אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.............................................................................
ההקלטה של כל ההרצאות ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
..........................................................................................................
הרב עמיהוד סולומון רב קהילה במסר לקראת חג הפסח חג החירות, "רוצים שינוי?"
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה' לפרשיות הצרעת:
בתודה לה' על ניסים ונפלאות של 99 אחוז !!! אמן ואמן!
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
מהי הצרעת?
כאמור, בתוך המבנה הסגור של טומאת יולדת וטומאות היוצאות מן הגוף, נמצאות טומאות הצרעת; השאלה המרכזית שבה נתקל בימינו האדם הלומד על הצרעת בתורה, היא: האם אנחנו יודעים לזהות את הצרעת המוזכרת במקרא? או בניסוח אחר: האם הצרעת היא גם מחלה או רק טומאה?
כמעט כל החוקרים שכתבו בנושא טוענים שאיננו יודעים לזהות את הצרעת, כיוון שהסימנים שבתורה אינם זהים לסימנים של המחלה הידועה לנו כצרעת.
כך, צרעת ה"לַפְּרא" הנקראת בדורות האחרונים על שם המרפא הגדול שגילה את הבקטריה הגורמת למחלה, מחלת הַנסֶן, אין בה שֵׂער לבן, כי השערות נושרות; לעומת זאת, יש בה נפיחות עצומה שאיננה נזכרת בספר ויקרא, וכן יש בין תסמיני המחלה איברים שמתקצרים מעט בעקבות דלדול העצם; תסמינים אלו לא הוזכרו בספר ויקרא, אך אולי נרמזו בצרעת מרים; הפער העיקרי הוא בקצב הופעת הצרעת: "מחלת הַנסֶן" מתפתחת לאט לאט. אין בה שום דבר שאפשר להסגיר לשבעה ימים ולראות התפתחות, כי ההבדלים הם מינוריים ביותר.
בדרך כלל יש במחלות עור תפרחת אדומה, ובנגעים של "מחלת הַנסֶן", כשאר דלקות, יש תאים דלקתיים התופסים את מקומם של חלק מהפיגמנטים – לפיכך, באדם בעל צבע עור בהיר הנגעים ייראו כהים יותר (אדומים ולעיתים אף חומים), ואילו אצל אדם בעל צבע עור כהה הנגעים ייראו בהירים יותר א. בניגוד לכך, הלבן של הצרעת בתורה איננו רק חוסר פיגמנט, וכך חז"ל (משנה נגעים א', א) הבינו, שהבהרת הלבנה והשׂאֵת יש בהן ארבעה גוונים: "עזה כשלג", "כסיד ההיכל", "כצמר לבן" של כבש בן יומו, ו"כקרום ביצה" (הוא לובן קליפת הביצה שמתחת הקליפה הקשה); גם זה פער מהותי ומשמעותי בין מחלת הַנסֶן, לבין הצרעת של התורה.
כל הדברים הללו הביאו את רוב החוקרים להניח, שהצרעת הקדומה הנזכרת בספר ויקרא איננה קיימת או איננה מוכרת לנו; אף שהייתה מוכרת לתורה וגם לחכמים (כמתואר במסכת נגעים), המחלה הלכה ונעלמה מימיהם ועד היום.
בכל זאת, ניתן להציע שני הסברים משלימים למקור הפערים בין הצרעת המתוארת בתורה לצרעת הַנסֶן, מבלי להניח שמדובר בשתי מחלות שונות לחלוטין.
הרמב"ן כתב בפירושו (י"ג, ג):
...והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל יש חשש ש]תבאנה לידי כך, ויאמרו הרופאים בספריהם – הבהרות, נירא מהן מסכנת] הצרעת; ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן "נגע צרעת", כלומר מכה של צרעת, אשר] איננה צרעת גמורה; ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר הכתוב] "צרעת היא", יתכן שהיא צרעת גמורה; ופעם יאמר בטומאה "וטמאו הכהן נגע צרעת היא", והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו, כי הוא נגע שיבוא ודאי לידי צרעת, וראוי להיבדל מעתה מן העם, וכן "וטִמֵא הכהן אֹתו נגע צרעת הִוא", יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא, אבל יגדל (=ימשיך לגדול) כל היותו, ויפשֶׂה (=יתפשט) כאשר פָּשָׂה עתה;
על פי הרמב"ן אנחנו יכולים להבין, שאותם סימנים חמורים של התקצרות איברים ושל התנפחות איומה המופיעים ב"מחלת הַנסֶן", נרמזו אמנם בתורה בדברי אהרן למשה על מרים על חצי בשר שנאכל, אך בכוונה לא נאמרו במפורש בתורה, מפני שהתורה הקימה מערכת סימנים עצמאית מרחיקת לכת של מניעה, כדי לעצור התפשטות של מחלה גמורה וחמורה, לפני שהיא תסכן את הציבור! לכן מדובר בתורה על היטהרות מהסימנים המוקדמים, ולא מהמחלה עצמה.
כדרכו, נתן הרמב"ן הסברים רפואיים בתורה, מפני שהתורה איננה מבחינה בין רפואת הגוף לבין מוסר וטהרה של הנשמה – בורא עולם יצר את שניהם!
את ההסבר השני, המשלים את דברי הרמב"ן, אמר לי ד"ר זרם פריאר (רופא ילדים, חוקר חשוב ויודע תורה), שחקר את הנושא לעומקו, וההסבר שלו הוא היסטורי – הבַּקטֶריה שנתגלתה לרופא הנורווגי הַנסֶן היא מוּטַציה, צורה מוחלשת של הנגיף האלים, שהיה מתפרץ בזמן התורה; כל כך אלים ומסוכן היה אז הנגיף, והיה מתפשט גם דרך בגדים ובתים, עד שהתורה קבעה דיני צרעת חמורים גם לבגד (י"ג, מז-נט) ולבית (י"ד, לג-נג).
מסקנה: מודים אנחנו כולנו לבורא העולם ויוצר הנגיפים והמוּטַציות, שהדביר את איום הצרעת במהלך הדורות, בהתפתחות טבעית.
לפיכך, הלימוד העיקרי שלנו מפרשיות אלה הוא מידות הזהירות וההרחקה מכל מחלה שעלולה להתפשט, והצבת גבולות מחמירים ביותר להגנת העם, ממש כפי שנוהגים משרדי הבריאות כיום, בכל מדינה מתוקנת;
בהתאם לכך, לדעתי, אנשי המוסר והתורה ואנשי החוק והמשפט, צריכים גם להציב מצידם סייגים חמורים למניעת אסונות צפויים, למשל על אלכוהול וסמים הגורמים לתוצאות חמורות, במיוחד לבני נוער בחופים ובדרכים.
לימוד חשוב נוסף עולה מן הפירוט המופלג והמופלא בתורה בכל סוגי הטומאות, גם אם אינן מצויות ברוב הזמנים והמקומות (כמו צרעת הבית, "כי תבֹאו אל ארץ כנען..."; י"ד, לד), והוא – השקיפות!
כל אדם מישראל, אם הוא קורא או שומע תורה בפרשיות 'תורת כהנים', יכול לדעת מה כהן צריך לעשות בעבודת הקודש, בהקרבת הקרבנות ובהוראת הטומאות; ספר הכהנים איננו חסוי וידוע רק לכהנים, כמו ספרי רפואה למומחי הרפואה. כל אחד יכול לדעת מה כהן אמור לעשות בכל סוג של צרעת, מתי להסגיר, מתי לטמא ומתי לטהר.
האם רופאים, מהנדסים, משפטנים או רבנים פוסקי הלכה אוהבים קהל שמכיר את ספרי הרפואה, ההנדסה, המשפט וההלכה, ויודע מה הם אמורים להחליט, או לפחות יודע לשאול שאלות מדויקות על פי הכתוב בספרים?
כהנים ופוסקי הלכה (כמו רופאים ומומחים אחרים) אוהבים לשמור על הידע התורני והמקצועי בשפתם המיוחדת (שזר לא יבין), כי ידע מקצועי פירושו כוח ושליטה!
והנה דווקא בספר דברים, בלשון הפונה לכל ישראל, כתוב:
הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת
לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; (דברים כ"ד, ח-ט)
לכאורה, די לאדם מישראל בשני פסוקים אלו; הפסוק הראשון מתייחס לפרשיות הצרעת בספר ויקרא כסוד מוכר ומובן רק לכהנים הלויים, והפסוק השני לצרעת מרים בספר במדבר, כלקח מוסרי; כל השאר נתון בידי הכהנים הלויים, ורק עליהם חובה לסמוך.
אולם, מרגע שניתן ספר ויקרא לקריאת הציבור (לכל הפחות מעזרא הסופר ואילך), כל אדם מישראל יכול ללמוד ולדעת מה צריך כהן להורות בכל מצב; על מצבים כאלה קבעו חז"ל: "הכל כשרין לראות את הנגעים, אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן" (נגעים ג', א); כלומר, מי שבקי ומבין יאמר לכהן מה להגיד בפיו!
במילים אחרות, התורה מסורה לכל ישראל, והשקיפות בתורה חשובה וחיונית יותר משליטת המומחים.
טבילה בלשון תורה ובלשון חכמים
לסיום, כמה מילים על מה שחז"ל קראו 'טבילה'; בתורה נאמר תמיד לרחוץ במים, והמושג 'טבילה' אינו מוזכר כלל בתורה בעניין זה; לכן יצאו מערערים על ההלכה, והיו שטענו בלשון התרסה: "בתורה לא כתוב שצריך לטבול".
בעבודת מחקר תורנית-אקדמית, הראה הרב אלישיב קנוהל (זצ"ל) מכפר עציון, שהמושג 'טבילה' בלשון התורה פירושו אחר לגמרי מרחיצת הגוף במים:
טבילה בלשון התורה היא] נגיעה קלה בנוזל, בדם או בשמן, כמו טבילת 'הצפור החיה בדם הצפור השחֻטה' (י"ד, ו), וכך נאמר בטבילת אצבע, 'וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית, והִזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה'' (י"ד, טז); בלשון התורה אין מושג של טבילת כל הגוף, כי טבילה היא רק נגיעה בנוזל]; 'טבילה' בלשון חז"ל, היא בדיוק 'רחיצה' בלשון התורה; התורה אומרת לרחוץ במים, וחז"ל (בלשון המאוחרת) קראו ל'רחיצה' – 'טבילה'.ב.
לזה צריך להוסיף, שברחיצת ידיים ורגליים מן הכיור (שמות ל', יט-כא) התורה מדייקת לכתוב מה לרחוץ, בעוד 'רחיצה' ו'רחיצת בשרו' בתורה כוללת את כל הגוף במים, ואין שום פער בין לשון התורה לבין הלכת חז"ל חוץ מחילוף הלשון; מעניין מאוד, שגם בסיפור אלישע הנביא מול נעמן הארמי המצורע, אמרו הנביא ועבדיו לנעמן: "הָלוֹך ורחצת שבע פעמים בירדן, וְיָשֹב בשרך לְךָ וּטְהָר" (מלכים-ב ה' י-יג), ורק בתיאור המעשה נאמר: "וַיֵרֶד וַיִטְבֹּל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים, וַיָשָב בשרו כבשר נער קָטֹן וַיִטְהָר" (שם, יד) – האם ייתכן שכבר בימי המקרא קראו בארמית של נעמן לרחיצת כל הגוף 'טבילה'? או שמא נעמן טבל את איבריו הנגועים בזה אחר זה שבע פעמים אך חשש מלהיכנס לירדן בכל גופו, ובכל זאת נטהר?
בעברית שלנו, כשהולכים לַיָם, שהוא חלק ממקוה המים של הבורא (בראשית א', י) או למעיין, הולכים להתרחץ, בין אם טובלים את כל הגוף במים בבת אחת, ובין אם לא; אבל טבילת אצבע בנוזל אינה קיימת בעברית שלנו, ולכן מתקשים להבין מדוע טבילת כל הגוף שבלשון חז"ל נקראת בתורה 'רחיצה'; אבל בזכות הארתו של הרב אלישיב קנוהל במחקרו, ברורה לחלוטין לשון התורה, וגם לשון חכמים, שאינן זהות כידוע; בעברית המקראית, הפועל "רחץ במים", משמעו טבילת הגוף כולו במים (בלשון חז"ל וההלכה), ומשמעות זו של 'רחיצה' ניתנת להבנה גם בעברית שלנו.
יהי רצון שנזכה ל'מים טהורים' מאת ה', בכל המובנים.-הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
א. הדברים על הצרעת בימינו נכתבו על פי שיחה עם ד"ר קרן אולשטיין-פופס, מומחית למחלות זיהומיות, המשמשת כמנהלת רפואית של המרכז הארצי למחלת הַנסֶן (צרעת) הממוקם בבית החולים הדסה עין כרם.
ב.על דוגמאות כאלה אמרו חז"ל: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו/לעצמן" (עבודה זרה נח, ב; חולין קלז, ב); וראו בהרחבה בספרו של אבא בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים (תל-אביב תשכ"ז/תשל"א).
&
הגדה של פסח
רב ושמואל קוראים במקרא
שתי תשובות – שתי 'הגדות' – שתי השקפות
הרב ד"ר יואל בן-נון
"ולפי דעתו של בן אביו מלמדו – מתחיל בגנות, ומסיים בשבח" (פרק ערבי פסחים משנה ד) –
(ובגמרא פסחים קטז א): מאי בגנות?
רב אמר: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו];
ושמואל אמר: עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' א-להינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה];
(ובירושלמי פרק י', ה) – רב אמר: מתחילה, צריך להתחיל, "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם (עד כאן בירושלמי), תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים; ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, וָאוֹלֵךְ אֹתו בכל ארץ כנען, וָאַרְבֶּ את זרעו וָאֶתֶן לו את יצחק; וָאֶתֵן ליצחק את יעקב ואת עֵשָׂו, וָאֶתֵן לעֵשָׂו את הר שֵׂעיר לָרֶשֶת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים; ואשלח את משה ואת אהרן וָאֶגֹף את מצרים כאשר עשיתי בקרבו, ואחר הוצאתי אתכם]; ... (יהושע כ"ד, ב-ה).
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז', ד) כבר שילב את שתי הדעות, פתח בדברי רב (בשילוב בין הבבלי והירושלמי עם הפסוקים ביהושע כ"ד), והדגיש "שקֵרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקֵרבנו ליִחוּדוֹ", ואחר כך הוסיף: "וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו".
לשילוב הזה יש גם היגיון היסטורי, לפתוח ביציאת אברהם מעולמו האלילי של תרח, ואחר כך ביציאת מצרים, וזהו גם הסדר בגמרא (תחילה דברי רב, ואחר כך דברי שמואל), אבל השילוב הזה מוכר לכולנו מן ההגדה בסדר הפוך – מדוע פותחת ההגדה ב"עבדים היינו"? ומדוע, רק אחרי ארבעת הבנים חוזרת ההגדה אל יציאת אברהם מהעולם האלילי, אל עבודת ה' ואל ארץ האבות?
בסיום סוגיית הגמרא כבר יש רמז להיפוך הסדר, כי רב נחמן "פתח ואמר: עבדים היינו", אך אפשר שרב נחמן סבר כדעת שמואל, אולם ר' מנחם המאירי (בית הבחירה לפסחים קטז) שילב גם הוא את שתי הדעות, וכתב כדברי רב נחמן וכסדר ההגדה: "פתח ואמר: עבדים היינו, וכן מתחיל אחר כן בתחילה עובדי עבודה זרה, ומסיים בשבח שיצאנו משם ונתקרבנו לעבודת השם יתברך בכמה מעלות טובות".
מדוע שינה המאירי מסדר הרמב"ם?
מעיון במקרא נמצא תשובה –
הסדר של רב בנוי על הסקירה ההיסטורית המיוחדת במינה, שבה סיים יהושע בן נון את משימת חייו בשכם (יהושע כ"ד), בהדגשה חריפה באוזני "שבטי ישראל" אבל גם באוזני "העם" אשר בשכם (כי לא הייתה מלחמה בעיר שכם, ומלך שכם לא נזכר ברשימת 31 המלכים ביהושע י"ב), ובסיום דבריו דרש יהושע מ"העם" לבחור ולהחליט את מי יעבדו, להסיר את האלילים גם מעבר הנהר וגם ממצרים, ולעבוד את ה' לבדו!
יהושע חזר לבראשית ופתח "בעבר הנהר", בעולמו של תרח, וביציאת אברהם, וכל זה התרחש בשכם, במקום בו התגלה ה' לאברהם בכניסתו לארץ, אבל בסוף ימי יהושע, בחיתום הכניסה לארץ.
לעומת זאת, סדר התורה בספר שמות מורה על יציאת מצרים תחילה, מעבדות לחירות, ואחר כך עבודת ה' בהר סיני, וכך גם בספר דברים (ו', כ-כה) בסדר התשובה לבן (החכם) שישאל על כל מצוות התורה, והתשובה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, וַיֹציאֵנו= ה' ממצרים ביד חזקה; (ואחרי תיאור המכות והיציאה כדי להביאנו לארץ האבות) ... וַיְצַוֵנוּ ה' לעשות את כל החֻקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים לְחַיֹתֵנוּ כהיום הזה; ...".
סדר ההגדה הוא הוא סדר התורה גם בספר שמות וגם בשאלת הבן בספר דברים, ודווקא הנאום ההיסטורי של יהושע בן נון, שפותח בבראשית ביציאת אברהם "מעבר הנהר", הוא באמת חתימת מפעלו של יהושע, וזמנו אחרי תשובת משה לבן שישאל, שהיא עיקרו של 'הלילה הזה'.
וכאן 'הבן' שואל שוב: וכי רב לא ידע את התשובה ואת הסדר בתורת משה? מדוע נאחז רב בנאום יהושע, שהקדים ופתח בבראשית, ביציאת אברהם מעולמו של תרח? מדוע לא נצמד לסדר התשובה של משה רבנו לבן השואל?
כאן נמצא פתח חשוב להבנת עולמו של רב, תלמידו של רבי יהודה הנשיא, וראש לחכמי התלמוד בבבל – היציאה מעבדות לחירות אין בה די בעיני רב כדי להגיד לדורות 'גנות ושבח' שבהגדת ליל הסדר, כי בלי החזרה של יהושע בן נון לאברהם אבינו וליציאתו מעולמו של תרח, לא היינו יכולים להגיע ליציאת מצרים ולמתן תורה !
ועדיין נשאל: האם יש בוויכוח בין רב ושמואל על תשובת ההגדה לבן השואל משמעות מעבר לסדר ההגדה? תשובה לשאלה זו כבר מחייבת התבוננות רחבה יותר להבנת עולמם של רב ושמואל.
כתנאי, רבי אליעזר ... ורבי יהושע ..."; (סנהדרין צז א).
כתנאי, רבי יוסי ... ורבי יהודה ..."; (סנהדרין כ ב).
לפי דעת שמואל, החירות והעצמאות ביציאת מצרים יש להם ערך חשוב עד מאד כשלעצמם, וכך יהיה גם ביציאה העתידית משעבוד מלכויות למלכות (=מדינה) עצמאית; צריך להיות קֵץ לגלות כמו לאבלות, וגם בימות המשיח יהיו מלחמות כטבע העולם כמו שיהיו אביונים; למלכויות יש סמכויות לחוקק ודיניהן דין "בין שהיה המלך גוי, בין שהיה מלך ישראל" (רמב"ם הלכות גזלות פרק ה', יא), ואין מקום לביקורת על דין הפשרה של דוד לחלק את השדה בין ציבא למפיבֹשת.
לפי דעת רב, אין ערך לחירות ממלכתית כשלעצמה, אלא אם היא מרחיקה מאלילות ומובילה לעבודת ה' כמו יציאת אברהם מעולמו של תרח, והגאולה העתידית תלויה בתשובה ומעשים טובים! שמואל הנביא התכוון להרתיע את זקני ישראל מלהמליך עליהם מלך, ולא כל מה שנאמר ב"משפט המלך", באמת מותר למלכים לחוקק; בימות המשיח יכתתו כלי נשק לכלי עבודה חקלאיים כנבואת ישעיהו וכדעת חכמים במשנה (ולכן אין לטלטל נשק בשבת בלי צורך, ואין לראות בו תכשיט); אפילו דוד המלך אינו חסין מביקורת חריפה, ועל חריצת הדין של חלוקת השדה בין ציבא למפיבֹשת, בא עונש נורא למלכות בית דוד בפילוג המלוכה!
ההלכה נפסקה כשמואל, גם בסדר ההגדה, גם ב"דינא דמלכותא דינא"! יציאת מצרים לחירות יצרה לראשונה עם ישראל עצמאי, וזה עיקר התודה בליל הסדר – אבל גם תפיסת עולמו של רב יש לה מקום חשוב וחיוני בהמשך סדר ההגדה, כי אי אפשר לוותר על השאיפה העליונה לגאולה מוסרית ורוחנית שעיקרה עבודת ה'.הרב ד"ר יואל בן-נון
&
אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון- מתוך הספר יש בתוכנו שמים.
החיים והמוות ביד הלשון.
פרשת מצורע – החיים והמוות ביד הלשון
מעלת האדם.
ישנה מחלוקת בין הפילוסופים היווניים לחכמי ישראל מהי מעלתו העיקרית של האדם. הראשונים סברו שתפארת האדם היא יכולתו השכלית, ועל כן העריצו את החכמה האנושית. חכמי ישראל, לעומת זאת, הכירו בכך שהאדם נבדל בכוח הדיבור שבו. יצירת האדם בספר בראשית מתוארת כך (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". את המילים "ויהי האדם לנפש חיה" מתרגם אונקלוס1]: "לנפש ממללא", כלומר לנפש מדברת, בשל מעלתו הנבדלת ביכולת הדיבור.
עם זאת, ככל שכוח מסוים מרכזי יותר באדם, וככל שהשימוש בו לטובה עוצמתי יותר בכוח הבנייה שבו, כך גם ניצולו לרעה עוצמתי יותר בפוטנציאל ההרס שבו. שלמה המלך כבר אמר בספר משלי (יח, כא) כי "מוות וחיים ביד לשון". לשונו של אדם יכולה להפיח חיים, להביא מזור, לחזק ולהעצים. אך דיבורו עלול גם להחליש, לפגוע, לסכסך, להשפיל וחלילה אף להביא למוות.
כיצד ייתכן לומר שכוח הדיבור מרכזי כל כך ומשפיע אף יותר מהמעשים? איך ניתן להסביר שכוח הפגיעה של הלשון מסוכן עוד יותר מפגיעה פיזית?
מצורע
פרשת מצורע, כמו גם פרשת תזריע, עוסקות בעיקר בנגע הצרעת. חז"ל (מסכת ערכין טו, ב) מפרשים את המילה מצורע בנוטריקון: מצורע – מוציא שם רע. את הלימוד שהצרעת היא עונש על חטא לשון הרע מסבירים על ידי סמיכות הפסוקים (דברים כד, ח-ט) העוסקים בנגע הצרעת לחטאה של מרים אחות משה, שלקתה בצרעת לאחר שדיברה לשון הרע על אחיה משה. בין חטאי הדיבור כלולים לשון הרע, הוצאת שם רע ורכילות ואת ההבדל ביניהם מסביר הרמב"ם כך (הלכות דעות ז, ב):
"אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני ואע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם.
יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו (=איסור) זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת, אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חבירו. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
הדיבור הנגוע הביא לנגע ששורשו הוא חטא רוחני, ולכן אדם שזיהה נגע זה בגופו (או ברכושו) לא פנה לרופא אלא לכוהן – המנהיג הרוחני, שיסייע לו לתקן את הפגם המוסרי שבמקור החטא וכך נרפא ממחלתו.
"הכול דיבורים..."
אנשים נוטים להקל ראש בחומרת הדיבור ותוצאותיו ולכן מרשים לעצמם לשחרר את חרצובות לשונם ללא בקרה. חז"ל, לעומת זאת, החמירו מאוד בעוון לשון הרע ונקטו בלשון חריפה נגד העוברים על איסור זה, עד כדי השוואתו למי שעבר על כל חמשת חומשי תורה.
לא פחות מחמש פעמים במהלך צמד הפרשיות תזריע-מצורע מוזכר הביטוי "תורת המצורע". על כך מופיע בויקרא רבה (טז, ו): "אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע... ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל: 'זאת תהיה תורת המצורע'".
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין2] כתב את הספר משנה ברורה, ספר הלכתי על חלק אורח חיים שבשולחן ערוך. אף שספר זה התקבל כספר הפסיקה העיקרי עבור האשכנזים, כינויו המפורסם היה החפץ חיים (ולא המשנה ברורה), על שם הספר שבו קיבץ את כל הלכות לשון הרע. בפתיחה לספר הוא מונה לא פחות משלושים ואחד איסורים שבהם עלול להיכשל המספר או המקשיב ללשון הרע. חשוב לזכור זאת, בעיקר כאשר מתוך צדקות וטהרנות מספרים בגנות אדם או קבוצה שעברו על עברה כזו או אחרת, כאשר סיפור לשון הרע כנראה חמור לא פחות מהמעשה המסופר...
השפעת הדיבור האסור
את מזמור קכ בתהלים דוד המלך הקדיש להשלכות של כוח הדיבור. המזמור פותח בתחנוניו של דוד מהקב"ה שיציל אותו מדבר שקר (פסוק ב): "ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה", ומסתיים בתקווה לשימוש בכוח הלשון לשלום (פסוק ז): "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה".
באמצע המזמור נאמר (פסוק ד): "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים". המדרש על תהלים מסביר את הפסוק כך:
"שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו. אבל החץ, כיון שירה אותו והלך אפילו מבקש להחזירה – אינו יכול להחזיר. לכך נאמר, חצי גבור שנונים".
כלומר, הדיבור, לאחר שכבר יצא מהפה, ממש כמו חץ שנורה, כבר לא ניתן להחזירו ולמנוע את הפגיעה באדם. ומדוע משולה הלשון לגחלי רתמים? מסביר המדרש: "הרותם הזה, מי שמדליקו גחליו אינם כבות". תכונת שיח הרותם היא כי הוא בוער לאורך זמן, ועל כן גחליו ממשיכים לדלוק למשך זמן רב. בדומה לכך, לשון הרע נאמרת במשך שניות בודדות אך רישומה עלול להישאר לאורך שנים ארוכות ולעיתים אף לזרוע נזק בלתי הפיך. מסיבה זו, וכדי להרחיק את האדם מעוון חמור זה, ישנם שלושים ואחד איסורים שמטרתם להזהיר את האדם מלהיכשל בלשונו.
אסכרה
הגמרא במסכת שבת (לג, א) דנה בחטאים שונים שתוצאותיהם ניכרים על האדם, בשל הקשר בין החטא לתוצאה. הגמרא מזכירה מחלה קדומה שנקראה "אסכרה", שמתחילה במעיים ומסתיימת בגרון ובפה, ועל פי ר' אלעזר באה כעונש על לשון הרע.
הרב קוק ביאר את הקשר בין חטא לשון הרע למחלת האסכרה והסביר שעוון לשון הרע חמור כל כך משום שהמדבר אינו מודע לעוצמת הנזק שנובע ממילים בלבד. אמנם מדובר "רק" במילים, אך הן למעשה מבטאות את כלל אישיותו וכוחותיו של האדם בהעברת הדברים אל נפש השומע. כפי שהגמרא אומרת, "אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך – פה גומר".
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ב, רנב):
"הרעה הגדולה שבלשון הרע היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת כ"כ לשון הרע את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כ"כ לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע? הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום, יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי, מעצתו הרצונית שכליותיו יועצות, ומבינת הלב איך לכונן את העניינים אל החפץ (הרצון) שע"פ העצה והציור הפנימי שבכוח הלשון לפרטי הדיבורים איך לפעול בהם על נפש השומע. כל אלה מתחברים לכח אחד היוצא בכל עוז ע"י הפה המגלה ומוציא לחוץ. על כן גם המחלה שלעומתה, הנה כח המחלות הקדומות מחוללי גמר המחלה להביאה עד מרום פסגת סכנתה, הנם קבועים במקום גמר שלהם הוא הפה...".
לסיכום
בכל יום מתעוררים אין ספור מצבים וסיטואציות שבהם יש לנו את ההזדמנות "לפרוק" את אשר על ליבנו על אדם כזה או אחר. זה יכול להיות פוליטיקאי, בוס, שכן או כל אדם אחר. מעבר לפגיעה החמורה (ולעיתים אף בלתי הפיכה) באנשים שעליהם נאמרים הדברים, נפגעים לא פחות מכך גם מספרי לשון הרע והמאזינים לדברים. אדם שמתרגל לשיח שלילי על סובביו מְפתח נפש ביקורתית ומתרגל לראות את הרע שבמציאות.
דוד המלך כתב בספר תהלים (לג, יג-טו) עצה עמוקה כיצד לזכות בחיים טובים וארוכים: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
1] בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא שהתגייר במאה הראשונה לספירה ותרגם את התורה לארמית.
2] ראש ישיבת ראדין ומחשובי רבני אירופה בדור שקדם לשואה.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת מצורע - צרעת ולשון הרע
אחד הנושאים בפרשת מצורע היא צרעת האדם. לאחר שאובחנה צרעת על ידי הכהן, המצורע חייב לשהות שבעה ימים מחוץ למחנה.
הקשר בין צרעת לבין לשון הרע
מרים דיברה סרה באחיה משה: " וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.... וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת .. " (במדבר יב, פסוקים א - י).
משה במעמד הסנה ממאן ליטול עליו שליחות להוציא את ישראל ממצרים:
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה':... וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: שמות פרק ד פסוק א - ו)
בשתי הדוגמאות שלפנינו ברור הקשר בין לשון הרע לבין צרעת. מרים דברה סרה באחיה ומשה דיבר סרה בעם ישראל. שניהם נענשו בצרעת.
המצורע צריך לצאת מן המחנה, ולשהות מחוצה לו שבעה ימים. מדוע? כיוון שלשון הרע יוצר מחלוקת ביו אנשים, ולכן המדבר לשון הרע בתוך המחנה ויוצר מחלוקת, יוצא אל מחוץ למחנה. זוהי תוצאה הגיונית. אין הוא ראוי להיות חלק מן המחנה.
לשון הרע הוא עבירה נפוצה מאוד. הוא עונה על הצורך האנושי של הצייד והמלקטת. הוא חומר המלכד את הקבוצה. יוצר מכנה משותף ונושא לדון בו. כאשר יושבת קבוצת אנשים המכירים זה את זה יחדיו, עלולים להופיע לשון הרע והרכילות. באי בתי הכנסת מכירים אותה, ובוודאי מי שגולש ברשתות החברתיות. (יש הבדל בין לשון הרע לבין רכילות, אך לא אתייחס אליו במאמר זה). התקשורת הכתובה והנצפית חוטאת פעמים רבות בהבאת מידע שאיננו מדויק ואפילו אינו נכון. אחת הסיבות היא הרצון להיות הראשונים לפרסם על מנת להגדיל את המכירה. ידוע שאדם ובעיקר אם הוא דמות ציבורית "יזכה" בכותרות ענק כשירחף מעלייו ענן האשמה שעדיין לא הוכחה, וכאשר יזוכה כעבור זמן רב תופיעה ידיעה קטנה בשולי הדף האחרון של העיתון. הנזק לאדם ולמשפחתו כבר נעשה. לכן ראה המחוקק צורך לחוקק את חוק לשון הרע (1965), שבו הוטל איסור על פרסום ביטויים העלולים לפגוע בכבוד האדם ובשמו הטוב.
חז"ל לימדונו כי שלושה נענשים על לשון הרע: המספר, מי שמספרים עליו והשומע. הא-ל ברא את העולם במילים, על כן הזהירה אותנו התורה מפני לשון הרע. למילים יש כוח. הן יכולות לפצוע ואף להרוג. אלימות מילולית אינה מסוכנת פחות מאלימות פיזית. ספר מִשְׁלֵי מזכיר לנו כי מוות וחיים ביד הלשון (שם, יח, כא). ה"חפץ חיים" הזהיר אותנו על שמירת הלשון. משפט של לשון הרע או רכילות שנאמר עלינו והגיע לידיעתנו, זכור לנו פעמים רבות גם כעבור שנים, והוא מכה בנו ופוצע לעיתים יותר מאשר אלימות פיזית.
אספת הורים בבית ספר. אל החדר נכנסים זוג הורים וילד. מצב מלחיץ להורים ובעיקר לילד, אם גיליון הציונים וההתנהגות שלו אינו זוהר בלשון המעטה. אבל אם יפתח המחנך במשהו חיובי על הילד (תמיד יש משהו כזה), ויבקש מהוריו להציג חמישה דברים טובים שיש להם לומר על בנם, השיחה תשתנה, למרות שגיליון הציונים יישאר בעינו. האווירה נעשית חיובית ומחויכת, "הרע" מקבל פרופורציות, ומאפשר דיון רציני בבעיות ובדרך התיקון כאשר כולם שותפים לאותה מטרה, שהיא לסייע לילד לצמוח, מתוך עמדה חיובית ומעודדת. התנהגות כזאת עושה נפלאות ביחסים בין בני אדם בכלל.
חמישה תלמידים היו לרבי יוחנן בן זכאי. הוא היה מונה שבחם. רבי אליעזר בן הורקנוס- בור סוד שאינו מאבד טיפה, יהושע בן חנניה- אשרי יולדתו, יוסי הכהן -חסיד, שמעון בן נתנאל-ירא חטא, אלעזר בן ערך- כמעיין המתגבר (משנה אבות פרק י ,ח). רבן יוחנן בן זכאי ידע לעודד את תלמידיו ממקום בו הם חזקים. איש מהם לא היה אדם מושלם, כלכל בני אדם היו להם מן הסתם חסרונות שניתן היה להציגם. אך רבי יוחנן בחר להתמקד ביתרונותיהם. הוא הצביע על החוזקה של כל אחד מהם. כל אחד היה מיוחד בתכונה מסוימת. רבי יוחנן גם לא אמר מי התלמיד העדיף בעיניו, ומהי התכונה הנעלה ביותר. הוא לא חילק להם ציונים. כולם חביבים עליו, כל אחד בתחומו. כלומר עידוד בו מציגים את הטוב שבזולת הוא סם הנגד ללשון הרע. אין אדם שאין בו טוב. אנו צריכים להביט בעיניים טובות על הזולת, להנמיך את רף הביקורת. אנשים שנוהגים כך, ממגנטים אליהם אנשים אחרים. נעים לשהות במחיצתם של מאירי פנים.
ומה בדבר לשון הרע על עצמי? כאשר אדם אומר על עצמו לפני אחרים או ביחידות למשל :"איזה טיפש אני". אין איסור על לשון הרע ממין זה, כיוון שלשון הרע אסור בשימוש כלפי הזולת ולא כלפי עצמי. אבל ניתן לתהות על המטרה של אמירה כזאת. ראשית משום שמעשה טיפשי, עדיין אינו הופך את האדם לטיפש. יש להפריד בין האדם לבין המעשה. המעשה טיפשי אך לא האדם, ולכן ניתן לתקן את המעשה. גישה כזאת יוצרת אופטימיות, מגייסת את כוחנו להפיק לקחים ולהשתפר. אדם שאינו מסוגל לעודד את עצמו, כיצד יעודד אחרים אם מלאכת העידוד אינה ידועה לו?
לשון הרע כמוהו כרעל. הוא מרעיל את האומר ואת השומע, ופוגע גם במי שמדברים עליו. לא בכדי לשון הרע מוציא את האדם מן החברה, ולכן העונש הוא בצרעת שדורשת הרחקת האדם מן הקהילה למשך שבעה ימים, בהם יתבונן במעשיו ויעשה תיקון לשון הרע נפוץ וקשה מאוד להיגמל ממנו. אבל אם נשנה את הלך מחשבתנו, נחליף דיסקט, לא נעסוק בלשון הרע וברכילות אלא נתמקד בראיית הטוב בעצמנו ובבני אדם, ניצור חברה שראוי ונעים לחיות בה.- ו' ניסן תשפ"ד - בלומה דיכטוולד.
&
ארבעת הבנים – אתגר יהודי-חינוכי -
"זה שלא ידע לשאול", שרה נעמי שמר, "לקח את היפה מכל"
הרב אבי רזניקוב -רב קמפוס בית החולים איכילוב- תל אביב
האופי המשפחתי של חג הפסח בא לידי ביטוי כבר בפסח מצרים. הציווי להגיד ולספר ביציאת מצריים מקורו בתורה, אך ההגדה של פסח שבידינו היא פרי רוחם של חז"ל.
משנת פסחים מספרת, "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן–אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות…לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות, ומסיים בשבח" (פרק עשירי).
חובת החינוך מוטל על ההורה. אין לחכות שהילד ישאל בעצמו. ההורה נדרש להיות פעיל, ולא רק מגיב. במקביל ההורה מצווה להתאים את הלימוד ליכולתו של הילד לקלוט.
הרמב"ם מתעכב על עניין זה,
"מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו–שנאמר "והגדת לבנך" (שמות י"ג, ח'). לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. כיצד: אם היה קטן או טיפש–אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם–מודיעו מה שאירע לנו במצריים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו, לפי דעתו של בן" (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, פרק ז' , הלכה ג').
הרב שלמה קרליבך סיפר סיפור מליל הסדר האחרון בגיטו ורשה. הימים הם ימי הזעם כשאירופה בוערת, זה היה ב1943, נותר רק עוד בונקר, רק עוד משפחה יהודייה אחת, ולה ילד יהודי אחד. עד שיבוא המשיח לא יהיה עוד כסדר הזה. מוישלה שואל: "מה נשתנה?", מדוע כה רב הוא הסבל? מוישלה שואל את השאלה העמוקה ביותר בעולם. הילד היהודי האחרון בגיטו ורשה שואל את ד' את השאלה האמיתית ביותר, ובשמיים- דממה. אביו מתחיל לענות, "עבדים היינו לפרעה במצריים", אבל הסיפור ארוך כל כך, אולי לא יסתיים עד קריאת שמע של שחרית, אולי לא תגיע קריאת שמע של שחרית.
ואז מוישלה אומר, "אבא, אני רוצה לשאול עוד שאלה משלי. האם תהיה בחיים בסדר של השנה הבאה כדי לענות לי? האם אני אהיה בחיים בשנה הבאה כדי לשאול 'מה נשתנה'?, האם בשנה הבאה יהיה איזשהו יהודי בחיים באיזשהו מקום כדי לשאול 'מה נשתנה'?
כששאל את ארבע השאלות הראשונות הייתה דממה בשמים, אבל כששאל את הקושיה הזאת, כל הדמעות שבשמים נשפכו. הקב"ה, שלושת האבות, ארבעת האמהות, השופטים, הנביאים, המלכים, כולם בכו. אבא של מוישלה ענה לו בשקט, "כי בשם קדשך נשבעת לו, שלא יכבה נרו לעולם ועד". מוישלה שלי, ילד יקר שלי, אני לא יודע אם תהיה בחיים. אני לא יודע אם אני אהיה בחיים, אבל אני יודע שאיפשהו בעולם הזה כן יהיה לפחות ילד אחד שישאל את הקושיות. כך א-לוקים נשבע לנו, שתמיד יוותר לפחות מוישלה אחד. זה הבן התם".
השבת שלפני פסח קרויה בשם, "שבת הגדול", היא נקראת כך על שם ההפטרה בסוף ספר מלאכי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם" (ג', כ"ג-כ"ד).
יהי רצון שהסדר שלנו יהיה של יופי ורגש. יהי רצון שישוב לב ההורים על ילדיהם ולב הילדים על הוריהם. לו תהי בתוכנו תמימות שנייה ואחדות לבבות מבורכת. נזכה לחנך את ילדינו באמת ובתמים, ויהי ביתנו מואר באור ערכינו , נפש יהודית, אהבת אחים וכבוד האדם וחירותו.
על הדבש ועל העוקץ
אחד מדיני הקורבנות הוא שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב', י"א). התורה מלמדת שהמנחה אסורה בחמץ: "לא תאפה חמץ… מצות תאכל" (ויקרא ו', ט'-י').
שאור זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן, כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצות. דבש זהו שם כולל לפירות האילן, כפי שביאר הרשב"ם. בעל ספר החינוך ביאר שהשאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית (מצווה קי"ז). צד אחר מצא בעל ספר החינוך: שאור ודבש מתאפיינים בשהייה, בעצלות. הרוצה להתקרב לה', עליו לאמץ את מידת החריצות והזריזות (חינוך שם). בעל הכלי יקר הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו מחד גיסא, ואת הסכנה האורבת מהם מאידך גיסא. שאור ודבש הכרחיים לאדם וחיוניים לבניין העולם. החומר, כמו היצר, קיומיים אך רק במגבלות התורה.
חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור, או לשתות יין, מפני שסבורים הם שדברים אלו יזיקו לו, ויכניסוהו לספק סכנה – בוודאי אסור לו לאכול או לשתות דברים אלו, כדין כל ספק פיקוח נפש, שדוחה כל המצוות. ואין לך מצווה הבאה בעבירה גדולה מזה, ולא יצא חובת המצווה כשאכל נגד דעת הרופאים, כי מצווה שאינה צריכה להיעשות משום סכנה, ועבר ועשה, הרי זה כמי שלא עשה את המצווה (שו"ת ענג יו"ט, מ"א).
חולה שאין בו סכנה, יש פוסקים הסבורים שפטור החולה מאכילת מצה ומרור, ומשתיית ארבע כוסות יין, אך דווקא בחולי של כל הגוף עד שיפול למשכב – אפילו כשאין חשש סכנה, או אם חושש שיגרמו לו צער גדול (שו"ת חלקת יואב, סוף דיני אונס בהשמטה). אבל אם סובל ממיחוש גרידא או מכאב ראש בלבד, צריך לדחוק עצמו לשתות ארבע כוסות (שו"ת הרשב"א סי' רל"ח).
להלכה "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות" (או"ח תע"ב י'). המשנה ברורה כתב "רצונו לומר שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה" (שם, ס"ק ל"ה).
על כל אחת מארבע הכוסות להכיל לפחות רביעית הלוג יין (פסחים ק"ח ע"ב). קיימת מחלוקת מהו שיעור רביעית הלוג. לדעת החזון איש – 150 סמ"ק, לדעת הרב חיים נאה – 86 סמ"ק, כך שניתן להקל בשיעור המצומצם.
למעשה, די בשני תנאים: ראשית, שישתה את רוב היין בכוס, וכדאי שלא תכיל יותר מרביעית, היינו רוב 'רביעית' (45 מ"ל); שנית, שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה. שיעור 'מלא לוגמיו' מעט יותר מרוב 'רביעית' (שם).
ניתן להוסיף מים ליין 'יין מזוג', ועדיין ייחשב הדבר ליין הכשר לצאת בו ידי מצוותו, ובתנאי שמרגיש טעם יין (רע"ב ה' ובמ"ב ס"ק י"ד).
חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, אך הרופאים מתירים לו מבחינה בריאותית לאכול מצה, יכול לפוררה דק-דק ולאוכלה כך בליל הסדר (ביאור הלכה, תס"א בד"ה 'יוצא'), ויכול לברך עליה ברכת המוציא (או"ח, קס"ח, י"א). אם לא יכול לאוכלה יבשה, מותר לאוכלה עם לגימת מים (שו"ת בניין ציון סי' כ"ט). אם גם זה בלתי אפשרי, יכול להשרותה במים פושרים (שם, תס"א, ד', ובמ"ב שם ס"ק י"ח). ואם גם לא יכול לאוכלה בצורה זו, מותר להטבילה במשקה אחר (משנה ברורה תס"א ס"ק י"ח).
ביחס לשיעורים, חולה המתקשה באכילת המצה, ייקח כזית מצה אחד בלבד בשיעור המצומצם ביותר (משנה ברורה סי' תפ"ו ס"ק א'), היינו שיעור של 20 גרם או 17 גרם (שו"ת יחווה דעת, ח"א סי' ט"ז, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כ"ז אות א'), ולמצות 'כורך' ייקח חתיכה קטנה של מצה וחתיכה קטנה של מרור, ולבסוף יאכל כשיעור זה של מצה לאפיקומן. כמו כן, לא צריך לאכול בבת אחת, אלא יאכל בתוך כדי 'שיעור אכילת פרס' המתמשך כ-9 דקות.
חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, אך רופאים מתירים לו מבחינה בריאותית לאכול מצה, יכול לפוררה דק ולאוכלה כך בליל הסדר
סוכרת – קבוצת מחלות שבהן אין הגוף מסוגל לטפל כהלכה בסוכרים. היא מחלה מטבולית המתאפיינת בריכוז גבוה של גלוקוז בדם ובשתן. מחלות אלו מלוות בסיבוכים בכלי הדם ובעצבים.
סוכרת נחשבת למחלה שכיחה מאוד בעולם המודרני. מקורה בפגם מטבולי, שבו הלבלב לא מצליח לייצר כמות אינסולין מספקת או שהוא מייצר אינסולין פגוע, אשר אין אפשרות לעשות בו שימוש.
חולה סוכרת שמאוזן על ידי זריקות מרובות של אינסולין, תוך מעקב רמת הסוכר מספר פעמים ביום – יכול לאכול ולשתות את כל כמויות המצה ומיץ הענבים הדרושים לקיום המצוות לכתחילה, ויאזן עצמו על ידי תוספת אינסולין לפי הצורך (נשמת אברהם, או"ח, תע"ב, י', ס"ק ב', הערה 3 עמ' תרל"ו).
חג חירות שמח ומלא ברכה
בתפילה לשוב הבנות והבנים, לרפואת החיילות והחיילים, ובתקווה שדברי חכמים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל יתממש.
הרב אברהם רזניקוב - רב המרכז הרפואי איכילוב.
&
ב"ה, פרשת מצורע. שבת הגדול. תשפ"ד -פרדוקס אכילת המצה – על פי "שפת אמת"
(התפילה והפרשה) א. אריה דיכטוולד
למילה 'טַעַם' יש שתי משמעויות לשוניות מקובלות. האחת, התחושה בפה הנגרמת ע"י אחד החושים הנמצא בלשון ומאפשר לחוש את טיב האוכל אוכל חסר טעם הוא אוכל תפל]. המשמעות השנייה היא מילה נרדפת לנימוק הסבר או סיבה.
למעשה, זו שאלתו של החכם בהגדה של פסח:
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר, מָה =בשביל מה? מה טעמם של ?] הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם, וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח, אֲפִיקוֹמָן:
הבן החכם מזכיר בשאלתו שלושה סוגי מצוות: עדות, חוקים ומשפטים. עדות זה כמו עֵדוּת – שאלתו היא, מה מסמל=על מה מעיד כל פריט או מהלך ליל הסדר. חוק=חוקה הוא מצווה או איסור שאין לו טעם נימוק או הסבר] משפט הוא ציווי שסביר להניח שהיה מקוים גם ללא ציווי מה שמקובל לקרוא מצווה שכלית.
אם כך מה שאלת החכם על החוקים, הלוא אין להם טעם או הסבר?
ר' יהודה אריה ליב האדמו"ר השני לחסידות גור מחבר הספר "שפת אמת" נדרש לשאלה זו בדרשה (תורה) לפסח בשנת תרל"ה:
"בשאלת החכם "מה העדות והחוקים". ולכאורה איך שואל טעם על חוקה? (=הלוא חוקה היא ללא טעם והסבר) אך, כי באמת כתוב: (תהלים קמז. יט): " מַגִּיד דברו דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל:"
שבני ישראל יודעים טעם גם בחוקה והוא ע"י שמאמין ועושה החוק באמת אף בלי הרגשת הטעם ע"י זה זוכה לידע (לדעת) הטעם גם כן. = נא שים לב לשימוש הדו-משמעי במילה "טעם" !
והוא עצמו גם כן אכילת מצה אף שהיא בלי טעמים רק כמו שהיא. רק (=על ידי) מה שמונע מאכלים אחרים כדי להיות נדבק בטעם המצה. על ידי זה מרגיש דביקות במצה אף שאינו משיג הטעם. =שוב, שימוש דו משמעי בשורש ד.ב.ק. וזה שאומרים "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ...":
נסביר: לחוק אין טעם כלומר אין לו הסבר אבל מי שמקיים אותו מתוך חובה דתית יש לו טעם, כלומר משמעות אישית-פנימית. מכאן שלחוק יש כן טעם. טעם קיום המצווה לִשְׁמָהּ.
כך גם קיום מצוות אכילת מצה בפסח. מצות אכילת מצה מהתורה היא רק ביום הראשון. ברבים מקהילות ישראל מקובל שכדי לקיימה, אין אוכלים אותה עם מאכלים אחרים, כדי שטעם המצה יִשָּׁאֵר בפה.
התשובה לחכם היא בעניין האפיקומן.
מהי מהותה של התשובה "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח, אֲפִיקוֹמָן" ?
תשובה לשאלה זו, הנוגעת לעניינו מצאתי במחזור ויטרי ( הלכות פסח סימן צה) ב. שנכתב על ידי תלמידי רש"י.
"בגמר אכילה כשנפטרים מסעודתם אוכלים כזית מבשר הפסח כדי שיהיה הטעם בפיו כל שעה ואחר שיאכל כזית פסח אין מפטירין אפיקומן. כלומר אינו רשאי לְהִפָּטֵר מסעודתו בדבר אחר ולומר: אפיקומן!!! =קינוח]. הוציאו והביאו מינים של מאכל בקינוח סעודה. שלא להפקיע טעם פסח מפיו.
ולכך אנו אוכלין כזית מצה באחרונה זכר לפסח מקדש ...כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומן. שיהא צריך שטעמו של חגיגה בפיו וטעמו של פסח."
צא ולמד: למילה" טעם", לפחות, שתי משמעויות : 1. אופיו של מזון כפי שמתרשם האוכל המשתמש בפיו ובלשונו. 2. פירוש, הסבר, נימוק, פשר וסיבה. המצה עשויה משני חומרים בסיסיים: קמח ומים בלבד. למצה לא מוסיפים חומרי טעם וריח . המצה למעשה היא מזון תפל. ג.
החסיד לא יאכל את המצה כשהיא מלווה במזון נוסף או שתהיה שרויה במים, מרק או במי פירות. המצה נאכלת לבדה. יש מי מהחסידים שיאכלו את המצה כששאר המאכלים אינם לידה על השולחן (מנהג חב"ד ועוד).
דווקא אז מקבֶלת המצה חסרת הטעם, טעם - משמעות. המצה היא כלי יקר ערך שאין לערבב אותו עם כלים אחרים או להשתמש בו שלא למטרתו בלבד.
כשכך נוהג החסיד, אזי, המצה הנאכלת מקבלת טעם מיוחד. במקום הטעם הפיזי מקבלת המצה טעם רוחני. הָאוֹכֵל אותה מקבל פשר ומשמעות לקיומו - אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ – להיות עבד ה', המקבל את החוקה כאדם פרטי- יְצוּר בחירי.
הפסוק בתהילים (קמז, יט): "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל" , מבטא בחסידות את המעבר מהאדם הפרטי להשפעה על הציבור הכללי. כש"דברו ליעקב" = הפרטי מתקיים, אזי הוא מתחבר לישראל הכללי. כאשר כל הפרטים מקיימים את "חוקיו ומשפטיו לישראל" יחדיו, במצב זה הם הופכים לישות חדשה הנקראת "כנסת ישראל".
חוקה היא בלי טעם. מי שמקבל אותה יקבל אותה ללא טעם והסבר. כך עבודת החוקה תצרף אותו להיות חלק מעובדי ה'. כך תקבל החוקה טעם ומשמעות. לכאורה פרדוקס ואולי סתירה ? זה מה שיפה.
חג כשר ושמח -אריה דיכטוולד
א. dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה.לא לשימוש מסחרי.
ב. מחזור ויטרי: ר' שמחה מויטרי היה מתלמידיו של רש"י, והוא כתב פירושים ופסקים על התפילה שרוכזו בספר שכונה 'מחזור ויטרי'. הספר כולל מנהגים העוסקים בסדר התפילה וקריאת התורה, וכן פיוטים רבים. הוא מכיל קבצים הלכתיים של קדמונים בנושאי התפילה, ומשתמש הרבה בתורתו של ר' שמעיה, תלמידו ומזכירו של רש"י.
ג. מי שאכל מצה שמורה עבודת יד יבין זאת. היום מצות המכונה הם טעימות בגלל השיפור הטכנולוגי-תעשייתי.
