שראל קריסטל
פרשת כי תשא:"וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" - חרדת הנטישה הקולקטיבית
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
חרדת הנטישה היא מצב פסיכולוגי,שבו אדם חש חרדהקיצונית הנובעת מפרידה של הפרט ממושא הקשר הרגשי וההתקשרותשלו (לדוגמה: בית, חפץ, או אדם כלשהו כמו אב, אם, אהוב או בן זוג). במצבים בהם החרדה מוגברת או פוגעת בתפקוד התקין של האדם - היא נקראת הפרעת חרדת פרידה ( ( Separation Anxiety Disorder .המשותף לכל הסובלים מחרדת נטישה היא הופעתה של תחושת פחד עד תחושה של חוסר אונים ואף תחושת כיליון, במצבים של פרידה מאדם משמעותי. כך למשל יש המביעים חרדה גדולה ותחושה כי "זנחו אותם לאנחות", מכאן שישנן צורות רבות לביטויה של חרדת נטישה. ישנן סיבות רבות לחוויה של חרדת נטישה בקרב מבוגרים, חלקן קשורות באירועי עבר קשים, אחרות בקיומה של חרדת פרידה כבר מהילדות. גורם אחר העלול להביא לחרדת נטישה הוא חוסר ביטחון עצמי או דימוי עצמי נמוך, הבאים לידי ביטוי ביצירת תלות של אדם באדם משמעותי או במקום המעניק את הביטחון שחסר לאדם. כאשר דמות זו או מקום זה נעדרים, עלולה להתפתח חרדת נטישה. ( מתוך: ויקיפדיה ומכון ד"ר טל).
פרשתנו מציגה לנו את אירוע חטא העגל, כתסמונת בעלת משמעות חמורה, שחושפת בעצימות גבוהה, את מחולל החטא, הנוכח בגורם הנפשי של חברת עגל הזהב - חרדת הנטישה הקולקטיבית.
הבה נבחן את תסמונת חרדת הנטישה הקולקטיבית, כקטליזטור מחולל של חטא העגל, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו:"וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"( שמות, לב', א').
הנה לראשונה בפרשתנו, הועמד עם ישראל באתגר החוסן האמוני והנפשי, כאשר משה – המנהיג, האבא, לא נמצא פיזית בסביבה.
דומה שמבחינה אמונית בקב"ה, עם ישראל לא נטש את אמונתו בקב"ה וראה בחטא העגל, רק סוג של תיווך לעבודת ד' שבו האמין: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". אבל דומה שמבחינה נפשית הם לוקים בתסמונת חרדה קולקטיבית ומדד החוסן הנפשי הקולקטיבי שלהם, נמוך מאד. משה בתפיסתם, הוא הדמות הכול יכול, המתווכת והמנגישה להם, את האמונה באלוקים. וכך הם אומרים זאת:" כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". עם ישראל מציג תלות מוחלטת במשה. הם אולי בני חופש, אבל לא, בני חירות. מבחינה אמונית, העגל הוא חלופה, להנגשה של משה את האלוקים. אבל מבחינה נפשית, הם בחוסן נפשי נמוך, חרדת הנטישה השתלטה עליהם.
הנה כי כן, באירוע חטא העגל בפרשתנו התרחש משבר חברתי נפשי, המאופיין בחששות, בחרדות, בתחושת נטישת האבא משה, בתגובת דחק – פוסט טראומטית . הפרקטיקה הפתולוגית שבה מצא העם כביכול, פתרון למצבו המיוחד, הייתה בהתחברות למשהו מוחשי מלאכותי, שיהווה תחליף לפער הנטישה וההתרחקות מעוגן האב והמנהיג.
איך עושים זאת? ביצירת דמות של עגל זהב. סוג של משהו כביכול מוחשי, שאפשר להתחבר אליו. עגל הזהב ,הפך למותג של חברה חרדתית קלוקלת.
כך נמצא סעד וסנגוריה, לגישה המגוננת על החוסן האמוני של בני ישראל, במעשה חטא העגל והמנסה להבין, מדוע זה קרה.
ראשון הסנגורים לאי ערעור החוסן האמוני בקב"ה, של חברת עגל הזהב, הוא ר' יהודה הלוי החבר בספר הכוזרי: "אמר החבר-האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על הייחוד ועל האלוהות, לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלוה....ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תיאורם ועדיים ובגדיהם...ממתינים למשה, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון והתחילו העם להיחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים...וחטאתם היתה בציור אשר נאסר עליהם ושייחסו ענין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלוהים" ( הכוזרי, מאמר, א', צז').
כך גם נמצא תמיכה לחוסן האמוני של קהילת חטא העגל, אצל נחמה ליבוביץ( 1905- 1997): "לפי דעתו של ר' יהודה הלוי, אין אפוא העגל חטא ואין עשיית הכרובים מצוה מפני שזו עבודה זרה גסה וזו סמליות אצילה- אלא רק מפני שהכרובים נעשו על פי צו מפורש ולכן עשייתם מצוה והעגל נעשה על פי שרירות לבם של בני אדם ואין אדם רשאי לקבוע לו דרכי עבודת ד' כטוב בעיניו, כרצונו, כטעמו".
גם רבנו יוסף בכור שור מבעלי התוספות שחי במאה ה12, סבור שלא אלוהות רצו לעשות להם, אלא מנהיג שינהיגם במקום משה שלא חזר.
אז אם לא היה בחטא העגל ערעור החוסן האמוני של בני ישראל, עלינו לשאול - מה בעצם הייתה מהות חטא העגל, שנולד כתוצאה מתסמונת חרדת הנטישה הקולקטיבית ? וכל זה קורה בעיצומו של תהליך שינוי מהותי של עם ישראל, הנתון בסדרת שינוי חינוכית חברתית, מעבדות לחירות, מתלות לעצמאות.
הבה נטען שמהות חטא העגל שנוצר, כתוצאה מחרדת הנטישה הקולקטיבית, הינה ממוקדת במישור הנפשי, המעוגנת בתלות פתולוגית של בני ישראל, כביכול, באלוהותו של משה, בראייתם אותו כשליח אלוקי, המתווך והמנגיש את אמונתם לקב"ה. במילים אחרות, עם ישראל סובל מתחושת נטישה נפשית , בעקבות היעלמותו של המנהיג משה, שהיה עבור עם ישראל, סוג של מלאך נציג אלוקים. סוג של מתווך אולטימטיבי לאלוקים.
הבה נסביר, שתפיסה זאת של אלוהותו של משה, התגבשה והתעצבה אצל בני ישראל, כתוצאה מאירועים ניסיים שונים אותם הם חוו, כשראו את משה במצרים, מרים את מטהו ומבצע את הניסים, האותות והמופתים, את הנחש שהפך לתנין, את מכות מצרים, את קריעת ים סוף, את משה השופט העליון הכול יכול, ששופט את העם מבוקר עד ערב, שהרי מוסד המשפט נקרא במקורותינו- אלוהים. אז בעיני עם ישראל, משה לא נתפס כבשר ודם רגיל, אלא כדמות אלוקית.
כך כולנו נרגשים ובעיניים דומעות, עת אנו שרים את הפיוט - מַכְנִיסֵי רַחֲמִים, בימים של תפילות הסליחות והימים הנוראים. פיוט זה מיוחד בכך, שאינו פונה אל בני אנוש, ואף אינו פונה אל הקב"ה, אלא אל המלאכים המתווכים. בעקבות עובדה זאת, עמד הפיוט במרכזו של פולמוס שהחל עוד בתקופת הראשונים: "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים! הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים. מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה! הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה! הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה. מַכְנִיסֵי דִּמְעָה! הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת. הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה, לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא. הַזְכִּירוּ לְפָנָיו, הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר. יִזְכֹּר אַהֲבָתָם, וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב ".
עוד בתקופת הראשונים, ובמשך דורות, עמד הפיוט "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים", במרכזו של פולמוס, בו השתתפו רבים מחכמי ישראל. נושא המחלוקת היה, האם מותר לומר את הפיוט, או שהדבר אסור, שכן הפיוט מעיד על חוסר אמונה. שורש הבעיה הוא, היותו של הפיוט סותר לכאורה את העיקר החמישי, משלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ".
כמו כן, לכאורה ההתנגדות לאמירת הפיוט, משתקפת במאמר חז"ל בתלמוד הירושלמי: "רַבִּי יוֹדָן אָמַר מִשְּׁמֵיה דִּידֵיה, בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ פָּטְרוֹן, אִם בָּאת לוֹ עֵת צָרָה אֵינוֹ נִכְנָס אֶצְלוֹ פִּתְאוֹם, אֵלָא בָּא וְעוֹמֵד לוֹ עַל פִּתְחוֹ שֶׁל פָּטְרוֹנוֹ, וְקוֹרֵא לְעַבְדּוֹ אוֹ לְבֵן בֵּיתוֹ, וְהוּא אוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲצֵרְךָ, שֶׁמָּא מַכְנִיסוֹ וְשֶׁמָּא מַנִּיחוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אִם בָּא עַל אָדָם צָרָה יִצְוַוח, לֹא לְמִיכָאֵל וְלֹא לְגַּבְרִיאֵל, אֵלָא לִי יִצְוַוח, וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ מִיָּד"( תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א').
גם המהר"ל מפראג ( 1512-1609), בנתיבות עולם, נתיב העבודה יב' כתב, שאין לומר את הפיוט בצורתו המקובלת, ויש לדלג עליו או שיש לשנות את הנוסח. כך גם החת"ם סופר( 1762-1839) בשו"ת או"ח, קסו', העיד על עצמו, שהוא מאריך בתפילת נפילת אפיים, כדי להימנע מלומר את הפיוט.
דומה, שתסמונת חרדת הנטישה ממשה רבנו, בה לקו בני ישראל ,שהפועל היוצא ממנה היה בעשיית עגל הזהב, יסודה בתלות העוצמתית שלהם במשה ובהאלהותו ( מלשון- אלוקים) כפי שמתארת זאת פרשתנו:"וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ...וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
פרשתנו קוראת לבני ישראל, היזהרו מאלוהותו של אדם כלשהו. הימנעו מלהפוך אדם לדרגת מלאך כל יכול, שגורמת לכם לפתח בו תלות פתולוגית, שעלולה להביא אתכם לתסמונת של חרדת נטישה קולקטיבית, על משמעויותיה והשלכותיה.
פרשתנו היא מסר חשוב לכולנו בכל מישורי חיינו השונים, להתרחק מאלוהותו של בשר ודם ולהיזהר מפיתוח סימביוזה של תלות באדם, שיש בה עיוורון וקהות חושים. פרשתנו מציבה לנו תמרור אזהרה כנגד אלוהי זהב שונים. הקריאה ברורה- הדירו רגלכם ממרחבי סגידה והשתעבדות מוחלטת לאלוהי זהב.
הנה כי כן, לפני 525 ימים, בשעה 6.29 בבוקרו של חג שמחת תורה בשבעה באוקטובר, התרגש עלינו אסון נוראי, שגרם בעיקר, לתושבי עוטף עזה והישובים הסמוכים לו – חרדת נטישה קולקטיבית, של היעלמות המדינה והצבא. חרדת הנטישה הקולקטיבית זעקה לעברם -היכן אתם?, מדוע אתם בוששים מלהגיע אלינו?. כמו בחרדת הנטישה המתוארת בפרשתנו: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר...כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו".
כך נשמעת כבר 525 ימים, זעקת חרדת הנטישה של החטופים ממעמקי האדמה בחשיכת המאפליה במנהרות החמאס העמלקי.
אומה שלמה ביחד, מתפללת ומייחלת לנס חג הפורים, לשובם של החטופים, במהרה הביתה, זה צו השעה. כמאמר אסתר במגילה: "וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל מָרְדֳּכָֽי: לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן".
לאחר שובם הביתה, של כל החטופים, נמוטט את שלטון החמאס העמלקי ונשיב לנו את עוצמת ההתרעה, כמאמר המגילה בפורים: " כִּֽי נָפַ֥ל פַּֽחַד הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם... בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא, אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם", ואז נוכל בעזרת ד' לזכות: " לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר".
באמונה, בתקווה וביחד – ננצח -שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון )
&
כתב הרב קוק: "השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם, האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה"
מאחל שנזכה להגיע לשמחה פנימית ותמידית שנרגיש שמחת פורים אמיתית מהלב והיא תלווה אותנו למשך כל השנה. שנפיץ אותה ונעבוד את הקב"ה מתוך שמחה, אחדות ואמונה שלימה.
ועוד.....
פורים שמח! שנזכה כולנו לשמחה אמיתית ופנימית, שמחה של קדושה ודבקות בה'. כמאמר הרה"ק רבי נחמן מברסלב: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!"—שנזכה שהשמחה של פורים תאיר בנו כל השנה, שמחה הבאה מהכרה שכל מה שעושה ה'—לטובה הוא.
שנשאב מאור הפורים כוח לעבודת ה' מתוך שמחה ואמונה, להפיץ אור, לקרב לבבות, ולהגדיל כבוד שמים בשמחה ובטוב לבב.
בברכה וחיבה,
הרב חיים אריה כהנא- חבר הנהלה.
&
פרשת כי תשא — מקסימום יוזמה
מייקל אייזנברג -משקיע בקרן הון סיכון- מנהל.
בפרשת השבוע, פרשת כי-תשא, בעוד משה מקבל את הלוחות מאת ה', בני ישראל סוגדים לעגל. בתגובה לכך:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר… לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (שמות לב, ז - יד)
עם זאת, למרות שה' ניחם על הרעה, שבירת הלוחות מסמלת שמשהו נשבר ביחסים שבין ה' והעם. למעשה אם אין לוחות אז גם מתפוגגת כל תוכנית המשכן, אותה תיארתי בפרשת תרומה כשהארון והלוחות שבו הם עוגן המשכן. ואכן, במקום משכן בלב המחנה התגובה של משה היא:
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. … וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה… וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. (שמות לג, ז - יא)
השם 'אוהל מועד' והדיבור פתח האוהל הם מוטיבים מובהקים של המשכן עליו נאמר בפרשת השבוע הקודמת: "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מב). ההדגשות שאוהל מועד החדש, מקום ההתוועדות עם ה', מוצא מהמחנה, מוצב מחוץ למחנה, ואפילו הרחק מהמחנה, ורק מי שרוצה את ה' יצא מהמחנה, מבהירות היטב שבניגוד לתוכנית המשכן, אחרי חטא העגל ה' לא יכול לשכון בתוכם.
יותר מכך, זה מדגים היטב את הנושא בו פתחתנו את סדרת דברי התורה של הפרשות האחרונות: היוזמה היא מה שחשוב. במקום משכן ששוכן בלב מחנה באופן פאסיבי, כל מבקש ה׳ חייב ליזום ולצאת אל האוהל בדיוק כמו שמשה יזם ועלה להר סיני (בפרשת יתרו). כשהעם ראה "כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" ודרש מאהרון: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" ולאחר מכן התמסר לעגל הזהב, שוב הוכח שפאסיביות המביאה לתלות מוחלטת במנהיג, היא סכנה קיומית לאומה ולהשראת השכינה בעם.
אם כן, חזרנו לעוד מודל שקרס. לאחר שמשה הציל את עם ישראל מעונש פיזי, נוצר חלל בנוגע לשאלת השראת השכינה, כשגם המודל של לוחות מאת ה' בתוך משכן קורס, כמו שלושת המודלים הקודמים שלא צלחו - עליה של העם להר ה' כפי שתיארתי בדבר תורה לפרשת יתרו, שמיעה של העם את קולו של ה', או נציגות של זקנים שנפגשים באופן ישיר עם ה', שגם הם נכשלו, כפי שהסברתי בדבר תורה לפרשת תרומה.
מה נאמר בשיח בו ה' משכנע את משה לחזור למחנה? בהתאם למבנה שחוזר על עצמו כבר כמה פעמים בפרשיות האחרונות, לפיו קודם מציגים את המהות ורק אחר כך את ההתרחשות, המודל החמישי - המודל של פרשת כי תשא, שניתן לקרוא לו 'המודל המרוחק', הוצג בפסוקים שקדמו לתיאור השיחה שבין ה' למשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ. (שמות לג, א -ג)
ה' מטיל על משה והעם ליזום ולעלות אל הארץ, בעוד מלאך ה' יפנה להם את הדרך, אבל אולי רק מהסיבה הטכנית: "פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם" (דברים ט, כח). העם מתאבל על כך, ומשה עוד יתווכח על המודל הזה, יצליח לשנות אותו, ולהחזיר את מודל המשכן לתוקף, אבל על כך אכתוב בשבוע הבא. בינתיים, בפרשה שלנו תוכנית המשכן והצבת השכינה בתוך המחנה בוטלה, והמודל המרוחק והטכני מתייחס לטווח הקצר בלבד - עד הכניסה לארץ. מה אחרי שייכנסו? פה להבנתי מגיעה העליה הנוספת להר לקבלת הלוחות השניים שתוארה בסוף הפרשה שלנו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי…
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם. וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי. (שמות לד, א - לב)
אם בעליה הראשונה להר משה קיבל את הציוויים על המשכן וכליו שפורטו בפרשות תרומה ותצוה, בהן צווה להקפיד על "בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה, מ), הרי שבעליה השניה משה מקבל את המשפטים שהוצגו בפרשת משפטים, ושאיפיינתי בדבר תורה לפרשת משפטים, כמתווה שמיועד לכינון אומת מופת בארץ ישראל. משפטים עליהם אמר רש"י: "מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני" כי הם נאמרו בעליה השניה להר סיני, העליה שאחרי חטא העגל, ולכן צריך לתקף אותם שאף הם מסיני. מי יוביל את העם? משה והנשיאים. מי יפנה להם את הדרך? המלאך. וכשיגיעו לארץ? במקום המשכן, דבר ה' יהיה נוכח במדינה הישראלית שיקימו באמצעות שמירה על המשפטים והחוקים של פרשת משפטים.
הבנה זו מקבלת משנה תוקף אם חוזרים לשלושה אלמנטים בפרשת כי תשא שמופיעים במקביל בסוף פרשת משפטים: המלאך, כתיבת התורה והברית, ושתים עשרה אבני מצבה.
בפסוקים שציטטתי קודם מהפרשה שלנו, כתגובה לחטא העגל ה' אמר: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" ובסוף פרשת משפטים, מיד עם סיום ההוראות לכינונה של חברת מופת, נאמר בניסוח מאוד דומה שמלאך יוביל את העם לארץ:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ. כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. (שמות כג, כ - כג)
לאחר מכן, בפרשת משפטים נאמר שמשה מגיע מההר ומספר לעם את כל המשפטים ואת דברי ה':
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שמות כד, ב - ח)
למרות שהדברים נערכו בפרשת משפטים, שכבר קראנו לפני שלושה שבועות, סביר בעיני שזה לא קרה בפעם הראשונה שמשה ירד מההר ושבר את הלוחות כשראה את העם סוגדים לעגל. יותר סביר שזה ההמשך של מה שתואר בפרשה שלנו - לאחר השקת מודל המלאך, ה' ציוה עליו בפרשה שלנו לכתוב את הדברים ולכונן ברית, וזה בדיוק מה שמתואר שהוא עשה בפרשת משפטים (הדגשתי הקבלות לשמות לד שצוטט מקודם). נערי בני ישראל מתפקדים כאן סביב המזבח החשוף בתחתית ההר, כי כשאין משכן אין גם כוהנים. בכוונתי להסביר בדבר תורה לפרשת פקודי מדוע פוצלה הצגת 'מודל המלאך' - 'המודל המרוחק' - לשני חלקים: התכנים - בפרשת משפטים, וסיפור המסגרת - בפרשה שלנו.]
ולסיום, בעיני מוטיב "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", מקביל לאמור בפרשה שלנו שמשה מדבר עם נשיאי השבטים, שמוזכרים פה לראשונה. כפי שהסברתי בספרי חלב, דבש ואי ודאות, שנים עשר הנשיאים היו ראשי הצבא - ראשי המחנה הנע לכיבוש הארץ. במקביל שתים עשרה המצבות שמייסד משה בברית האגנות הן לא פחות מטקס הכניסה לארץ, שבאופן טבעי מגיע אחרי שיש מלאך לדרך ומשפטים לשלב ההתנחלות.
כלומר, מיד אחרי חטא העגל, במקום נוכחות שכינה אימננטית, בני ישראל מתכוננים לכניסה לארץ במתווה של המודל החדש שהושק. מודל שמכוון לעלייה יזומה של העם, מלאך שמסייע בדרך ואבני מצבה שנועדו לחציית הירדן והתמקמות בארץ כפי שמשה עצמו ציוה בספר דברים וכפי שביצע יהושע מאוחר יותר:
וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב. (דברים כז, ב - ח)
כלומר, לאחר שבני ישראל התעכבו ארבעים שנה במדבר, משה מצווה עליהם לשחזר את המצבות, המזבח וכתיבת התורה של ברית האגנות.
מה לומדים מאירועי הפרשה? ראשית, התורה מגיבה למציאות ובונה מודלים חדשים אחרי שמודלים אופטימליים קרסו. היא לא מוחקת את המודלים הישנים כדי שנלמד שחובה כל הזמן להתעדכן וגם כדי שמודלים אלו יהוו השראה ויבליטו פרמטרים שונים שעשויים להיות רלוונטיים כשההיסטוריה חוזרת (או חורזת). שנית, כשאין יוזמה, יש כישלון. העולם איננו סטטי וצריך כל הזמן להיות רגישים למתרחש, לנוע קדימה ולהניע שינויים יזומים. מי שמחכה ולא יוזם, יתקשה מול המציאות הדינמית, ואפילו יעלם מהנוף. הפסיביות מסוכנת. לחכות למנהיגים שיעשו, או יחליטו בשבילנו, מנוון ואף מביא לעבודה זרה. חיי שכינה פאסיביים מוחלפים בחיים נורמטיביים של משפטים, של חוקה, של מלאך המסייע למי שהולכים בעצמם בדרך. התורה מכינה את הקרקע לעם יוזם בארצו, אשר חותר לכונן חברת מופת לכל העולם, ולאו דווקא לאומה סגורה תחת אלוהיה.
&
תוספת לדבר תורה
כהרחבה אוסיף שבספר יהושע מתוארת חציית הירדן כך:
…וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט. וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. … וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם.
וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. … וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה. כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ…
וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים. (יהושע ד)
כלומר מפרק ד עולה ששמו שתים עשרה אבנים בירדן ולקחו שתים עשרה אבנים מהירדן ושמו בגלגל. היות שמשה ציוה לבנות את שתים עשרה המצבות בהר עיבל ולא בגלגל, וביהושע פרק ח נאמר שיהושע בנה בהר עיבל מזבח מאבנים שלמות וכתב עליהן את דברי התורה, היו מי שזיהו את 'האבנים השלמות' בהר עיבל עם האבנים שנלקחו מהירדן והונחו בהתחלה בגלגל. כך או כך קשה לא להתרשם מההקבלה בין המזבח והמצבות שהקים משה כשקרא את התורה באוזני העם בפרשת משפטים ולאחר מכן פעם נוספת בספר דברים, לתיאור ביהושע פרק ח:
אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים. וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. … וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם.
אם נוסיף לכאן את דברי התלמוד הירושלמי ממנו משמע שבני ישראל נשאו איתם לארץ את שתים עשרה אבני המצבה של משה מברית האגנות: "נמצאת אומר שלשה מיני אבנים הן, אבני המלון (הגלגל), והאבנים שהניח יהושע תחת כפות רגלי הכהנים, ואיסטליון שנתן להן משה" (סוטה לב, א), הרי לנו שמשה בעצם התכונן כבר לכניסה לארץ, וכמו שהסביר האברבנאל בפירושו לספר יהושע (ח, ל):
ואומר בזה שהיה מנהג קדום בין האומות כלם, שכל עם או מלך שילך לכבוש ארץ אחרת, מיד כשיעבור אליה יקים אבנים גדולות זו למעלה מזו לציון וסימן שעברו שמה ולקחו אותה, ויכתבו עוד על אותם האבנים שבשנת כך וכך בא שמה המלך הגדול פלוני אם העם פלוני לכבוש את הארץ הזאת. והנה בכל ארצות איטליא וגם בספרד כל מקום אשר דרכו בו רגלי הרומיים בזמן גדולתם ומעלתם תמצא עוד היום ציונים רבים עשו הקדמונים בזה הדרך. ובכל מקום אשר שם אירקולי״ש (הרקולס) הענק הגדול בונה הערים והמדינות עשה כדבר הזה. ולפי שישראל עתידין לבוא בארץ הנבחרת לכבשה, אמר אליהם משה אדוננו הנה נא ידעתי שאתם ביום אשר תעברו את הירדן תרצו להקים אבנים… (יהושע ח, ל).
מה קרה בסוף? למה המודל של הפרשה לא התממש ולמה הקימו את המשכן והתעכבו? בעז"ה אשלים בשבוע הבא.מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
הרב אמיר דדון מביא הקלטה של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל "לוחם צדק או משכין שלום"?!
&
פרשת כי תשא -דובי פריצקי-קק"ל.
מעמד הר סיני נכשל כשלון חרוץ. ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני (שהוא יום הכיפורים)משתחווים לעגל הזהב. משמע שאמונה אינה מוקנית לאדם או לעם, על ידי השראה מבחוץ, כהתגלות. האמונה צריכה לבוא מהאדם עצמו. בימי אחשוורוש קיימו וקיבלו אותה מרצון . בניגוד למה שחז"ל מייחסים לכישלון של מעמד הר סיני שנעשה בכפייה (כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם :אם מקבלים מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם) .אלה שאפשר להבין את המושג כפייה לא כאיום או כענישה, אלה בעצם ההתגלות, מראה כבוד האלוקים הביאו את עם ישראל לדרגה של ידיעה במציאות האלוקית לא באמונה אלה בידיעה, ולכן לא הייתה בחירה .הבחירה הגיעה בימי אחשוורוש שהעם חטא וגזירות השמד של המן הביאה אותם לאמונה מתוך בחירה.(קיימו וקיבלו) לראות את הנהגת האלוקים המופלאה בעולם. דורות רבים אחרי המקרא כולל היום אנו דבקים באלוקים ובתורתו עד כדי מסירות נפש ללא התגלות וללא ניסים ונפלאות גלויים, אלה בהסתר פנים. לא עמדו להם נביאים והאלוקים לא עמד להם בצרתם ולא עזרם והם האמינו בו. האמונה אינה נקנית אלה מתוך הכרעה עצמית של האדם. ללמדנו שקבלת עול מלכות שמיים לא יכולה לבוא מבחוץ אלה מהאדם עצמו . שבת שלום ופורים שמח מנס הרים-דובי.️️
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
