אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
........................................................................................................
ההקלטה של כל ההרצאות ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
...........................................................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך של החברה לחקר המקרא
'מקראות –בינה בתורה', ויקרא-במדבר, לפרשת 'תזריע':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
תורות הטהרה מהטומאות
אחרי תורות הכהנים בקרבנות, ואחרי שבעת ימי המילואים והיום השמיני, עומדת שאלה חדשה במוקד העיסוק של פרשיות הקדושה בתורה – איך באים אל הקודש?
כמובן, מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, סימן דגל אדום של סכנה ברורה ומיידית מעל השאלה הזו.
התשובה הפשוטה לשאלה 'איך באים אל הקודש' היא: בטהרה שלמה!
הכוונה בכך היא בגוף טהור, בנפש טהורה, ברוח טהורה ובכוונה טהורה; אולם התשובה לא נאמרה בתורה בלשון זו, אלא בדרך של אזהרות חמורות על הכניסה אל הקודש בכל מצב של טומאה, במיוחד לכהנים (כ"ב, ג-ט).
האזהרה הראשונה, שנאמרה בדיבור ישיר לאהרן לבדו, מכוונת לטהר את הרוח ואת הכוונה בכניסה אל הקודש מכל שמץ של שכרות; היטהרות משמעה, בראש ובראשונה, אי שתיית יין או אלכוהול מכל סוג שהוא; הדברים נאמרו לאהרן תחילה על הכניסה לקודש, ובהמשך גם על הוראת הכהנים לבני ישראל את כל חוקי התורה, שגם היא קודש, והיא חייבת להתנהל בטהרה בלי שום השפעה של יין או שֵכָר; הדבר נכון במיוחד לגבי ההבדלה בין קודש לחול ובין טמא לטהור, כפי שנכתב במפורש אחרי מותם של נדב ואביהוא, שמתו בגלל אי הבחנה בין אש קודש לבין "אש זרה".
הטומאות ששורשן מוות
פרשיות תזריע-מצורע עוסקות בענייני טומאה וטהרה שבגוף האדם; באופן ספציפי, הן עוסקות בהשלכה החמורה שיש לטומאות אלו במיוחד בספר ויקרא – האיסור להיכנס אל הקודש ולאכול קודשים בטומאה (כ"ב, א-ז), כי הטומאה היא הֵפך המקדש, והטהרה היא התנאי להיכנס אל הקודש.
הרמב"ן, בפירושו, רמז לנו על משמעות הטומאה בסוף פרשת מצורע (ט"ו, יא), והשלים את פירושו בפרשיית טומאת המת (במדבר י"ט, ב) – המכנה המשותף לכל הטומאות הוא המוות, ובכלל זה הזרע והדם הנפלטים מן הגוף ומתים, במקום ליצור חיים.
על דברי הרמב"ן יש להוסיף לפי מה שידוע לנו היום על הדת המצרית, שהמוקד המרכזי של דת זו היה המוות ופולחן המתים; העולם המצרי סבב סביב המוות, דבר שניתן לראות באופן הטיפול במתים, בדרך חניטתם, בדימוי המצרי של דרך מעבר המתים אל 'העולם הבא' ובקברים הגדולים שהם בנו – מהפירמידות ועד קברי המלכים.
יציאת מצרים הוציאה אותנו לא רק מעבדות לחירות, אלא גם מעולם המתים המצרי אל החיים בטהרה על פי התורה! התורה אסרה עלינו בשלושה מקומות (ירושלמי סוכה ה', א) לשוב מצרימה; אסור לנו לחזור אל השעבוד, וכמובן גם אסור לחזור לפולחן המתים המצרי ודומיו.
לכן גם אסרה עלינו התורה לדרוש אל המתים! (דברים י"ח, יא).
גם הטומאות האחרות קשורות למוות; כפי שהזכרנו לעיל, בעלי החיים הטמאים מטמאים במותם אך לא בחייהם; מי שנוגע בחזיר חי, בנֵץ או בשרץ אינו נטמא, כי רק המת מטמא! גם נבלה של בהמה טהורה מטמאת, אך לבשר בהמה טהורה יש תקנה בשחיטה.
החיים אינם מטמאים, רק המוות מטמא!
מטומאת בעלי חיים עוברת התורה לטומאות הגוף: תחילה יולדת, אחריה טומאות הצרעת, ואחריהן חוזרת הפרשה לטומאות הזרע והדם; גם כאן, המכנה המשותף של הטומאות הללו הוא המוות בדרגותיו השונות.
הזרע של האיש הוא מחולל חיים; הדם של האישה הוא חלק מהמערכת היוצרת חיים; החיבור בין הזרע לבין הביצית של האישה, כשהם מתפקדים בתוך המערכת, יוצר חיים, והטומאה מופיעה כאשר המערכות הללו מתות ונפלטות מהגוף החוצה! גם המערכת שקיימה את העובר ברחם נפלטת ומתה, וזו טומאת היולדת.
בהתאם לתפיסה זו, גם הצרעת הוא מות העור של האדם, וכך יאמר אהרן על מרים כשנצטרעה:
אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ; (במדבר י"ב, יב)
מרתק לראות בדברי אהרן מעין "דרשת סמוכין" על עוּבָּר שנולד אָכוּל, בהקשר של צרעת בגופה של אחותו.
אם כן, המכנה המשותף של הטומאות כולן הוא המוות בדרגות שונות.
בלשון ימינו ניתן לומר כך: המוות הוא התמרור של קדושת החיים – החיים אינם רק החיים השלמים והמלאים של בני אדם, אלא גם כל המחוללים של החיים – זרע האיש, דם האישה, מערכת הרחם יוצרת החיים, ועור האדם המהווה חלק ממערכת החיסון, מווסת את חום הגוף ושומר על גופנו בחיים.
לחיים ולמוות יש משמעויות גופניות ורוחניות, ועל כן, לפרשות הללו יש משמעויות רוחניות וגופניות כאחד. אנחנו חיים בדור, שבו רופאים ואנשי מדע כבר אמורים לדעת ולהכיר בתחום המקצועי גם בריאות גוף וגם בריאות רוח ונפש, אבל התחום המוסרי, הרוחני והדתי מסור לאנשי תורה ואמונה ולמומחי אתיקה.
בתורה, התחומים האלה מופיעים תמיד ביחד! עם כל ההבנה למניעים של אנשים דתיים מודרניים, שרוצים להדגיש את הצד הרוחני שבפרשיות, אי אפשר להימנע מהצד הרפואי שמודגש כל כך, במיוחד כאן.
חז"ל, כמו פרשנים קדומים ומאוחרים – בולטים ביניהם הרמב"ם והרמב"ן שהיו רופאים בעצמם – לא הכירו את ההפרדה בין גוף לנפש ובין חומר לרוח, שאנחנו מכירים היום; הרמב"ן כתב בפירושו (י"ג, מז) שהקדוש ברוך הוא רצה לדאוג לעם ישראל להיות בריאים בגופם ובנפשם, ולכן לא ייפלא שיש בפרשיות האלה שאלות רפואיות בסיסיות, וביניהן גם שאלות על מציאות לא מוכרת לנו כיום, כמו הצרעת המתפשטת במהירות.
בדברי חז"ל ובדברי פרשנים רואים בבירור, שהם למדו מחכמי תקופתם, גם מחכמי יוון ומהרופאים הקדומים, כל מה שאפשר היה להם ללמוד; את מה שהם למדו, הם ציטטו בלי תסביכים מודרניים, מפני שמעולם לא ראו סתירה בין הגוף לרוח! את שניהם יצר בורא עולם, ועל שניהם הוא משגיח, מורה ומדריך גם בחיים וגם בתורה.
על כן, הלכתי גם אני להתייעץ עם רופאים שהם גם תלמידי חכמים, לפני שבאתי לפרש פרשיות אלו.
טומאת יולדת – מה ההבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה?
בפרשיות תזריע ומצורע ניתן לראות מבנה סגור: בתחילה טומאת יולדת, לאחר מכן טומאות הצרעת, ולבסוף טומאות הזרע והדם הנפלטים מאיש ומאישה, והם קשורים בטבורם לפרשת היולדת; יתרה מזאת, פרשת יולדת מניחה שאנחנו כבר יודעים את דיני הנידה, שהרי נאמר בה: "...וטמאה שבעת ימים, כימי נִדַת דְוֹתָהּ תטמא" (י"ב, ב); אם כן, מדוע הקדימה התורה את פרשת היולדת לטומאות הצרעת ואף לפרשיית טומאת הנידה?
מעיון בפרשייה נראה שהיולדת, יחד עם טומאות הזרע והדם, יוצרות מסגרת של טומאות היוצאות מן הגוף, שמגדירה את שתי הפרשיות כיחידה אחת שלמה! בתוך היחידה האחת יש לשים לב לייחוד שביולדת – כפי שאמרנו לעיל, הטומאה היא דרגות שונות של מוות, והטהרה היא החיים; בפרשת יולדת יש, על פי רוב, יילוד חי שאינו נטמא ואינו מטמא. א.
בהתאם לכך, בפרשת היולדת יש גם חוקים מיוחדים – הזרע והדם הנפלטים מהגוף טמאים תמיד ובכל מצב, ואילו ביולדת יש דם טמא ודם טוהר, ויש מצבים ייחודיים שאין בשום טומאה אחרת; אם כן, התורה פותחת דווקא במקום שבו הטומאה והטהרה חוברות יחד – המערכת של הרחם שחוללה את החיים, מסיימת את תפקידה ומתה, אבל העובר יוצא לחיים.
ההבדל בין זכר לנקבה?!
פרשייה זו מעלה תמיהה גדולה על הפער בין ימי טומאה וטהרה של יולדת זכר, לבין ימי יולדת נקבה שטמאה כפליים, וטהורה לביתה כפליים; שאלה זו העסיקה קדמונים כפי שהיא מתמיהה חדשים, ובדרך כלל משאירים אותה כגזרת הכתוב, ללא הסבר מניח את הדעת.
מדוע התורה מחייבת טומאה כפולה בלידת נקבה לעומת לידת זכר?
במשנה במסכת נידה (ג', ז) מצאנו מחלוקת נוספת, בשאלה הנושקת לראשונה – האם עובר זכר ועוברה נקבה, יצירתם ברחם נגמרת על פי הכתוב בפרשת יולדת?
רבי ישמעאל סבר, שעובר זכר נגמרת יצירתו לארבעים יום, ואילו עוברה נקבה יצירתה נגמרת לשמונים יום; במילים אחרות, לדעת רבי ישמעאל כבר מעיקר יצירתם יש הבדל מהותי בין זכר לנקבה (כפי שחושבים רבים גם כיום, בייחוד בעולם התורני); לפיכך, מי שהפילה אחרי ארבעים ואחד יום ולפני שמונים יום, יש לה לחשוש לטומאת זכר ולא לטומאת נקבה.
אך חכמים (נידה ל, א) דחו את דעתו של רבי ישמעאל ואמרו: בין יצירת זכר ובין יצירת נקבה, כי שניהם נגמרים ברחם לארבעים יום (כשישה שבועות בלשון הרופאים).
בורא עולם ונותן התורה, שיצר את מקור דמיה של יולדת כמעיין אחד, וקבע זמן אחד ליצירת עובר, ארבעים יום לזכר ולנקבה, מפני מה טימא וטיהר בתורה באופן שונה בין זכר לנקבה?
אחרי שנים של הרהור ומחשבה בנושא, חזרתי ושאלתי את ידידי פרופסור שמחה יגל (גינקולוג בכיר ויודע תורה), האם שמונים יום יכולים לשקף את הזמן הדרוש ליולדת, על פי רוב, לשוב אל המחזור הרגיל שלה ולהרות שוב? לדבריו, התשובה לכך היא בהחלט חיובית (אף שהרופאים מדברים על כשלושה חודשים).
לאור זאת, ניתן להבין את קביעת התורה לגבי ימי הטומאה והטהרה על הולדת בת, כי הבת, על פי רוב, עתידה להרות בעצמה ולגדל חיים חדשים מתוכה; ממילא, קבעה התורה מסלול כפול לנקבה, המשקף לא את הדימום, אלא את חזרת המערכת יוצרת החיים למסלולה ולתפקידה!
א. חשוב לציין: העובר שנולד אינו נטמא בטומאת הלידה של אמו! טומאת הלידה מפליטת הדם והשליה שיצרו את העובר אינה מטמאת את העובר בצאתו.הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת תזריע -תשפ"ד מדוע מביאה היולדת קורבן חטאת
לידה היא מאורע משמח, הבאת חיים לעולם, ואכן הקורבן הראשון שמביאה היולדת הוא עולה ורק אחריו חטאת. לא במקרה דנה הפרשה ביולדת לפני הדיון בטומאות אחרות (צרעת, זב, זבה ונידה).
במה חטאה היולדת שעליה להביא קורבן חטאת?
"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן" (נדה, ל"א, ע"א).
דברים אלה מעלים שאלות מספר:
אברבנאל סבור כי ייסורי הלידה מעידים על חטא כלשהו של האישה, וקורבן החטאת תפקידו לכפר על החטא. מכאן שלדעתו יש להביא קורבן בכל פעם שצרה נופלת על האדם, כיוון שמקורה לדעתו היא בחטא שחטא האדם. אבל לא מצאננו שהתורה ציוותה כך. מה גם שאת צער הלידה חווה כל יולדת. היולדת מקדימה את קורבן העולה לקורבן החטאת, ואילו הייתה הסיבה לכך חטא, הרי שיש להקדים את קורבן החטאת לקורבן העולה.
רבנו בחיי אומר: ויתכן שאין הקרבתו מצד חטא של עצמה רק מצד אמה (הכוונה לחוה אמנו), שהיא אם כל חי ... ועל כן יצריכנה הכתוב קורבן על החטא הקדמוני. כלומר קורבן החטאת של היולדת אינו בגלל חטא שלה אלא בגלל חטא קדמון של חוה שאכלה מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי, ונענשה בכך שבעצב תלד בנים. האדם לא הצליח לעמוד בצו הא-ל, בהיותו יצור מורכב הוא חוֹוֶה התנגשות בין עולם החומר לבין עולם הרוח.
הרמב"ן טוען כי הקורבן הוא כופר נפש שתטהר ממקור דמיה כי ה' הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. כלומר לפנינו חלק מתהליך היטהרות של היולדת מטומאתה.
טומאה מת נוצרת בעקבות מוות כאשר נפרד החומר מן הרוח. התינוק שנולד אינו טמא, אבל האם איבדה חיים שהיו בתוכה. בעקבות הולדת התינוק יצאה גם השיליה שהייתה מקור הזנתו ומקור חייו של התינוק. לפנינו אם כן מוות מסוים של השיליה.
רש"ר הירש סבור בי האישה עוברת תהליך גופני בעת ההיריון, שכל מטרתו היא גידול העובר. הדגש הגופני -פיזי משמעותי מאוד. קורבן החטאת מכפר על העדר תודעת יעוד רוחני בזמן ההיריון.
תתכן גם פרשנות אחרת הרואה את הבאת קורבן החטאת, לא כמכפר על חטא מסוים אלא כיוצר תהליך של חיטוי, שהרי אין אדם שלא יחטא. התורה אפשרה ליולדת (וגם לנזיר) להביא קורבן חטאת גם כשאין חטא ידוע ומסוים. מטרתו להעביר את האדם תהליך של ניקיון פנימי, זיכוך. הוא מאפשר ליולדת להרגיש טוב עם עצמה לאחר שעברה את חווית ההיריון והלידה שהיא חוויה מעצימה.
לסיכום, לפנינו מספר הסברים לשאלה מדוע על יולדת להביא קורבן חטאת:
הסבר ראשון – כפרה על חטא. בזמן ייסורי הלידה נשבעת האישה לא להזדקק לבעלה ולא ללדת ילדים נוספים. היא מכפרת גם על חטא אדם וחוה, שבעקבותיו נגזרו על האישה ייסורי לידה, או על חטא שהיא חטאה שבעקבותיו באו עליה ייסורי לידה.
הסבר שני- משום היות היולדת בתהליך ההיטהרות מטומאה שעוברת כל יולדת.
הסבר שלישי- חטאת של יולדת הוא כפרה על ההתנגשות הקיימת תמיד בין עולם החומר לבין עולם הרוח. התנגשות זו היא חלק מתהליך יצירת האדם. בעת ההריון הדגש הוא על הצד הפיזי ולא על הצד הרוחני.
הסבר רביעי-תהליך של חיטוי וניקיון פנימי, שאינו קשור לחטא ספציפי, המאפשר ליולדת לחוש היטהרות פנימית וזיכוך לאחר תהליך של הריון ולידה.
ג' ניסן, תשפ"ד - בלומה דיכטוולד.
&
אורי סובוביץ - מנהל שותף בקרן הון סיכון.
פרשת תזריע – תשפ"ד- הזכות לפעול עם א-ל
עולם שלם או משתלם
רבים נוטים לייחס לעולם הטבע דימויים של שלמות א-לוקית ואילו לטביעות האצבע האנושית בבריאה מתייחסים בשלילה בשל הפגיעה במשאבי הטבע ואוצרותיו, באקלים, באוזון וכד'. היטיב לבטא זאת המדרש שבו נאמר: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו – ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז, א).
אך אנו יודעים כי בעוד הטבע הוא אילם וללא יכולת בחירה מוסרית, האדם יכול לבחור ולפעול בצורה ערכית ומוסרית. נוסף לכך, לאדם יש יכולת לפעול, להשפיע ולקדם את המציאות באמצעות המדע והטכנולוגיה. הוא יכול לפתח תרופות, להגדיל באמצעים טכנולוגיים את תנובת השדה, לטהר מאגרי מים מזוהמים ולהפוך תוצרת חקלאית בסיסית למזון מורכב ומפותח.
אם כן, מה תפקיד האדם בעולם? האם עליו להימנע ככל הניתן כדי לא לפגוע בשלמות הבריאה או שמא עליו להתערב בצורה מושכלת כדי להשלים את המציאות ולפתחה?
קיבלו עליהם בשמחה
פרשת תזריע פותחת בתיאור של לידת בן זכר. אף שכבר נפגשנו במצוות ברית המילה אצל אברהם, יצחק וציפורה אשת משה שמלה את בנם, רק בפרשתנו מופיעה המצווה בצורה מפורשת: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג).
עם תופעות החילון, התפתחות התנועה הרפורמית במאות השנים האחרונות, והתבססות התפיסה הפוסט מודרנית בעשרות השנים האחרונות, גוברים הקולות הקוראים לביטול המצוות הנראות כ"פרימיטיביות" ולא רלוונטיות לימינו.
עם זאת, ישנן מצוות שאף שאינן נשענות על עמדה מוסרית רציונלית אינטואיטיבית, הן התבססו והפכו לעובדה מוגמרת בחברה היהודית, עד שרק בודדים אינם מקפידים לקיימן. קשה לחשוב על מצווה שהיא מצד אחד פחות אינטואיטיבית ומצד שני מוקפדת לאורך הדורות כמצוות המילה.
אמרו חכמים: "כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה – כגון מילה דכתיב 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' - עדיין עושין אותה בשמחה" (שבת קל, א).
"תיקון" הבריאה
בתלמוד ובמדרשי חז"ל מופיעים לעיתים פולמוסים בין חכמי ישראל לדמויות בולטות ומוכרות מאומות העולם. במדרש המובא להלן ניטש ויכוח ביחס למצוות המילה הנשען על השאלה אם הבורא יצר עולם מושלם או שמא ברא עולם חסר הנדרש לתיקון:
שאל טורנוסרופס א. הרשע: איזה מעשים נאים (יותר), של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם.
אמר לו טורנוסרופס הרשע: ראית השמים והארץ, יכול האדם לעשות כיוצא בהם?
אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם.
אמר לו טורנוסרופס: למה אתם מולים?
אמר לו רבי עקיבא: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים (יצירה אלוקית) וגלוסקאות (לחמניות – יצירה אנושית).
אמר לו טורנוסרופס הרשע: אם הקדוש ברוך הוא רוצה במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה טיבורו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו? ומה שאתה אומר: למה אינו יוצא מהול? שלא נתן הקדוש ברוך הוא המצוות אלא לצרף =לזכך ולתקן] האדם בהם" (תנחומא תזריע אות ה).
המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב) הסביר מדרש זה ופירש כי טורנוסרופס סבר שלעולם הבריאה האלוקית תהיה עדיפה על פני היצירה האנושית. רבי עקיבא, לעומתו, הסביר שהעולם החומרי נברא מלכתחילה חסר כדי שהאדם יוכל להשלימו. ובהקשר למצוות המילה, המספר שבע מבטא ביהדות את עולם הטבע. העולם נברא בשבעה ימים (כולל השבת), יש שבעה צבעים בקשת, שבעה תווים בעולם המוזיקה ושבעה ימים בשבוע. המספר שמונה לעומת זאת מבטא ביהדות את הרובד שמעל לטבע. מסיבה זו ברית המילה, פעולה אנושית שעניינה לתקן ולרומם ב. את הטבע, מתקיימת ביום השמיני.
אהבת המלאכה
הרב התייחס לאמרה המופיעה במסכת ברכות (ח, א): "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים". לדבריו, על האדם להשתדל להוציא לפועל את כוחותיו כדי להשלים את עצמו ואת המציאות. ולא רק שאל לו לחפוץ שאחרים יפעלו ויעשו בשבילו, אפילו ביחס לביטחון בקב"ה, עליו לסמוך על ה' שידאג לחסרונו רק במקום שהוא עצמו לא יכול להשתדל ולפעול בעצמו. כלומר, אל לו לאדם להסתפק במציאות הנבראת ולסמוך עליה, אלא יש לו חובה וזכות לפעול במציאות כדי לפתח את המציאות ולתקן את נפשו:
וכך כתב הרב קוק (עין איה, ברכות א, קא):
"ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלקית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו.
הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה... כי כח היושר שיש בהרגשה הטובה הזאת, היא יסוד כל התורה כולה. וזה חלק אדם מא-ל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף...".
לסיכום
העולם נברא חסר על מנת לאפשר לאדם להיות "שותף במעשה בראשית". במציאות שבה כמות הידע מכפילה את עצמה בקצב מסחרר והפיתוחים הטכנולוגיים עולים על כל דמיון, האנושות נחשפת לטכנולוגיות המאפשרות הזדמנויות שעד לא מזמן נחשבו לדמיוניות וחסרות כל היתכנות. מדינת ישראל בולטת לטובה בכמות החברות העוסקות בפיתוחים רפואיים חדשניים, בטכנולוגיות שמאפשרות מים ראויים לשתייה במדבריות רחוקות, בתחליפי חלבון שיאפשרו להאכיל את האנושות הגדלה לצד מחסור במשאבי טבע, ועוד.
עם זאת, ההיסטוריה מלמדת כי טכנולוגיה חדשנית יכולה אומנם להביא מזור לתחלואי העולם, אך עלולה, חלילה, בהחלטה אנושית, לפתח גם כלי משחית שפוגעים בעולם ובאנושות, בין באופן פיזי ובין באופן נפשי. לאור זאת, מוטלת על האדם האחריות לפתח את העולם ולשכללו, אך לוודא כי הוא עושה זאת על מנת להיטיב
א. נציב רומא ביהודה בשנים 130–134. בתקופתו פרץ מרד בר כוכבא שבו נהרגו רבבות יהודים.
ב. ישנן התייחסויות רבות בחז"ל למצוות המילה שנועדה בין היתר לרומם את התאווה מהרובד הטבעי אל עבר נקודת הנצח שבכוח ההולדה.אורי סובוביץ.
&
ב"ה, פרשת תזריע תשפ"ד - תפילה על לשון הרע - דיכטוולד.
(התפילה והפרשה) א.
על פי חז"ל במסכת ערכין (דף טז, עמוד א) נגעים (כמו צרעת הגוף) באים לאדם על שבעה דברים. בראש הרשימה הלא מכובדת עומד לו לשון רע. סמך לדבר מפסוק מספר תהילים " מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ־עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל" (פרק קא פסוק ה).
איסור שון הרע אינו מובא ב"שולחן ערוך". מי שלקח על עצמו את המשימה להלחם בתופעה המכוערת של לשון הרע הוא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין מחשובי הרבנים בשנים שלפני השואה הנקרא בפי העם "החפץ חיים" על שם ספרו "חפץ חיים" הדן בלכות שמירת הלשון. שם הספר נלקח מהפסוקים בתהילים (לד, יג – יד:.
"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה
בסוף ספרו הוא מובאת תפילה לשמירת הלשון ( נביא חלק מרכזי בה):
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ,
אֵל רַחוּם חַנּוּן שֶׁתְּזַכֵּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם,
לִשְׁמֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי מִלָּשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וּמִקַּבָּלָתָם.
וְאֶזָּהֵר מִלְּדַבֵּר אֲפִלּוּ עַל אִישׁ יְחִידִי,
וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּדַבֵּר עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל אוֹ עַל חֵלֶק מֵהֶם,
וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּהִתְרָעֵם עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְאֶזָּהֵר מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי שֶׁקֶר, חֲנֻפָּה, לֵצָנוּת, מַחֲלוֹקֶת,
כַּעַס, גַאֲוָה, אוֹנָאַת דְבָרִים, הַלְבָּנַת פָּנִים, וְכָל דְבָרִים אֲסוּרִים.
וְזַכֵּנִי שֶׁלֹּא לְדַבֵּר כִּי אִם דָּבָר הַצָּרִיךְ לְעִנְיְנֵי גוּפִי אוֹ נַפְשִׁי
וְשֶׁיִּהְיוּ כָל מַעֲשַׂי וְדִבּוּרַי לְשֵׁם שָׁמָיִם.
רבי יהודה ליווא (=ליב) ב"ר בצלאל- "מהר"ל מפראג" (המאה הט"ז-י"ז) בספרו חידושי אגדות
(על מסכת ערכין הנ"ל) מבאר מדוע המצורע מורחק מחוץ למחנה לשבעה ימים:
על שבעה דברים נגעים באים וכו'. דע כי הנגעים דבר שיוצא מן הסדר של המציאות (=מחוץ לטבע), כי אין ראוי שיהיה באדם נגעים שהוא דבר זר כמו זה. ולכך אמרה תורה על המצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, שאינו בכלל שאר הבריות כי הוא דבר זר אינו ראוי שיהיה משותף לבריות. ולכך כל מי שהוא יוצא מן הראוי ומן הסדר ראוי שיבואו עליו נגעים חוץ לסדר, כמו הגזל הוא כָּנַס ניכס לעצמו ממון] שאינו שלו יבוא הכהן ויפזר ממונו =בצרעת הבתים], ... וכן מה שאמר בשביל צרות עין שהיה מייחד ביתו אליו, הטעם כיון שנבדל לעצמו שהרי מייחֵד ביתו אליו, הוא נבדל מן הנמצאים כאשר לוקח עצמו לצד אחר, ולפיכך נגעים באים עליו ויהיה חוץ למחנה מושבו.
ומה מיוחד בלשון הרע שגם הוא מחייב הרחקה?
על כך משיב המהר"ל בספרו נתיבות עולם נתיב הלשון פרק ח: כפי שראינו העיקרון המנחה שלו שנגעי-התורה הם תופעה חריגה-ניסית. אין מדובר בנגעים שהרפואה יכולה להם. לכן התנהגות חריגה מדרך התורה מביאה להרחת האדם מחברה אנושית, במיוחד בלשון הרע. המניע העיקרי של מספר לשון הרע הוא יצירת פירוד והרחקה של בני אדם זה מזה. כלומר, יש כאן מידה כנגד מידה או סוג של תוצאה טבעית.
אחרי ברכות השחר נוהגים את תפילתו של רבי יהודה הנשיא כפי שמופיעה במסכת ברכות דף ט"ז עמוד ב:
"יהי רצון ... שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע ומפגע רע, מיצר רע, מחבר רע, משכן רע, ומשטן המשחית, ומדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית.
ומפרש רש"י : מעזי פנים - שלא יתגרו בי. מעזות פנים - שלא יוציאו עלי לעז ממזרות ...
ראו מה היא כוחה של שמועה. שאפילו על רבי יהודה הנשיא גדול התנאים יש מי שיאמין לשמועות עליו. מפחיד!!!
צא ולמד: לאיסור לשון הרע פירושו לומר דבר אמת על הזולת או על קבוצת אנשים, אלא שאמת זו מספרת על השלילי –על הרע- רע שפוגע בשמו של אדם או מזיק לו. הוצאת דיבה היא אמירת דבר שקר על אדם או קבוצה. יש האומרים שהיא חמורה יותר. הוצאת דיבה נדונה בית הדין. לשון הרע היא בידי שמיים. חז"ל חיברו בין הצרעת ולבין לשון הרע. האם זה עונש או מניעה?
המצורע יוצא אל מחוץ למחנה, אל מחוץ לחברה, כדי לברר האם צרעתו היא מחלה טבעית או תוצאה טבעית בגלל היותו מדבר לשון הרע. כשאדם חולה הוא זקוק למעטפת חברתית תומכת ומעודדת. למספר לשון הרע אין חברה תומכת. מדוע ? מידה כנגד מידה. המדבר לשון הרע עלול לגרום למי שדוּבָּר עליו רע, נזק כלכלי, חברתי ומשפחתי, וכתוצאה מכך, באופן כזו או אחר, יורחק מסביבתו הטבעית. יתר על כן, פעמים הוא עלול להיפגע פיזית עד כדי סכנת חיים. יודעים אנו מה הוא כוחה ההרסני של שמועה או הצגת עובדות לא מלאות או אמיתות חלקיות. זה נכון כלפי הפרט וזה נכון לא פחות כלפי ציבור או קבוצת אנשים. היו דברים מעולם ולא רק בימים רחוקים, הן מימין והן משמאל וגם מהמרכז.
הוצאת לשון הרע – היא גם הדבקת תגים ותוויות שליליים על הזולת או על קבוצת אנשים שאינך מסכים עם דרכם ודעותיהם, גם אם מדובר באמת או באמת "מסוננת" . כשמדביקים תווית שלילית על אדם או על קבוצה, יוצרים דה-לגיטימציה העלולה ,ח"ו, להביא להתרת דמים.
זו הסיבה מדוע בראש הסיבות לנגעים (מופיע לשון הרע, כי לשון הרע יוצר מדרון חלקלק עליו תדרדר החברה עד לשפיכות דמים, דרך שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל וצרות העין. הוצאתו של המצורע מחוץ למחנה אינה עונש אלא מניעת סינדרום המדרון החלקלק.- שמירה על יציבות יסודות החברה. על כך עלינו להתפלל בכל יום, ובמיוחד בימי אלה של. חז"ל מספרים לנו על מה נענשו תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים שבין פסח לשבועות - "על שלא נהגו כבוד זה לזה" על אחת כמה וכמה כשמדובר בלשון הרע ובפייק ניוז - אלה הם שיאי חוסר הכבוד בין אדם לחברו.
כ"ו אדר ב תשפ"ד - אריה דיכטוולד.
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה.לא לשימוש מסחרי.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 282 -הנשמה לך והגוף שלך -חיים קופל
1) "אשה כי תזריע וילדה זכר" ( י"ב-ב) אומר המדרש- הה"ד- אחור וקדם צרתני אמר ר"ל, אחור זה יום אחרון, וקדם זה יום הראשון. אם זכה אדם, אומרים לו אתה קָדַמְתָּ לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יַתּוּשׁ קְדָמְךָ (ויקרא רבה י"ד-א).
2) יש להבין, הרי אם האדם קדם ליתוש או להיפך - זו מציאות עובדתית ואיך "זְכִיַּת הָאָדָם " יכולה לשנות עובדות?
ובכלל, יש להבין, מה זְכִיָּה היא זאת? וכי זו מעלה לאדם שֶׁיִּוָּלֵד לפני היתוש? וחסרון אם יתוש קְדָמוֹ?
3) בכדי לענות על השאלות נקדים ונאמר, שהאדם מורכב משני חלקים: גוף ונשמה, חומר ורוח. אכן נשמתו של האדם, החלק הרוחני שבו, נבראה קודם מעשה בראשית, שהרי כל תכלית הבריאה היא בשביל האדם, שהוא נֵזֶר הַבְּרִיאָה ומבלעדיו אין טעם לבריאת העולם. אולם, חלקו השני של האדם, הַגּוּף וְהַחָמְרִיּוּת שֶׁבּוֹ, אכן נבראו ביום השישי, אחרי כל הבריאה, אז נתחברו אצלו שני המרכיבים גוף ונפש והפכו לְאוֹרְגָּנִיזְם אחד ואדם שמו.
4) במשך חייו מתנהל מאבק בתוך האדם, בין הנשמה הַמְּכַוֶּנֶת אותו לעבודת הבורא וַעֲשִׂיַּת מעשים טובים, ובין הגוף הגשמי, שמכוון אותו למעשי חולין.
5) מעתה המדרש מובן, מי שהנשמה שולטת בו, הוא מְשַׁעְבֵּד אֶת גּוּפוֹ לתמוך בנשמה בעבודת ה', ובכך הוא מגשים את מטרת הבורא בבריאה. עליו ניתן לומר, שהוא קדם למעשה בראשית, כי מהותו רוחנית, וחלק זה קדם למעשה בראשית. אולם, מי שֶׁגַּשְׁמִיּוּתוֹ גוברת על חלקו הרוחני ומנהלת אותו ביום יום, אזי מהותו גשמית, הגוף שולט עליו, ועליו ניתן לומר: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, כי האדם הגשמי נברא רק ביום השישי, לאחר היתוש שנברא ביום החמישי.
6) והדברים מִשְׁתַּלְּבִים עם דברי הזוהר הקדוש בפרשתנו, שהאדם קיבל את כוחות גופו מהנבראים שלפניו ויש בו משהו מִתְּכוּנוֹתֵיהֶם, בעוד שאת הנשמה שבו הוא קיבל מהקב"ה בעצמו: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים " (ב-ז), ומי שֶׁנּוֹפֵחַ - נופח מעצמו. לכן כשאומרים עליו שהואקָדַם למעשה בראשית, הכוונה לחלק הנשמה שבו, וזו אכן מַעֲלָה אִם הִיא הַשַּׁלֶּטֶת בַּגּוּף. אבל אם החלק הגופני, הגשמי שולט בו , אזי יתוש קדמו, ולא מורגש בו החלק שנתן לו הקב"ה.
7) ושתי השאלות מיושבות: כי קְדִימוּת האדם למעשה בראשית אינה רק עובדה, אלא גם תלויה בהתנהגותו, מהותו. ואכן, זו מעלה להיוולד קודם מעשה בראשית, זה סימן, שהוא עובד את ה'. ("אש תמיד" לרב ישראל דרוק שליט"א).
8) ובדומה, מסביר החתם סופר את הסיומת בתפילת שמו"ע: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". ולכאורה, בקשת שלום עלינו כאן בעולם הזה, מובנת, אך מה הקשר לשלום במרומים, וכי יש שם מלחמה?
9) ומסביר החת"ס, שהרי הקב"ה ברא את השמים, ע"י חיבור אש ומים. ואומר רש"י :"שמים" שָׂא-מַיִם, שם מים, אש ומים, שֶׁעֵרְבָן זֶה בָּזֶה, ועשה מהם שמים (א-ח) ומגערת הקב"ה, שאמר "יהי רקיע", למרות הניגוד בין אש למים, הם עומדים מחוברים יחד. ואנו מבקשים מהקב"ה, שכשם שעשה שלום במרום, בין שני ניגודים , אש ומים. כך יעשה כאן בעוה"ז שלום בין הגוף הגשמי ובין הנשמה הא-להית שנמצאים יחד, בגוף האדם.
10) תשובות לפרשת שמיני
א) "וְאֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס " (י"א-י"ג) כתוב שני הסברים מדוע ניקרא שמו נשר?
תשובה:1) "בעל הטורים" : שֶׁמַּשִּׁיר נוֹצוֹתָיו כָּל שָׁנָה. "תתחדש כנשר נעוריכי" (תהילים ק"ג-ה).
2) " אבן עזרא" :מלשון "שׁוּר" שרואה למרחקים.
ב) אלו בני דודים נקראים בפרשה אחים? תשובה:" ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בְּנֵי עֻזִּיאֵל, דֹּד אַהֲרֹן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם" (י-ד)."אחיכם" הכוונה לנדב ואביהו. מישאל ואלצפן היו בְּנֵי עֻזִּיאֵל, ועוזיאל היה אח של עמרם (שמות ו-ח). נדב ואביהו היו בני אהרון, שהיה בן עמרם. כך שהיו בני דודים של מישאל ואלצפן, ולא אחים.
11) שאלות לפרשת תזריע
א) חפש בפרשה מילה מסוימת, המופיעה בשני פסוקים, חמש פעמים בכל אחת מהם?
ב) היכן מרומזים בפרשה ימי שבע ברכות של חתן.
שבת שלום -מחיים קופל- מעדנים 282 פרשת תזריע תשפ"ד.
&
פרשת תזריע - רגולטור נגד תבהלה - מייקל אייזנברג - משקיע הון סיכון
בפרשת השבוע, פרשת תזריע, הוקדשה יריעה רחבה לדיני המצורע. באופן כללי מי שהתגלה בעורו נגע צרעת מסוגים שונים מובא אל הכהן שמאבחן אותו. לעיתים האבחון כולל תהליך של בדיקה חוזרת לאחר שבעה ימים ואפילו כמה פעמים.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ…
ככל והאבחנה היא שאכן מדובר בנגע צרעת, המצורע מורחק מן המחנה, ושם הוא יושב בבידוד תוך שהוא מזהיר אחרים מלהתקרב אליו: "וטמא טמא יקרא". ככל והמצורע נרפא מהצרעת, הכהן בודק אותו ומאפשר לו לחזור למחנה. לאחר שבעה ימים מביא המצורע קורבנות שונים למשכן, ושם עורך הכהן טקס במסגרתו הוא מכפר על המצורע ומשלים את טהרתו: "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה, וכפר עליו הכהן וטהר".
בפרשת מצורע, שבדרך כלל קוראים באותה שבת עם פרשת תזריע אבל השנה נקרא בשבוע הבא, מובאים דיניהם של הזב והזבה, שאף הם טמאים. השוואת שתי מערכות הדינים - המצורעים מול הזבים - מבליטה את ההבדל בתפקידו של הכהן. למעשה, אין לכוהנים כל תפקיד כמאבחנים או מטהרים את הזבים, אלא רק כמי שמקריבים את קורבנם לאחר שנטהרו: "וכי יטהר הזב מזובו, וספר לו שבעת ימים לטהרתו… וביום השמיני יקח לו שתי תרים או שני בני יונה… ועשה אתם הכהן אחד חטאת ואחד עלה, וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו".
מעניין לראות שהמודל הרגולטורי שהתורה מפעילה פה הוא הפוך ממה שהיינו מצפים. טומאת הזבים נובעת מהפרשות כאלו ואחרות מאיברי המין. מדובר בתחום שבצנעת הפרט, ובעצם כל פרט יכול בקלות יחסית לקבל את ההחלטה להעלים עין. בשונה ממערכות אכיפה המוכרות לנו היום, שמנסות לעקוב אחר מי שמעלים מס, לוקח שוחד או משתמש במידע שלא כדין, התורה, דווקא סומכת על האנשים, ולא מערבת את המערכת הרגולטורית. אדרבה, הפסוק הפותח את דיני הזבים מעניק את המנדט לכל אחד מבני ישראל ומעודד אחריות אזרחית: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא" (ויקרא טו, א - ב) למרות הסכנה שיטמאו את המשכן: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו, לא).
לעומת זאת, בדיני הצרעת, העוסקים בנגעים חיצוניים שיותר חשופים לקהל, ובעצם המידע על ה״חולים״ הוא ציבורי, ולכאורה אין כל צורך בפיקוח ואכיפה, פה התורה הפעילה רגולטור. בנוגע לקביעה מיהו מצורע מסרה התורה את ההחלטה לנושא תפקיד - הכהנים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת…וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" - ללא ציווי על משה ואהרן לפנות לבני ישראל. כנראה, שבכל הנוגע להרחקת אדם מהקהילה, התורה היתה זהירה מאוד. היא לא רצתה לתת להמון המתלהם ולתבהלה הציבורית, לקבוע מי בפנים ומי בחוץ. למרות שבאופן כללי השלטון אמון על בריאות הציבור, טהרתו, שלומו וביטחונו, ההחלטה בנושא הצרעת לא ניתנה לגורם ממלכתי. ההחלטה הרגישה, שיש לה השפעה מהותית על הפאניקה הציבורית וחשש לפגיעה בזכויותיו של הפרט ולמקומו בציבור, הופקדה בידי הכוהנים - גורם שקשה גם לגשת אליו והוא ניטרלי שאין לחשוד אותו בשום אינטרס לכאן או לכאן בפסיקה בעניין המצורע. למעשה, לאורך התנ"ך לא מצאנו סיפורים בהם הכהן תפקד בפועל בהחלת מעמד המצורע או טהרתו. השתיקה בעניין הצרעת מחזקת את התובנה שהתורה שמה לה למטרה למנוע פאניקה ציבורית או הוצאת אנשים מחוץ לגדר.
הצבתו של הכהן מול המצורע מתבצעת ברמה נוספת. המצורע היושב מחוץ למחנה מתואר: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (ויקרא יג, מה) ואילו לכוהנים, הנמצאים סביב המשכן בלב המחנה נאמר: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" (ויקרא י, ו). אם כן, ניתן לפרש שנגע הצרעת פוגע במי שמועל בתפקידו או דורש לעצמו סמכות שאיננה מגיעה לו. הצרוע נאלץ לפגוש את הכהן שממלא את תפקידו נאמנה, תפקיד, שבשונה מתפקידים אחרים של הכהן אין שום מתנה לה זוכה הכהן מכוח פעולתו. במקביל, בעודו יושב בדד מחוץ למחנה, בגדיו הפרומים וראשו הפרוע מסמלים שאיבד את תפקידו, ובעצם הוא יושב ורואה מחוץ לגדר כיצד בפנים הכל מתנהל בלעדיו.
תובנה זו בנוגע לצרעת עולה בשני סיפורי מצורעים: גיחזי משרתו של אלישע, והמלך עוזיהו ש"הַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ". לא נרחיב על סיפורים אלו רק נציין את נושא המעילה והחריגה מסמכות שבא לידי ביטוי בכל אחד מהם.
על גיחזי מסופר, שלאחר שאלישע הנביא ריפא את נעמן, שר הצבא של ממלכת ארם מהצרעת, נעמן רצה לשלם לו ואלישע סירב. לאחר מכן ניגש גיחזי בחשאי אל נעמן וביקש ממנו כסף ובגדים. כשהוא חזר, אלישע הוכיח אותו: "הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת? וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג". (מלכים ב ה, כו - כז).
על עוזיהו המלך מסופר בדברי הימים ב (פרק כו) שהוא היה מלך צדיק שחיזק ביטחונית וכלכלית את ממלכת יהודה. ברבות הימים: "...וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק. וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" - תפקיד השמור לכהן הגדול בלבד. כשעוזיהו לא שמע לאזהרות הכהן הגדול עזריהו הניצב מולו והקטיר קטורת, ה' הביא עליו נגע צרעת. כתוצאה מכך הוא נאלץ לגור ב"בֵּית הַחָפְשִׁית" עד יום מותו. לפי המפרשים הוא התגורר מחוץ לירושלים, כאשר "בֵּית הַחָפְשִׁית" הוא כינוי לשְׁאוֹל או לבית הקברות - חי מת כזה. משם, מי שרצה לקשור לעצמו כתרים מעבר לתפקידו, רואה את בנו יותם, תופש את מקומו ומתפקד כמנהיג תחתיו: "כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ" (דברי הימים ב כו, כא).
מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
