אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.................................................................................
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
סדרת השיעורים האהובה חוזרת לעונה חדשה
הרב לורד יונתן זקס ז"ל: לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?
בכל יום חמישי בשעה 20:30 בזום.
בשבוע הבא בזום- יום חמישי יח' אדר ב' תשפ"ד - 28.03.2024 שעה 20.30 (8.30)
מרצה:
העיתונאי מתן חסידים - מקור ראשון- עם 2 סירטונים על הרב זקס.
הנושא:
יתפרסם בהמשך
לכניסה לזום לחץ כאן
https://zoom.us/j/99767804505?
OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT
09
Meeting ID: 997 6780 4505
Passcode: 37144
להצטרפות לקבוצת עדכונים שקטה מבית החברה לחקר המקרא
https://chat.whatsapp.com/
......................................................................................
ההקלטה של כל ההרצאות ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
................................................................................
פרשת ויקרא ושבת זכור – " אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן " -הַהקְרָבָה והקִרְבָה במלחמת המצווה - ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
השבת היא שבת זכור הסמוכה לחג הפורים, שבה יקראו בכל בתי הכנסת ובישיבות את קריאת הזיכרון - "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 168 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם. בחזית הצבאית מידי יום ביומו, אנו נפעמים מהַהקְרָבָה של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה.אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של הַקְרָבָה.
כך אנו נפעמים מהקִרְבָה ,החברות והרעות ללא גבולות של חיילי צה"ל. מלחמתם היא מלחמת בני אור בבני חושך.
בשבת האחרונה סיימנו חמש פרשות העוסקות בהקמת המשכן.
כך גם בפרשתנו – הפותחת את ספר ויקרא, אנו נמצאים במרחב המשכן, בסדר העבודה של הכהן הגדול והכוהנים ובהקרבת הקורבנות.
אחד המאפיינים בייצוגו של הכהן הגדול ,הוא לבושו המגוון, כשהבולט שבהם הוא חושן האפוד.
חושן אפודו של הכהן הגדול מאיר את הקִרְבָה של אבני החושן אחת לרעותה, המחברות את השבטים - בדגש למיקומן. האבנים מייצגות את שבטי ישראל,בקִרְבָה, בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שונוּת – מאפייניהם, אישיותיהם, דעותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם – "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט"
מפרש רש"י- " וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן- על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון - מילואים".
הנה לראשונה- לידתו של צבא המילואים.
חובת ההתגייסות של כולם לצבא העם, מוארת במפעל הקמת המשכן: " כֹּל, הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה יִתֵּן, תְּרוּמַת ד' "( שמות, ל', יד').
מפרש רש"י: "למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ד', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".
רש"י קורא את קריאת -הִנְנִי, הדורשת - הַקְרָבָה וקִרְבָה של כולם מעל גיל עשרים, שהם כן מחויבי גיוס לצבא ומחויבים בנתינה של מחצית השקל - שרות קודש לאומה.
כך פגשנו את עמלק בספר שמות:" וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק".
מה קורה בפועל? :"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק".
התוצאה הייתה:" וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב " ( שמות, יז', ח'-יג').
הבה נחדד זיכרוננו ונשאל - מה המאפיין של איום עמלק ?
עמלק צופה בנו מידי יום ביומו ומחכה לאותה שעת כושר, שיוכל לתקוף אותנו ולהשמידנו.
מתי זה קורה? כאשר עם ישראל מציג לאויבו העמלקי ולאויביו האחרים, את חולשתו, חוסנו הירוד, רפיסותו, ואת תמונת המאבקים והשסעים הפנימיים שבתוכו – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים" .
" אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"- מפרש רש"י :לשון קור וחום". כלומר, האיום העמלקי ,מתעצם ועלול להיות ממשי, במציאות של – חוסר קִרְבָה, של - פלגנות בינארית וקיצונית שבתוכנו- מציאות של קור קיצוני או חום קיצוני בקרבנו, שעלולה לסכן אותנו.
הנה רפלקציה לימים של ה- 6.10 ואחורה.
בדיוק במציאות העמלקית הבינארית, קרה לנו ב 7.10 , סוג של אתחול מחדש, של קִרְבָה ,בזיקה לאוּרִים והַתֻּמִּים , המסמלים יותר מכל את היציאה למלחמת המצווה שחיברה את הָאוּרִים והַתֻּמִּים באור יוקד על שלל צבעיהם של אבני החושן , את הקצוות שבתוכנו, לנקודת האיזון והפשרה, שבין הקור והחום הקיצוניים, של יצירת מרחב חיים פושר, שדורש מכל אחד- הקְרָבָה, של אחדות הלבבות.
כך נפגוש את הָאוּרִים והַתֻּמִּים המאירים את אורם, במלחמתו של דוד המלך בעמלק .
אנו מתוודעים לאכזריות עמלק: "וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל ...וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל־הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר־אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי־דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי".
בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן: "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה־נָּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת־הָאֵפ֖וֹד אֶל־דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר- אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ , וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ - רְדֹ֔ף כִּֽי־הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל".
דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־ מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ... וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד־הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא־נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם־אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ־נַ֛עַר אֲשֶׁר־רָכְב֥וּ עַל־הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ. וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת־שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" .
מטרות מלחמתו של דוד בעמלק – הושגו- מיטוט העמלקי והשבת השבויים והחטופים.
כך פותחת פרשתנו ומאירה לנו את הצורך בהַקְרָבָה ובקִרְבָה : ״ וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם " (ויקרא, א', א'-ב').
הנה לפנינו מחלוקת בין שני ענקים – הרמב"ם והרמב"ן.
הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית, המדגישה- הַקְרָבָה. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך בהַקְרָבָה, במתווה תרפויטי מניעתי , מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם.
הרמב״ן (1194 - 1270 ) חולק על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת, המדגישה את הקִרְבָה למעשה הקורבנות, שתכליתה לכתחילה להגשים את היעוד והקירבה לד׳.
ניתן לומר שאם נשלב את פרשנותם של הרמב"ם והרמב"ן לפשר הקורבנות, הרי ניתן לייצר הכלאה של מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה.
שכן, הרמב"ם מדגיש את הַהקְרָבָה, ביציאה מעולם אלילי שהורגלו אליו, ואילו הרמב"ן מדגיש את הקִרְבָה , בכניסה למרחב ההתקרבות לאלוקים.
כן, זה לא קל ודורש מעמנו הַקְרָבָה של קורבן אישי, הנישא על גלגלי הפשרה, הוויתור, ודחיקת האגו, שתובע מעמנו תעצומות נפש של- הַקְרָבָה וקִרְבָה.
הנה כי כן, ה DNA של מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה, משתקף נפלא במאפייני הקורבנות המיוצגים בפרשתנו.
קורבן שלמים - קורא לאמץ את מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה ,בחתירה לראות תמיד את השלם, במרחב השיג והשיח בינינו ,בדרך של שלום- "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" ( משלי, ג', יז'), כי כולנו דיירי הבית המשותף והלאומי שלנו שהוא יסוד תקומתנו, לאחר אלפיים שנות גלות.
קורבן החטאת - קורא להפנים את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, של מבחן עצמנו , לפני שאנו שופטים ובוחנים את זולתנו, שאם נהגנו בחריגות ובחוסר רגישות וכבוד כלפיו, במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו בו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא הבטחון העצמי המופרז, הזלזול והבוטות , שרק דעתנו ודרכנו היא הנכונה ואין בלתה, הרי גדולתנו תהא, במתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, בהכרה בטעותנו, בדרך הקרבת קורבן החטאת.
קורבן עולה ויורד - קורא להטמיע את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, בצמצום הפערים בינינו , במרחב המחלוקת הנטושה במקומותינו ודרך התנהלותה, שיש בה איום ממשי מבית ומבחוץ. אתגר ההשתחררות מקיבעון ונוקשות יתר, דורש הַקְרָבָה וקִרְבָה ,שיש בהן הידברות והסכמה שמאופיינות בתהליך, שמוּנָע בגלגלי הפשרה, שיש בה קורבן עולה ויורד - ירידה של ויתור , שרק תביא לעלייה.
קורבן מנחה - קורא לקדש את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה. מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי , גם לעני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים , בעמדתנו ובדעתנו, כמו משמעות זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק – יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו להתחבר למתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה ופונה אלינו בקריאה - אל תהיו יהירים, נעולים ומקובעים בקונספציה ובעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר, גם אם הוא נמוך בהיררכיה ממכם, כמו העני המביא קורבן מנחה – לא מן החי, אלא מן הצומח.
נהגו בדרך- וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא מוקטנת- א' זעירא, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם נדבק במתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַד'"(ויקרא, א', יג').
מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ - נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני."
מי ייתן וחג הפורים יחולל את השינוי הקיומי להגנה על הבית הלאומי,כנאמר במגילת אסתר: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם ...כַּיָּמִים, אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".
כי רק אם כולנו ביחד – אז ננצח. -שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת ויקרא - קורבן עולה -מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון.
פרשת ויקרא, הפותחת את ספר ויקרא, סוקרת את דיניהם של קורבנות שונים. הקורבן הראשון הוא קורבן העולה, המובא בנדבה על ידי כל אחד ואחת מישראל. הפירוש המקובל לשם "עולה", נגזר מהדין הייחודי לפיו בשר העולה נשרף כולו באש על המזבח. בשונה מקורבנות החטאת, האשם או השלמים, בקורבן העולה אין חלקים שנאכלים על ידי הכהנים או על ידי מביאי הקורבן:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו… וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'. (ויקרא א, א - ט)
אלא שהפסוקים העמידו רבים מהמפרשים במבוכה. כאמור, מפורש בפסוקים שהקורבן מובא לרצונם של המקריבים. כלומר, אין חיוב להביא את הקורבן או צורך כלשהו בכפרה או טהרה ולכן הקורבן נועד להעלות "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'". הוא נחשב נדבה. עם זאת, נאמר שבעקבות הבעת הרצון של המקריבים, עם הבאת הקורבן זוכים להתרצות מצד ה' ולכפרה: "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו".
בתלמוד הבבלי (זבחים ז, ב) נאמר שהעולה מכפרת על 'חייבי עשה'. מי הם 'חייבי עשה'? מדובר על אנשים שהיתה להם הזדמנות לקיים את אחת ממצוות התורה, אבל הם נמנעו ולא עשו. אם נרחיב את האיפיון, היות, שלא מדובר על מעשה עברה אקטיבי המחייב קורבן חטאת או אשם, אלא רק על הימנעות, החוטא, או "החוטא", איננו מחוייב להביא קורבן. רק כאשר רצונו מתעורר לשוב בתשובה ולחזור להיות אקטיבי, הוא יביא מרצונו החופשי את קורבן העולה - קורבן שנשרף כליל על גבי המזבח ומביע בכך את המסירות והמחוייבות הטוטאלית למצוות ה'. ברובד נוסף, הרעיון של הרצון להתקרב מיושם גם בפן המעשי. קורבן העולה הוא קורבן יקר באופן יחסי לקורבנות אחרים, ודרישה זו מלמדת שעולם הקורבנות מתחבר לחיים כשהמחוות הנדרשות אינן תיאורטיות או ריטואליות גרידא.
מעניין לראות שהמדרש, הביע מסר דומה כשהרחיב את היריעה על לא פחות ממשה רבנו עצמו, שביקש לחדול מעשייה אבל מיד בתחילת הספר ה' קרא לו שוב לדגל, כי העשייה היא היא הדגל:
משה ברח מן השררה… כיון שהלך ואמר (לפרעה): "כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי", אמר אותו רשע: "מי ה' אשר אשמע בקולו". אמר משה (לעצמו): כבר עשיתי שליחותי והלך וישב לו. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "ישבת לך? לך בוא דבר אל פרעה" וכל על כל דבר ודבר… לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו, והקיפן ענני כבוד ועשה את המשכן. אמר (לעצמו): מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "חייך, יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבניי טומאה וטהרה ולהזהירן היאך יהו מקריבין קרבן לפני".
הרב יצחק רג׳יו התיחס לביטוי ״אדם כי יקריב״. אדם מטבעו הוא חוטא. אין כאן חטא ספציפי אלא מצב אנושי של בשר ודם. לפעמים הוא חוטא ולפעמים הוא מתעורר לעשות מעשה הקרבה כדי להתעלות על עצמו, על האדם שבו.
דברים אלו מתחברים לפירוש אחר לשם "עולה", שהסתמך על הפסוק שבפי הנביא יחזקאל "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה" (יחזקאל כ, לב), והסביר שהעולה מכפרת על מחשבת הלב או הרהורי עבירה. הפרשנות השגרתית של גישה זו היא שהעולה מכפרת על הרהורי כפירה או עבודה זרה שרצים לאנשים בראש כתוצאה מגירויים שונים או חוויות שונות והם לאו דווקא בשליטתו המוחלטת.
עם זאת, היות שהפסוקים בתורה מדגישים את הרצון ולא את המחשבה המופשטת, נראה לי לפרש דווקא בכיוון של התלמוד הבבלי והמדרש את "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה". להבנתי, מדובר במי שעלה על רוחם לעשות מעשה, אבל בסופו של דבר זה לא קרה - "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם" ש"הָיוֹ לֹא תִהְיֶה".
פרשנות זו משתלבת היטב עם כלל דברי יחזקאל בפרק כ, שהשורש ע.ש.ה מופיע בו עשר פעמים בתיאור מרידת ישראל בה', ועוד שתי פעמים בתיאור העתיד לבוא. יחזקאל שהתנבא בבבל, לקהילה היהודית שישבה שם עוד לפני חורבן בית המקדש הראשון, גוער במי שאינם מקיימים את מצוות התורה ופונים לשרת עץ ואבן, למרות כל הטובות שה' עשה עם ישראל לאורך ההיסטוריה:
וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם. וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם. וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם. וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. … וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי … (יחזקאל כ, יא - כא)
בהתאם לחידלון של יושבי הגלות, הנביא צופה הנעה לפעילות - עם חזרת העם לארצו. אז ישובו לקיים את מצוות התורה ולהביא את התרומות והמעשרות - החלק שמחוייבים לתת לכוהנים והלויים מהיבול שמגדלים בארץ ישראל. תנופת העשיה היא זו שתעלה לרצון ולריח ניחוח:
וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם. וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם ה' א-להים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם… כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' א-להים שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם. בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי… (יחזקאל כ, לא - מד).
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פורים בעליה - השנה צריך חגיגה אחרת, חדשה גם ישנה
מייקל אייזנברג
נראה לי שהשנה, אי אפשר לחגוג את פורים כבכל שנה. מלחמת חרבות ברזל בעיצומה, וישראל אבלה ונחושה, דואגת, גם אם אופטימית. חגיגת פורים כבכל שנה מסמלת לדעתי נתק מהנעשה במדינה, כיום ובעתיד. אומנם שגרת העורף חשובה, אבל, חגיגות סוערות ושכרות, "עד דלא ידע", אינן תואמות את הלכי הרוח בתקופה זו.
במגילת אסתר אנו פוגשים שני אירועים של חגיגות. החגיגה המפורסמת יותר, לאחר הניצחון על האויבים נקבעה לדורות, והיא כוללת:
וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם. (אסתר ט, כ - כג)
אבל היתה גם חגיגה צנועה יותר. לאחר שאסתר ומרדכי הצליחו לשכנע את אחשורוש לתת ליהודים את הזכות להגן על עצמם נאמר:
וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב. (אסתר ח, יז)
היו אלו חגיגות של תקווה למרות שהסנטימנט לטובה רק החל להשתנות, ולמרות שבהמשך עוד נאלצו להקהל ולעמוד על נפשם. לשמחתי, אני שומע שבחלק מישיבות ההסדר, פורים השנה לא יחגג כבשנים עברו, והייתי שמח לראות פה בתגובות סביב מה אנשים בוחרים להיקהל השנה.
לאור מעשיו של ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה ונשיא ישראל, כדאי גם לתת את הדעת לגבי אופי יום הפורים מכאן ולהבא. רבי יהודה הנשיא היה רוחץ בצום שבעה עשר בתמוז, ונוטע נטיעות בפורים (ירושלמי מגילה א, א). חלק מהמפרשים קשרו את המהלך להפקעת איסור עשיית מלאכה בפורים, ואחרים הציעו שהותרו "נטיעות של שמחה" (ולא כאן המקום להרחיב בעניין).
לדעתי ההסבר שונה. לאור הצמדת פורים לצום י"ז בתמוז שנקבע כאבילות על חורבן בית המקדש והבקעת החומות של ירושלים, ובדומה לתיאור נוסף: ״ביקש רבי לעקור תשעה באב ולא הודו לו״ (תלמוד בבלי, מגילה ה, א), נראה שמשהו השתנה בימי רבי יהודה הנשיא, ולכן הוא חגג את פורים בצורה אחרת.
בימי רבי יהודה הנשיא, שהיה ביחסים מעולים עם המושל הרומי אנטונינוס, העם היהודי השיג סוג של אוטונומיה וכך כותב הגר"א: "לפי שבימיו נחו ישראל מן הצרות״ (בשו"ע, או"ח, סימן תקנ, ב). למרות שלא זכו בדור ההוא לריבונות, רבי יהודה הנשיא שהיה מנהיג העם, ראה את עצמו כמי שחלים עליו דיני מלך ישראל (תלמוד בבלי, הוריות יא, ב). לאחר דורות רבים איפיין התלמוד הבבלי (סנהדרין לו, א): "מימות משה ועד רבי (יהודה הנשיא) לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד", ואם כן, רבי יהודה הנשיא הנכיח במעשיו שאין דין חגיגות פורים בעידן החדש כדין פורים בימי גלות וחורבן.
גם במדינת ישראל ניתן לומר שעלינו לעדכן את חגיגות הפורים שנהגו בקהילות השונות בגולה, ובאופן אישי מזה שנים רבות אני חוגג את פורים עם משפחתי בחיק הטבע של ארץ ישראל היפה. את סעודת פורים אנו עושים תוך כדי טיול או שתילת עצים בארץ כמעשהו של רבי יהודה הנשיא. אין דין פורים של עם במדינה ריבונית כדין פורים בנכר שם גדלתי. מעשה הנטיעה לא מסמל מבחינתי רק את הריבונות שלנו על הארץ, אלא גם את השקעה בעתיד ילדינו, כמו אותו זקן שהסביר לפני אלפיים שנים לחוני המעגל שכמי שמצא עצי חרוב שנטעו לו אבותיו, כך הוא נוטע לבניו (תלמוד בבלי, תענית כג, א).
המצב בו אנו מצויים השנה, הוא ההזדמנות לחשב מסלול מחדש האם בכלל חגיגות הפורים שנהגו בגולה - "בכל מדינות המלך" - מתאימות לימי העצמאות לה זכינו פה בארץ ישראל. אולי הגיע הזמן ללמוד מרבי יהודה הנשיא ולעצב מחדש בדרך מקורית, את ימי הפורים. מהו משלוח מנות משמעותי בימינו? משלוח לחיילים בחזית? למישהו שהיה בר-פלוגתא פוליטי לפני טבח שמחת תורה? לעולה חדש? כיצד מאמצים אביונים ומעצימים אותם מעבר לנתינת פרוטה או שתיים לכל מי שפושט את ידו? מה ראוי להוסיף כשקהילות רבות מתאגדות דיגיטלית?
אבל לא רק בארץ. מאז המתקפה והטבח בשמחת תורה, ההמן התורן, המוני בניו ושותפיהם, כבר חוגגים על גבי אחינו שבגולה. האנטישמיות הרימה ראש, היא מטפסת על עצים גבוהים והיהודים שבסעודתו של קלאודין גיי בהרווארד או מינוש שאופיק באוניברסיטת קולומביה או אלו שבחצרות ג׳וסטין טרודו בקנדה אוכלים מרורים. איזה מין פורים אפשר לחגוג במקומות אלו כשהשנאה יוקדת ברחובות ובמה לא מאשימים את היהודים? איזה מין פורים אפשר לחגוג כשאי אפשר להסתובב כיהודי בראש מורם בחלק מהמקומות ואנשים מורידים מזוזות מבתיהם??
בתשובה לרב אפרים גולדברג, רב קהילת בוקה רטון פלורידה, אמר הרב שאול אלתר מחסידות גור שמצד אחד טוב לחגוג כדי לא לשרות בעצב ומצד שני כל אחד יעשה מה שנראה לו. "והעיר שושן נבוכה".
באופן עקרוני גם אני חושב שאסור לשרות בעצב, אבל גם אי אפשר לחגוג פורים כבשנים קודמות, ולכן יש לי הצעה. סיפור הפורים התחיל ביהודים שבחרו להישאר סביב חצר אחשורוש שנים רבות אחרי שהחלוצים זרובבל בן שאלתיאל ויהושע הכהן הגדול חזרו בשיבת ציון. השנה, 76 שנה לשיבת ציון המודרנית באופן רישמי, הגיע הזמן להכריז על פורים כחג העלייה. זה יהיה התיקון הגדול למרדכי שלא עלה לארץ ובסופו של דבר, לפי סוף המגילה נרשם בספרי ההיסטוריה של פרס ומדי. חכמים התלבטו אם ראויים אסתר ומרדכי להיכנס גם לתנ"ך - הקאנון של העם היהודי שעל בסיסו התפתחה כל היצירה הארצישראלית שכללה את אנשי כנסת הגדולה, המשנה ונוסח התפילה.
פורים יהיה ניצחון אם נעלה לארץ חצי מיליון איש בתוכניות ויוזמות מרחיקות לכת לעתיד העם היהודי. ביום הפורים על ממשלת ישראל ליזום מבצע ענק - "מבצע נחמיה". בפורים הזה בארץ הזו נראה לכולם שאיננו מסתתרים מאחורי מסכות, ונחגוג זהות יהודית ציבורית. בשנה זו, עלינו, בני העלייה, להזמין את אחינו בגולה להצטרף אלינו להמשך המסע של עם ישראל. וכך, כשיקראו השנה במגילה בנכר ״קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם להיות עושים את ימי הפורים האלו בזמניהם״ יהודי הגולה יקבלו על עצמם לעלות לארץ ישראל.
השווקים הגדולים קורצים. "ליגת הקיסוס" (Ivy League) - האקדמיה הותיקה בארה"ב - איכשהו גם היא עדיין קורצת. שושן הבירה הייתה עשירה עד מאד ״בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ (אסתר א, ד)״. המעמד והעושר וההזדמנויות בשושן דאז, הקירבה למלך ולממשלה, בדומה למה שקיים באמריקה ובאנגליה היום, הם מפתים. זה לא היה קל אז וזה לא קל היום, אבל עלינו לשכנעם. עלינו להזמין את אחינו שבגולה להצטרף לעתיד העם היהודי.
בפורים זה, אני מתכוון לשתול, לעבוד את האדמה, לקבוע עוד יסודות בארץ ישראל כמצוות רבי יהודה הנשיא.
פורים העתידי חייב להיות חג הזהות היהודית-ישראלית הלאומית. זהו יום העצמאות ויום ירושלים (שושן פורים) שפוספסו. מה נחגוג השנה? יהודים שיקבלו עליהם, ויסריטו את עצמם בסרטונים ויראליים על החלטה לעלות לישראל, לחזק את הממלכה הישראלית השלישית, ולמלא את השורות במקום מי שנרצחו על קידוש השם, העם והארץ. גודל השעה מחייבת תנועה אחרת, וחגיגת פורים חדשה. מי שלא מבין זאת ומעדיף להמשיך את מסורת המשתאות הפרסית שתוארה בתחילת המגילה: "עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו… וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ" כנראה באמת חי בשושן.
ויהי רצון שיתגשמו סוף סוף דברי הנביא זכריה, שפעל בארץ עם שבי ציון לאחר החזרה מגלות בבל: ״צוֹם הָרְבִיעִי (שבעה עשר בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ״ (זכריה ח, יט).מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
אורי סובוביץ-מנהל ומשקיע בקרן הון סיכון
פרשת ויקרא – "לאבד צריכים כדי למצוא"
כולנו מקריבים.
לכל החלטה בחיים יש תג מחיר. לימודי מקצוע אחד מרחיקים את האפשרות לעסוק במקצוע אחר, נישואים לבן או בת זוג שוללים את האפשרות לזוגיות עם אדם אחר והבחירה לגור במקום מסוים כרוכה בוויתור על מקום מגורים אחר. אנשים לא אוהבים לוותר, "להקריב קרבן" ולשלם מחיר בחיים. עם זאת, צריך לזכור שהמוכנות לשלם מחיר בכל החלטה ולהקריב נוחות, הגשמה עצמית, הנאה או סיפוק היא שמאפשרת את ה"רווח" במקום האחר.
הרווח יכול להיות אישי. לדוגמה, ויתור על נטייה אישית למקצוע מסוים לטובת בחירת מקצוע מתגמל יותר כלכלית, או להפך. לחלופין, הרווח יכול להיות תחושת הסיפוק על בחירה ערכית. לדוגמה, ויתור על ממון לטובת תמיכה בנזקק.
אך יכול להיות רווח גדול עוד יותר. הקרבה של זמן, כסף, נוחות או כל דבר אחר, לטובת קִרבה. אין קרבה ללא הקרבה. מערכת יחסים עמוקה בין אנשים נוצרת רק כאשר יש הקרבה של זמן, כסף, כוחות נפש, פניות נפשית וכד'. רק במערכת יחסים שטחית אין הקרבה, ולהפך, במערכות היחסים העמוקות ביותר בחיינו, מול בן או בת זוג, הורים או ילדים, ההקרבה היא הגדולה ביותר, ובזכות כך גם הקרבה היא העמוקה ביותר.
הקרבה מצויה לא רק במערכות יחסים, אלא בכל מקום שבו אדם רוצה להתעלות מעבר לקומתו הנוכחית, למדרגה גבוהה עוד יותר. תלמיד חכם, מדען, ספורטאי או מוזיקאי מחונן, יהפוך לכזה רק אם יקריב מזמנו וממרצו לטובת העמקה והתמקצעות בתחומו. כמאמר הביטוי: "No Pain No Gain". בלשון התלמוד: "לפום צערא – אגרא", השכר לפי הצער. לא נעים להקריב, אך רק בזכות כך האדם זוכה להתעלות ולקרבה.
"יקריב מכם"
פרשת "ויקרא" עוסקת ברובה בתורת הקרבנות שהקריבו במשכן, ומאוחר יותר בבית המקדש. עם פתיחת הפרשה נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א, ב).
המילה "מכם" לכאורה מיותרת, ועל דרך החסידות נהוג לפרש כי אדם שמעוניין להקריב, מעוניין להתקרב לקב"ה, לצד האלוקי שבקרבו, עליו להקריב ממנו, מאישיותו, קרבן לה'. ואת מה יקריב? את הצד הנמוך שבאישיותו, זה שרודף רק אחר ההנאות הגשמיות של החיים, ולכן נאמר: "מן הבהמה... תקריבו את קרבנכם", כלומר תקריבו את הצד ה"בהמי" שבכם.
כיום אין מקדש, ועבודת הכוהנים שהייתה דומיננטית מאוד הן מצד קרבנות הציבור של עם ישראל והן מצד הקרבנות שהאדם הפרטי היה מביא, חלפו מזמן מן העולם. עם זאת, נראה שיש צד מסוים בעבודת הקרבנות שעדיין רלוונטי גם היום, כמעט 2,000 שנה מאז חורבן המקדש.
"לאבד צריכים כדי למצוא"
הרב קוק (שמונה קבצים, קובץ ג, רו) ביאר כי אדם בעל שאיפות רוחניות המעוניין להתפתח מוסרית וערכית, צריך להיות "אזור בגבורה", כלומר מוכן להקריב, לצמצם את כוחותיו, תאוותיו ויצריו במקומות מסוימים, לטובת צמיחה במקומות נעלים יותרלעיתים מדובר במאבק פנימי, ולעיתים לטובת רעיון צודק נדרשים גם למאבק חיצוני. כך או כך מדובר בהקרבה, באובדן מסוים. הרב קוק חידד שבמבט חיצוני, ההקרבה היא סוג של אבדה, אך במבט עמוק יותר מדובר במציאה, שכן האדם זוכה לגלות ולמצוא בתוכו כוחות נפש ומקום פנימי עמוק ונעלה יותר, כך שהוויתור וההקרבה מתעלים למציאה נעלה יותר:
"אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלוקית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלקית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בה', הרי הוא מתעלה...".
מסירות נפש
הקרבה עשויה להגיע עד לכדי מסירות נפש לטובת ערך נעלה, כגון נפילה בקרב הגנה על המולדת ועל העם היושב בעורף. אך מסירות נפש יכולה להופיע לא רק במוות, חלילה, אלא גם, ובעיקר, כדרך חיים. הרב קוק כתב שאדם זוכה למשמעות בחייו רק אם מוסר את נפשו, חי לטובת ערך או אידיאל עליון. חיים ללא ערכים שעל פיהם ולמענם פועלים נותרים סתמיים, ואילו חיים של מסירות נפש לטובת ערך גדול יותר הופכים לבעלי הוד (שמונה קבצים, קובץ ה, רנו):
"החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות הנפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח (=לחלוחית) החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות הנפש...".
הרב קוק המשיך וכתב שלמעשה כל הפעולות והשאיפות הנעלות שבחיינו, ואפילו המרץ והעוז לפעול טוב, נובעים ויונקים מיסוד מסירות הנפש על קידוש השם; אותו הרצון לרומם ולקדם את הערכים בחיינו, דווקא משום שהם שמימיים, נעלים וגדולים יותר מאיתנו:
"חשק מסירות הנפש בשביל היסוד העליון שכל חי העולמים אצורים בו, הוא מבסס את החיים, ונותן להם את צביונם האמיתי, עד שכל מרץ, כל עוז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום, מאמונת המשפחה ואידיאליותה, עד רום השאיפות היותר כלליות, המתבטאות במפעלותיהם ויצירותיהם של טובי החושבים ושל טובי הפועלים והיוצרים שבעולם, כולם יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם".
לסיכום
מאז חורבן בית המקדש, עבודת הקרבנות המעשית נותרה בסידור התפילה בלבד. עם זאת, היכולת להקריב מעצמנו נותרה והיא רלוונטית כיום לא פחות מאי פעם.
האנושות סובלת כיום מתופעת ה"פומו" הידועה FOMO (Fear of Missing Out). אנשים מזפזפים בין ערוצי טלוויזיה או אתרי אינטרנט, בין עבודה לבית ובמקביל – ניהול משימות נוספות, רק כדי לוודא שהם לא ויתרו על דבר.
עבודת ההקרבה מלמדת אותנו שיש עניין להקריב, לוותר, למסור את הנפש, לטובת אנשים או ערכים נעלים יותר. בשונה מה-FOMO, אנו לומדים שדווקא ההקרבה, האבדה, היא זו שמאפשרת את המציאה. דווקא הנכונות לשחרר במקום אחד מולידה את האפשרות לתפוס במקום אחר, דווקא הוויתור מוליד קניין של מידה או מעלה אחרת בנפש.
אנשים שמוסרים את נפשם לא (רק) באובדן החיים, אלא בעיקר בבחירה לחיות את חייהם לטובת ערכים גדולים ונעלים מהם, זוכים לחיות חיים בעלי ערך ומשמעות, הוד ורוממות.
רק אנשים שמוכנים להקריב זוכים לקרבה, עם היקרים להם ועם היקר להם בחיים.
שבת שלום!-אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
החומרה שבעבירות בשוגג - חיים קופל -פר' ויקרא תשפ"ד
1) בפרשתנו "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תֵעָשֶׂינָה, ועשה אחת מהנה" (ד-ב|), מביא קורבן.
שואל האלשיך הקדוש, מדוע עליו להביא קורבן לכפרתו, הרי הוא לא התכוון מעולם לַחֲטֹא ולמרוד ח"ו בקב"ה. למה א"כ הוא נקרא חוטא, ועוד צריך כפרה?
2) ומסביר האלשיך, הרי הפסוק אומר "נפש כי תחטא בשגגה". נאמר שאכל חתיכת בשר, הוא חשב שהיא שומן, בדיעבד התברר, שאכל חֵלֶב שאסור באכילה. אומנם, גופו חטא במאכלות אסורות, אבל נפשו, לא נטמאה, ולא
חטאה. הוא (נפשו) מעולם לא ידע שהחתיכה אסורה, והפסוק מדגיש " נפש כי תחטא"?
3) ומוסיף האלשיך יסוד בעניין: כל מי שבא לידו חטא בשגגה, סימן הוא, שקודם לכן עבר עבירה במזיד, שבה השתתפו הגוף וגם הנפש. כתוצאה מעבירה זו, ומכוחה, נמשכה לו הטומאה לנפש, ובעקבותיה, הוא נכשל עכשיו בחטא זה בשגגה, ובגלל זה לא זכה שֶׁיְּעַכְּבוּהוּ מן השמים לבל יחטא. לכן בדין הוא, שיביא קורבן לכפרתו.
4) עוד בעניין חטאים בפרשה. אומר מדרש תנחומא בפרשתנו, על החוטא בשגגה: "מהו בשגגה? ללמדך, שכל החוטא בשגגה -כאילו עובר על כל (תוספת של "העץ יוסף") מצוות ה'". והדברים תמוהים, שהרי אפילו החוטא במזיד נתבע רק על העבירה המיוחדת אותה עבר, ואיך יתכן שהחוטא בשוגג יִתָּבַע על שעבר על כל מצוות ה'?
5) מסביר הרב יוסף צבי דינר זצ"ל, בספרו "מקדש הלוי", שאדם שנכשל ועבר עבירה ,מוגדרת, במזיד, סימן הוא שיצר הרע, גבר עליו בנושא זה בלבד, וממילא הוא נתבע רק על עבירה זו. נוכל להניח, שבנושא אחר, הוא היה גובר על יצרו ולא חוטא. לעומת זאת, כשאדם עובר עבירה בשוגג, הוא לא ידע כלל שמעשהו אסור, וכי הוא עבר עבירה. הוא בכלל לא התמודד מול יצרו הרע. ניראה שהרקע לחטאו הוא, שהוא לא למד את ההלכות שנוגעות לחטאו, לכן הוא נכשל בהן מבלי שהגיע ,כלל, לעימות עם יצרו.
6) אדם שאינו נותן "תשומת לב " להלכות, ממילא הוא אינו יודע אותן, הוא עלול בנקל לעבור על כל העבירות שבתורה. לכן, כשהוא עובר על עבירה אחת בשוגג, מתייחס אליו המדרש כמי שעובר על כל עבירות התורה, שהרי סביר שבמוקדם או במאוחר, הוא אכן יכשל בהן.
7) לכן מתייחסת התורה לחוטא בשוגג, בחומרת יתר מהחוטא במזיד. החוטא במזיד חייב מלקות, וזה יגרום לו, בִּקְרוֹת האירוע בעתיד, להתנגד, להילחם ביצר הרע ולא להיכשל שנית בעבירה. לעומתו החוטא בשוגג, אין כל טעם להכותו, שהרי החטא לא נגרם עקב כשלונו במלחמת היצר, אלא מתוך חוסר ידיעת ההלכה, הנובעת מרשלנות. במקרה זה מחייבת אותו התורה להביא קורבן לכפר על חטאו. פעולה זאת, עם כל מה שנלווה לה, יביאו אותו להתבוננות יתר במעשיו מכאן ואילך, ולהימנע מלחטוא.
8) תשובות לפרשת פקודי
א) היכן מוזכר בפרשה, או במפרשיה, על אמירת מאה ברכות בכל יום? תשובה: "ואת אדני הפרכת מאת אדנים" (ל"ח-כ"ז) ואומר בעל הטורים על אתר, מאת אדנים כנגד "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז " (שה"ש ה-ט"ו) וכנגדם תקנו לומר מאה ברכות בכל יום. מחוץ לפרשה נלמד: "ועתה ישראל מה" (דברים (י-יב) אל תקרי מה אלא מאה. בנוסף דוד המלך תיקן, בכדי לעצור מגיפה בזמנו שמתו מאה אנשים בכל יום.
ב) מי מהאישים המוזכרים בפרשה היה פקיד? תשובה: "איתמר". על המילים "ביד איתמר" (ל"ח -כ"א) אומר רש"י: הוא היה פקיד עליהם.
9) שאלות לפרשת ויקרא:
א) מצא את המילה בפרשה, בעלת מספר האותיות הרב ביותר?
ב) איזה בעל חיים בפרשה ניקרא על שם חוזקו?
שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 279 פרשת ויקרא תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
שבת פר' ״ויקרא״ - יגאל גור אריה - הַקִּרְבָה
השבת מתחילים בחומש ויקרא. פרשת הקורבנות. המילה '*קורבן*' באה מהמילה '*קרבה*, אני חש צורך עמוק *להתקרב*. אני מראה שאני מוכן לתת משהו משלי, מתוכי כדי להתקרב. מערכת יחסים מחייבת הקרבה שיוצרת קירבה.
הניסוח כל כך מדויק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" – קורבן – בא ממך, מתוכך.
הנה, קרובן = קירבה. קבלנו הזדמנות. תתקרבו. לבני הזוג, לילדים, תתקרבו להורים.
תתקרבו לעצמכם, בלי איפור, פשוטים.
...״אשר נשיא יחטא״....״ונפש כי תחטא בשגגה...״- מסר למנהיגים ולציבור.
הפרשה עוסקת בחטא בשגגה.- (*מה קורה לנו היום במדינה*??)
מעשה השגגה שאנו עושים בפועל בלי משים לב ובלי כונה, בצורה הטבעית והספונטנית ביותר, צומחים למעשה, מעומק אישיותינו. הם פורצים את מחסומי הרצון המודע שלנו ואינם מתחשבים בביקורת הדעת והמחשבה. אדם עדין ומנומס לא יקלל ספונטנית ובגסות.
המעשה היה מעשה בשגגה, אך הוא מגלה, כי בנפש שוכן החטא, המעשה הוא אפוא גלאי משוכלל, הסורק את הנפש, מגלה את מחלותיה, פיתוליה וחסרונותיה.
"נפש כי תחטא" ולא "אדם כי יחטא" מעשים הנעשים בשגגה ולא מטופלים מיד, שוחקים אט אט את מוסריות האדם עד שהופכים לו ממש להיתר. דיאטה צריכה להתחיל כשעולים בקילו מיותר –לא צריך לחכות לקילו העשירי.... חטאת בשגגה? בדוק את עצמך טוב, עשה חשבון נפש התחרט על מעשיך- הרוג את זה כאן ועכשיו!! כך נבנית חברה מתוקנת.
המנהיגות שלנו בבחינת״.. וישמן ישורון ויבעט..״אין כאן הכוונה בניצול המשרה הרמה לביצוע עבירות בזדון- מקובל לאמר ״מי שלא עושה לא טועה״- רק מי שעושה מכניס את עצמו למצב שבו הוא גם עלול לטעות.
אנו כעם/ציבור מצבנו היה משתפר פלאים אילו המנהיגים היו מודים בפומבי בשגיאותיהם במקום לנסות ולשכנע בכל מחיר שהדרך הייתה נכונה, שהמעשה היה נכון גם אם הובילה למבוי סתום.(יש שופטים בירושלים אמר בגין)
כאשר מנהיגים *לוקחים על מעשיהם אחריות ומודים בטעותם* הדבר משפר את מצבם ואת יחס הציבור אליהם.מנהיג שיחשוש מכל דבר, לא יוכל להנהיג הוא אף לא יוכל לקבל את ההנהגה
...
