אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..................................................................
פרשת מטות מסעי, "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת" – מחֲרָדָה למַקְהֵלֹת במלחמת המצווה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
ישראל במלחמת המצווה כבר 300 ימים. אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
הנה הגענו בפרשותינו המאוחדות, שהשנייה ביניהן נושאת את השם – מסעי, לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל, מגלות לגאולה, ומעבדות לחירות. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר, על פני 42 מסעות במדבר ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל.
14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו- 8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. כך ש-20 מסעות הם עשו במשך 38 שנים.
רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1475- 1550 ) מאיר בפרשנותו את מורכבות המסע הארוך על 42 תחנותיו וקשייו:" וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם - וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן- ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחנייה ,כל אחד מהם קשה".
הנה לנגד עינינו הבוחנות את נתיב 42 תחנות המסעות, מזדקרות להן שתי תחנות מסע הסמוכות זו לזו – חֲרָדָה ומַקְהֵלֹת.
דומה שאנו נחשפים בתחנת המסע -חֲרָדָה, לסוג של תסמונת חֲרָדָה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת " ( במדבר, לג', כד'-כה').
תסמונת חֲרָדָה בתנאי המסע הארוך, המייגע והקשה, איננה מעלה פליאה, היא כאותה תסמונת היהודי הנודד המוכרת לנו בגלויות עמנו לאורך אלפי שנים. לא פלא שיש בה - לווית חֲרָדָה, במציאות של מסע מדברי, בתנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות שלה קוראת פרשתנו: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. " (במדבר, לג', נג').
מהי חֲרָדָה ( Anxiety ) ? : "חֲרָדָה היא שם כולל למגוון מצבים בהם האדם מתמודד עם חווית פחד שעשויה להוביל לפגיעה בתפקוד.רבים מאיתנו חווים חרדה בעוצמות שונות בחיי היום-יום, אך כשחרדה נחווית בעוצמה גבוהה לאורך זמן רב, היא עלולה לפגוע בתפקוד האדם ולהשפיע על איכות חייו. חֲרָדָה מוגדרת כתגובת פחד עוצמתית המבוססת על ציפייה למפגש עם איום עתידי" (מקור: אתר בטיפולנט- פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל).
כך תיאוריית החֲרָדָה הקולקטיבית, מתארת אנשים החווים איום קיומי על עתידם שמעורר בהם תחושה של חרדה קולקטיבית. (Wohl et al., 2010).
הנה כי כן, אי הוודאות ואי הידיעה ליעדי התחנות הבאות במסע המדברי, בואכה לתחנת הייעוד הסופי – ארץ ישראל, עלולה לייצר מציאות של חֲרָדָה במסע המדברי של שמים עוטי ערפל. כפי שלימדנו רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ:"עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד".
אבל, מיד לאחר התחנה –חֲרָדָה, באה התחנה - מַקְהֵלֹת .
האם קיימת זיקה בין שתי תחנות מסע אלו?
דומה שכן, ההגעה לתחנת- מַקְהֵלֹת, היא תשובת המשקל לטיפול בהפחתת –החֲרָדָה.
המסע על פני גשר מדברי צר מאד שקורא – העיקר לא לפחד, מתוח בין – גלות מצרים, לבין גאולת ארץ ישראל. אם תחנת –חֲרָדָה, מאפיינת מציאות של גלות, הרי תחנת- מַקְהֵלֹת, מאפיינת מציאות של - גאולה , חירות ועצמאות, שיש בהן ממד של חוסן קהילתי, של מַקְהֵלֹת, שרק ביחד – בערבות הדדית, בסולידריות, באחווה וברעות נוכל להתגבר על החֲרָדָה הקולקטיבית שאנו נתונים בה.
ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא ( 1800-1854)בספרו " מי השילוח" מאיר את עינינו לשתי תחנות המסע הסמוכות זו לזו –חֲרָדָה המאפיינת גלות, ומַקְהֵלֹת המאפיינת גאולה: "וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה - אדם המסופק היאך רצון ד' נוטה וטוב לו וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. להיכנע לחֲרָדָה להחליט ולהיות-" שב ואל תעשה", אך "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת"- בעת שהשם יתברך יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו".
הנה כי כן, תחנת המסע – מַקְהֵלֹת, היא זאת שתביא את עם ישראל ללכידות קהילתית ולחוסן קהילתי,כמו במעמד הר סיני- "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות, יט, א'-ב'). פירש רש"י( 1040-1105 ): "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
כלומר, לתחנת המסע –מַקְהֵלֹת, נועד תפקיד חשוב, לתעל את החירות לחוסן ועמידות ולא לחֲרָדָה,
תיאוריית החוסן כוללת שני ממדים עיקריים, חוסן אישי וחוסן קהילתי קולקטיבי. חוסן אישי מתאר את היכולת לשמירת היציבות, בתפקוד הרגשי, החברתי והמשפחתי, אל מול דרישות המציאות המשתנה והיכולת לשאת אי ודאות. חוסן קהילתי מתאר את היכולת של קהילה לעמוד ולצאת ממצב משבר. (Vernberg et al., 2008)(Eshel & Kimhi, 2016)).
כך למדנו מיוסף המנהל את מצב החירום במצרים, בהבנת – מקְהֵלֹת , למנוע – חֲרָדָה, במציאות של מסע הפינוי וההגירה הכפויים ממקום למקום:״וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים:מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם, וְעַד קָצֵהוּ"(בראשית, מז', כא').מפרש הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893 ) בעל ״העמק דבר״: העביר (יוסף) לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים, אלא כל עיר לעיר אחת, כדי שלא יאבדו חברתם״.
דומה שהרצל חוזה המדינה, הושפע אף הוא מיוסף במצרים. ביומנו ובספרו״ מדינת היהודים״ 8.6.1895 הוא כותב בשבח -מקְהֵלֹת: ״אנשינו חבורות חבורות יצאו, למשפחותיהם ולילדיהם״. יוסף והרצל ,הבינו את חשיבות הלכידות הקהילתית והמשפחתית, כחיסון משמעותי בעמידות ובהתמודדות עם קשיים של חֲרָדָה, משבר וסערות, שנכפים על אנשים וקהילות, במצבי הגירה ופינוי כפויים.
אך זאת לדעת - התנועה במסע, מתחנת חֲרָדָה לתחנת מקְהֵלֹת, מחייבת את כולם להיכנס מתחת לאלונקת המסע המדברי. תחנת מקְהֵלֹת, איננה סלקטיבית ליחידים, אלא היא קולקטיבית. את זאת כבר למדנו בפרשה הראשונה – מטות, לפרשותינו המאוחדות, באירוע הדרמטי של שניים וחצי השבטים. אנו פוגשים בו את המשפט האלמותי, שמשה רבינו מנהיג העם, אומר לשבטים המתנתקים ממאמץ -מקְהֵלֹת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"( במדבר, לב', ו').
הנה כי כן, המילה -צבא, נוכחת בפרשת מטות- 11 פעם. אולי יש במספר זה משמעות, שכן ראשי התיבות של – ארץ ישראל – אי = 11. משה מבהיר להם ללא כחל וסרק, שמלחמת המצווה על ארץ ישראל, מחייבת שכולם, ללא יוצא מן הכלל, ייכנסו מתחת לאלונקה.
כך משה פונה אל ראשי המטות של כל שבטי ישראל בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת ד' בְּמִדְיָן...לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (במדבר, לא', ד'). מפרש רש"י:"לרבות שבט לוי".
כך למדנו במשנה: "אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" ( סוטה, ח' ז').
תחנתמקְהֵלֹת בפרשתנו מתחברת לשיר השיירה של עלי מוהר ( 1948- 2006), אודות מסעו של עם ישראל בגולה: "ומקומות רבים מאוד עזבנו... ונמשכת שיירה מן המאה שעברה רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו. מגטאות ומחנות הגחנו אל הביצות ואל הישימון הלכנו מקצות ערב, מרוסיה ופולניה".
כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות העם היהודי, הקהילות והקבוצות השונות של היהודים הנודדים -במקְהֵלֹת. כי ייעוד מסעו של עם ישראל, הוא להכות שורשים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, האחת והיחידה. הגשמת הייעוד, מחייבת את כולם.
בימים הרי גורל בהם אנו נתונים, על עם הנצח כולו, שאיננו מפחד מדרך ארוכה, לצעוד כאיש אחד בלב אחד על גשר האמונה, התקווה והחוסן, עליו להתייצב ולקרוא – כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה .
רק ביחד ננצח - חזק חזק ונתחזק - שבת שלום וחודש טוב ומבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ). וכותב טור במעריב.
&
פרשות מטות מסעי -תשפ"ד -דובי פריצקי-קק"ל
משה מלמד אותנו ערכים גם להיום, האלוקים מצווה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים " משה מוסיף "הרגו כל זכר" אך בשובם מהמלחמה הורה להם משה "חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש" הלוחם שהרג נפש וחיסל את האויב הוא גיבור ,וצדיק ואמיץ אך גם טמא, ולכן צריך לשבת מחוץ למחנה... למען שמירת הצלם המוסרי גם במציאות של מלחמה עקובה מדם. התנאי להצלחה וניצחון אינה פשרנות או הססנות או מתינות לחייל בקרב, אלה ביטוי להתבוננות נכוחה, ולראיה של התמונה השלמה לחיפוש האמת ולנאמנות עמוקה, בלעדיה אי אפשר להיות חייל ולא ניתן ללמוד תורה. פוסקי ההלכה אסרו להכניס נשק לבית הכנסת (אלה בשעת הדחק) בנימוק שהתפילה נועדה להאריך ימים ואילו הנשק נועד לקצר, ובכך אחיזה בנשק סותרת את יסוד העמידה לפני האלוקים. ספר משלי מדריך אותנו לשמור על המוסר ולהתנהג בדרך מסוימת גם שהאויב מוכרע " בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו, אל יגל לבך פן-יראה יהוה, ורע בעיניו והשיב מעליו אפו.“ בתקווה לימים שקטים וטובים שבת שלום מאשקלון️ -דובי פריצקי -קק"ל.
&
https://m.youtube.com/watch?v=KwlfmAy5PIY
רעיונות לפרשת *מטות מסעי -יגאל גור אריה.
ברכות לפרשת בר מצווה של דודו קצין.
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה ...לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
מה ההבדל בין נדר לבין שבועה?
הדבר דומה להבדל בין רישוי לבין רישיון- הרישוי חל על המכונית, הרישיון הוא חובה שחלה על הנהג, האדם במקביל לכך, הנדר היא מחויבות שאנו קובעים על חפץ או דבר מסוים, בעוד השבועה היא מחויבות שאנו לוקחים על עצמנו. השיר כל נדרי של לאה לופנפלד ..."כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר, כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר...." כלומר מותר להתיר נדר. אך השבועה לא ניתנת לביטול.
"מוצא שפתיך תשמור"
נכתב:"מות וחיים ביד הלשון " סודות הדיבור הנכון ככוח יוצר מציאות ומושך גורל טוב ברמת הזוגיות מקצוע ויחסים בכלל"
*מילים יוצרות מציאות ומשנות אותה*, למעשה בוראות ומחריבות עולמות. לדיבור כח אדיר!
מלחמות פורצות בגלל מילים...
הבה נשתמש בדיבור כראוי ובמשמעות ובכך נאדיר את האדם כבעל כושר דיבור, נחזק את זיכתו לדרך חיים ערכית ומוסרית. כמה אהבה אפשר לטעת במילה טובה, ומה רב כוחן של מילות *סליחה, אהבה ופירגון*. עוצמתה של המילה בחיינו ירדה פלאים. מילים נעשו בזויות כשהאחריות למה שיוצא מהפה, כבר כמעט ואינה קיימת. (הוציאו את הדברים מהקשרם ) דווקא השפע הגדול של המידע בעולם המערבי וזמינותו הגדולה הם אלו שגורמים לכך שלא תמיד ניתן לדייק בעובדות. ההבחנה בין עובדות לפרשנות מיטשטשת והאמינות מתקעקעת. פיחות זה משפיע גם על רמת הנאמנות וההתחייבויות של אנשים. שעה היא לא שעה, בקביעת פגישה מאחרים למרות שזהו ״גזל זמן״. התנשאות וקביעת נורמות חיים מגונות.
לדעתי החזרה *לקדושת ה ״מילה״* הנאמרת ואל המחויבות העמוקה להגשימה, מבשרת בהכרח חזרה אל הוד ייעודו של האדם. כך ייחודו של האדם כבעל כושר דיבור ומחזק את הנאמנות לכוחותיו.
תרבות חיים/דיבור זו סוללת את הדרך לקומות נוספות, המקרינות מוסריות, ערכיות רגשות, אחריות ואהבת הבריות.
*נישא תפילה שהמלים שיוצאות מפינו יהיו עוצמתיות אמיתיות רגישות אחראיות מחבקות ואוהבות*.
פרשת *מסעי*
התורה מונה 42 חניות של ישראל בדרכם לארץ, אך קוראת להם מסעות ולא חניות, מדוע?
כל חניה בחיינו היא תחילתו של מסע חדש. העצירה היא אפשרות לאגור כח להמשך ולכן היא המסע בעצמו.
כתב הבעל של טוב:
״כל המסעות של בני ישראל במדבר הם מסעות שעובר כל אדם בימי חייו, ויש אומרים אף בכל יום. כך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה- עליו להיות כל הזמן במסע, בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות״.
קובי קבע תור לרופא על מנת להשתיל כתר באחת משיניו...
הרופא הכין את הכתר להשתלה, פתח את פיו של האברך כדי 'להלבישו' על השן, אך הכתר החליק היישר אל תוך גרונו של קובי.
הסכנה הייתה גדולה, צידו האחד של הכתר חד מאד והוא עלול לקרוע את הוושט.
מיד נלקח קובי לבית החולים היישר אל צילום הרנטגן.
בינתיים הגיעה משפחתו של קובי שקבלה את הבשורה.
תוך כדי תפילות לבשורות טובות אחד מהם אמר: רק יסתיים הטיפול ואני אתבע את הרופא למשפט על רשלנות איומה!
לאחר כמה שעות יצא הרופא ואמר: עשינו ליקירכם צילום בגרון - הכתר לא נפל בצד המסוכן, אך עם זאת בעקבות הצילום גילינו ממצא מדאיג - יש לו בגרון גידול!
הגידול נמצא בשלביו הראשונים ולכן יהיה קל להוציאו ללא סכנה.
אלמלא הצילום לא היה שום סיכוי לגלותו". קובי עבר כמה טיפולים והגידול הוסר...
פנה אחד מחבריו של קובי אל קרוב המשפחה שאיים לתבוע את רופא השיניים ושאל: האם כבודו מתכוון עכשיו לתבוע את רופא השיניים או להביא לו זר פרחים...?
אין ספק בכך שרופא השיניים מעד ומעל בתפקידו.
אך רק בורא עולם ידע שהטובה הגדולה ביותר שניתן לעשות לקובי היא נפילת הכתר לגרונו...
לא פעם עוברים עלינו אירועים שלא מבשרים טובות, אירועים בהם הנזק נראה לעין.
אנו צריכים לרואות צעד קדימה, ולהבין שהרעה הניראה לנו בעין הוא בעצם ההצלה שלנו...
, יש בכוחנו להישאר רגוע ושלו גם בשיא האירוע הכואב.
אם אחרת לעבודה כי היו פקקים, אם נפלת ונגרם לך נזק, אם החנות נסגרה בדיוק שהגעת אליה... הכל לטובה.
חנך את עצמך ואת ילדך למידת אמונה ענווה הערכה עצמית, התחל בדברים הקטנים ותצבור אמונה גם חלילה לארועים גדולים יותר. ... הכל לטובה.
שבת שלום! בשורות טובות! -שבת שלווה וענוגה! -*יגאל גור אריה*
