אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
************************************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות – בינה בתורה', ויקרא-במדבר, לפרשת מסעי:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
"אלה מסעי" – שירת הגיאוגרפיה המקראית
הסיפורים שמאחורי השירה
ספר "מסעי בני ישראל" הוא שירה, וככל שירה הוא נכתב במיוחד:
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם; (ל"ג, ב)
השירה הזאת, ארבעים ושניים מסעות, מלאה בשמות מקומות במדבר, שרובם אינם ידועים. מאחוריהם מסתתרים סיפורים שלמים שלא סופרו על דור המדבר.
יש סיפורים שנזכרו בקיצור. כך, יציאת מצרים מוזכרת בפסוק אחד, "ממחרת הפסח... ביד רמה". גם המעבר בתוך הים אל המדבר (בלי חיל פרעה ומלחמת ה' בו, ובלי שירת הים), המעיינות באילים, וחוסר מים ברפידים (בלי מלחמת עמלק, שנכתבה בספר מיוחד) מוזכרים בקצרה. מות אהרן בהֹר ההר מופיע בפירוט, כולל תאריך מלא. לבסוף, הכנעני מלך ערד (בלי מלחמת חרמה) מוזכר לקראת המסע לעבר הירדן.
אבל יש שלוש תמיהות גדולות:
תיאוריות שונות ומשונות צמחו משאלות אלה, אבל התשובות לדעתי פשוטות:
מִשָּׁם נָסָעוּ, וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד; מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן...
עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן; (כ"א, יב-יד)
גבולות הארץ
גם "ארץ כנען לִגְבֻלֹתֶיהָ" צופנת בתוכה חידות; חלקן, במיוחד בגבול הצפוני, קשות לזיהוי. לעומת זאת, ל"גבול נגב" (שם ל"ד, ג'-ה') דווקא קיים זיהוי ברור וטוב.
את "מעלה עַקְרַבִּים" זיהו רוב החוקרים בקימוט הכביר של המכתש הקטן. ואכן, מן הכביש היורד מערד לצומת הערבה, ומשם לערבה, רואים בבירור את "ההר החָלָק העֹלֶה שֵׂעיר", החָלָק והמְחוּלק (יהושע י"א, יז, ושם בתרגום, 'טוּרא פְּליגא'), כגבול הטבעי הדרום-מזרחי של הנגב והרי יהודה. זהו מראה מופלא!
מכאן התבקש הזיהוי של 'נחל צין'. ואכן, "מדבר צִן" שבתורה הוא הר הנגב (='רמת עבדת') שמדרום לבקעת באר שבע.
מזיהוי זה של "גבול נגב" עולה המסקנה, שגבול "ארץ כנען" עובר על השפה הצפונית של מכתש רמון לכל אורכו, עד המורדות למרחבי סיני (="פארן") במערב. ואכן, שם נמצא עין אל-קַדיס, השומר את השם "קָדֵש" בקצה הר הנגב ("מדבר צין").
כל מי שעומד וצופה מצפון על מכתש רמון, רואה בעיניו גבול טבעי מופלא – בין הסלעים של 'חבורת יהודה', לבין אבן החול ושרידי הגעש שבתוך המכתש.
אי אפשר שלא לברך שם "ברוך ה'... עושה מעשה בראשית"!
בספר יהושע (ט"ו, א-ד) מופיע התוואי גם כגבול הנחלה הדרומי של שבט יהודה:
וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם...
וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה;
וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה,
וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן, וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה;
וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם, וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה, זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב;
כאן נפגש הגבול הדרומי עם גילוי ארכיאולוגי מיוחד במינו.
בתקופת השיא של דוד ושלמה (לדעת רוב החוקרים), הוקמו עשרות יישובים ישראליים קטנים, עם מצודות משמר והגנה, בהר הנגב, בדיוק עד מכתש רמון! (רודולף כהן, 'המצודות הישראליות בהר הנגב', קתדרה 11). זו הוכחה מצוינת לזיהוי המקובל של "מדבר צִן הִוא קָדֵשׁ" (ל"ג, לו) ו"מעלה עַקְרַבִּים" בהר הנגב, מהמכתש הקטן עד מכתש רמון – גם המצודות הישראליות באזור 'קַדיס' (="קָדֵשׁ") ו'קוּדֵירַאת' (="קדש ברנע") בסיני מתאימות בדיוק לסיבוב הגבול "מנגב לקדש ברנע" (ל"ד, ד), ובפנייה לצפון מערב לעבר ואדי אל-עריש, שכבר רב סעדיה גאון (בתרגומו לפרק (ל"ד, ה), ראו במהדורת 'תורת חיים') זיהה בו את "נחל מצרים".
כדאי לציין פה עוד שני גילויים מעניינים. ראשית, הכינרת כולה והיישובים בדרומה, כלולים בתוך "ארץ כנען" שממערב לירדן – הגבול יורד מ"כתף ים כִּנֶרֶת קֵדמה" אל הירדן (ל"ד, יא-יב), כלומר מדרום רמת הגולן לנַהֲרָיִם.
נקודה נוספת היא ש"גבול ים" איננו קו החוף, ומסתבר שיש בתורה מים טריטוריאליים – "הים הגדול וגבול" (ל"ד, ו).
עבר הירדן המזרחי – חלק מהארץ?
האם הירדן הוא גבול הארץ המזרחי? מה מעמדן של נחלות ראובן וגד? גבולנו המזרחי? האם 'שתי גדות לירדן', או רק אחת?
לשאלה הזאת יש שתי תשובות בתורה (ועד היום):
מצד אחד, "ארץ כנען לִגְבֻלֹתֶיהָ" (ל"ד, ב); ארץ כנען שוכנת בין הים והירדן, ודרכי הסחר הגדולות של עמק החוף ושל עמק הירדן קבעו את אופיה הגיאוגרפי-היסטורי:
וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה... וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה;
וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח,
זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב; (ל"ד, י-יב)
כך מפורש גם בפרשת ערי המקלט וערי הלויים:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן;
וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה;
וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ, שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם;
אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן,
וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה; (ל"ה, י-יד)
"ארץ כנען" היא הארץ שכבר הועמדה במוקד של ברית מילה בפרשיות אברהם (בראשית י"ז, ח).
לעומת זה ניצבת "הארץ" של ברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, יח-כא). ארץ זו כוללת בפירוש גם את עבר הירדן מזרחה – בין הים והמדבר: "מִנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת", ועשרה עמים היו יושבים במרחבי "הארץ".
משה לא עבר את הירדן בצו ה', ולא נכנס ל"ארץ כנען", ארץ האבות; אבל הוא בהחלט נכנס 'לארץ' ברגע שעבר את נחל ארנון, הוביל את מסע המלחמה נגד "סיחֹן מלך האמֹרי... ועוג מלך הבשן" (דברים א', ד; ג', ח-יז), והוריש לבני ישראל את "עבר הירדן מזרחה", "מֵעֲרֹעֵר אשר על שפת נחל ארנֹן ועד הר... חרמון" (דברים ד', מו-מט).
כאן ישנה עובדה שמפתיעה רבים: בכל דברי משה שבספר דברים, לא נזכרה כלל 'ארץ כנען', ורק "הארץ הזאת" אשר "ה'... נָתַן לכם", מול "הארץ אשר ה'... נֹתֵן... בעבר הירדן" (המערבי; דברים ג', יח-כ); ו"כי יביאך ה'... אל הארץ..." (דברים ז', א); וכן "כי אַתֶם עֹברים את הירדן לָבֹא לרשת את הארץ אשר ה'... נֹתֵן לכם..." (דברים י"א, לא); "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה'... מַנחיל אתכם..." (דברים י"ב, י).
האיסור על משה לבוא אל "ארץ כנען אשר נֹתֵן לבני ישראל" (דברים ל"ב, מח-נב) נזכר רק פעם אחת בספר דברים, לא מפי משה אלא כדבר ה' (ובלשון ספר במדבר); בלשונו של משה היה רק איסור לעבור את הירדן, ומשה אף תיאר איך התחנן אל ה', ואיך הורה לו ה' לעלות "ראש הפסגה" ולשאת עיניו – "...ימה וצפנה ותימנה וגם] מזרחה וּרְאֵה בעיניך, כי לא תעבֹר את הירדן הזה"!
ספר דברים לא נאמר לקראת הכניסה לארץ (כמקובל), אלא הוא ספר הברית של התורה בארץ!
שתי הוכחות ברורות לפער הזה בין שתי מערכות הגבול, ובין ספר במדבר לבין ספר דברים, אנו מוצאים בפרשת חֻקַת ובפרשת מטות, לעומת פרשת דברים:
רק בספר דברים, שבו הגבולות כוללים את כל "הארץ" עד המדבר, יש צורך להזהיר את משה ובני ישראל, שלא להתגרות מלחמה בבני עשו ובבני לוט, כי זכויותיהם בארצותיהם כלולות בהבטחות ה' לאברהם; בספר במדבר זה כלל לא עלה על הדעת.
האם יש בתורה 'גשר' בין שתי התפיסות ושתי מערכות הגבול, כלומר בין שני עברי הירדן?
ה'גשר' הוצב ברעיון החלוצי של בני גד ובני ראובן.
הצעת 'חלוצים' "לפני בני ישראל" (ל"ב, טז-יט) נועדה לענות על חרדת משה מפני משבר נוסף עם שבטים שאינם רוצים לקחת חלק במלחמה על "ארץ כנען", אבל ברקע נותרה השאלה מה יקרה אם שבטים שלמים (לא כחצי המנשה) יתנחלו מעבר לירדן מזרחה – האם הם לא יורחקו בעתיד מרוב שבטי ישראל, וייחשבו כמו עמי עמון ומואב, ומדיָן, כשבטים שפרשו, היושבים על אדמה "טמאה"? החשש הזה עתיד להיזכר בפירוש בוויכוח בין השבטים בספר יהושע (כ"ב, יט, כה-כח).
משה שמע במילים – "אל תַעבִרֵנו את הירדן" (ל"ב, ה) טון של התחמקות מהמערכה הקשה ביותר ומרד נוסף נגד ההנהגה החותרת אל ארץ האבות. התפרצותו של משה ודבריו הארוכים משקפים את המתח העצום לקראת השלב האחרון והקשה במסע.
אבל משה לא ויתר על הרעיון החלוצי, כ'גשר' בין שני עברי הירדן, אלא ניסח אותו מחדש בהזכירו את שם ה' ארבע פעמים – 'גשר של קדושה':
...אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה; וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'...
וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ, וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מ-ה' וּמִיִּשְׂרָאֵל –
וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'; (ל"ב, כ-כג)
כלומר, עבר הירדן כאחוזה מקודשת, ושאלת הגבול המזרחי, תלויה לא רק בהתנדבות החלוצית אלא בקדושת הארץ, שתחול עליה. כך אומר משה לבני גד ובני ראובן: אם תשתתפו עם כלל שבטי ישראל בקדושת "ארץ כנען", תתקדש לכם גם נחלתכם המזרחית, "לפני ה'"; ואם לא – הירדן יישאר גבול מזרח לארץ האבות המקודשת.
בלשון משה בפרשת דברים:
ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ –
חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל;
...עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם,
וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן (=המערבי); (דברים ג', יח-כ).הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת מטות-מסעי תשפ"ד -
כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה
" אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה " (מטות ל, ב-ג). פרשתנו פותחת בדיני נדרים ושבועות שהם איסורים או הבטחות שאדם נוטל על עצמו, וצריך לקיימם. (אין מאמר זה דן בהבדל בין נדר לבין שבועה).
לפנינו ביטוי לכוחן של מילים ולקדושתן, שהרי נדר ושבועה מחייבים, ואם רוצים לבטלם יש לנהוג על פי כללים המאפשרים לבטל נדר או שבועה. האב מתיר את נדרי בתו בהיותה נערה, בעל מתיר את נדרי אשתו. איש או אישה שהם ברשות עצמם, המתחרטים על נדר שנדרו, יפנו אל חכם מומחה, הבקי בהלכות נדרים, או אל שלושה הדיוטות המבינים בהתרת נדרים. תפילת "כל נדרי " שיש בה התרת נדרים לציבור כולו, נאמרת בתפילת היום הקדוש ביותר, יום הכיפורים.
אין דעת חז"ל נוחה מנדרים. רבי נתן אומר: כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה" (נדרים, כב, א). אדם נודר לרוב בעת צרה. לדוגמה, אם יהיה ה' בעזרי וישיבני בשלום אל ארצי, אתן צדקה בסכום מסוים. נדר יכול לשמש גם גדר לאדם הרוצה להתחזק באמונה. אחת הסיבות לכך שאין דעת חכמים נוחה מן הנודרים היא החשש פן אדם לא יקיים את נדרו, כלומר לא יכבד את מוצא פיו.
המיקום של נדרים ושבועות בפרשתנו אינו מקרי. בני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, ולחיות במציאות שונה מן המציאות שחיו בה בעבר. לא עוד ניסים גלויים. עליהם לקבל על עצמם אחריות, ולפעול באופן עצמאי. מה יהיה אופייה של חברה זו? האם שלטון החוק יישמר בה על ידי הפעלת כוח של הרשות, או שתהיה זו חברה מתוקנת, המיוסדת על ברית בין ה' לבין עמו, כלומר חברה מוסרית החיה על פי קוד אתי ופועלת בשמו. לא פחד מפני העונש מניע אותה. קיום נדרים ושבועות הם חלק מן הקוד האתי. אם אין לנו כבוד למוצא פינו, לא ישרור בקרבנו אמון בין איש לבין אשתו, בין הורים לבין ילדיהם ובין אדם לחברו. לא תתקיים מערכת כלכלית, חברתית ופוליטית תקינה.
כלומר אפשר להתייחס לנושא הנדר והשבועה כחלק מן הדרישה שהאדם יעמוד בדיבורו, יכבד את מוצא פיו.
עסקאות של יהלומים נסגרות בתקיעת כף. החתן אומר לכלתו: הרי את מקודשת לי. זוהי אמירה המכילה מערכת של התחייבויות כלפי האישה, דברים אלה מבוססים על ההנחה שאנו עומדים בדבורנו.
יש כוח אדיר למילה. "מותר האדם מן הבהמה" אינו בשפה. שפה יש גם לבעלי חיים. האדם משתמש בשפה כדי ליצור. אלוקים ברא את העולם במילים. אנו בונים סדר חברתי במילים. כשאנו רוצים להחמיא לאדם על יושרו אנו אומרים: אצלו מילה זו מילה.
במקרא דוגמאות רבות לנדרים שנדרו בני אדם, בדרך כלל על רקע של מצוקה אישית.
עבד אברהם שיוצא בשליחות קשה למצוא כלה ליצחק, אינו יודע אם יצליח במשימתו. הוא נודר נדר לה': " הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי " (בראשית, כד, יג-יד). הנדר בעייתי. לפנינו הימור. קיימת אופציה שנערה תעמוד בקריטריונים אלה ולמרות זאת לא תתאים ליצחק.
יעקב בברחו מפני עשו נודר נדר " וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ " (בראשית, כח, כ-כב).
כאשר אומר ה' ליעקב כי עליו לשוב מחרן לכנען, הוא שם במרכז את הצורך של יעקב למלא אחר נדרו. " אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ " (שם, לא, יג).
ערב המלחמה עם מלך ערד אשר תקף את ישראל וגם שבה ממנו שבי, נודרים בני ישראל נדר לה': " וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם ".(במדבר, כא, א-ג). שלל הערים שהוחרמו יהיה קודש לה'. לפנינו דוגמה לנדר קולקטיבי שיש לשלם. ישראל קיימו את נדרם.
חנה העקרה נודרת, להקדיש לה' את הבן שיוולד לה. היא מקיימת את נדרה, וכאשר הילד נגמל היא מביאה אותו למשכן בשילה, אל עלי הכהן, ואומרת: "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' " (שמואל א, א, כז-כח).
הנדר הטרגי שמוטב היה שלא יאמר, הוא נדרו של השופט יפתח בצאתו להילחם בבני עמון. " וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: " (שופטים יא ,ל-לא). מי שיצאה לקראתו בשובו הייתה בתו היחידה. (היה יכול לצאת מפתח ביתו גם בעל חיים שאינו טהור). המשותף לנדר של עבד אברהם ולנדר של יפתח הוא היותם נדרים שלא כהוגן. שניהם נדרו נדר בעייתי. עבד אברהם הצליח, יפתח נקלע לסיטואציה קשה. הוא התעקש לבצע את נדרו, בין אם הקריב את בתו בפועל או גזר עליה חיי בדידות. יפתח יכול היה להפר את נדרו. לנדר כזה אין תוקף מלכתחילה. יפתח גם יכול היה לבקש מחכמים כי יתירו את נדרו. ברור כי הוא לא ציפה שבתו תצא לקראתו. במדרש נמתחת ביקורת על פינחס שהיה אז כוהן גדול ועל יפתח שראה עצמו מלך, שמתוך שהיו עסוקים בשאלה של כבוד, מי צריך לבוא אל מי, "נספת ההיא עלובתא", נספתה אותה עלובה (ויקרא רבה, לז, פסקה ד).
מלכתחילה אין דעת חכמים נוחה מן הנדר, שאדם נודר לרוב בעִתות מצוקה. אך יש לקיים את הנדר (או לבטלו רק על פי נוהל מסודר). קיום נדר הוא חלק מן הדרישה שעל אדם לעמוד בדברו. שמירת מוצא פינו הוא תנאי לקיומה של חברה מתוקנת שלא הפחד מן העונש מניע אותה, אלא המחויבות המוסרית העמוקה של כל אחד מאיתנו לקיומה של חברה ראויה. כ"ה תמוז תשפ"ד -בלומה דיכטוולד.
&
פרשת מסעי – על מסע חיינו -אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון
מה יפתה הדרך.
הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.
צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחֲרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ? א.
מסע חיינו ותחנותיו מלאים בנקודות אושר, התרגשות, אהבה, הצלחות וסיפוק, אך גם מזמני שבר וצער, כישלונות, אכזבה ומפח נפש. כמו בשיר לעיל, ישנם זמנים שבהם הדרך נראית יפה, לעיתים היא קשה ופעמים נראה שארכה, ולא תמיד בכיוון שתיכננו.
כיצד עלינו להתייחס לתחנות השונות, היפות אך גם המאתגרות יותר בחיינו? האם נקודות השבר בהכרח מבטאות טעות בדרך או "ברבור" בניווט חיינו, או שגם להן יש מקום ולקח שעלינו ללמוד מהן? ואולי הזמנים הקשים הם אף מלכתחילה ואפילו נועדו באופן אישי במיוחד בשבילנו?
"מוצאיהם למסעיהם"
פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, פותחת בתיאור ארבעים ושניים מסעות עם ישראל במהלך נדודיהם במדבר: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם..." (במדבר לג, א-ג).
בהמשך הפסוקים מתוארת לכאורה בצורה טכנית יציאת עם ישראל ממקום אחד למשנהו. היות שמרבית התחנות היו במדבר ולא במקום יישוב, חז"ל למדו שהמקומות נקראו בשמות המרמזים על האירועים שבני ישראל חוו באותו מקום. הבעל שם טוב דרש את שמות המקומות והראה כי בכל שם מסתתר רמז לניסיונות ולאתגרים שעמדו בפני עם ישראל באותו המקום והמקום נקרא על שם ה"תיקון" הפנימי שהם נדרשו לעבור. לדבריו, כמו אבות אבותינו שהילכו במדבר במשך ארבעים שנה, כך גם האדם כיום נקרא "מהלֵּך", שכן עניינו להלך לכל אורך חייו ממדרגה פנימית אחת לזו הגבוהה ממנה. יוצא מדבריו שהחיים הם למעשה מסע פנימי, והקשיים וההתמודדויות הן נקודות הקושי הכרוכות בטיפוס.
בעקבות הבעל שם טוב, בעל הנתיבות שלום ב. הסביר שהמסעות מתוארים בלשון הווה ("אלה מסעי בני ישראל...") ולא בלשון עבר כדי לרמז למסעות ההווה שכל יהודי עובר בחייו. הוא הסביר כי כל האירועים העוברים על האדם (גם הקשים ביותר) מכוונים כך מלכתחילה כדי לאפשר לאדם "להגיע לשלמות תיקונו", לסייע לו לתקן את מידותיו ואת אישיותו (נתיבות שלום, במדבר, עמ' קעח):
"ולכן כתבה התורה אלה מסעי בני ישראל בלשון הווה, להורות שזהו העניין ההווה תמיד שכל יחיד עובר ארבעים ושניים מסעות כדי להגיע לשלמות תיקונו, ומסעות אלו קשים מאד... וכמו שכלל ישראל עברו את המסעות במדבר החזק ביותר, כך במסעותיו של כל יחיד... שצריך לעבור במדור התאוות והקליפות (מקומות ההתמודדות מול הפיתויים והקשיים) כדי להגיע לתיקון הגמור שלו... כך כל יחיד שירד לעולם לעלות ולתקן את העניינים השייכים אליו, צריך לעבור בימי חייו "בחינת" ארבעים ושניים מסעות וכל העניינים הכלולים בהם כדי להעלות את ניצוצות הקדושה השייכים אל שורש נשמתו... אבל באמת הכל בהשגחה עליונה מאת ה' לתקן תיקונים גדולים".
שינוי המבט
יש משהו מנחם ואף מרגיע כשאדם לא "נלחם" במציאות או מתאבל על גורלו שלא שפר עליו. כשאדם חי באמונה שכל אירוע שעובר עליו אינו מקרי, אלא בא כהזדמנות לגדול בזכות ההתמודדות עם הקושי, הרחמים העצמיים יכולים להתחלף בהתבוננות פנימית כיצד הכי "נכון" להגיב לסיטואציה, מהן הכוחות שהוא נדרש לגייס או מהן המידות הנפשיות שהמציאות החדשה מזמנת לו לעבוד עליהן.
היטיב לבטא זאת רבי נחמן מברסלב כשאמר "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ד). עולם הבא הוא "מקום" ללא נוכחות פיזית וממד זמן מוכר. רבי נחמן לימד כי אדם המאמין שגם הצרות העוברות עליו הן לטובתו, שכן הן הזדמנות לצמיחה וגדילה, יוכל לחיות פיזית בעולם הזה, אך מתוך תודעה אמונית עמוקה של "עולם הבא". במקום להישאב לרחמים עצמיים של המקום והזמן שבו הוא מצוי, האדם יכול לראות באירוע ניסיון שיועד באופן אישי אליו כדי שיוכל להתגדל ולהתעלות. לא מדובר באסקפיזם ובריחה ממבט מפוקח על המציאות, אלא בהתמודדות עמוקה יותר שלא שואלת "למה" הצרה הגיעה אלא "לשם מה". מבט שכזה מנביע כוחות חיים עוצמתיים תוך עבודה פנימית מתמדת במקום שקיעה בייאוש ועצבות.
"מילוי צביון הנפש"
הרב קוק איגד בדבריו את כל הדברים שהובאו לעיל כשכתב על האופן שבו האדם צריך להתייחס ל"רשמים" הנרשמים בנפשו בעקבות האירועים העוברים עליו. לדבריו, האדם כיצור חי מושפע מכל אירוע, מקרה, דיבור או פעולה הקשורים אליו. הצורה שבה בוחר האדם להגיב לאירועים נרשמים בנפשו, משפיעים על אישיותו ומתוך כך גם על האופן שבו הוא פועל בעולם. מסיבה זו כל ה"מקרים" העוברים על האדם אינם "מקריים", אלא כוונו במיוחד אליו כהזדמנות "למלא בהם את צביון הנפש" ולהשלים את בניין אישיותו. על כן עליו אף לשמוח ולהודות על כל מה שקורה לו משום שהמקרים הם מעין מתנות "תוצאות המחשבות הטובות שה' חושב על יצוריו".
וכך כתב הרב קוק (קבצים, פנקס ראשון ליפו, פסקה טו):
"אבל אין דבר שלא יפעול על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. על כן כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה (מהנפש) על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התיחשם לאותם הרשמים. על כן אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה (=למטרה מסוימת). וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הם תוצאות מהמחשבות הטובות שה' חושב על יצוריו".
לסיכום
אין אות מיותרת בתורה, ומכל תיאור הנראה סתמי או מיותר למדים חז"ל תובנות הרלוונטיות לחיינו כיום. מסע הנדודים במדבר, נקודות השיא וההארה של קריעת ים סוף או מתן תורה, כמו נקודות השפל של חטא העגל והמרגלים, כולם באים ללמד ולהאיר לא רק על מה שקרה לאבות אבותינו לפני אלפי שנים, אלא דרכם גם ללמד ולתת קריאת כיוון ליחס שלנו למאורעות המתרחשים בימינו, בהווה, במסעי חיינו האישיים והלאומיים. זוהי קריאה להקשבה פעילה לקורות חיינו אך גם הזדמנות לשאוף להתרומם למדרגה של הכרת תודה על הטובה כמו גם על הרעה, כי כולם נועדו "למלא צביון נפשנו".
א. לאה גולדברג, "שירי סוף הדרך", שיר א, בתוך: 'שירים', ספרית פועלים, 1973, כרך ב, עמ' 152.
ב.האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נוח ברזובסקי.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
ב"ה, שבת מטו"מ ולימי בין המֵצרים, תשפ"ד-אגרופה של חנופּה -(מדרש ופרשה) א. אריה דיכטוולד.
התורה מזהירה, בפרשת מסעי, מפני העוון החמור של שפיכות דמים. הרוצח בפני שני עדים יומת. הרוצח בשגגה, גולה לעיר מקלט. מטרת עיר המקלט - מניעת הריגתו של הרוצח בידי גואל הדם, ובכך נמנע משפיכות דמים נוספת ונשיג כפרת עוונו של הנמלט.
כָּל־מַכֵּה־נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת־הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא־יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת. וְלֹא־תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר־הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי־מוֹת יוּמָת: וְלֹא־תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל־עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד־מוֹת הַכֹּהֵן: (פרק לה, ל-לב)
פסוקים אלה נאמרו לפני כיבוש הארץ. שם יוקצו גם ערי מקלט, לכאורה, כחלק מאסדרות (רגולציות) שלטוניות. אבל זה רק לכאורה. בהמשך מגלה לנו התורה את הנימוקים הרעיוניים:
וְלֹא־תַחֲנִיפוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת־הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא־יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ־בָּהּ כִּי־אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
בשני הפסוקים מצויות שתי מילים שהן יחידאיות ומופיעות רק בפרשה, ושתיהן משורש חנ"ף." תַחֲנִיפוּ ו" יַחֲנִיף ". לפי רש"י ולא תחניפו - ולא תרשיעו, -לא תחייבוא תחייבון: ב. אִבן עזרא :(לג) יחניף - עשות רע בסתר. ג. תרגום יונתן: וְלָא תְטַנְפוּן יַת אַרְעָא ....דְלָא מִתְפְּרַע הוּא יִטוֹף יַת אַרְעָא .(בעברית: ולא תטנפו את הארץ שאתם בה כי דם זכאי נקי] שלא נִפרע הוא יקלקל יטנף] את הארץ... )
א"כ, ח.נ.ף מבטא מעשה רע שיש עמו תוצאה – הרשעה של האחר (הארץ), נעשה בסתר ובכל זאת משליך כלפי חוץ. טינוף פירושו קִלקול – שבירת הקיים.
המתקלקל בעניינו היא אדמת ארץ ישראל . העונש למקלקל- למטנף היא גלות. נשאלת השאלה מדוע?
רמב"ן משיב, - "מפני שאמר תחלה "והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם", שאֵלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה (=חנופה-טומאה)". שכינה ושפיכות דמים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. ובונה רמב"ן קומה שניה:" כי כל חנופה עשות הפך הַנִּרְאֶה וְהַנִּדְמֶה לָעֵינַיִם, והוא עונש בארץ =ארץ ישראל], בעבודה זרה ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר (ירמיה ג ,א) "הלא חנף תחנף הארץ", "והארץ חנפה תחת יושביה" (ישעיה כד ה), "ותחניפי ארץ בזנותיך" (ירמיה ג ב).
מלבי"ם מסביר, " החנֵף הוא מי שאין תוכו כברו, נִגְלֶה כצדיק והוא רשע באמת, והונח =הושלך] על הארץ, כשאין תוכה כברה. נראית ארץ טובה ופירותיה זרים ורעים, וזה בא ע"י חנופה מִדה כנגד מדה".
חכמים מול אגריפס. מבוא לקמצא בר קמצא
התלמוד במסכת סוטה ( מא ע"ב ) מתאר אירוע שהתרחש בשמיני עצרת במעמד קריאת התורה ע"י המלך החשמונאי אגריפס בשמיני עצרת. המשנה קובעת שבמעמד "והמלך עומד ומקבל]= את הספר] וקורא יושב":
אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד. עומד, מכלל שיושב {=שזה מקרה חריג ואינו הכלל אצלו] והאמר מר =והרי אמר אדונִי] : אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנא': "ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר" וגו'! כדאמר רב חסדא: בעזרת נשים =מותר למי שאינו מבית דוד לשבת], הכא נמי (=אף כאן) בעזרת נשים. ושבחוהו חכמים =ששינה כדי לא לפגוע בבית דוד] ]. שבחוהו, מכלל דשפיר עבד? =שאגריפס עשה נכון] ... וכשהגיע (=אגריפס לפסוק) "ללא תוכל לתת".= לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־ אָחִיךָ הוּא], תנא משמיה (=נִשְׁנָה) דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל (=היהודים-לשון סגיא נהור) כְּלָיָה, שהחניפו לו לאגריפס. !!!
אמר ר' שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה של חנופה - נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך. .... אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - מביא אף (=חרון) לעולם, שנא': " איוב פרק לו פסוק יג
חַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם: " (איוב ל"ב יג); ולא עוד, אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר (שם): " יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם ". ...
צא ולמד: האפשרות לנוס אל עיר מקלט עלולה לפתות להגיע להסדרי טיעון. על כך מזהירה התורה: "וְלֹא־ תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ: ומוסיפה תורה: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ־ בָּהּ כִּי־ אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". לא מדובר בציווי (אחרת היה מופיע במניין המצוות) אלא בתוצאה הגיונית -מדוע? כי אדמת ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל בפיקדון. המקבל פיקדון חייב, על פי דיני השומרים, בשמירה על הפיקדון. אם הפיקדון התקלקל משום שהשמירה הייתה רשלנית ובלתי אחראית (""פשיעה") קל וחומר אם מקבל הפיקדון שולח יד בפיקדון, הרי השומר חייב בדמי הנזק. במקרה שלנו עם ישראל שולח יד בארץ בכך שמטמא את הארץ ומקלקל אותה בשפיכות דמים. התוצאה ההגיונית היא שהפיקדון נלקח מהשומר ובמקרה שלנו – גלות!!!
לראשונה ובפעם יחידה משתמשת התורה בשורש ח.נ.ף. וממשיכה התורה " וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ " – זו תוצאה טבעית. מה היא חנופה וכיצד זה שייך לעניינו? חנופה פירושה התרפסות או דרך אחרת של מתן מחמאות בצורה מוגזמת, בדרך כלל על מנת להיטיב למתרפס עצמו בעזרת זה שמתחנפים. מה רע בזה? ניתוח קצר מצביע על מספר קלקולים: שקר, אונאה, אונאת דברים (המחניף אינו מתכוון באמת למה שפיו מדבר). קבלת דבר או טובת הנאה מבלי שמתכוונים לתת תמורה. מכשול בפני עיוור. המוחנף מאמין או מתפתה להאמין לדיבורים המורעפים עליו ועלול לפעול שלא באופן הגון.
חנופה ההופכת לנורמה חברתית, עלולה לפגוע ביסודות החברה. חוסר אימון, חשדנות, הונאה עצמית וחברה החיה על מצגי שווא. הדרך משוחד-דברים לשוחד ממש היא קצרה. כפי שרמב"ן מגדיר חנופה: " כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעיניים".
כשקין רצח את אחיו, האדמה שיתפה פעולה עמו-היא כסתה על דמו של הבל. ("קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"), לכן האדמה קוללה. יש כאן שיתוף פעולה הדומה לנותן שוחד ומקבל שוחד אחד מכסה על זולתו. אכן, על קין נגזרה גלות. האדמה נענשה וגם מענישה. מתן כופר על ידי רוצח, עונה על עניין השוחד והקלקול.
חנופה היא גם מצב שבו ראשי הציבור ותלמידי חכמים שבתוכם, רואים עוות דין או עוול או פגיעה בזולת ואינם מגיבים. ראו מעשה קמצא בר קמצא. חנופה היא מדרון חלקלק, בעיקר בגלל, שלכאורה אינו נראה מזיק. חז"ל קוראים לתופעה , "אגרופה של חנופה" . החנופה נעימה, מלטפת, לא מאיימת. האגרוף מאיים. אגרוף בכיסוי משי הוא המסוכן יותר.
כ"ה תמוז תשפ"ד -אריה דיכטוולד.
א. dichtwald@gmail.com. כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
&
מטות מסעי - ״נא אל תעזבו את הארץ״ -מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון
״אחי - נא אל תעזבו את הארץ״ - פרץ הרצנשטיין, חקלאי במושבה בת שלמה לפני מעל מאה שנה.
בהמשך לכל ההתרחשויות בפרשות הקודמות, בפרשות שנקרא השבת, פרשות מטות ומסעי, התוכניות ממשיכות להשתנות. כאמור, בני ישראל נלחמו בסיחון מלך האמורי כדי להגיע לגבולה של ארץ ישראל המערבית, אבל בהמשך התיישבו בארצו שממזרח לירדן ואף הרחיבו את הכיבוש והשתלטו על ממלכת עוג בבשן. בהמשך לדברי הרמב"ן שהשטחים הללו היו אמורים להישאר שוממים, לאחר שעם ישראל יעבור לארץ ישראל שממערב לירדן, הצעתי שהכוונה היתה להתיישב ממזרח לירדן רק כשלב ביניים. הדור החדש של עם ישראל, שכל חייו נדד במדבר, רק עבר הכשרה לקראת התיישבות הקבע שלו בארץ ישראל המערבית. התוכנית כאמור היתה שלאחר הכניסה לארץ השטח יישאר שומם ויהווה רצועת ביטחון בעוטף המדינה, שתקשה על התקפתה, וגם תהווה מסר ביחס לעוצמתו של הצבא הישראלי. אולם, בפרשת השבוע, שבטי ראובן וגד פונים למשה בבקשה להישאר בשטחים שכבר נכבשו ולהתיישב בהם באורח קבע:
וּמִקְנֶה רַב (עדרים של בהמות) הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. (במדבר לב, א - ה)
הנימוק המפורש בפסוקים כאן מצביע על הפן התעסוקתי-כלכלי של התאמת תנאי השטח לסוג ההון שבידי ראובן וגד. עם זאת, ברצוני להציע מהלך חדש, לפיו, מאחורי התיאור התכליתי והמצומצם, עומד ייעוד רחב הרבה יותר.
בהמשך לחיבור שעשיתי בשבוע שעבר להבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית פרק טו), גם הפעם ברצוני לחזור להבטחה שם, שעם ישראל, זרעו של אברהם יזכה לנחול את ארצות הרפאים. למעשה, הרפאים ישבו בכל אזור עבר הירדן המזרחי, שלפי המתואר בספר בראשית, כדרלעומר והמעצמות אשר נלחמו לצידו, מיגרו בדרך לדיכוי המרד בסדום:
וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. (בראשית יד, ה)
סביר בעיני שהמעצמות נלחמו על אזור זה, נוכח חשיבותו האסטרטגית וגם כי היה כנראה פורה כלכלית (אם כי, לפי המתואר בבראשית: "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ" (יד, יא) בהחלט יתכן שגם ארבעת המלכים תכננו להשאיר את האזור שומם). כפי שמתואר בספר בראשית, לאברהם היה רכוש רב שכלל צאן ומקנה, וגם לוט אחיינו, שאברהם פרש את חסותו עליו, זכה להעצמה כלכלית של צאן ובקר, לצידו: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב… וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (בראשית יג ב - ה). בעקבות סכסוך שנוצר בין רועי אברהם לרועי לוט, על שטחי מרעה, אברהם נפרד מלוט תוך שהוא מעניק ללוט את הבחירה היכן להתיישב. לוט בחר את אזור כל ככר הירדן, כולל הצד המזרחי, שמתאים לגידול העדרים. כפי שהצעתי בשבועות הקודמים, הקצאת שטחי עבר הירדן המזרחי לעמון ומואב, צאצאיו של לוט, נשענה למעשה על הבטחת האזור לאברהם, ועל הסכמתו של אברהם לתת ללוט את הזכות להתיישב שם. אולם, אחרי שבשלב מאוחר יותר חלקים מעבר הירדן המזרחי נכבשו על ידי סיחון מלך האמורי, ועמון ומואב העדיפו לחסות בצילו במקום להישאר נאמנים לברית-אברהם ולערכיו, הם איבדו את זכותם על חלקים מהאזור, כפי שנוסח בתלמוד הבבלי: "עמון ומואב טהרו בסיחון".
אם כן, ראובן וגד, שאף להם מקנה רב, הם אלו שמחקים את אברהם אבינו, עתיר העדרים, והם למעשה מבקשים לממש את ההבטחה המקורית לצאצאיו של אברהם - לשבת בחלקים של ארצות הרפאים, שהופקעו כעת מעמון ומואב.
אולם, הייעוד של עם ישראל הוא להתיישב בארץ ולפתח כלכלה המתבססת על חקלאות שדה, כי חקלאות שדה מחברת את העם לארץ. כך גם הסברתי בספר הראשון שלי בסדרת עץ החיים והכסף את המהלך הכלכלי-היאחזותי שחולל יצחק, שהמיר את הונו הנייד של אברהם אביו בפעילות חקלאית של גידולי שדה. אבל, במנעד הכלכלי הקיים בעם ישראל, יש כאלו שעוסקים בגידול בהמות וזו תרומה חשובה לכלכלה ולביטחון המזון של המדינה. מצד שני, בראייה ארוכת טווח של כינון אומה בארצה, ניתן בהחלט להבין את ההסתייגות מאנשים שמנכיחים תודעה של הון נייד, שניתן בקלות לארוז אותו ולעבור איתו למקום אחר ככל שמתגלעים קשיים בארץ. כפי שהסברתי בשבוע שעבר זו היתה מהותה של המלחמה הנוספת במדיינים - לא מלחמה על שטח אלא כנגד רעיון הנוודות ואי-המחוייבות. כיצד מיישבים את שתי המגמות?
ראובן וגד, הניידים והנוודים, שלפחות חלק מהזמן צריכים לנוע בחיפוש אחר שטחי מרעה חדשים, לא יכנסו לארץ. כלומר היות שהם אנשים שעלולים לעזוב בקלות, יש העדפה שהם לא יגורו בתוך גבולות ארץ ישראל המערבית. התורה רוצה להימנע מהחשש שהם יעזבו את הארץ בזמנים קשים, או כשמשהו יקרה, והדבר יגרום פה לחץ. לכן, אחרי כל השינויים בתוכניות אפשר לומר שבאמת היה נכון יותר להעניק למגדלי הצאן והבקר נחלות בעבר הירדן המזרחי. השטח מלכתחילה יועד לצאצאי אברהם שיעסקו בגידול בהמות, וברבות הימים מתברר שאלו בני ראובן וגד. אם כן, נפלאות דרכיה של ההשגחה, ואנו חוזרים לתוכנית המקורית-מקורית כשמתברר שהשטח, שנראה היה שנכבש רק כאילוץ, ושבשלב שני חשבו על נטישתו, באמת היה מיועד להתיישבותם של ראובן וגד, מלכתחילה.
אבל אולי ניתן להציע שיש פה מהלך רעיוני-ערכי עמוק יותר. עם כל הביקורת של יעקב על ראובן בכורו, לפני מותו יעקב חוזה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (בראשית מט, ג) כאשר המילה "עָז" מהדהדת לנו את הפסוק המתאר את השטחים שישראל לוקחים מהאמורי, וששבט ראובן מקבל בסופו של דבר: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן" (במדבר כא, כד). כלומר, למרות הכל, ראובן הוא עדיין איש חזק ושבט חזק, שנועד לקחת את כל אזור העיר חשבון מאת האמורי, ופה באה לידי ביטוי הבכורה שלו. כל זה מתחבר גם למעשיו של יעקב עצמו שלאחר שחצה את נחל יַבֹּק התיישב אף הוא בדיוק באותו אזור המתאים לגידול בהמות: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת" (בראשית לג, יז).
כך, בסופו של תהליך, יהודה מקבל את הבכורה הפוליטית והצבאית בארץ ישראל, יוסף, הבכור של רחל, אשתו השניה והאהובה של יעקב, נוטל פי שניים בכלכלה ומנהיג אותה, וראובן, הבכור הביולוגי הוא הבכור להגנה על גבולות ארץ ישראל, מעבר לגבול. לשם כך, בסוף ספר דברים משה בירך אותו במספר רב של אנשים: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו (אנשיו) מִסְפָּר" (דברים לג, ו) ואת שבט גד חיזק: "בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" (דברים לג, כ).
תודעה זו משתקפת גם בבקשה של בני גד ובני ראובן, המזכירים בדבריהם רשימה של תשע ערים: "עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה". באמצע הרשימה, במובלע, מוזכרת העיר חשבון, שהשירה שהתפרסמה במרחב האדירה את כוחה, כפי שהסברתי בשבועות הקודמים. כשרוצים להבליע משהו, אבל להגיד שהוא חשוב, מבליעים אותו באמצע. בלשון עסקית - מה שבאמצע הופך להיות הפיבוט. הדבר, מבטא את הרצון הכמוס של ראובן, לכוח צבאי, ואף כוח מדיני מרכזי בממלכה סמי-אוטונומית בעבר הירדן המזרחי. ראובן, שנושל מהבכורה בעצם רצה, לכונן סוג של מהות, ולקח על עצמו את המשימה להגן על גבולות הארץ יחד עם שבט גד, שאופיין על ידי יעקב כשבט בעל אופי צבאי: "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב" (בראשית מט, יט). (יתכן שהעָקֵב, שכזכור יעקב עצמו נקרא על שמו, סוגר הרמטית את הרֵאשִׁית של ראובן).מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 299 -"נותן התורה" -חיים קופל
1) בפרשתנו מתוארים ארבעים ושנים מסעות בני ישראל, מיציאת מצרים ועד הגעתם לארץ כנען. בין המסעות גם: "ויסעו מרפידם ויחנו במדבר סיני, ויסעו ממדבר סיני וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה" (ל"ג-ט"ו..ט"ז).
2) יש להבין, הרי בחלק מהמסעות הזכירה התורה מאורעות שהיו באותם מקומות, כגון: "רפידים" , שלא היה לעם מים לשתות. מאידך, "באילמה" היו שתים עשרה עֵינֹת מַיִם, או פטירת אהרון, וקבורתו "בהר ההר, מדוע לא הזכירה התורה את מעמד הר סיני וקבלת התורה, מאורע גדול ומכונן, עם ישראל מִטַּהֵר, עומד למרגלות הר סיני ומצפה לקבל את התורה. לפני כן הם מבטיחים לקיים את התורה, "נעשה ונשמע" והקב"ה הופך אותם "לעם סגולה". במעמד עצמו קולות וברקים, משה רבנו מוריד את התורה, כל החולים מתרפאים ובני ישראל עוברים למעשה תהליך של גיור. מעמד יִחוּדִי שבו משתתפים כל קהל ישראל.
3) ובכלל, הרי כל מטרת יציאת מצרים הייתה, שנקבל את התורה, ונהפוך "לעם ה' " וכפי שאמר הקב"ה למשה במעמד הסנה: "בהוציאך את העם תעבדו את הא-להים תחת ההר הזה" (שמות ג-י"ב). והנה, כשהגענו למקום, יש על כך דווח טכני, גֵּאוֹגְרָפִי בלבד, "מדבר סיני", ללא התייחסות למאורע?
4) ניתן להסביר, שהדבר נעשה בכוונה תחילה לו הָיְתָה הַתּוֹרָה מזכירה את מעמד הר סיני שם, כחלק מרצף מאורעות שהיו מיציאת מצרים, היה הדבר נעשה כחלק מארבעים ושנים מסעות בדרך לארץ ישראל, בגדר אירוע היסטורי גֵּאוֹגְרָפִי, ותו לא. אבל האמת היא, שזה אירוע מכונן ותמידי. התורה כאילו ניתנת לנו כל יום מחדש, ובכל יום אנו צריכים להרגיש כאילו קבלנוה רק היום .
5) ואכן, בחתימת ברכות התורה, אותן אנו אומרים כל יום, נאמר: ברוך אתה ה' נותן התורה, לשון הווה. כביכול, הקב"ה נותן לנו את התורה בכל יום מחדש. הדבר גם חיוני, ובעל משמעות, אחרת תיהפך העשייה במשך השנים, למצוות אנשים מלומדה.
6) ונסיים בסיפור בהקשר לכך. פעם הזדמן אחד האדמורי"ם לחתונה. היה שם גם בדחן, שתפקידו לשמח את החתן והכלה באמירת בדיחות. הבדחן הכיר כבר את האדמו"ר מהעבר, ולפני שהחל בדיבורו הוא שאל את האדמו"ר אם הוא מרשה לו לחקות את התנהגותו בתפילה: הֵן בִּתְנוּעוֹתָיו, והן בהבעת פניו ודיבורו. האדמו"ר הסכים והבדחן החל לבצע, חיקוי מושלם, של תנועותיו, הבעת פניו ודיבורו. הקהל מאד נהנה וצחק בפה מלא, ממש מושלם.
7) אך לפתע הבחין הבדחן שפני האדמו"ר הופכים לרציני, ודמעות מבצבצות מעיניו. הוא חשב שהאדמו"ר נעלב ממנו. ולכן הוא מיד פסק מלחקותו, ניגש לאדמו"ר ושאל אותו מדוע הוא בוכה? האם הוא נעלב מכך שמחקים אותו? לא ולא, השיב האדמו"ר, לא פגעת בי כלל ונהניתי מהצגתך. אך למשמע החיקוי המושלם שלך אותי, חשבתי לרגע אולי בעצם גם אני מחקה אֶת עַצְמִי בתפילה. אולי אינני עובד את ה' מתוך כוונה, אלא חיקוי, ומצוות אנשים מלומדה. ועל זה בכיתי שמא ח"ו הגעתי למצב זה. כמה יש להיזהר שלא להתפלל, כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.
8) תשובות לפרשת פינחס
א) בפרשה מנין בני ישראל. ראובן ושמעון התווכחו: ראובן טען שבשביל לזכות להרבה נכדים, יש צורך בהרבה ילדים. ואילו שמעון טען שאין הדבר מְחַיֵּב. הוכח מהפרשה מי צדק?
תשובה: שמעון צדק: לדן ,כדוגמא, היה בן אחד (חושים בן דן) ושבטו מנה 64,600 נפש. ואילו בנימין שהיו לו עשרה בנים, שבטו מנה רק 45,600 נפש.
ב) מי אהב יותר את ארץ ישראל, הגברים או הנשים? הוכח. תשובה. הנשים אהבו יותר, ולכן לא נגזרה עליהן גזירת "המרגלים".(רש"י בד"ה "ובאלה לא היה איש" (כ"ו-ס"ד) על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. אבל האנשים אמרו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (י"ד-ד)
9) שאלות לפרשת מטות מסעי
א) על מי מסופר בפרשת מטות שהוא עף באוויר, ובאלו נסיבות?
ב) איזה שם בפרשה, אם נחסר ממנו אות אחת, נקבל שם של אדם מספר במדבר?
שבת שלום -מחיים קופל -.מעדנים 299 פרשת מטות מסעי תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905.
&
