אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כד' כסליו תשפ"ה -25.12.2024 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת מקץ תשפ"ה
מרצה: הרב שובאל כהנא-כרמים-מודיעין-חושן.
הנושא:התוכנית הכלכלית של יוסף
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה של
אור ברנדס- ה' יקום דמו, שנפל ברצועת עזה בתחילת חודש דצמבר, אחיו חבר בקהילה בכרמים מודיעין.
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
******************************
השיעור השבועי בזום מצורפת ההקלטה:עו"ד משה מורגנשטרן-
חלומות- האם יש ממש בחלומות-
*****************************************************
פרשת וישב וחנוכה –"וַיֹּאמֶר,אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" –מקרע לאיחוי, מחושך לאור
ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן. אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
השבוע השתתפתי בהלוויה של אישה יקרה בת 92, אוד מוצל מאש. בשואה היא הייתה בת 6. נכדה שספד לה בעיניים דומעות ובקול חנוק אמר–"סבתא תמיד נהגה לומר- במשפחה אין ברוגז, במשפחה לא רבים".
ספר בראשית מראשיתו, מנכיח לנו את משפחת בראשית, המאופיינת גם - בקנאות, צרות עין, מריבות, סכסוכים, שנאה ואף ברצח בתוך המשפחה. כך התוודענו לרצח בין אחים - קין רוצח את אחיו הבל. גם התוודענו לכוונות לפגוע פיזית, אח באח. כך עשו ויעקב, ובפרשתנו, יוסף ואחיו.
מאז ימי בראשית ועד ימינו התחוללו מהפכות של קידמה וחדשנות ששינו את העולם - הברזל, החקלאות, התעשייה, הטכנולוגיה, הגלגל, המחשב, האינטרנט, הבינה המלאכותית ועוד. אבל מאז ימי בראשית, רק האדם לא השתנה. האדם הבראשיתי והאדם בן זמננו דומים הם, ברגשות, בתאוות, ביצרים, במאבקי כוח, בצרות עין, בקנאות ובשנאות. המשפחה הבראשיתית והמשפחה בת זמננו, גם הן דומות, בסכסוכים, בריבים, בנתקים ובקרעים.
בצד המשפחה הבראשיתית מתחילים גם להתהוות, ניצנים של זהות קולקטיבית של עם ישראל. הזרעים הראשונים של זהות עם ישראל, נזרעו באירוע מאבקו של יעקב במלאך, אליו התוודענו בפרשת וישלח בשבת שעברה: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית, לב', כט').
כך גם נגיע בקרוב לברכותיו של יעקב לבניו בפרשת ויחי, שמכוון לעתיד, בזהות המשתנה ממשפחה לשבט ולעם: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם"( בראשית, מט, 'א'-ב').
אנו גם נחווה בקרוב את המעבר, מזהות של המשפחה הבראשיתית , לזהות של עם, בלידתו של עם ישראל, בספר שמות:"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ, הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ" ( שמות, א', ח'-ט').
האם קיימת זיקה בין שתי הזהויות- משפחה ועם? משפחה ומדינה? משפחה ואומה?.דומה שכן.
במאמר שכתב הפילוסוף והוגה הדעות פרופ׳ שלום רוזנברג ( 1935-2023 ) על ערך המשפחה בחג הפסח, הוא מצטט את שמשון רפאל הירש: ״לבניית ישראל כהוויה חברתית, בה אדם לאדם-ריע, יש תנאי הכרחי, קיומה של משפחה, בריאה ואיתנה. ואכן, לזבח הפסח, ומתוך כך גם ל״סדר״ שלנו, יש גוון משפחתי בולט, שליכוד המשפחה, ובעקבות כך גם שמירת הקשרים בבית האב ,המשפחה המורחבת, הם יסוד העצמאות. הרס המשפחה מביא להשחתתה של המדינה כולה. זאת סכנה המאיימת לא רק על עמים נחשלים בעולם השלישי, או גטאות בעולם המערבי, שבהם מתגוררים עבדים משוחררים, שהשעבוד פגע באישיותם ובמרקם משפחותיהם. המשפחה עלולה להיהרס לאו דווקא בתנאי עוני, אלא אף כשהיא טובעת בשפע.....החלשת בית האב פירושה פגיעה בנורמטיביות, בקולו של האב, באובדן הדרך ארץ בפני החוק, במבצרי התרבות והציוויליזציה שבעולם השפע. החבורה המשפחתית המתכנסת ל״סדר״ ,מסמלת את אחד העמודים עליהם המדינה מושתתת״ (מוספשבת, "מעריב" 26.3.2010 תש״ע).
אז לא משעמם במשפחה הבראשיתית. אירוע רודף אירוע, סיפור רודף סיפור.
פרשתנו מציגה לנו סאגה משפחתית של קרע ונתק בין אחים, רוויה בקנאה, שנאה וכמעט התרחשות של רצח: " יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן... וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם... וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ... וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו... וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו... וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו"(בראשית,לז').
בימים ההם בזמן הזה... מעשה אבות סימן לבנים, אבל במקרה זה – מעשה אבות סימן לא טוב לבנים.
אין חדש תחת השמש. הכול כבר מוכר לנו –קנאות, סכסוכים, קרעים וניתוקים בין אחים ואחיות במשפחה.
הקנאה היא אחד הגורמים בעלי המשמעות, ביצירת הקרע בין אחים ואחיות במשפחה.
תלמידתו המובהקת של זיגמונד פרויד, הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין ( 1882-1960 ), הבדילה בין שני סוגי קנאה:הראשון, רגש הקנאה הגלוי ,המכונה jealousy. סוג הקנאה השני, על פי קליין, הוא גם סוג הקנאה הבסיסי והראשוני. קנאה חבויה זו, המכונה envy, היא בעצם רגש בסיסי שנמצא בתת מודע. הוא מתבטא בתור רגש של כעס פנימי שמתעורר, כאשר אדם מבין שאובייקט אחר מחזיק בדבר מה, שהוא עצמו חושק בו.
בנרטיב של יוסף ואחיו, מתרחשת קנאה פרועה המביאה לשנאה גדולה בתוך המשפחה, לקנאה וצרות עין בין אחים. הקנאה נובעת, מיצירת מציאות של אי שוויון ואי צדק חלוקתי, במשאבי אהבת הורים ותשומת הלב המוענקים לילדיהם
תוצאותיה של הקנאה השלילית, הן הרות אסון במישור האינדיבידואלי וגם הקולקטיבי, במעגלי החיים השונים. עד כמה מהדהדים, דברי רבי אלעזר הקפר בפרקי אבות ד', כא': ״ הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם״.
הנה כי כן, הקרע בין אחים במשפחה, מתכתב עם הקרע בין אחים בעם.
האיחוי לקרע בין אחים, במשפחה ובעם, יבוא רק ממקום של יוזמה והשתדלות, לבקש את אחינו הרחוק והמנוכר: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר, אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים" ( בראשית, לז',טו'-טז').
זה יכול לקרות רק במפגש פנים אל פנים, שיש בו רצון כן של אחים, לנהל שיג ושיח אמיתי ורגיש, לפתוח ולטפל במטענים ובמשקעי עבר, ולדעת גם לבקש סליחה ולהתנצל אם צריך.
הקרע הוא ייצוג של חושך ואילו האיחוי הוא ייצוג של אור. דומה שהמלחמה בין האור לחושך, היא מלחמה פנימית שמתרחשת בפנימיותנו, אך היא גם זולגת למלחמה של האור בחושך, במרחבי המשפחה, העם, האומה והמדינה. עלינו להאמין, שכל עוד הנר דולק , אפשר לתקן.
בימים הרי גורל אלו, של מלחמה של בני האור בבני החושך, הנמשכת כבר 450 ימים, מהדהדת המחלוקת הידועה בין בית שמאי לבית הלל , אודות סדר ההדלקת נרות החנוכה.
כך מלמדנו התלמוד: " בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (בבלי, מסכת שבת, דף כא', עמוד ב' ).ההלכה שנפסקה היא כשיטת בית הלל.
המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל איננה טכנית או פרוצדורלית, אלא היא מתמקדת בשאלה - כיצד מגרשים את החושך והרוע בעולם?
בית שמאי אוחזים בתפיסה הטוטלית שגורסת, שיש להנחית מכת אש עוצמתית של אור כבר בהתחלה ובאופן כזה נגרש מיידית את החושך. לעומתם, בית הלל אוחזים בתפיסה התהליכית הבנויה על שלבים. מתחילים באור אחד וכך מיום ליום מוסיפים יותר עוצמה של אש ואור.
על מנת להבין עוד יותר את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, עלינו להכיר מחלוקת נוספת ביניהם בתלמוד במקום אחר: "מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו (שמאי) באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל. גייריה (גייר אותי) אמר ליה: דעלך סני, לחברך לא תעביד, ואידך – פירושא הוא; זיל גמור (אמר לו: מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך, והשאר – רק לך ולמד)" (בבלי, מסכת שבת, דף לא', עמוד א').
המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל , מאופיינת כמחלוקת לשם שמים. המחלוקת ביניהם בנושאים שונים, לא מנעה מהם, לקיים בתוכם, יחסים טובים אישיים של אחווה ורעות, שאפילו, ילדיהם נישאו זה לזה.
בימים הרי גורל אלו של מלחמת המצווה, דומה שגישותיהם של בית שמאי ובית הלל, דרים בכפיפה אחת, שלובים אחד בשני ומאתגרים את מנהיגינו, המתמודדים עם מציאות מורכבת ביותר, באימוצן של שתי הגישות כאחת – הטוטאלית והתהליכית .
עלינו- כולנו, רק ביחד, לגרש את החושך שהשתרר עלינו באבחת חרבות הברזל, רק באור. עלינו – כולנו- במשפחה, בעם ובמדינה, לגרש מתוכנו ,את חושך הקנאה, השנאה והקרע שבקרבנו, כבשירה של שרה לוי תנאי: "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ - אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".
הנה כי כן, הנביא עמוס בהפטרה לפרשתנו מוכיח את עמנו:"כֹּה אָמַר ד', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ".החיבור של - שְׁלֹשָׁה ושל – אַרְבָּעָה, מנכיח לנגד עינינו את אסון השבעה באוקטובר, שקדם לו בששה באוקטובר- השסע, הקרע והשנאה שבתוכנו. אבל מהמקום הנמוך ביותר, קמנו וקראנו איש לרעהו –"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ".
ברוך ד' אנו עדים לניצחונות הצבאיים, בגבורתם של חיילי צה"ל, גיבורי התהילה. אנו נוכחים כיצד האור מתחיל לגרש הרבה מן החושך – בדרום ובצפון. אנו חווים לנגד עינינו את הגשמתה של נבואת הנביא עמוס: "כֹּה אָמַר ד', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ ... וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק... עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ... וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת עַזָּה; וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ. ... וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים... עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ... וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת צֹר; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹתֶיהָ...עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן".
פרשתנו שולחת אלומת אור לכל אחד מאיתנו וקוראת לנו את קריאת האיחוי – "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" כי במלחמה הפנימית שבתוכנו, של בני האור בבני החושך, רק האור חייב לנצח .
למה?- כי אין לנו ארץ אחרת.
שורדת השואה שנכדה ספד לה בדרכה האחרונה לבית עולמה וציטט את מורשתה – "במשפחה אין ברוגז, במשפחה לא רבים", חייבת להדהד ולהאיר את דרכנו כמגדלור מאחה, מקרב ומאחד, במשפחה ובעם.
שבת שלום וחג חנוכה, של בקיעת האור בארצנו האהובה.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
מוזמנים לבקר באתר שלי: https://zeevfriedman.co.il
&
פרשת וישב —תשפ"ה "בור בתודעה"-מייקל אייזנברג משקיע קרן הון סיכון
מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ, וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ …תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא, וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד, וְעֶקְרוֹן, כִּי הֹבִישׁ מֶבָּטָהּ, וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה, וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב.…וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם. וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם, וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. גַּםאַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ, שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר, אֵין מַיִם, בּוֹ. שׁוּבוּ, לְבִצָּרוֹן, אֲסִירֵי, הַתִּקְוָה. גַּם-הַיּוֹם, מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ
(זכריה ט)
בפרשת השבוע, פרשת וישב, יוסף, בעל החלומות, הושלך על ידי אחיו לבור, בתקווה לסתום את הגולל על השקפתו ועל דבריו:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם… (בראשית לז, יט - כה)
בעל חלומות הוא לא רק מי שחולם. הוא מישהו שנכון לדחוף ולקדם את איך שהוא רואה את העולם החדש נגד הקונספציה. באופן דומה, כשיוסף מפרש את חלומות פרעה, המחשבה שלו שונה מהפירושים הבנאליים של החרטומים - פקידי הממלכה המצרית שהאפשרות שמצרים תכרת ברעב היא מחוץ למעגל המחשבה שלהם. כמו שהרב סולובייצ'יק כותב: לא קל להיות בעל חלומות.
הבור של יוסף מזכיר את המסופר בספר ירמיהו שגם הוא הושלך לבור ריק כדי להשתיק את התוכחה שבפיו ואת הנבואות שלו על העתיד להתרחש:
כֹּה אָמַר ה' הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה… וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר. וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט… (ירמיהו לח, ג - ו)
ירמיהו העז לנבא ולדבר נגד הממסד ונגד הקונספציה הדתית שסברה שלא יתכן שמלך בבל ינצח כי ה' לא יתן לאף אחד לפגוע בבית המקדש. ירמיהו לעומתם, ראה עתיד אחר שמתפתח, עתיד מאיים שהולך ומתקרב. אלא שהמערכת תמיד תשמור על עצמה ולכן משליכים לבור אנשים שדבריהם מאיימים על ההשקפה המקובלת, על הסטטוס קוו או על המערכת, ועלולים אגב חזונם לחשוף את קלונה וריקבונה.
ירמיהו היה מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין. הורגלנו לחשוב שהמקום קרוב לירושלים, ואכן באופן יחסי לשאר הארץ המקום קרוב לירושלים ולבית המקדש. אבל, בתקופת ירמיהו ענתות נמצאת קרוב לגבול הצפוני כי האשורים כבר כבשו את ממלכת ישראל. ביחס למרכזי הכובד של ממלכת יהודה, ירמיהו הוא אאוטסיידר שמכיר גם מה שקורה מעבר לחומות ורואה עתיד אחר ממה שרואים השרים הנטועים בלב ירושלים. כאמור, הוא הושלך לבור כי התעקש על נבואתו שחזתה את שיבוש המערכות הרקובות הקיימות.
יוסף הוא גם אאוטסיידר. הוא מבני רחל. האחרון שנולד בחרן ומי שהיה ילד קטן כשעזבו לארץ ישראל. ולכן יוסף היה הכי פחות מחובר לעסקי הצאן שיעקב ובניו פיתחו שם. הוא אח לבנה השני של רחל - היחיד שנולד כבר פה, בארץ ישראל - ולכן הוא רואה את הדברים אחרת.
כשיוסף חולם על שמש, ירח וכוכבים הוא חולם על מעצמה. כשהוא חולם על אחת עשרה אלומות משתחוות לאלומתו זו חשיבה בסדרי גודל שונים לחלוטין. יש קוסמוס. יש מנהיג שמעצב את העתיד. יש היררכיה במפעל שמספק ביטחון מזון. זו כבר לא משפחה קטנה שמתנהלת מהיד לפה. יוסף חולם על התהוות של אומה, שתהיה בהמשך מעצמה. האחים משליכים אותו לבור כי זה נגד הקונספט המשפחתי של החמולה הנודדת. זה חלום לפרוץ את גבולות השטעטל. זו גישה שעומדת נגד הסדר הכלכלי הישן ונגד ההיררכיה הקיימת. החשיבה המעצמתית של האאוטסיידר יוסף, הייתה יותר מדי בשביל האחים, בשביל אנשי האתמול.
הטריד אותי שהאחים יושבים לאכול לחם אחרי שהשליכו את יוסף לבור. בראש ובראשונה ברמה המוסרית - איך הם משליכים אח לבור-מוות ויושבים להם לאכול לחם? אבל גם - מה זו השאננות הזאת? יש פה מישהו שחוזר וטוען כנגד המציאות הנוכחית - איך עצם הטענות שלו לא מטרידות אותם? איך הם לא שמים לב שהוא רואה משהו אחר לגבי עתידם, לגבי שינויים שכבר מבצבצים בהווה, ולכן חובה להתייחס ולבדוק את דבריו?
אלא שבור מוריד את האדם הכלוא בו מתחת לאדמה ולא בכדי המתים מכונים "יורדי בור". בפרשת משפטים נאמר: "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם" (שמות כא, לג - לד). כלומר, הסטנדרט הוא שהבור מכוסה. מי שנמצא בבור לא רואה את השמש והוא לא תחת השמים. הוא לא יכול לחלום יותר. וגם אם יתנבא קולו לא ישמע. האחים פשוט קברו את הקולות.
בסוף הפרשה שוב חוזרת התופעה. יוסף מפרש את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים שחטאו לפרעה והושמו בבית הסוהר. לאור התחזית של יוסף ששר המשקים עתיד לחזור למעמדו הרם, פנה אליו יוסף בבקשה:
כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר… וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף. וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. (בראשית מ, יד - כג)
עצם קיומן של נבואות וחלומות מאיימים על הממסד, עוד לפני שבוחנים את תוכנם. לראשי המערכת הפוליטית, לממסד הדתי והמשפטי, ולאליטות הכלכליות בשווקים ובתקשורת, תמיד יש אינטרס שהכל ימשיך כמו שהיה. שמוקדי הכוח לא יתערערו ולא יוחלפו. שהשיטה הנוכחית תשרוד. גם אם לא מדובר על ניצול משאבים לטובת גורמים ספציפיים, הכי קל לנהל כשלא צריך להתמודד עם שינוי, או אפילו עם אתגרים מיותרים. לכן שר המשקים שוכח מהר. הוא, וכל הסובבים אותו, אלרגיים לחלומות.
וכך, למרות שבפסוקים המקום מאופיין כמה פעמים כבית הסוהר, יוסף מכנה את המקום "בור" כי מי שנמצא בבור קולו לא נשמע. עד שבפרשה הבאה פרעה לא יחלום ולא יתרגש מהחלומות, שר המשקים לא יעז לספר שהוא עצמו חלם. קל וחומר שהוא לא מעלה בדעתו לספר שהוא ניהל שיח עם איזה אאוטסיידר שהוא 'בעל חלומות' המנסה לצאת מן הבור.
בסוף אבל, השינויים מגיעים וחלומות מתממשים: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר" (בראשית מא, יד). על בעל החלומות לקדם אותם כמו ש"בַּעַל הַבּוֹר" אחראי עליו. מתי וכיצד יבשילו כל התנאים? לא-לוהים פתרונים. אבל עצם הופעתם של חלומות על עתיד אחר מעידים על הסדקים הראשונים במציאות הנוכחית. אם חולמים על משהו אחר סימן שמשהו בהווה כבר לא פרפקט כמו שהוא היה. שהמציאות זזה קצת והשיטה הישנה מתחילה לחרוק. כמו אז גם כיום, אם עם ישראל לא ינצל את השינוי המתהווה אז פרעה או נבוכדנצר או כל מי שאורב לחולשות המצטברות אט אט, עלול לעשות את המהלך שלו. אין ואקום. חייבים לפרש היטב את החלומות ולהעז לממש אותם.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
סרטון על הפרשה - בחירה חופשית- הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה.
&
שבת פרשת " וישב "תשפ"ה יגאל גור אריה.
ברכות לאיציק שטיין לשבת בר מצווה.
שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי, ... כתב חיים גורי, בשנת 1953
איך שמר יוסף על שפיות אחרי טלטלות עזות ממכירתו לעבדות ומאסר קשה לאחר 22 שנה.
הקריאה המהדהדת והנרגשת של יוסף ״*את אחי אני מבקש*״, אינה פרטית אלא היסטורית זו קריאה תמיד נגד ניקור ובעד ערבות הדדית של האמת והחיבור בין חלקי העם!!.
המסר של ״*אחריות אישית- אחדות*״ היא מילת מפתח קח אחריות על גורלך, אל תהיה תלוי או נגרר, אל תהיה נתון לחסדי הגורל (פוליטיקאים).
תיזום, תפעל, תממש את עצמך אל תאשים את הזולת-אחרים, ראה את עצמך אחראי על חייך. זכור שלא הבור נפל עליך אתה נפלת בו. חלץ את עצמך מהבור. אחריות אישית מהסוג הנ״ל מוסיפה אור וברק בעיניים, היא מעצימה היא מעודדת היא לא כואבת לכן רצוי שכולנו ננהג כך.
זו הדרך שתוביל למנהיגות ראויה. האם יהודה היה המנהיג של האחים במכירת יוסף או שיש כאן אחריות אישית של כל האחים.
מעשה אבות סימן לבנים. מכאן עלינו לשאוף באופן מתמיד לאחדות אמיתית- לא אחדות של אחידים, אלא לחיות יחד ממש, למרות האחר והשוני בינינו.
ניצחון המכבים הינו ניצחון האמונה הטהורה על השכל.
היוונים התנגדו לחוקים שאינם מובנים בשכל,
והיהדות רואה באמונה ערך עליון שקודם להבנה השכלית.
"נעשה ונשמע".
יוסף לוקח אחריות.
המילה *א ח ר י ו ת*.
מתחילה ב- א ומסתיימת ב- ת . כלומר מהתחלה ועד הסוף.
*א*- הכוונה לאני. קודם כל אני צריך לקחת אחריות על עצמי.
*אח*- לאחר שלקחתי אחריות על עצמי אני יכול לקחת אחריות על אחי.
*אחר*- השלב הבא הוא לקיחת אחריות על האחר, כל אדם.
*אחרי*- ברגע שלקחתי אחריות על שלושת המעגלים הראשונים אני יכול להוביל אחרי.
*אחריו*- אמונה, יש שיגידו אלוהים, יש שיגידו אנרגיה קוסמית...
ולבסוף – *אחריות* חשיבות גם לסדר.
בכל שנה, אני נרגש מחדש. יהודה מלמד פרק יסודי בחיי המנהיג: קבל אחריות, אל תסתתר, אל תספר לעצמך סיפור כאילו עליך חלים סטנדרטים אחרים.
ומאז אני מצפה מכל מלך, מנהיג, איש רוח; מאז אני מצפה מכל אב ואם, מכל ראש משפחה, מורה מחנך/ת מדריך/ה, לומר, כשצריך: "*טעיתי*".
אינני בטוח שאלה הנמנעים מקבלת אחריות, מודעים להיקף הנזק הרוחני והחינוכי לו הם גורמים.
מנהיגים צריכים ללמד, להורות דרך. הם צריכים ללמד הצלחות, אבל אל להם להתבייש בכישלונות. להתנצל, להצטער, לחזור לאחור ולתקן.
יהודה שמו, מלשון הודאה. לא רק הודאה מלשון הכרת הטוב אלא גם הודעה מלשון הודאה על האמת.
ולנו, קוראים על שמו יהודים. אולי כדאי שנסגל לעצמנו תכונה יהודית קדומה, תכונה הנלמדת מאחד מאבות האומה:
*להודות על האמת.
לקבל אחריות.
להתנצל*.
*להיות טוב לב חשוב יותר מלהיות צודק.
פעמים רבות, מה שאנשים צריכים זה לא מוח מבריק שמדבר אלא לב מיוחד שמקשיב.* (הרבי מלובאוויטש)
שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה!!-*יגאל גור אריה*
&
פרשת וישב-דובי פריצקי- קק"ל.
העדפתו של יוסף גורמת להם לשנוא אותו. "ולא יכלו לדברו שלום" רש"י רואה בזה שבח בזה שלא דברו אחד בלב אחד בפה, היו גלויים אתו. לא היה שיח ביניהם. אילו דיברו אולי היו מתנהלים אחרת. הקצר התקשורתי שמאוחר יותר במלכות החשמונאים היה אחד הגורמים העיקרים לנפילתה ,בחוסר נכונות לנהל שיח בין חלקי הציבור השונים כיצד להיאבק ברומי. שם הפרשה וישב בלשון ישיבה : ביקש יעקב ליישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף" יוסף קראה לו אימו ,בלשון להוסיף לנוע קדימה. בחנוכה החל השבוע אנו נדרשים להוסיף כל יום נר חדש. ההלכה פוסקת שהנר יידלק עד אחרוני הסוחרים העוזבים את השוק. בלשון ההלכה "עד שתכלה רגל". השפת אמת לוקח את הרגל למסר של הרגל .לומר לנו התקדמו קחו את הנר וחפשו את החדש, את השונה מההרגל. שהרי אין חדש תחת השמש אבל יש חדש אחרי שהשמש שוקעת. הנר מביא אותנו לראות הכל באור חדש ,ואם נצליח גם לקיים שיח בלי קצר תקשורתי בינינו האחים, נוכל לראות ולדבר שלום איש אל רעהו. שבת שלום מירושלים.
