פרשת וישלח – "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" - ניהול סיכונים ומאבק, בתנאים של אי ודאות
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס" ( בראשית, ו', יא'). תרגום אונקלוס: "וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא, קֳדָם ד'; וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא, חָטוֹפִין " ( מחבלים בארץ לפני ד' ותימלא הארץ בחטופים ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
שתי מטרות נעלות הציבו מנהיגינו במאבק של מלחמת חרבות ברזל. האחת, למוטט את תשתית שלטון החמאס, והשנייה, להשיב את כל החטופים לחיק משפחותיהם. המציאות מאד מורכבת ואיננה פשוטה. שתי המטרות הללו חייבות ללכת יחדיו וחשיבותן דומה וזהה. שני ערכים נוכחים במרחב אחד, הערך של שחרור החטופים, הצרוב באתוס היהודי הישראלי מדורי דורות, כך גם הערך של מלחמת מצווה שאין צודק ממנה למוטטות שלטון החמאס ויכולותיו, שאף הוא צרוב באתוס דברי ימינו. במציאות של אי ודאות, כשהחמאס הארור נוקט נגדנו גם בטרור פסיכולוגי רגשי, על מנהיגינו להתמודד במאבק , עם האתגר הכה מורכב והלא פשוט, ששני ערכים אלו ישכנו בכפיפה אחת בנקודת זמן אחת ואין האחד יבוא על חשבון השני.
אנו ניצבים בעיצומו של מאבק שלא ידענו כמותו בעבר.
הנה פרשתנו חושפת בפנינו ניהול סיכונים ומאבק, בתנאים של אי ודאות.
למאבק שני פנים – האחד, מאבק פיזי, גופני וקיומי, שהוא התיקון לאירוע הטראומטי של מכירת הבכורה והשימוש במגע פיזי, במאבקו של יעקב כנגד עשו בקבלת הבכורה ובהכרתה על ידי אביו יצחק: " וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי ... וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו" ( בראשית, כז', יא'-כב').
יעקב עם המלאך בפרשתנו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". הנה ההוכחה למאבק הפיזי והגופני: "וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ"( בראשית, לב', כה').
אבל, אני מבקש להציג קריאה נוספת למהות המאבק בפרשתנו שמייצג פאן נוסף – המאבק הזהותי, הלאומי והרוחני. למעשה ענין לנו במאבק של זהויות. מי יגבר על מי – זהות מלאכו של עשו, או זהותו החדשה של יעקב, שמשתנה לזהות המקופלת בשם- ישראל: "וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם יִשְׂרָאֵל. כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל"(בראשית, לב',כה')
מאבק מכונן זה יקבע – האם תתחולל הטרנספורמציה, מזהות יעקב לזהות ישראל על משמעויותיה. מאבקו של יעקב במלאך מתרחש במציאות מורכבת של חשכת הלילה, בתנאים של אי ודאות, שעל מנת להפוך מציאות זאת למצב של ודאות, יש להמתין עד עלות השחר: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". חיכיון זה שיש בצידו מחירים, דורש עמידות והשתדלות, כפי שמפרש אונקלוס ( 35- 120 לספירה):"וְאִשְׁתְּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדַּל גּוּבְרָא עִמֵּיהּ עַד דִּסְלֵיק צַפְרָא". המאבק על הזהות הלאומית והרוחנית החדשה הישראלית , דורש השתדלות מתוך מחויבות פנימית, שנובעת מחוסן ועמידות אמונית ונפשית.
פרשתנו מלמדת אותנו שאת השמירה וההגנה על זהות ישראל החדשה, יש לקיים בדבקות מלאה ומתמדת ללא הפסקה, ששלהבת זהות ישראל , תמיד תבער ולא תיכבה , כמו האש היוקדת על המזבח. ההשתדלות והתחזוקה השוטפת, של אש זהות ישראל, חייבת למנוע מציאות מסוכנת שיש בה איום קיומי, שחלילה תבער זמנית כקש בוער , אבל לאחר מכן תיכבה. היא חייבת לבעור כמו הסנה הבוער:"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ד' אֵלָיו, בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" ( שמות, ב', ג'). כך מהדהדת באוזנינו נבואתו של הנביא עובדיה בהפטרה לפרשתנו: "וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם; וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי ד' דִּבֵּר"( עובדיה, א', יח'). הנה האתגר שעומד לפתחו של עם ישראל, לקיים אש להבה יוקדת ולמנוע אש של קש.
פרשתנו מלמדתנו ששמירת אש זהות ישראל, יש לעשותה מתוך צניעות ולא מתוך יוהרה. כך יעקב אבינו ששמו הוסב לישראל, מאיר לנו זאת במשפט המכונן והאישי המופיע - בפרשה השמינית ובפסוק השמיני בספר בראשית:" קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" ( בראשית, לב', י').
אנו מכירים את הפרשנויות השונות המציגות את צניעותו של יעקב- "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים", משפט המופיע - בפרשה השמינית ובפסוק השמיני בספר בראשית - שמינית של שמינית גאווה. הצניעות מסייעת להימנע מצמידות ונעילות בקונספציה שגויה, שעלולה להמיט אסון.
הנה כי כן, מאבקו של יעקב עם המלאך לתוך הלילה ,משקפת סביבה של מאבק זהויות . כאן מתנהל בנוסף למאבק הפיזי והגופני ,גם מאבק אינטלקטואלי בין יעקב למלאך, סוג של מרחב בית מדרש שיש בו מחלוקת וויכוח בין יעקב והמלאך. הם מנהלים מאבק לאורך כל הלילה ובוודאי מנהלים ביניהם גם ויכוח מילולי עמוק. המציאות של חשכת הלילה מעצימה את תנאי אי הוודאות של המאבק שיש בו דיון וויכוח. לא קל לנהל דיון בתנאי אי ודאות, שני הצדדים שואפים להגיע להכרעה ולסופיות של מצב אי הוודאות. כמו בדיאלקטיקה ההגליינית של הפילוסוף פרידריך הֵגֶל ( 1770-1831 ) של תיזה ואנטיתיזה , שיש בסוף להכריע.
יעקב עובר מסע לימודי לא קל שכולו מאבק , כיצד לנהל סיכונים בתנאי אי ודאות. כך אנו לומדים בפתח פרשתנו לקראת מפגשו עם עשו: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית, לב', ד'-ו').
יעקב עושה הערכת מצב ושולח שליחי מודיעין מתווכים לעשו. אבל הקונספציה בעקבות הערכת מצב חדשה בפרשנות נכונה של מידע הצי"ח ( ציון ידיעות חשובות), שמביאים לו שליחי המודיעין, גורמת לו להיערך נכונה בקונספציה של - מאבק ומלחמה: "וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". הנה פרשנותו של ר' יונתן איבשיץ ( 1694-1764): "זאת הייתה עורמתו של עשו ,כי אם ילך לבדו ויהרוג את יעקב, כיצד ישא פניו אל אביו, כיצד יצדיק את עצמו בפניו. לכן הקדים ולקח עמו כנופיה של רוצחים, כדי, שעל כל פנים יוכל להטיל את האשמה עליהם ולטעון שהוא חף מפשע". יעקב, בעקבות המידע של שליחי המודיעין ששלח, פועל כמבוגר אחראי למשפחתו העניפה וגם לייעודו לחזור לארץ ישראל ולקומם את הישוב היהודי המחודש בארצו. יעקב מכין עצמו לתרחישים השונים ומנהל סיכונים: " וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו, עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר" ( בראשית ,לב' , ז'). ניהול הסיכונים של יעקב ביחס למשפחתו האינטימית, מקבל ביטוי של תיעדוף נוכח הסיכון המוחשי:"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים, עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" ( בראשית, לג', א'-ב') .
יעקב בשינוי שמו לישראל מבין, שהתנהלותו כמבוגר אחראי במתאר הסיכון שבו הוא נתון, איננו רק להווה, אלא לא פחות מכך- לעתיד. על כתפי המנהיג המבוגר והאחראי, רובצת אחריות גם לעתיד הדורות הבאים. ביחד ננצח – עם ישראל חי - "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל"
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון
&
השבוע דבר התורה מוקדש לעילוי נשמת הנרצחים בפיגוע בירושלים ולהחלמת הפצועים בפיגוע וחיילי צה״ל.
פרשת וישלח - והוא עבר לפניהם -מייקל אייזנברג
בשבוע שעבר זכה יעקב לברכת ה': "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד) ובהמשך אף רמזו הפסוקים למימוש מסויים של הברכה. יעקב אמר ללבן: "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב", ובהמשך, נאמר על יעקב עצמו: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים". פריצה היא יציאה מגבולות המקובל, ולעיתים גם מעבר חד ממצב למצב. במקרה של יעקב, היות שלבן שינה כל פעם את ההסכם ביניהם, ההתעשרות נחשבה לפריצה. בשבוע הבא נקרא על לידתו של פרץ, בנם של יהודה ותמר:
וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח. (בראשית לח, כז-ל).
פסוקים אלו מחזירים אותנו לסיפור לידתם של זוג התאומים הנוסף היחיד במקרא - יעקב ועשו, כאשר אלמנט 'היד המושטת' מושך אף הוא להשוואה בין הסיפורים:
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בראשית כה, כד-כו)
אלא שאם פריצתו של פרץ צלחה, ובהמשך מלכות בית דוד צמחה ממשפחתו, יעקב, לא הצליח לפרוץ ולהקדים את אחיו. מלידה הוא חי בתחושה של מי שנשאר מאחור, וחייו היו בסימן פריצת מחסום זה. יעקב אומנם עשה מהלך וקנה את הבכורה, ולאחר מכן, בסיועה של רבקה אימו, אף השיג את הברכות מיצחק אביו, אבל ידם של לבן ושל עשו על העליונה - לבן מחליף את משכורתו עשרת מונים, ואפילו כישעקב מתעצם כלכלית אצל לבן הוא נאלץ לברוח בחשאי מבית לבן. עשו מאיים עליו עם צבא של ארבע מאות חיילים וגם לאחר שיעקב נחלץ ממנו, בסיום הפרשה היתרון עדיין בידי עשו: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לו, לא).
יעקב, שבחציית נחל יבוק נשאר פעם נוספת מאחור, בקושי צלח את המאבק באישון ליל עם האיש המסתורי (שלפי חכמים היה 'שרו של עשו'):
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק… וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל… וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. (בראשית לב, כג-לג)
אלא שנראה שהשינוי מ'יעקב' ל'ישראל' חולל מהפך בנפשו ובמהלכים במציאות. למרות שיעקב יצא מהמאבק הלילי צולע נאמר מיד לאחר מכן:
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת… וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם… (בראשית לג, א-ג)
כלומר, יעקב, שנקרא עכשיו ישראל, עבר באופן אקטיבי לקידמת הבמה, נכון ליזום, לפרוץ, לפעול ולהתמודד עם עשו. ברוח: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" יעקב מגיע לעיר שכם וממצב את עצמו בלב העשייה הכלכלית והדתית:
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". (בראשית לג, יח-כ).
אלא, שגורמים שאינם תלויים בו, ברצון הטוב שלו, ובנכונותו להוביל, הרסו את המהלך. אירוע טראומטי של אונס ביתו בידי בנו של נשיא שכם, ותגובת נגד של שנים מבניו, שמעון ולוי, שהרגו את אנשי שכם, אילצו אותו לעזוב את המקום. מסתבר שלא תמיד מצליחים בפעם הראשונה, אבל חייבים להמשיך ולהתעקש על ערכינו גם מול תופעות של חמס ונקמה. לכן, כדי שהאכזבה לא תעיב על התפיסה הכללית של שם ישראל, ה' מתגלה אליו פעם נוספת כדי לחזק אותו:
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. (בראשית לה, י-יא)
לאחר שהוליד אחד עשר ילדים, הציווי "פְּרֵה וּרְבֵה" הוא באמת פריצה של כל פרופורציה מוכרת. "גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ" חוזר לחזון ההובלה השקטה והלא-משתלטת - עמים אחרים ירצו להצטרף להצלחה מתוך הכרה בכל הטוב שישראל מפיץ, ובהקשר של "וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" מעניין לציין את המשנה במסכת סנהדרין המאפיינת את המלך, כבעל יכולת ויוזמה: "פורץ לעשות לו דרך".
לאורך אלפיים שנות גלות ניהלנו את חיינו כיעקב. היהודים חיו כפרטים וגם הקהילות היו בעיקרן שותפות פרקטית בין מספר, קטן או גדול, של פרטים. כמו יעקב, היינו מובלים על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים של האומות בקירבן חיינו. בהרבה הקשרים גם כיום אנו מנהלים את חיינו כיעקב האיש הפרטי. עוד לא סגלנו לעצמנו את השם ישראל במלוא מובן המילה. כל אחד דואג למשפחתו, לפרנסתו ובעיקר אנחנו זורמים עם ההתרחשות הכללית.
אבל מדינת ישראל נועדה לשם 'ישראל'. כשבן גוריון קרא למדינה הקטנה והצולעת ״ישראל״, ולא ״מדינת היהודים״, הוא הבין את גודל השעה ואת האתגר. גם כשיש מאבקים ואירועים קשים שאנו יוצאים מהם צולעים, עלינו להמשיך ולאחוז בחזון של 'ישראל' - לא להישאר מאחורה באף תחום, להיות נועזים ולכוון לפריצות דרך מפתיעות ובלתי שגרתיות - פריצות דרך מול האויב, פריצות דרך טכנולוגיות, פריצות דרך ערכיות, פריצות דרך כלכליות, פריצות דרך משמעותיות המובילות לפריצות דרך עולמיות. מייקל איזנברג.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 263 - סוכה לנצח - חיים קופל
1) בדרכו לארץ כנען, פגש יעקב את עשו, ולאחר מכן נפרדה דרכם. עשו הלך לשעיר ויעקב המשיך לכיוון שכם. נכתב בתורה: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת " (ל"ג-י"ז).
2) שואל אור החיים הקדוש, הרי זה לא הגיוני, שיעקב יקרא למקום על שם מקום לינת מקנהו אותו הקים?
3) מתרץ אור החיים הקדוש, שיעקב עשה כאן דבר תקדימי, הוא התחשב בצער בעלי חיים ובנה להם סוכה מיוחדת, דבר שלא היה קיים לפני כן. לציון הדבר קרא למקום סכות, שינציח את מעשהו התקדימי.
4) הנביא עמוס, מתייחס לתקופה בה הושמדה מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל הַחֲטָאָה, והקב"ה מבטיח ש"מלכות דוד" תישמר. "אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם ה'...בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת (עמוס ט-ח..י"א).
"המלבים", מסביר את התהליך ההיסטורי של "סוכת דוד". תחילה, הייתה מלכות בית דוד בנויה ומשוכללת כבית קבוע. בתקופת הגלות, חרב הבית ולא נותר זכר למלכות ממנה. ואז, במהלך הדרגתי היא שוקמה בצורת "סוכה".
5) "המהר"ל" מסביר את היתרון של "סוכה", שבשל כך שוקמה מלכות בית דוד ל"סוכה". בדרך כלל מלכות נקראת "בית", בית מסמל חוזק וקביעות. אך כאשר הבית נופל, בטל שמו מעליו. אף אם חוזרים ובונים אותו, הוא כבר יקרא "בית חדש". מאידך "סוכה", אינה חזקה, ואין לה קביעות, אך אם היא נופלת ניתן להקימה ולשקמה מחדש ושמה הראשון נשאר עליה. ("נצח ישראל" ל"ה).
6) רעיון משלים לדברינו, כותב אילעאי עופרן, שמסביר גם את הסיבה לכך שיעקב קרא למקום סֻכּוֹת. אבותינו ישבו באהלים: אברהם ישב באהל וחיכה לאורחים, יצחק הכניס את רבקה לאהל שרה אמו ויעקב עשה סֻכֹּת.
לסוכה הארעית יש אומנם חיסרון, כי האדם חי בתודעה של ארעיות וזמניות, וממילא אין לו תמריץ להשקיע בפיתוח ויצירת דברים בחומר שישפרו את תנאי מחייתו ורווחתו.
7) מאידך, אדם שחי בתודעת "קביעות", עלול לקבל ביטחון מופרז, אני ואפסי עוד, מבלי שיבחן את מעשיו והשפעתם השלילית על החברה הסובבת אותו. הוא עלול להידרדר מוסרית, ובמקום "לתקן" את העולם, הוא יקלקלו.
8) יעקב אבינו תופס את שני העקרונות, בו זמנית. אחרי שנות נדודים וארעיות, בדרכו לארץ ישראל הוא בונה לעצמו בית המסמל את החוזק והקביעות, אך במקביל הוא מקים "סוכה" למקנהו. "הסוכה" אינה לצורך מגורים, אך היא מסמלת ארעיות והיא מזכירה לו שהוא ורכושו הם בני חלוף ואל לו להתגאות, ממילא הוא יבדוק ויבקר את מעשיו בכדי שלא לפגוע באחרים, או ביקום כולו. תזכורת זו חשובה לו עד כדי כך, שהוא מחליט לקרוא למקום שהותו "סֻכּוֹת". מקום המשמש את מקנהו.
9) תשובות מפרשת ויצא
א) מילה בפרשה שהיא גם שם מקום וגם שיח או עץ? תשובה: לוז "ואולם לוז שם העיר" (כ"ח-י"ט). אגוז לוז (שיח עד עץ, מוכר גם בשם אלסר).
ב) בדרך כלל אוכלים גלידה, מי בפרשתנו, נאכל כביכול, ע"י גלידה? תשובה: "יעקב": "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (ל"א-מ). ברש"י: " וְקֶרַח " כמו "מַשְׁלִיךְ קֶרַח" (תהילים קמ"ז-י"ז) תרגומא:גלידא. (גלידא אכלה את יעקב).
10) שאלות מפרשת וישלח
א) "ויאמר לו א-להים שמך יעקב...." (ל"ה-י). "ויאמר לו א-להים אני אל שדי" (ל"ה-י"א). פסוק אחרי פסוק אז למה כפל לשון "ויאמר לו א-להים" ?.
ב) מצא בפרשה חמש מילים רצופות עם שתי אותיות, בכל מילה?
שבת שלום-מחיים קופל.
&
פרשת וישלח -תשפ"ד- יגאל גור אריה
רחל רמן הייתה רופאה בבית חולים ציבורי גדול בארה"ב ומתוקף תפקידה טיפלה בחולים שחלו במחלות קשות. היא עצמה הייתה אישה חולה מאוד והתמודדה מאז צעירותה עם מצבים חשוכי מרפא. היכרות זו עם עולם החולי והרפואה משני צדדיו אפשרה לה להגיע לתובנות מעמיקות על נפש האדם. *היא הבינה שכמה שקשה ההתמודדות הגופנית של החולה, המצוקה הנפשית היא קשה לאין ערוך*. האתגר הרפואי השלם חייב לתת דעתו לא רק למכאובי הגוף אלא גם על מכאובי הנפש. בספרה ברכות סבי היא מתארת את המפגשים שלה עם מטופליה והמוטיב המרכזי בספר הזה הוא שהחיים בשלמותם, לרבות הכאב שבהם, הם ברכה. היא לומדת את המסר הזה מהסיפור בפרשת וישלח:
יעקב נאבק עם איש, שבהמשך מתברר שאינו אלא מלאך אלוהים. אף על פי שבמהלך המאבק יעקב נפצע פציעה קשה, הוא מצליח בסופו של דבר להתגבר על המלאך, ולמרבה הפלא, בתום המאבק הוא מבקש ממנו ברכה.
אדם חולה חווה את חייו כמאבק, אך גם בבריאותנו החיים כרוכים ברגעים של כאב, פציעות ואובדן. מן הסיפור הזה אנו למדים עד כמה רגעים כאלו יכולים להיות גם מכוננים בעבורנו. הם מעוררים אותנו לשאול שאלות מהותיות על החיים ולנסות להכיל את המציאות הקשה שנכפית עלינו. מסיפורו של יעקב *אנו למדים שבקושי יש גם ברכה והוא מסוגל להצמיח בנו כוחות ותובנות שלא התגלו קודם לכן*.
סיפור יעקב והמלאך מאיר באור חדש את דמותו של יעקב. במבט ראשון נראה שעשו הצייד ואיש השדה החי על חרבו הוא החזק במשפחה, ואילו יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) הוא הפסיבי והחלש יותר, ה'ילד של אימא' (בראשית כה, כח).
אולם סיפור המאבק מציג לנו תמונה שונה בתכלית ומגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. ואכן, בעקבות אותו מאבק, יעקב מקבל את שמו החדש, המבטא יכולת זו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית כה, כט). הכוח שעליו מדובר כאן אינו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
לאמיתו של דבר, גם משמו המקורי של יעקב שנתנה לו אמו בשל אותו מעשה שהספיק לעשות טרם צאתו מהרחם, עולה דמות שנמצאת במאבק והמנסה לגבור על הגורל: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו).
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב: *מאבק*. נראה שהמציאות נוטה כמעט תמיד נגד יעקב וכדי להתגבר עליה אין לו מנוס מלהילחם. משום שהוא נולד שני, הוא נאלץ לקנות את הבכורה, ומפני שאביו העדיף את עשו על פניו היה עליו לקחת את הברכות במרמה. בשל כל זאת, הוא נאלץ לגלות מביתו לחרן ולחזור לביתו רק אחרי עשרים שנה. גם בחרן הוא נאלץ להיאבק כדי להתחתן עם רחל וכדי להתפרנס. בשובו סוף-סוף לארץ כנען הוא מגלה שגם כעבור עשרים שנה ויותר לא פסק ממנו איום הרצח, והוא נאלץ להתמודד עם עשו שבא לקראתו עם ארבע מאות איש.
את השם השני שקיבל יעקב מהמלאך נושאים אנו, צאצאיו. בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. יש קללה סינית שמאחלת 'שיהיו לך חיים מעניינים' וחוששני שאצל עם ישראל קללה זו התממשה. רק לעיתים רחוקות זכינו לרוגע ולשלווה. שום דבר לא בא לנו בקלות ועל כל דבר אנחנו נאלצים להילחם. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. והנה סוף-סוף זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גם אנו גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו ונגזר עלינו מאבק בלתי פוסק כדי לשרוד. למרות כל המכות והקשיים במהלך ההיסטוריה, לא נעלמנו. אדרבה, יצרנו יצירה רוחנית ענפה, הרבה חיים, שמחה ואהבה.
*היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא אפיינה את סיפורי ההישרדות של עם ישראל והיא הפכה אותנו למי שאנחנו גם כיום*.
ושבו בנים לגבולם...
שבת שלום! שבת שקטה שלווה וענוגה!! *יגאל גור אריה*
