מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'נביאים מול מעצמות, פרק ט':
נבואות מימי ירבעם/עוזיהו.
חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952)
דִּבְרֵי עָמוֹס
אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ,
אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל
בִּימֵי עֻזִּיָּה1] מֶלֶךְ יְהוּדָה,
וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ
(עמוס א', א).
חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ
אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם,
בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ – יוֹתָם – אָחָז – יְחִזְקִיָּהוּ
מַלְכֵי יְהוּדָה
(ישעיהו א', א).
'דברי עמוס' הם מימי ירבעם-עוזיהו; אין בהם מהתקופה היותר מאוחרת, בה כבר שלטה אשור במרחב; לכן 'דברי עמוס' יכולים לשמש אבן בוחן לפרקי ישעיהו. כשנשווה אותם לפרקים הראשונים בישעיהו (א' עד ו'), נגלה התאמה נרחבת גם בתכנים – בתוכחות כמו בתחזיות – וגם באווירה הסובבת, למעט כמה קטעים מאוחרים יותר2] דווקא בישעיהו פרק א'.
הרקע הדומה בתקופה ההיסטורית נזכר בקיצור בספר מלכים (על ירבעם בן יואש) ובדברי הימים (על עוזיהו):
... מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן
אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה;
... הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל
מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה,
כִּדְבַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר
בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא
אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר; 3]
... וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת,
לִיהוּדָה4] בְּיִשְׂרָאֵל
(מלכים ב י"ד, כג-כח).
בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ,
וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם ...
... וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה',
הִצְלִיחוֹ הָאֱ-לֹהִים ...
וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים (=המעונים)5] מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ,
וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם
כִּי הֶחֱזִיק (=התחזק) עַד לְמָעְלָה...
(דברי הימים ב כ"ו, ג-טו).
הניצחונות הצבאיים והעוצמה המדינית הביאו במישרין לשגשוג כלכלי ולשפע, שלא היה כמוהו מימי שלמה,6] ועקבות השפע וההצלחה ניכרים בתיאורי עמוס כמו בפרקי ישעיהו הראשונים; גם הסגנון של זעקת 'הוי' בפתיחת הדברים משותף לשניהם:
הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן
וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן ...
הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן,
וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם,
וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן
וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק;
הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל,
כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר;
הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן,
וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ –
וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף;
לָכֵן, עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים ...
(עמוס ו', א-ח).
הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר – שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ,
מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף – יַיִן יַדְלִיקֵם;
וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל, וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם
וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ,
וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ;
לָכֵן, גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת ...
(ישעיהו ה', יא-יג).
שני התיאורים זהים: משתאות יין, חגיגות עושר ושפע, כלי נגינה, כינורות ונבלים, תופים וחלילים – כאילו דומה הדור לימי דוד ושלמה – בעוד הגלות קרובה והנביאים כבר רואים אותה.
לפסוקים שהבאנו מעמוס יש להוסיף את ארמונות שומרון הצפויים להיחרב (עמוס ג', י-טו), את בתי הגזית וכרמי החמד שזָרים יהנו מהם (שם ד', יא), ואת חגיגות השיר שיהפכו לקינה ולאבל (שם ה', כג; ח', י). לפסוקים שהבאנו מישעיהו יש להוסיף את גאוות 'בנות ציון' עם הרשימה המדהימה של בגדי הפאר והתכשיטים (ישעיהו ג', טז-כד), ואת ההשוואה בין המגדלים והחומות ואוניות התרשיש של עוזיהו (שם ב', ז, טו-טז), לסוסים ולמרכבות עם הכסף והזהב של שלמה.7]
בשני הנביאים מתוארת חברה מושחתת, אך דתית מאד (או בסדר הפוך: דתית מאד, אך מושחתת) – השוק היה סגור בשבתות ואף בראשי חודשים גם בממלכת ישראל; נישאו תפילות עם קורבנות רבים בעצרות החגים – ואין צדק ואין משפט. היו מחַכים בקוצר רוח לפתיחת המסחר בשוק אחרי השבת וראש החודש כדי לחזור למרמה ולגנֵבות מחסרי ישע:
שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים8] אֶבְיוֹן ... לֵאמֹר:
מָתַי יַעֲבֹר ראש] הַחֹדֶשׁ, וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר,
וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה בָּר,
לְהַקְטִין אֵיפָה לקונה], וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל למוכר],
וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה;
לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם ...
נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב:
אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם ...
(עמוס ח', ד-ח).
לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' ...
... מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי;
... חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא,
לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה;
חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי ...
... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ,
יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ; רַחֲצוּ הִזַּכּוּ,
הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ;
לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ,
שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה
(ישעיהו א', יא-יז).
שני הנביאים גם מתארים את האסון הצפוי בתיאור דומה – אך למי הנביאים מתכוונים כשהם מתארים את האויב שיבוא?
ברור שהוא יופיע בכוח הרבה יותר חזק מצבא חזאל מדמשק, אותו הצליחו הישראלים לנצח אחרי השפל העמוק, וברור שהוא רחוק מאד, "מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק", וגם את ארם עצמה הוא יַגלֶה צפונה (עמוס א', ה). אבל אין הוא מוזכר בשמו. ההסבר לתופעה נעוץ כנראה בכך שאשור עוד הייתה 'מעבר לאופק' של ממלכות ישראל ויהודה בימי ירבעם ועוזיהו, כששתי הממלכות היו בשיא עוצמתן:
כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל
נְאֻם ה' אֱ-לֹהֵי הַצְּ-בָאוֹת
גּוֹי – ולָחֲצוּ אֶתכֶם
מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל הָעֲרָבָה9]
(עמוס ו', יד).
וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק10]
אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ"
(עמוס ה', כז).
וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק,
וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ,
וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא;
... אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת,
פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר (כאבני צוֹר חדות) נֶחְשָׁבוּ,
וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה;
שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ...
וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל;
וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם ...
(ישעיהו ה', כו-ל).
בפרקי ישעיהו מימי אחז (מפרק ז' ואילך) יוזכר שמה של אשור פעמים אחדות כמעצמה השולטת במרחב. לכן יש לפרש את אי הזכרת שמה בפרקים הראשונים (וכך בעמוס) על רקע התקופה. בימי ירבעם בן יואש אשור החזקה עדיין הייתה רחוקה וגם כאשר התכוונו אליה לא נקבו בשמה. בנבואות ישעיהו מימי אחז וחזקיהו גם לא נמצא את תיאורי השפע ואת החגיגות של חברה משגשגת ומושחתת. ההקבלות החזקות בין נבואות עמוס לנבואות ישעיהו הראשונות מוכיחות שפרקי ישעיהו הראשונים (ב' עד ו') הם כולם מימי עוזיהו. כך מובנת היטב גם הכותרת של פרק ב', המנוסחת ממש כפתיחת ספר: "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". רק בפרק א' יש גם תיאורים מאוחרים, ונכון לראות בו פרק מסכם11] לנבואות ישעיהו – מימי עוזיהו עד ימי חזקיהו.
ההקבלות בין עמוס לישעיהו (בימי עוזיהו) מגיעות לשיא בשני הפרקים החותמים: מראה ההיכל ומראה המזבח, ברמיזה מקבילה לרעש הגדול שהתחולל בימי עוזיהו:
הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים ..." ;
(עמוס ט', א)
"וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים
מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן";
(ישעיהו ו', ד)
תיאור המראה נפתח בהופעת מלכות א-ד-נ-י, אלא שבהיכל (בירושלים) נראה כיסא מלכות שהתרומם והתנשא מן ההיכל (אל השמים), ואילו בממלכת ישראל היה מזבַּח־במה פתוח, ועמוס ראה את א-ד-נ-י ניצב עליו להחריבו.
מכאן אנו יכולים ללמוד על שתי התפיסות12] של גילוי מלכות ה' – בישראל לא בנו היכל, וראו את גילוי מלכות ה' בדימוי של עמידה ניצבת, בעוד, ההיכל בירושלִַם נחשב מקום ההשכנה של כיסא המלכות השמימי, שארון הברית נחשב 'הדום הרגלים' שלו. כיוון שאין בעמוס לא היכל ולא כיסא מלכות שמימי, אין גם 'שרפים' ודומיהם. לעומת זה בעמוס קדמו ארבעה מראות חורבן13] – האַרבֶּה והאש (עליהם התפלל עמוס, וה' ניחם על הרעה), מראה האֲנָך ומראה כלוב הקיץ (=תאנים) – שהודיעו על ההכרעה: ה' לא יוסיף עוד לסלוח – ורק אז בא מראה המזבח עם הרעש.
אבל התוכן העיקרי של נבואות המראה הוא אחד: חורבן ממלכת ישראל ושממה גדולה גם ביהודה, ויחד עם זה העם14] ישרוד גם בכל גלגוליו בין הגויים וביהודה תישאר שארית,15] שממנה תקום מחדש "סֻכַּת דוד הנֹפֶלֶת" (עמוס ט', יא) ותשלוט במרחב.
אם נקבל כפשוטו את פירוש חז"ל16] לזמנה של נבואת ישעיהו – "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ" (ישעיהו ו', א.) – כשנת הצטרעותו של עוזיהו וירידתו מכס המלוכה, תיווצר הקבלה מלאה בין נבואות עמוס לממלכת ישראל בימי הגדולה והעושר של ירבעם בן יואש – 'שנתיים לפני הרעש', לבין נבואות ישעיהו בימי הזוהר והעושר של עוזיהו עד שנת 'מותו' (כלומר שנת ירידתו מבמת ההיסטוריה), וכן בין התכנים והביטויים של שתי נבואות המַראֶה. הקבלה זו מנוסחת בבירור בלשונן של שתי נבואות החיתום, בעמוס ובישעיהו:
עמוס פרק ט'
ישעיהו פרק ו'
(א) רָאִיתִי אֶת אֲ-דֹ-נָ-י נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג לֹא יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט;
...]
(ח) הִנֵּה עֵינֵי אֲ-דֹ-נָ-י ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם ה';
(ט) כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ;
(י) בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה;
(יא) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם;
(יב) ...] נְאֻם ה' עֹשֶׂה זֹאת.
(א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ
וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹ-נָ-י יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל;
...]
וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן;
...]
(ט) וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ;
(י) הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ;
(יא) וָאֹמַר עַד מָתַי אֲ-דֹ-נָ-י וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה;
(יב) וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ;
(יג) וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.
כאמור, בממלכת ישראל היה מזבח גלוי, עליו ה' ניצב להחריבו. בירושלים היה היכל, וממנו כבוד ה' גזר לצאת. בשני המראות המקבילים, הרעש17] ניכר ב'סִפִּים' והמראה מתאר חורבן ושממה אבל לא השמדה. כי העם ישרוד גם בכל הגויים וסוכת דוד תקום מחדש – 'זרע קֹדש' יצמח מחדש מן הגזע הערום.
על הקדושה והסתלקותה
במראות שבעמוס אין 'קדושה'. מעולם לא התגלה ה' בשבטי ישראל18] ובממלכת ישראל כמלך יושב על כיסא וכשוכן בהיכלו. גם אנשי ישראל מעולם לא אמרו כך ואין זכר לתפיסה כזאת בקרבם – לא במקרא ולא בממצא הארכאולוגי. לכן עמוס19] ראה את ה' כאדון המודיע על קץ הסליחה ב"חוֹמַת אֲנָךְ" וב"כְּלוּב קָיִץ", ולבסוף "נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" – שייצג את העבודה לה' בממלכת ישראל – להחריבו. לעומת זאת בירושלים נבנה בית לה', בית של קדושה – מקדש. אמנם שלמה הכריז "כִּי (=כן, אכן)20] הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ – הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א ח', כז), אך יחד עם הכרה זו הוא ביקש מה' לשמוע מן השמים את התפילות שיתפללו כל עבדי ה' "אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" ו"אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (שם, כ"ט, ל).
כעת נתבונן בנבואת ישעיהו בפרק ו' הנראית כהקדשה21] אך נושאת בתוכה בעצם גזרת הסתלקות. את משמעות הקדושה ומראה כבוד ה' על הכיסא מבאר לנו הנביא בסוף ספרו:
כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי –
אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.
וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה'
וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי
(ישעיהו ס"ו, א-ב).
אם אין הבית וההיכל ראויים לשכינת כבוד ה' הוא יחזור אל כיסאו שבשמים, והארץ כולה – ולא בית ה' והיכלו – תהיה הדום "רגלי א-לוהינו" (מלכים א ח', כז). לכן נכון לפרש כאן22] את "רָם ונִשָׂא" לא כתארים לה', אלא כפעלים בבניין קל – כבוד ה' 'מתרומם ומתנשא', כלומר יוצא מן ההיכל הארצי שאינו ראוי עוד לשכינתו ומתנשא אל שמי מרומים. מכאן גם פירושה של הקדושה הנבואית כסילוק (ממש הפוכה מהקדושה שבתפילה):23]
קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת
מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ
(ישעיהו ו', ג).
בית ה' והיכלו (בירושלים) אינם ראויים עוד למלא את תפקידם, ומלכות ה' מתקדשת, מתרוממת ומתנשאת אל השמים, וכל הארץ תשוב להיות 'הדום רגליו'. בכך דומה חזון התחלת ההסתלקות של ישעיהו למראה יציאת כבוד ה' מן הבית ביחזקאל,24] עם ההכרזה:
בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' הגוֹלֶה] מִמְּקוֹמוֹ
(יחזקאל ג', יב).
בין הנבואה מ'שנת מות המלך עזיהו' לנבואה על מות אחאב
ישעיהו שמע בבית דין של מעלה את קול ה' שקרא לו: " הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע =כסה בטיח]: פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב--וְרָפָא לוֹ. " (ישעיהו ו' י). מה פשר הקריאה הזו? האם נבואתו של ישעיהו נועדה לדכא את רוח העם ולהרחיקו מקולו של ה' המוכיח וקורא להם לתשובה? האם יש נבואה שכל תפקידה בשורת מוות ללא תקוות חיים?
כבר כמה שנים שישעיהו רָחַק מבן דודו25] עוזיהו, המלך הגדול, שבחזקתו גָבַהּ לבו;26] זה זמן רב שהוא לא התפעל מִשְׂכִיוֹת החמדה של ירושלים וממצעדי הראווה של נשות העיר הלבושות במיטב מחלצותיהן. כעת הוא עבר עוד שלב בהתרחקותו ממלכות של ארץ אל 'מלכות שמים'. בחזונו הוא נמצא בהיכל המתרומם לשמים, ושם, בין שַׂרפֵי מרום, הוא שמע את הקול הקורא לו להשמין את לב העם ולדאוג שלא יתעורר מתרדמת השפע שנפלה עליהם. זו שעת חיתום הדין – הנביא נעשה שותף במראה המשפט והגזרה, כשם שהיה עד כה שליח לתוכחה (פרקים ב' עד ה').
כדי להבין את מלוא משמעות החזון הזה כנבואת סילוק, נעבור לסיפור נבואי עם תיאור דומה בספר מלכים מפי הנביא מיכָיהוּ בן יִמלָה.27] שם מסופר על אחאב מלך ישראל המעורר את יהושפט מלך יהודה לצאת עמו למלחמה לשחרור רמות גלעד. לרשותו של אחאב ארבע מאות 'נביאים' אוכלי שולחנו, השָרים בקול אחד על ניצחונו של המלך. יהושפט מלך יהודה נבהל ממקהלת נביאים המבשרים 'פה אחד' ניצחון בטרם קרב, והוא מבקש נביא נוסף לדרוש ממנו את ה'. אז הגיע מיכיהו בן ימלה, ממנו חשש אחאב. לאחר כמה ניסיונות התחמקות נשא מיכיהו נבואת מַראֶה המתארת את מה שהתרחש בבית דין של מעלה:
רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו, מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ;
וַיֹּאמֶר ה': מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב, וְיַעַל, וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד ?]
וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה, וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה;
וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: בַּמָּה ?]
וַיֹּאמֶר: אֵצֵא, וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר, בְּפִי כָּל נְבִיאָיו,
וַיֹּאמֶר: תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל, צֵא וַעֲשֵׂה כֵן
(מלכים א כ"ב, יט-כב).
זהו חיזיון של 'בית דין של מעלה' שבו התנהל דינו של אחאב. אב בית הדין, שופט כל הארץ, שאל שאלה אכזרית: 'מי יְפַתֶה את אחאב'? משמע – הדין כבר נחתם ורק נותר להוציאו לפועל.
ההשוואה בין מלכים לישעיהו מסתיימת בפקודה מאת ה' לצאת ולפַתוֹת את המלך, או לסתום את לב העם כדי שלא יחזרו בתשובה אחרי גזר הדין. אך מכאן והלאה יש הבדל עמוק: בממלכת אחאב הרוח יוצאת לעשות את עבודתה ללא אומר וללא דברים, אין שום מקום למחאה. ישעיהו, כנביא בשר ודם, שמע את נבואת החורבן והגיב בצעקה נוראה: 'עד מתי א-ד-נ-י'?? מתוך כאבו ואהבתו לעמו. בזכות צעקה זו שמע ישעיהו גם את תשובת ה': תבוא תקופה קשה של חורבן ושממה, אך בסופה תתחיל צמיחה חדשה (כפי שנאמר לו גם בנבואת 'צמח ה' לצבי ולכבוד' בפרק ד).
לאחר שישעיהו התנפל לפני ה' וזעק 'עד מתי' התרצה ה' וגילה לו דבר גם על קץ החורבן, כי 'זֶרַע קֹדֶש מַצַבתָהּ' (ישעיהו ו', יג). גילוי זה הוא כמו כתב שליחות מחודש שקיבל ישעיהו מכאן ואילך – לא עוד להשמין את לב העם, אלא לעורר ולעצור – שלא יתפתו, שיחזיקו מעמד. לא עוד למנוע את התשובה, אלא לגרום שאחרי החורבן והשממה, ילמדו 'לעשות צדקה ומשפט' ויזכו לצמיחה מתחדשת – "וָשָב ורָפָא לו".
1] הצורה המקוצרת קדומה יותר ונהגה בממלכת ישראל, ביהודה החלו אז לעבור לצורה המוארכת – עוזיהו.
2] בפרט התיאור "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה ..." בפסוק ז. ראו רש"י בפירושו לפסוק א.
3] מזוהה ב'מַשהַד', ממזרח לציפורי.
4] הצרוף המיוחד הזה מצביע על שיתוף פעולה הדוק בין יהודה לישראל שהיה אז, שיתוף שבוודאי תרם להצלחות הצבאיות של ירבעם בצפון ושל עוזיהו בדרום. השיתוף סיים את פרק המלחמה בין יואש לאמציה מלך יהודה בבית שמש, בה ניצחו הישראלים ואף פרצו בחומת ירושלים (מלכים ב י"ד, ח-יד).
5] עוזיהו נלחם בדרום מערב על הדרכים למצרים ולא בעבר הירדן מזרחה. המעונים, אנשי חבל מעון, ישבו מדרום לפלשת לצד שבטי ערב, והם נזכרו שם בסוף פסוק ז. לכן ברור שיש כאן סיכול אותיות – 'מעונים' > 'עמונים' (כמו 'כבש' > 'כשב'; 'שמלה' > 'שלמה' ועוד).
6] ראו מודל הירידות והעליות של מלכויות ישראל ויהודה בימי בית ראשון <?>.
7] ראו בהרחבה: י' בן-נון וב' לאו, ישעיהו – כציפורים עפות, תל אביב 2013, עמ' 55-50.
8] 'שאיפת' דלים כאן היא בליעה, ובפסוק המקביל "הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים (עמוס ב', ז), הכוונה לשיוף ורמיסה בעפר. על שני המשמעים הקרובים בשורש ובצליל ראו בספרו של אבי מורי, ד"ר יחיאל בן־נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, אלון שבות תשס"ו, עמ' 390-386.
9] ראו בפרק א לעיל, איך השתמש עמוס בדיוק בנבואת הישועה של יונה בן אמתי כדי לתאר את המהפך ההיסטורי בין הניצחון הגדול של ירבעם על ארם, לבין הקריסה שתבוא מיד אשור.
10] במקביל אמר עמוס (א', ה) על דמשק עצמה: "וְגָלוּ עַם אֲרָם קִירָה אָמַר ה'", אל הארץ הצפונית ממנה באו הארמים: "הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר" (עמוס ט', ז).
11] ראו בהרחבה בספר ישעיהו – כציפורים עפות (לעיל, הערה 7), עמ' 284-279.
12] תפיסת ההתגלות בעמידה ניצבת מקבלת חיזוק מפתיע בממצא הארכאולוגי (מימי ההתנחלות הישראלית, מסוף המאה ה־13 לפנה"ס) של אתרי 'כף הרגל' ושל הר עיבל. ראו בספרי: מקראות: עיון רב תחומי בתורה – משפטים, ראשון לציון תשע"ח, במדור מדע בתורה, לשמות כ"ג, יד ("שלש רגלים"), וכ"ד, י ("ותחת רגליו").
13] מתכונת זו דומה מאד ל'על שלושה פשעי ... ועל ארבעה לא אשיבנו', הפותחת את הספר. ראו לעיל, פרק ב.
14] 'בית יעקב' (עמוס ט', ח).
15] 'עֲשׂיריָה (ישעיהו ו', יג).
16] ראו תרגום יונתן ורש"י לישעיהו ו', א; מדרש שמות רבה פרשה א, לד; וראו בספר ישעיהו – כציפורים עפות (לעיל, הערה 7) עמ' 87-86.
17] הרעש נזכר כמאורע ממשי בפתיחת עמוס (א', א), וזכרו אותו גם מאות שנים אחר כך – "... כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה..." (זכריה י"ד, ה).
18] כדברי נבואת נתן: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." (שמואל ב ז', ו-ז).
19] ט', א.
20] ראו הסבר נרחב למשמעות זו של 'כי' בעברית מקראית, בספרו של אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (לעיל, הערה 8), עמ' 456-427.
21] רוב מוחלט של הפרשנים, המסורתיים והחדשים (לזרמיהם), ראו בפרק ו' 'נבואת הקדשה' בגלל שני פסוקי השליחות (ח-ט). אולם שליחות נבואית יש לה מטרה ידועה של תשובה ותיקון, וכאן מדובר בחזון חריג של גזר דין שמימי שמתגלה ברעש. כמו כן, חוץ משני הפסוקים ההם, כל הפרק מתאר סילוק מלכות ה' ותוצאותיו.
22] בשונה מאותן המילים בישעיהו (נ"ז, טו) – "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ... מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן". כי שם סילוק מלכות ה' מן ההיכל שבארץ הוא כבר מציאות רוחנית קבועה, ומִשָמַיִם ה' משקיף ודורש את משפטם של שפלי הרוח העשוקים והנדכאים.
23] בתפילה אנו מבקשים על החזרת השכינה למקומה, כמו בסוף נבואות יחזקאל (מ"ג, א-ט), ויעיד הפסוק החותם את 'הקדושה', שבתפילה – " יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם, אֱ-לֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר, הַלְלוּ יָ-הּ" (תהילים קמ"ו, י). הפירוש המדויק ביותר של הקדושה שבתפילה נמצא בפיוט העתיק (שלפי חלק ממנהגי תימן אומרים אותו בכל קדושה) – "ממקומך מלכנו תופיע, ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך; מתי תמלוך בציון? – בקרוב בימינו, לעולם ועד תשכון; תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך, לדור ודר ולנצח נצחים; ועינינו תראינה מלכותך ...".
24] פרק א', ופרקים ח' – י"א.
25] על פי הגמרא במסכת סוטה י ע"ב – "אמוץ ואמציה, אחים היו"; וראו בספר ישעיהו – כציפורים עפות (לעיל, הערה 7) עמ' 42 ו-92.
26] דברי הימים ב כ"ו, טז.
27] מלכים א כ"ב, ז-כח. על פירוש נבואה זו ראו גם: מ' צבת, 'ישעיהו ו', בתוך: ב"צ לוריא (עורך), זֵר לגבורות, קובץ מחקרים במקרא, בידיעת הארץ, בלשון ובספרות תלמודית (מוגש לנשיא זלמן שז"ר), ירושלים תשל"ג, עמ' 172-161; וראו על ההקבלה בין ישעיהו ומיכיהו (עם ההבדלים הקלים), אצל מ' ברויאר, פרקי ישעיהו, אלון שבות תש"ע, עמ' 232-231.
