי הוא הפרמידה שלנו".
*****************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי ח' טבת תשפ"ה -8.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת ויחי תשפ"ה
מרצה: הרב ערן דאום -קהילת שמשוני-מודיעין.
הנושא: ""
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה של
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
************************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. נס קיבוץ גלויות, עמ' 294-290, 'מגילת העצמאות – פשר ומשמעות', להפטרת שבת 'ויגש' – איחוד עץ יוסף ועץ יהודה:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד,
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
חזון האיחוד – שני העצים לעץ אחד!
'בארץ ישראל קם העם היהודי ... מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל'!
החיבור של מגילת העצמאות בין העם היהודי ובין מדינת ישראל, הוא המעצב את הזהות היהודית-ישראלית בארץ – אך האם יש לו די כוח כדי להתגבר על מגמות הפירוד ועל כוחות הקיטוב? האם הזהות היהודית-ישראלית יש לה הכוח לשרוד ולהתפתח, ולהמשיך להוות חוט שדרה של החברה היהודית-ישראלית?
שתי הממלכות – יהודה וישראל
כדי להתמודד עם שאלה זו, עלינו לפנות תחילה אל התנ"ך, 'ספר הספרים הנצחי', שהרי על חזונות הנביאים ועל ערכי המוסר הבוקעים ממנו, מושתתת מגילת העצמאות. עלינו לבחון בדברי הנביאים את המתח העתיק עד כדי קרע בין 'יהודה וישראל', ולעומת זה את נבואת ההשלמה והאחדות באחרית הימים.
הפילוג העתיק ביותר בתולדותינו התרחש כבר במשפחת יעקב, במכירת יוסף כהצעת יהודה – האיחוד המדהים הופיע מתוך "ויגש אליו יהודה" – "אני יוסף אחיכם", גם פיוס, גם כפרה, וגם שלום ואחדות – אבל, בגלות!
אחרי יציאת מצרים והכניסה לארץ האבות, הופיע שוב הפילוג החמור בין 'יהודה' ל'ישראל'. כבר בראשית ספר שופטים (א' ג) נאמר ששבט יהודה הלך לגורלו ולנחלתו יחד עם שבט שמעון, באחריות הדדית כמו ברית שבטים. בסוף מלכות דוד (שמואל-ב י"ט, מב-מד) אנו פוגשים עימות בין 'איש יהודה' ל'איש ישראל' – הראשונים אומרים: "כי קרוב המלך אלי ...", והאחרונים אומרים: "עשר ידות לי במלך, וגם בדוד אני ממך" (כלומר, יותר ממך).
אחרי ימי דוד ושלמה התפלגה הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות. שתי הממלכות אף נלחמו ביניהן במלחמות אחים לא מעטות, עד לחורבן שומרון בירת ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית. שומרון וירושלים, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, הם סמלי הפילוג הלאומי בימי בית ראשון. חורבנה של שומרון והגליית תושביה, הותירו בארץ את ירושלים לבדה, אולם הטראומה ההיסטורית ופצעי הפילוג, הותירו משקעים מרים וקשים. כל שנאת החינם של בית שני, לא התקרבה למלחמות האחים של בית ראשון, ולשבר הקשה של הפילוג בין יהודה לישראל.
בנבואות הנחמה וקיבוץ הגלויות חוזרים הנביאים וקובעים, שהפילוג הנורא ההוא לא ישוב עוד, ועם ישראל לא יתפצל עוד:
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא... וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ... אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם" (ישעיהו י"א, יא-יג);
"וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ" (הושע ב', ב).
"כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אָמַר ה'" (ירמיהו ל', ג).
"כֹּה-אָמַר אֲ-דֹ-נָ-י ה' – הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יִהְיו עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל ל"ז, כא-כב).
הבטחות כה חזקות של ארבעה נביאים מורות כמובן על הסכנה הגדולה ועל החרדה העצומה, מפני הפילוג העתיק והקשה הזה. החרדה גם אינה נעלמת לחלוטין, באשר אנו עדים לכך שלמימוש הנבואות על קיבוץ הגלויות ועל שיבת ציון, נדרשו מאמצים כבירים של חלוצים ומנהיגים במשך כמה דורות. אם כן, אף הנבואה הנחרצת הזאת שלא ישוב עוד הפילוג ולא נתחלק עוד לשתי ממלכות, דורשת מאתנו מאמצים כבירים. הנבואה מסמנת לנו מטרה, מציבה חזון, נוסכת ביטחון, אך מחייבת פעולה נמרצת.
הנבואה, בפרט נבואת יחזקאל, אף מחייבת אותנו לעיון מעמיק יותר – הפרק ביחזקאל פותח ב'חזון העצמות היבשות' שיקומו לתחייה, וממשיך ב'חזון שני העצים', 'עץ יוסף ועץ יהודה' שיהיו לעץ אחד. 'חזון העצמות היבשות' היה במשך שנים רבות כמו 'קריאת שמע' במערכת החינוך הישראלית הממלכתית, ודוד בן גוריון ייחס לנבואה זו משמעות מיוחדת. אבל, מי היו "העצמות היבשות" בנבואת יחזקאל?
שאלה זו העסיקה אותי שנים רבות, עד שהגעתי למסקנה – "העצמות היבשות" היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל, ובזמן גלות יהודה וירושלים כבר היו בעיני עצמם 'עצמות יבשות' – "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה – הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יחזקאל ל"ז, יא). מסקנה זו עולה גם מן הפסוקים וגם מן ההיגיון – הביטוי "כל בית ישראל" שמגדיר את "העצמות היבשות" חוזר בהמשך הפרק, ב'חזון שני העצים', דווקא ביחס לעץ יוסף – "לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו" (שם טז), ואיננו נזכר ביחס לעץ יהודה.
הגיון המציאות אומר, שגולי יהודה בימי יחזקאל היו מזועזעים ומוכים, פליטים וגולים, אפופי הלם החורבן של ירושלים ויהודה עם המקדש – כל דבר קשה, רק לא 'עצמות יבשות'; לעומתם, גולי שומרון וממלכת ישראל אחרי כ-150 שנה, כבר היו באמת 'עצמות יבשות', שכל הקשרים שלהם לארצם ולמורשתם כבר יבשו והתפרקו לגמרי.
גם הגיון הפרק מלמד כך – אם רק גולי יהודה ישרדו וישובו לארצם, בוודאי לא יתעורר שוב המתח הקדום בין 'יהודה וישראל', ולא יעלה כל צורך בנבואת שני העצים. אך 'חזון העצמות היבשות' מכוון כולו לגולי ממלכת ישראל-שומרון, ואם אפילו הם שכל תקוותם כבר אבדה, יקומו מקברי הגלות – הלוא אז מוכרחה הנבואה להתמודד עם סכנת הפילוג הנורא ההוא, שהיה מגורמי החורבן והגלות, ועל כן מוכרח לבוא 'חזון שני העצים' שיהיו לעץ אחד, בעקבות 'חזון העצמות היבשות' שיקומו לתחייה מקברי הגולה.
לכל זה צריך להוסיף עוד שיקול מכריע –
מאז ומקדם, ביהודה היה שמור מקום של כבוד לספר התורה – הדבר הגיע לשיא במעמד חידוש הברית בשנת 18 ליאשיהו (מלכים-ב כ"ב; ירמיהו י"א); אף דברי נביאים הועלו על ספרים כתובים (ראה: ישעיהו ח'; כ"ט; ירמיהו ל"ו; ל' א; נ"א נט-סא) ואף נקראו בציבור. רוב נביאי התוכחה והנחמה, שדבריהם נאספו ונכתבו בספרי הנביאים שהגיעו אלינו, באו מיהודה, ובכלל זה הנביאים שנשאו את דבר ה' לממלכת ישראל ולשרידיה כמו עמוס וירמיהו. רק הושע חי כנראה בממלכת ישראל, ורוב הנביאים שפעלו בה היו נביאי פעולה, כאליהו ואלישע ועד יונה בן אמיתי.
ירבעם בן נבט, מחולל ממלכת ישראל-שומרון, יצר פער מכוון ביחסה לספר התורה ולמצוותיה: קל לראות זאת מפולחן העגלים שהציב בשני קצות הממלכה עם כוהנים שלא משבט לוי, וקביעת חג בתאריך השונה מהחג ביהודה (בדרך שיתפרשו מעשים אלה, מלכים-א י"ב, כח-לג), וכן משמות בניו, נדב ואביה (מלכים-א י"ד, א; ט"ו, כה), שמזכירים את שמות בני אהרן שמתו "ביום השמיני" לחנוכת המשכן (ויקרא י'), "בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר כ"ו, סא). אף החפירות הארכיאולוגיות בתל דן (למשל) חשפו במה ישראלית גדולה בנויה מאבנים מסותתות גזית, שעולים אליה ב'מעלות' (=מדרגות) ולא בכבש, וזאת הפרה ברורה של דין התורה (שמות סוף פרק כ'; דברים כ"ז, ה-ו). אכן, גם ביהודה הרבו לעבור על דיני התורה ומצוותיה כעדות הנביאים בכללם, אולם לתודעת התורה ולאזהרות הנביאים מכוחה היה מעמד חשוב ביהודה, הרבה יותר מאשר בישראל.
לפיכך, גולי שומרון לא יכלו להיאחז בספר התורה ובספרי הנביאים, ואלה לא עמדו במרכז עולמם. זהותם הרוחנית והתרבותית נשענה על מסורת אבות האומה (בית-אל של יעקב, למשל, כמקום שער השמים – בראשית כ"ח י-כב; ל"ה ו-טו), ועל תבנית נוף מולדתם. כאשר גלו מארצם, לא יכלו יסודות אלה להחזיק מעמד יותר מכמה דורות, ובמהרה הפכו לזיכרון עמום ואחר כך ל'עצמות יבשות'.
לעומתם, גולי יהודה, בתהליך ארוך וכואב, הפכו את ספר התורה ואת ספרי הנביאים למרכז עולמם הרוחני והתרבותי, ומקשר חי זה התפתחה גם יהדות הגולה, שהתגבשה סביב בית הכנסת ובית המדרש. כך גם יהדות בית שני ועולמם של חכמים התגבשו סביב ספר התורה וקריאתו בציבור, כפי שהנהיג עזרא הכהן-הסופר לאחר שעלה מן הגולה לירושלים והציב בה את האלטרנטיבה התורנית (השוו עזרא פרק ג' לנחמיה פרק ח').
רוב מנהיגי היהדות האמינו בגאולת העם היהודי מכוח נאמנותם לתורה, וכך הם חושבים גם כיום. רק הנבואה המופלאה של שני נביאי החורבן הכוהנים, ירמיהו (פרקים ג' ול"א) ויחזקאל (פרק ל"ז), מציבה במרכז הגאולה ושיבת ציון את בני אפרים ושומרון, בניה של רחל, את "העצמות היבשות" ואת "עץ יוסף אשר ביד אפרים", אשר יקומו מקברי הגולה באופן שלא ניתן לשום הבנה, מפני שה' יפיח בהם רוח ויקים אותם לתחייה, בכבודו ובעצמו.
לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ורבים מהם דווקא עלו לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה, זו שמיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר 'תאונה' זמנית שתחלוף כמו צל; הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.
אך רצון ה' לבדו הוא יקום, ואם הוא נפח רוח ב'עצמות היבשות' והקים לתחייה את הישראליות, ברור מאליו שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של 'חזון שני העצים' – הישראליות והיהדות – שהם הנאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז העצמאות, הוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטולד -לפרשת ויגש תשפ"ה.- מִסגור מחדש
ניסיתם פעם לחדש תמונה ישנה? מַסְגְּרוּ אותה במסגרת חדשה. התמונה אותה תמונה, אך היא נראית לנו אחרת , כי עשינו לה ריפריימינג - מסגור מחדש.
טכניקת הריפריימינג היא טכניקה טיפולית בפסיכותרפיה. מטרתה, ליצור נרטיב אלטרנטיבי להסתכלות על מצבים, בני אדם או מערכת יחסים באמצעות שינוי המשמעות הסובייקטיבית שמיוחסת אליהם. המטופל לומד להסתכל על סיטואציות, מזווית שונה חיובית יותר. שינוי המסגרת מאפשר לשנות משמעות. הפסיכיאטר ויקטור פראנקל שרד את אושוויץ, ופיתח את שיטת הלוגותרפיה בה הוא השתמש בחומרים אנושיים ממחנות המוות כדי ללמד את מטופליו לשרוד גם אירועים קשים ביותר. וזאת על ידי מציאת פשר, משמעות חיובית בתוך מצב שלכאורה אין גרוע וממלכד ממנו.
התהליך שעובר יוסף יכול לשמש הדגמה לטכניקה זו. המפגש של יוסף עם אחיו הוא מפגש טעון. ליוסף בטן מלאה על אחיו, שלעגו לחלומותיו, ששנאו אותו עד כדי נכונות להורגו או לחילופין למוכרו לעבד. ומה על אביו? האם גם הוא היה בקושרים שהרי הוא שלחו אל אחיו. לכן אין לבטוח באיש, יש להתמקד בהגשמת מימוש חלומותיו, ולנתק קשר עם עברו. אין קשר בין יוסף לבין אחיו ובין יוסף לבין אביו במשך מעל 20 שנים. הוא כבר משנה למלך, האיש מספר שניים בהיררכיה המצרית, והוא בוחר להתמקד בהגשמת חלומותיו מנוער. עד כאן הסיפור שמספר יוסף לעצמו.
אך לפתע משתנה המציאות. הרעב בכנען מביא את אחי יוסף אליו למצרים לשבור שבר. המציאות טופחת על פניו. האם הנרטיב שלו יחזיק מעמד? הוא אינו יכול להתעלם מקיומם. הם עומדים מולו. הוא מכיר אותם , ברור שאין הם מכירים אותו. הוא נראה שונה לחלוטין. מבוגר יותר, מצרי לגמרי, משנה למלך, עוטה בגדי מלכות, ונושא שם מצרי, צפנת פענח. איך ינהג? אכן דרמה במיטבה. לכאורה כול הקלפים בידיו. עמדת השררה, התלות של אחיו בו, הם לא מזהים אותו ויראים מפניו, חייהם בידיו. לפעמים ריבוי אופציות יכול להיות סיטואציה מאוד מבלבלת. המציאות הקודמת הייתה מוכרת, ומה עושים עכשיו?
ההמשך הוא תהליך מדהים שעובר יוסף. " וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם " (מב, ט). לפנינו תהליך של נקמה המתכתב עם הסיפור שמספר יוסף לעצמו עדיין בשלב זה. עליהם להשאיר אח אחד, לחזור לארץ ולהביא את אחיהם הקטן. זה יהיה מבחן שיוכיח אם הם לא מרגלים. שמעון נתון במאסר, יעקב מסרב לשלוח את בנימין. כשתם האוכל הוא נאלץ להסכים, יהודה הוא הֶעָרֵב. באמתחת בנימין מושתל גביע כסף, הוא נמצא על ידי משרת שרודף אחריהם, הגנב יוחזר למצרים. האחים חוזרים, מציעים להיות עבדים, אך יוסף מתעקש שרק הגנב יִישאר עבד. תגובת האחים לניסיונות ההתעללות שלו, והשיחות שהם מנהלים ביניהם בהניחם שאיש אינו שומע וגם אין מי שמבין את שפתם, הן שיחות כנות שבהם הם ודאי אומרים מה שנראה בעיניהם אמת.
כל אלה מראים ליוסף כי בנוסף לסיפור שלו יש עוד סיפור,ונרטיב נוסף, והוא של האחים. הוא אינו מכיר אותו. לפתע העלילה מקבלת תפנית. הוא שומע כי אביו הזקן חולה מאוד, והקשר שלו אל בנימין חזק ביותר וכל זה בגלל בן אחד שאבא כבר שכל. נפרם תפר אחד בסיפור של יוסף. אבא לא היה בקושרים, הוא באמת אהב אותו, ומאז שנעלם, כלומר מת על פי גרסת האחים, אין לאביו מנוח. הוא גם שומע כי האחים מתחרטים מאוד על מעשה המכירה, והנה הם עושים תיקון. הם פועלים בערבות הדדית, כולם כאיש אחד, ועל בנימין הם מוכנים למסור את נפשם כי עכשיו בלי בנימין אבא ימות מצער.
כבר בשלבי הסיפור יש ליוסף התפרצויות בכי. האמת היא שהוא בכיין רציני בפרשתנו. הוא במצב אמוציונלי מאוד. הסיפור החדש שמתגלה לו שונה לגמרי מהסיפור שהוא סיפר לעצמו, ושהצדיק לדעתו את הניתוק ממשפחתו. הוא גם בן 30, לא עוד נער. הוא אדם הנושא באחריות לחייהם של אנשים רבים, ובעצמו הוא כבר אב לבנים. הבכי יוצר ונטילציה (פורקן). הוא מאפשר לו לשטוף מעצמו את כל הזעם והתסכול שצבר בקרבו לאורך מעל 20 שנים. הוא פורץ בבכי לעיניהם, אינו מתחבא בבכיו כפי שעשה במפגשים קודמים. בסוף זה רק הוא מול אחיו.
" וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי "? הזרקור בדרמה עובר אל האחים: " וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: " (מה, ד). יוסף עדיין לא סלח לאחיו, והם עדין לא יודעים אם הנקמה הגדולה אינה בדרך, לאחר שחוו כפי שהם מבינים עכשיו, נקמות קטנות מאז שפגשו אותו והוא הכיר אותם.
ליוסף בעיה נוספת, רק דרך אחיו ואביו הוא יוכל לממש את החלום הגדול ביותר שלו, שהשמש הירח וכל הכוכבים ישתחוו לו. בלי אבא -שֶמש שיבוא אליו ואחד עשר אחיו (כולל בנימין), אין לו מימוש חלום. (הירח שהיא אמא רחל כבר לא יכול להופיע בפועל, ולהשתחוות, אך רחל יכולה להביט עליו מלמעלה, זה מה שירח בדרך כלל עושה).
עכשיו יעשה יוסף מיסגור מחדש של סיפורו. הוא יעשה ריפריימינג. " וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה (לא שכחתי), וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה (כאן עצרו כנראה האחים את נשימתם וחיכו לבום הגדול), כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (הפתעה). כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם: וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה:". (מד, א-יג). ולבסוף גם חיבוקים ונשיקות והמון מתנות למשפחה.
הפי אנד? הכול נשכח ונסלח, או נקמה חמה ומתוחכמת מאוד? מה אומר יוסף? לא שכחתי, אך לנקום בכם מיותר.
והרי הנימוקים
ראשית, אתם הייתם בסך הכול סטטיסטים-ניצבים בסרט גדול שעשה אלוהים עלי, והוא השתמש בכם כדי לממש את חלומות הגדולה שלי. להימכר לעבד היה שלב בתוכנית, אתם פשוט לא האמנתם שיש תוכנית.
שנית, בתוכנית הזאת אתם בכלל חיים בזכותי. לולא אני משנה למלך בגלל יכולתי לגלות את העתיד וגם להציע תוכנית כלכלית מבריקה איך מתמודדים עם רעב, הייתם כולכם מתים כמו רבים אחרים.
שלישית, כשזרקתם אותי לבור ומכרתם אותי, האם חשבתם שניפגש שוב כשאני " לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם ", ואתם מתחננים אלי, אדוני, עבדיך אנו?
רביעית, בנימין אחי מאב ומאם שלא היה לו חלק במכירתי, אתה תעיד בפני אבא, עדות ראיה. (ועיניך הרואות אחי בנימין) כמה אני גדול וחשוב (כי לך הוא יאמין),
וחמישית, (עכשיו תור אבא), כשאתה, אבא גערת בי לאחר שספרתי לכולם על השמש והירח וכו' ואמרת: " מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה"
(לג, י), מה אתה אומר עכשיו, אבא?
יוסף עשה מסגור חדש לסיפור ישן. הוא נשאר יוסף ההוא. שאחיו מכרוהו, אבל הוא כבר אינו כועס. משום שאין טעם לכעוס על מי שעשה דבר מכוער, והוא אפילו לא ידע שהוא בורג קטן בתוכנית אלוהית שייעדה את יוסף לגדולות כפי שאמר להם בספרו את חלומותיו. הם לא הבינו זאת, ולכן חשבו שהם נוקמים בו על חלומותיו, אבל בזכותו, הם ואבא יעקב, חיים ולא מתים מרעב. ועכשיו כולם צופים במימוש כל חלומותיו. מעתה אנו שוב משפחה גדולה ומאושרת כשברור מי כאן השליט האמיתי.
והאחים? הם המשיכו לא לבטוח בו, מבחינתם יוסף לא שכח וגם לא אמר שסלח. לכן לאחר מות יעקב אביהם, הם ממציאים צוואה שלא הייתה. כאילו יעקב אמר להם לפני מותו:
"כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי ... (נ, יז- יח). יוסף מנחם אותם: " אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה (נ, כ). עם נחמה כזאת מה הפלא שהם לא נרגעים. המסגור מחדש מטיב מאוד עם יוסף. הוא מאפשר לו להיות נדיב, להימנע מנקמה ולהוכיח לכולם כי חלומותיו אמת היו.
א' טבת תשפ"ה -בלומה דיכטוולד.
&
פרשת ויגש – אלוקים נמצא בפרטים הקטנים- לשאוף לגדולות.
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.
בפרשת מקץ למדנו על חשיבות החלומות הגדולים, ועל אלו שהיו קשובים לחלומותיהם ופעלו ללא לאות בכדי להגשימם. אנשי חזון שמצטיינים בהגשמת חלומות גדולים נוטים לרוב להיות אנשי מאקרו, הרואים כמה צעדים קדימה. הם יודעים לדמיין ואף לתאר מהלכים גדולים שיובילו למציאות עתידית נשגבת. עם זאת, לעיתים קרובות אנשים אלו פחות "מצטיינים" בשימת לב לפרטים הקטנים ולדקויות.
בחברות עסקיות נפוץ למצוא מנכ"ל בעל חזון שרואה שלושה צעדים קדימה ולעומתו סמנכ"ל כספים שמכיר כל פרט קטן בכל דו"ח כספי. אם המנכ"ל יהיה עסוק בכל פרט קטן הוא לא יוכל לחלום בגדול, ואם סמנכ"ל הכספים יחלום בגדול, הוא עלול לאבד שליטה ובקרה על ההוצאות...
לכאורה זהו מצב רצוי שבו כל אחד עוסק בתחום שהוא חזק בו ובוחר במאקרו או במיקרו על פי נטייתו האישית. ברם, האם יש מחיר לעיסוק רק בחזון ובאידיאלים נשגבים? האם יש לאדם גדול את הפריבילגיה לוותר על העיסוק בפרטים ובזוטות?
נאום חייו של יהודה
פרשת מקץ הסתיימה במציאת גביע יוסף שהוטמן בשקו של בנימין וההודעה של יוסף כי בנימין, צעיר האחים, יישאר עבד במצרים, ואילו יתר האחים ישובו אל יעקב אביהם ארצה כנען בלעדיו. יהודה, שבקושי רב הצליח לשכנע את יעקב אביו להסכים לשלוח את בנימין עם יתר האחים חזרה למצרים על מנת להביא עוד אוכל ולהחזיר את שמעון מהכלא המצרי, חשש כעת מהגרוע ביותר – כליאת בנימין במצרים. יהודה ערב ליעקב אביו באופן אישי שיחזיר את בנימין אחיו ומבין שאביו לא יצליח לשאת את צער אובדנו של בנימין לאחר היעלמותו ו"מותו" של יוסף.
בעקבות זאת, בפתח פרשתנו, פרשת ויגש, יהודה ניגש ליוסף אחיו ופותח בנאום חייו כדי לשכנע אותו להשאירו כעבד במצרים במקום בנימין אחיו הצעיר. יוסף, שמגלה את הערבות ההדדית בין האחים והדאגה לבנימין, לא יכול יותר להתאפק ולעצור את דמעותיו ומתוודה בפני אחיו כי הוא יוסף אחיהם, ומודיע להם שאין בליבו טינה עליהם (בראשית מה, ה): "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם".
סבי, ד"ר אורי לוי ז"ל, נהג מדי שנה בשנה לחזור על סיפור יוסף ואחיו בקול חנוק מדמעות התרגשות על אצילותו של יוסף. הרי יוסף היה יכול לשלוח שליחים ליעקב אביו ביום שבו הפך למשנה למלך מצרים ולגלות לו כי הוא חי, והוא לא עשה זאת משום שידע כי אז אביו היה נוטר בליבו על בניו שמכרו את יוסף ובכך היה "מרוויח" אומנם את יוסף, אך "מפסיד" את יתר בניו. יוסף חיכה בסבלנות לאחיו במצרים וניסה אותם ניסיונות שנראים כהתעללות, אך נועדו למעשה להוכיח ליעקב, אך גם לאחים עצמם, כי הם אוהבים וערבים זה לזה ומוכנים אף להימכר לעבדים לצמיתות למען אחיהם בנימין ובכך לעשות תיקון ותשובה על חטא מכירת יוסף.
"עבדך אבינו" ושתק...
יהודה, שלא זיהה את יוסף והיה בטוח שהוא מדבר בפני המשנה לשליט מצרים, הקפיד בכבוד מלכים. במהלך הנאום הוא גולל את השתלשלות האירועים שהחלו עם פגישתם הראשונה עם יוסף, והקפיד לכנות את יעקב בפני יוסף בכינוי "עבדך אבי/אבינו". יוסף שמע זאת פעם אחר פעם ואף שמדובר באביו הוא לא מחה על כך שיהודה קורא לו "עבדך".
על פי הגמרא בברכות (נה, א), "שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם.... והמנהיג עצמו ברבנות" (=עוסק בהנהגה). הגמרא למדה זאת מיוסף, שמת לפני יתר אחיו אף שהיה צעיר מהם והסבירה זאת מפני שהוא עסק בהנהגה. בספר שלמה משנתו1] מובא שיוסף נפטר בגיל 110 בלבד, לעומת אחיו שמתו לפחות בגיל 120. ההסבר המובא שם למותו המוקדם של יוסף הוא משום ששמע בסך הכול עשר פעמים2] את הכינוי "עבדך אבי/אבינו" ולא מיחה על כך מצד כבוד אביו, ועל כך הפסיד עשר שנים מחייו...
"אין לך דבר שאין לו מקום"
הרב קוק התייחס לסוגיה זו בגמרא והסביר כי לעיתים דווקא מצד גדולתו של המנהיג שנפשו עורגת ל"תעודות גדולות בחיים", הוא מקל ראש ב"צרכים הקטנים" ופחות שם לב אליהם עד שלבסוף הם מזיקים לו עד שהם מקצרים את ימיו. זה יכול להיות חוסר תשומת לב ופינוי זמן לתזונה ופעילות גופנית בשל הצורך לעסוק בדברים נשגבים, אך יכול גם לבוא לידי ביטוי בחוסר מתן ערך לעניינים מוסריים "קלי ערך" לכאורה, בשל המטרה המקדשת את האמצעים.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ט, כה):
"המנהיג עצמו ברבנות, בהנהגה כזאת שמצד נשאו נפשו אל תעודות גדולות בחיים, יקטנו בעיניו הצרכים הקטנים הרוחניים והגשמיים, המוסריים והחומריים של אדם... מניעת ההסתכלות ונתינת החלק לכל צרכי החיים ותעודתם, גם החלקים הקטנים שבהם ישללו מהחיים חלק רשום (=חשוב) מתפקידם, וגורמים גם כן מכשולים שעומדים לשטן על דרך החיים, עד שמקצרין בכללן ימיו ושנותיו של אדם".
בין שיוסף היה עסוק בלהביא את אחיו למצב של ערבות הדדית, בין אם היה טרוד בהורדת אביו ואחיו למצרים, הוא היה עסוק בנושאים ברומו של עולם. מה גם שאם היה מתקן את יהודה, הוא היה נאלץ להתגלות מוקדם מדי כיוסף אחיהם, בטרם הספיק לנסות את אחיו בניסיון הנאמנות לבנימין. לכן הוא לא "נזקק" לתקן את אחיו כשהם כינו את אביו כעבדו שלו, שכן המטרה הכללית הגדולה הצדיקה זאת.
הרב קוק הוסיף וכתב:
"ועל יוסף כבר נאמר במקום אחר על ששמע שאמרו: "עבדך אבינו" ושתק, דהיינו בהיותו נושא נפשו למטרה גבוהה ונעלה בעסקו עם אחיו, שהיתה הסיבה לירידת אביו למצרים, שהיה צפוי להם התכלית המרוממת שעל כל פנים יצא מזה בדרך פרטי או כללי. על כן לא נזקק אז לתקן דיוק קטן מדרכי הכבוד ביחס לאביו המוטלים עליו".
לפי הרב קוק, אדם שלם צריך לראות שגם האידיאלים הנישאים שבהם הוא עוסק לא ימנעו ממנו להקפיד גם על פרטי החיים. החיים בנויים לא רק מהפעולות הגדולות אלא גם, וכנראה בעיקר, מהמעשים היום-יומיים הקטנים. מסיבה זו, מלך חייב לכתוב לעצמו ספר תורה, כדי להזכיר לעצמו כי על אף היותו מורם מעם, אף הוא מחויב בכל מצווה או חיוב מוסרי. בסופו של דבר, מי שמקפיד על "קלה כחמורה" יראה בסופו של דבר ברכה גם בפעולות ובמהלכים הגדולים.
בלשון הרב קוק:
"וזאת אמנם היא שגיאה כללית, שחובת האדם השלם הוא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים, "ואין לך דבר שאין לו מקום". וזאת היא בכלל תכלית ההרחקה של ההתנהגות ברבנות (בהנהגה), האפשרית גם כן למי שעומד למלא את החובות היותר רמות של המין האנושי. ועל זה נאמר בפרשת המלך שיכתוב לו ספר התורה, "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", ששאתו נפשו אל משאות נפש רמים לא יניאוהו מהחיובים הכלליים שאינם כלל בערכם. ועל זה נאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו". כי החיים ממולאים לא מהשאיפות הגדולות הבאות מזמן לזמן בהעסקתם, כי אם מכל צדדי החיים הנהוגים באדם, וההישרה (=התיישרות האדם) בכל צדדי הטוב והיושר כתורה וכמצוה תרומם ותחליף כח ועז להצליח גם כן ביותר בפעלים היותר כלליים ורמים במעלתם".
לסיכום
על אף הברק שיש בהובלת מהלכים גדולים, מנהיג בסופו של דבר נבחן בצניעותו, בכך שמכבד כל אדם ולא מרגיש מורם מעם, בהקפדתו המוסרית לא לסטות וליפול ב"קטנות", ובכך שמבין שככלות הכול, מהלכים גדולים בנויים מפרטים ופעולות יום-יומיות קטנות.
החיים של כולנו בנויים מחלומות, אידיאלים שאנו מנסים להגשים ומהלכים שאנו מנסים לקדם. אך הם בנויים גם מהקפדה על צורכי גופנו ומפעולות פשוטות המשמרות את קשרינו ויחסינו עם הקרובים לנו. קל להימשך באופן טבעי לגדול ולנשגב, אך כדי להיות ראויים ומסוגלים לכך, עלינו להיות קשובים ורגישים לא פחות לפעולות הקטנות, משום שבסופו של דבר, אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.
שבת שלום!- אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. על פי האמור בפרקי דרבי אליעזר פרק כט.
ב.חמש פעמים מיהודה וחמש פעמים נוספות מהמתורגמן ("המליץ").
&
ב"ה, לפרשת ויגש תשפ"ה - עַל הָרֹוֹגֶז - אריה דיכטוולד.
(מדרש בפרשה )א.
בפרשתנו: (כג) וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ: (כד) וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ: (כה) וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:(כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: (בראשית פרק מ"ה)
שתי דרשות ופשט אחד ברש"י
רש"י: (כד) אל תרגזו בדרך - אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. תרגז=תרעד (בהשאלה) ב. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חָמה =הגיעו באור יום] לעיר. תרגזו=תנועו במהירות
ולפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו:תרגזו=תריבו. תכעסו. יטילו אשמת המכירה זה על זה ג.
השאלות: מהו רוגז ומדוע רש"י חוזר לפרש על פי הפשט ?
הסבר לפירוש הראשון: אל תאבדו ריכוז בהמהלך הדרך
שפתי חכמים ד. :פירוש אם אתם עוסקים בדבר הלכה צריכים אתם לעיין בו יותר ואין דעתכם על הדרך, ומתוך כך טועה אתכם הדרך כלומר תתעו, (רש"י פרק קמא דתענית י': ד"ה תרגזו).
ודווקא שלא לעיין ולעסוק ציוה להם, אבל שלא למיגרס(=ללמוד) לא ציוה להם, דהא (=שכך) אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) שנים שהיו מהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה וכו': כלומר, אל תרגזו- שמתוך וויכוח למדני עלולים לתעות בדרך. א"כ, נקודת המוצא היא שהאחים מפויסים ביניהם והכילו את התגשמות החלומות.
הסבר לפירוש השני: אל תרגזו- אל תחפזו מתוך כעס ותסכול
שפתי חכמים ... שפירוש אל תרגזו הוא לשון התגברות הליכה, ולא ידעה הברייתא אם הוא הליכה שאדם פוסע פסיעה גסה, או כשאדם מהלך זמן ארוך כלומר עד הלילה, לכן פירש אלו שני הפירושים, אחד של פסיעה, ואחד של תכנסו בחמה לעיר, רוצה לומר כשאדם רוגז - פוסע פסיעות גסות, ... כלומר, לפי הפירוש השני האחים לא היו מפוייסים או שסירבו לקבל העובדה שחלומות יוסף מתגשמות.
פשוטו של מקרא תופס כאן : יש לכם סיבה לריב אבל....
מהר"ל ה. ספר גור אריה : (כד) אל תתעסקו בדבר הלכה. ויש להקשות על מדרש זה (תענית י ע"ב) למה הוצרך יוסף לצוותם יותר מאשר ציווה אותם יעקב, ועוד וכי כל השבטים לא ידעו כמו שידע יוסף,
ולפיכך נראה לפרש דוודאי גם כן רבותינו ז"ל מפרשים פשוטו של מקרא שהזהיר עליהם יוסף בשביל המכירה שיבואו לידי רוגז ומריבה, אלא שהוקשה לרבותינו ז"ל למה לו ליוסף לומר לשון "אל תרגזו", והיה לו לומר 'אל תריבו בדרך', ועוד אם בשביל שלא יריבו ביחד "בדרך" למה לי, וכי בדרך לא יריבו ובבית יריבו, אלא עיקר הטעם שציווה אותם שלא יריבו לא בשביל שהיה מקפיד על הריב שיבוא ביניהם!! רק בשביל כי הרגזנות בדרך מביא לידי סכנת הדרך, והדרך מתרגז עליהם. ומפני שעדיין קשה למה כתב לשון רוגז ולא כתב לשון מריבה, שהרי הרגזנות בא בשביל מריבה, לכך אמרו כי לא בלבד המריבה היא שמביא לידי סכנה, כל רוגז ... לכך דבר יוסף לשון כולל, ... שהריב - אין לך רוגז יותר ממנו, ובוודאי הם גם כן ידעו כבר דבר זה, ומכל מקום יוסף בא להזהיר אותם כי מפני המכירה לא יניחו הדבר, ויבואו לידי רוגז, ודבר יוסף לשון כולל.... כלומר, יוסף אינו שולל את הצורך של אחיו לדיון מעמיק ולהפקת לקחים, אלא שמבקש מהם לא לסכן עצמם בדרך. ברור ליוסף שדיון כזה יביא לידי רוגז וחלילה לידי סכנה.
מהו רוגז? פחד, רעדה, חלחלה, יראה, רוגז וכעס
תהלים פרק ד :(ה) רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה
א. רד"ק :רגזו. ענין פחד, כמו וְרָגְזוּ וְחָלוּ (דברים ב, כה).
ב. תרגום אונקלוס: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" - לא תתנצון באורחא =לא תריבו בדרך]
ג. רשב"ם : אל תרגזו - אל תיראו כלום בדרך מפני ליסטים, כי שלום לי מכל צד. וכן רגזו ואל תחטאו, היו יראים מן הקב"ה ולא תחטאו. וכן ונתן ה' לך לב רגזו. ו. דחיל כתרגומו. וכן ירגזון יריעות, לשון ניענוע כאדם המתיירא. וכן רגזה בוטחות.ז, המרגיז ארץ ממקומה.ח.
חבקוק פרק ג, ב: ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר:
ד. רד"ק : בזמן הרוגז והאף ... תזכור להם אהבת אבותם... או רחמיך
# צא ולמד: המשותף למשמעויות של השורש ר.ג.ז. על ניגזרותיו, הוא התנועה. כעס הוא מצב שלא תמיד ניתן לזהותו. אבל הביטוי החיצוני-הפיזיולוגי שלו הוא הרוגז – קשה שלא להבחין ברוגז או ברגזן. מכאן שרעידת אדמה נקראת רוגז .וכך גם מריבה. רוגז הוא מצב אובייקטיבי. כעס הוא מצב סובייקטיבי - פנימי. כשיוסף מתגלה לאחיו ניתן לקרוא את הסצנה מבעד לעיניו של יוסף או בעד עיניהם של אחיו: " וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. יוסף רואה את אחיו ומיד שואל לשלום אביו.- אחיו נבהלים ובעיקר מאיזכור האב הזקן. הם שומעים אשמה על מה שעוללו לאביהם . בהלה במקרא, בדומה לרוגז היא לרוב גלויה. יוסף מנסה להרגיעם:וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: הניסיון לפיוס מתחיל באחווה. אלא שהתוספת אשר מכרתם וגו' מקהה את תחושת הפיוס. הבהלה חוזרת ולכן מוסיף יוסף: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל ייִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.". נכון שחטאתם כלפי, אבל אנו חלק מתוכנית אלוקית גדולה, נסתרת מאתנו. אבל בתמונה הקטנה אני הייתי מכשיר להצלתכם מהרעב. יוסף סולח לאחיו ושוב אינו מזכיר את מכירתו. יוסף מנסה לחבר בין הראיה שלהם לראיה שלו. לחבר בין סובייקטים.
השאלה ששואל יוסף את עצמו, האם האחים ידעו להפיק לקחים? . כאשר הוא משלחם להביא את אביהם, הוא רומז להם באלגנטיות שעליהם לדון ולחקור את השתלשלות העניינים ובעיקר מאז מכירתו. "אל תרגזו בדרך" , אל תריבו ואל תכעסו. כעס רוגז ומריבה אינם מאפשרים דיון פורה. חברו את כל הראיות הסובייקטיביות לראיה מציאותית כוללת.
חז"ל ורבים מהמפרשים בעקבותיהם, לימדונו, כי החלטתם להרוג את יוסף ולבסוף רק למוכרו, באה אחרי דיון הלכתי מעמיק. לדוגמא, האם יוסף המוציא את דיבת אחיו רעה ט. ומסכנם בכך, הוא מבחינת דין רודף? כעת, יוסף מזהירם לא להיכנס לסוג כזה של דיון ופלפולים כי סופת קטטה.
יוסף מייעץ להם ללמוד כדרך שלומדים את פנימיות התורה. לא בדרך של ליבון הלכתי שכרוך במחלוקת וההכרעה באה לפי הרוב =כפי שהיה לפני המכירה], עליהם ללמוד מפנימיות הדברים. לראות באירועים את יד ההשגחה המכוונת אותם אל יעד גדול בהרבה. אם טעיתם בתמונה הקטנה התבוננו בתמונה הגדולה. כך ,לענ"ד ,מסביר המהר"ל מדוע רש"י נוקט לפי פשוטו של מקרא.
אפשר אולי להוסיף ולומר, שיוסף רומז להם באופן שהוא בוחר לומר להם: אל תרגזו בדרך-דהיינו, על תריבו ותתרגזו "על הדרך" בו פעלתם אלא "על הדרך" המשותפת העתידית לכולנו.
ל' כסלו תשפ"ה
א. כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה - אין לעשות שימוש מסחרי.-
ב. שמואל א פרק יד (טו) וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים: מצודת ציון (טו) ותרגז - ענין רעדה: וכן בעוד מקומות במקרא ובנ"ך
ג. המקןר המלא - תלמוד בבלי מסכת תענית דף י עמוד ב
ד. רבי שבתי בס (או: משורר) נולד בשנת ת"א (1641) בפולין. נפטר בשנת תע"ח (1718)..
ה. המהר"ל מפרג: רבי יהודה ליווא (=ליב) ב"ר בצלאל נולד כנראה בפוזנא שבפולין סביב שנת ר"פ 1520- נפטר 1609
ו. דברים פרק כח פסוק סה וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ:
ז .ישעיהו פרק לב (יא) :חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת רְגָזָה בֹּטְחוֹת פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם:
ח. איוב פרק ט (ה) הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ:(ו) הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן
ט. פירש רש"י: " כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה-אריה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 323-לְמִלְחָמָה וּלְפִיּוּס -חיים קופל .
1) בהמשך למפגש הקשה בין יוסף לאחיו, פותחת הפרשה ואומרת "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה" ( מ"ד-י"ח). רש"י על אתר מסביר " ואל יחר אפך", מכאן אתה למד, שדיבר אליו קשות, וכמו שמפרש בהמשך " כי כמוך כפרעה" ומדרשו: סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעה.
2) לכאורה, יש סתירה בפסוק עצמו, מצד אחד כתוב "ידבר" וידועים דברי חז"ל : כל לשון "אמירה" , זו לשון רכה, ו"הגדה" (דיבור) זו לשון קשה (שמות י"ט-ג, ברש"י שם). ואומנם רש"י, בהמשך, מְפָרֵשׁ אֶת אִיּוּמוֹ שֶׁל יְהוּדָה לְיוֹסֵף: שֶׁסּוֹפְךָ לִלְקוֹת בְּצָרַעַת, כמו שלקה פרעה אך אם כן, למה נוספה כאן המילה "נא" שהיא לשון בקשה, לשון "רכה"? נראה, שכבר חז"ל הרגישו בדבר, ובמדרש מובאים שני פירושים: "ויגש אליו יהודה" , רבי יהודה אומר "הגשה למלחמה", רבי נחמיה אומר, הגשה לפיוס.
3) הסבר אפשרי לשאלותינו הוא שיהודה התלבט, איך לדבר אל יוסף, אם ידבר בלשון תחנונים, מה יעשה אם לא ירך לבבו של יוסף, ויקיים את דברתו מסוף פרשת מקץ: "האיש אשר נמצא הגביע בידו, יהיה לי עבד"(מ"ד -י"ז). ואם ידבר אתו קשות, בתקיפות, ויאיים עליו, שהוא ילקה בצרעת כמו פרעה(או שיחריב את מצרים), זה עלול לפעול כנגדו, מאחר שכל הסובבים את יוסף ישמעו את האיום, ואזי יוסף לא יוכל להתעלם, משמירת כבוד המלכות, איום על המלך. חוסר תגובה תתפרש כחולשה של המלכות, ממילא יוסף יהיה חייב להגיב בחומרה.
4) לכן תיכנן יהודה, לדבר בלשון "דו משמעית". כלפי חוץ, ובאוזני כל הסובבים את יוסף, דבריו ישמעו כלשון רכה , אבל "תוכם" של הדברים יהיה מלא חרון אף, וכעס, אך רק יוסף שיתעמק בדברים בהמשך, יבין את משמעותם. דברים כאלה, אינם יכולים לעבור דרך המליץ (מתורגמן) של יוסף, אלא רק מפה לאוזן, "באזני פרעה" כדי שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ יִרְאֶה אֶת הַמְדַבֵּר, איך הדברים יוצאים מפיו, מהן הרמיזות שמקופלות בהן, עליו גם להאזין " לניגון" של הדברים.
5) יהודה ניגש אל יוסף לפנים מן המליץ, לכן נאמר, שדיבר אל אוזנו " יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי...כי כמוך כפרעה ". כדי שדברי הפיוס, ישמעו לכל הנוכחים. אך הדברים הקשים "דברי מלחמה", ישמעו ע"י יוסף בלבד.
6) לכן, יש בפסוק שתי לשונות:
"ידבר" לשון קשה, רק יוסף ישמע.
"נא" לשון רכה שישמעו כולם,
"באזני אדני" לשון קשה, המיועדת ליוסף בלבד,
"כי כמוך כפרעה" ביטוי דו משמעי, לשומעים, ישמע לשון רכה, ומחמאה ליוסף,אבל באוזני יוסף הוא ישמע
את הלשון הקשה, איום כלפיו, שסופו ללקות בצרעת כמו פרעה.
מעתה גם מובן, למה הוצרך יהודה לדבר באוזני יוסף, שרק הוא ישמע את הלשון הקשה שמקופלת בהן. (מתוך מאמר של הרב יוסף טריקי זצ"ל בספר "נאה דורש").
7) תשובות לפרשת מקץ
א) "וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים " ( מ"א-נ"ב) כתוב הסבר נוסף למה קרא יוסף לבנו אפרים? תשובה: החיד"א בספרו "מדבר קדמות" אומר שזה על שם אברהם ויצחק בפן מְסֻיָּם שֶׁלָּהֶם. אברהם אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר"(בראשית י"ח-כ"ז). על יצחק נאמר שאפרו צבור ומונח על המזבח. לכן שני אפר ברבים: אפרים.
ב) "ויאמר אלהם מרגלים אתם" ( מ"ב-ט). מדוע האשים יוסף את אחיו דווקא כמרגלים, "ויאמר אלהם מרגלים אתם" (מ"ב-ט). תשובה: יוֹסֵף חָשַׁשׁ שֶׁאֶחָיו יְבָרְרוּ בַּשּׁוּק פְּרָטִים אִישִׁיִּים עָלָיו ויגלו את זהותו האמיתית, לָכֵן הֶאֱשִׁים אוֹתָם בְּרִגּוּל, וזה ימנע מהם לברר פרטים עליו, כי זה יחזק את החשד שהם מרגלים, והם עלולים להיעצר.
8) שאלות לפרשת ויגש
א) איזה קשר בפרשה הוא לא על ידי אמצעי קשירה?
ב) מצא בפרשה איזה ראש הוא בעצם שביעי?
שבת שלום -מחיים קופל-.מעדנים 323 פרשת ויגש תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
