סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ביום רביעי יב חשון תשפ"ה -13.11.2024 בשעה 20.30 (8.30) בערב.
מרצה השבוע: הרב שי בן נחום- רב קהילה-
"גרעין תורני בת ים"
הנושא : " יתקבל בקרוב, ונפרסם
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
***************************************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
********************************************
ההקלטה של שיעורו של הרב יהונתן ברט-צור הדסה, מיום רביעי האחרון "מועצת הגדולים-אברהם ומלכיצדק" מצורפת כאן:
**********************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
פרשת לך לך, "וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה " - חוק החובה והזכות, בנשיאת נטל האלונקה הלאומית.
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 397 ימים.
הנה כמו במנהרת הזמן, פרשתנו מנכיחה לעינינו ולאוזנינו את - הַצְהָרָת אברהם אבינו, שמביאה לנו בשורה – צו השעה לחקיקת חוק החובה והזכות של כולם, בנשיאת נטל האלונקה הלאומית.
אברהם אבינו, כאומר לנו היום - עם ישראל יקר ואהוב, אני מתייצב לפניכם היום, מכוחה של השליחות האלוקית שהוטלה עליי בייסודו של העם היהודי העברי.השליחות עבורי הייתה חובה וגם זכות: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית, יב', א'). עזבתי את גלות אור כשדים וחרן בעברו האחד של הנהר ועברתי לעברו השני, לגאולת ארצנו האחת והיחידה והמובטחת.
בפרשתנו חוויתי את המלחמה הראשונה בהיסטוריה: "וַיְהִי, בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה ... וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא-צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים...וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ, וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי "( בראשית, יד').
במלחמה זו נלקחו לשבי – לוט בן אחי ומשפחתו המורחבת על נשותיהם וטפם: "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם".
כתוצאה מכך, בתחושה של שליחות, הקמתי את הצבא העברי הראשון בפיקודי שמנה אז - 318 לוחמים:"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת".
על כך מפרש רש"י:" וַיָּרֶק - אזדיין בחרבי עליכם ".
הצבא בראשותי השיב מלחמה שערה:" וַיִּרְדֹּף, עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".
הצבתי למלחמה שתי מטרות: האחת, להכות ולמוטט את האויב והשנייה, הצלת לוט, משפחתו ורכושו מהשבי. ברוך ד', שתי המטרות הושגו במלואן. הראשונה – " וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. מפרש רש"י: -"דַמָּשֶׂק- שרדף המלכים עד דמשק ". גם המטרה השנייה הושגה: " וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם ".
האתגר במלחמת המצווה, חייב אז וגם מחייב היום, את חקיקת - חוק החובה והזכות, בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, בהטלת צו 8 על כולם, כפי שבא לידי ביטוי במצוות ברית המילה בפרשתנו: "וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם...וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם...וְאֶת בְּרִיתִי, אָקִים אֶת יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (בראשית, יז',יא'-כז')
רש"י בפרשנותו משייך לעם היהודי את צו 8:" וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם" - ברית המילה תהא מסורה לזרעו ליצחק". ביום השמיני הרך הנולד, מקבל את זהותו ושייכותו לעם היהודי. הנה לידתה ויצירתה של הזהות היהודית והישראלית, שלמענה אנו נלחמים, שהיא הבסיס לחוק החובה והזכות, בנשיאת נטל האלונקה הלאומית. כך בשבת ביום שמחת תורה בשביעי לאוקטובר ולמחרתו בשמיני לאוקטובר, כמו ביום השמיני של ברית המילה, אספנו את עצמנו והשבנו מלחמה שערה. הבנו שאין לנו לסמוך , אלא רק על עצמנו ואין לנו ארץ אחרת. מאז השמיני באוקטובר, אנו בתהליך של לידה חדשה ואתחול מחדש.
כפי שברית המילה ביום השמיני מחייבת את כולם, כך גם ברית חוק החובה והזכות, בנשיאת נטל האלונקה הלאומית. שנכרתה עמנו, מחייבת את כולם, להיכנס מתחתיה ולשאתה.
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית , פרץ לתודעתנו באבחת חרבות ברזל לפני 397 ימים, מכוח המילה המקודשת - הִנְנִי. עם ישראל התגייס ונכנס תחת האלונקה, בשדות המערכה- הצבאית והאזרחית.
הִנְנִי - היא מילה אברהמית בראשיתית מכוננת, המציגה מהות ייחודית של - שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקים. המילה נוכחת בתנ"ך – 157 פעם. הִנְנִי – מעצים את ספר בראשית, הנוטל על עצמו תפקיד חינוכי שיש בו הנחלה לדורות הבאים- "מעשה אבות סימן לבנים".
האלונקה הלאומית קוראת לכל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל, להיכנס תחתיה. יש צורך ומקום לכולם. האתגר העומד לפנינו במלחמת המצווה, עדיין גדול ודורש נשימה ארוכה ואורך רוח והתגייסות של כולם תחת האלונקה. כך למדנו במלחמתו של משה בעמלק: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. מה קורה בפועל?:"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ". התוצאה הייתה:" וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב " ( שמות, יז', ח'-יג').
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, נגזר משירת הניצחון של דבורה הנביאה בתום מלחמת המצווה במיטוט האויב הכנעני, בבואה חשבון עם אנשי מֵרוֹז, שהשתמטו ולא נכנסו תחת האלונקה:"בבִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ ד'... אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ד' אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים".
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, הוא השראה במלחמתו של דוד המלך בעמלק , עת אנו מתוודעים לאכזריות עמלק:"וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל ...וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי". בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן:"וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶ֔לֶךְ, הַגִּֽישָׁה נּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת הָאֵפ֖וֹד אֶל דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ, וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ - רְדֹ֔ף כִּֽי הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל". דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־ מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ... וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ נַ֛עַר אֲשֶׁר רָכְב֥וּ עַל הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ.וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט'). מטרות מלחמתו של דוד בעמלק – הושגו.
הביטוי – עדינו העצני, המשלב תורה וצבא, משויך לגיבורו של דוד המלך כנאמר בתלמוד: " הוא עדינו העצני - כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן, טז' ע"ב).
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, שמטיל חובת ההתגייסות של כולם לצבא העם, מואר גם במפעל הקמת המשכן: "כֹּל, הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה יִתֵּן, תְּרוּמַת ד' "( שמות, ל', יד'). מפרש רש"י: "למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ד', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". רש"י קורא את קריאת - הִנְנִי, כולם מעל גיל עשרים, הם כן מחויבי גיוס לצבא ומחויבים בנתינה של מחצית השקל - שרות קודש לאומה.
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, יוצא בקריאת אַיֶּכָּה, כנגד אלו הנגועים באפקט הצופה מהצד, נוכח משימות ואתגרים של צו השעה, המחייבים את כולם, בקריאת – הִנְנִי, ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה, בשעה זאת של מלחמת המצווה בה אנו נתונים, כמאמר הנביא – "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו, ל', ז').
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, קורא את קריאתו של משה לשניים וחצי השבטים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" ( במדבר, לב', ו').
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, הוא הציווי של גיבור התהילה שנפל בקרב בעזה, הקצין החרדי מכפר חב"ד, סרן ישראל יודקין הי"ד, מגדוד "נצח יהודה", שכל משפחתו לוחמת. כך אמר בכאב, אחיו רב סרן (במיל') דובי יודקין: "אנחנו משפחה חרדית מכפר חב"ד, שדמנו הותר עוד לפני 7 באוקטובר, כמשתמטים וכלא משרתים. בסוף כולנו לוקחים חלק בלחימה, וגם בכאב ובשכול עכשיו עם נפילתו של אחי, ישראל... עם ישראל הוא עם אחד, כולם מתחת לאלונקה"( ידיעות אחרונות,23.5.24).
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, היא מורשתו של אמיתי גרנות הי"ד, שנפל בלבנון במלחמת חרבות ברזל ואביו הרב תמיר גרנות ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בתל אביב, יצא בקריאה לבני הישיבות ולראשיהם, בכז' בתשרי תשפ"ה 29.10.24 : "ואנכי עפר ואפר, אינני מבקש שתקשיבו לי מחמת שאני ראש ישיבה או רב, אלא הקשיבו ללב מורתח, לעניים דומעות, מכוח בני הקדוש בן הישיבה אמיתי צבי שמסר נפשו על קידוש השם והשבוע יחול היארצייט שלו, ואנא קבלו האמת ממה שאמרה, אפילו קטן שבקטנים, ולא תגורו מפני איש, והעבירו את דבריי איש לרעהו, ודברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב. ודווקא בגלל שכולנו שותפים בכך, אני רוצה לספר לכם מה המציאות אצלנו: אצלי בישיבה לומדים עכשיו רק שיעורים א' ו-ב', שאר התלמידים, שזה חמישים אחוז מהם, נלחמים עכשיו בלבנון ובעזה, ומוסרים נפשם וגופם ממש כפשוטו על כלל ישראל. ככה הוא המצב בכל הישיבות. אני רוצה להסביר לכם דבר פשוט – אם הם לא היו נלחמים, לא היה צבא. לא היה מי שיחסום את החיזבאללה והחמאס. בלבנון יותר מחמישים אחוז מההרוגים הם בני ישיבות ואברכים עכשיו או לשעבר. בני אהובי אמיתי היה צריך להתחיל בעוד שבוע ללמוד בישיבה, להמשיך את לימודיו, אבל הוא לא יעשה זאת, מפני שנהרג על קדושת השם, כדי שכולנו נוכל ללמוד תורה ולגדל את ילדינו, ולחיות את חיינו כאן בארץ הקודש. כמוהו יש עוד כמאתיים בחורי ישיבות ואברכים. אל תלחמו על חוק שיפטור אותנו, כי זו לא תורה, ואתם תמתחו עלינו את מידת הדין חס וחלילה אם את זה תעשו. תילחמו שנוכל להתגייס למסגרות חרדיות אמיתיות, תילחמו שיהיו גם מסגרות צבאיות שקרובות לישיבות למי שזה ישמור עליו תילחמו שחלק יישבו וחלק יתגייסו, תילחמו שאחרי שנשלח את כל מי שיכול ללכת, רק אז ייתנו תקציבים לאלה שיישארו בישיבה, ואח"כ יחזרו אלה וילכו אלה, ונהיה שותפים בצרת הכלל".
חוק החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה הלאומית, מוטמע בהפטרה לפרשתנו בנבואתו של הנביא ישעיהו: "וְקוֹיֵ ד' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ... אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק". מעשה אבות סימן לבנים.
רק באמונה, בתקווה וכולם ביחד, ננצח. עם ישראל חי . שבת שלום ומבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- פרשת לך לך תשפ"ה -אברהם בין ישן לחדש
"האדם הוא תבנית נוף מולדתו", אמר המשורר שאול טשרניחובסקי. גם כשהוא מהפכן לא נמחקים לחלוטין עקבות עברו.
הכתוב אינו מספר לנו על עברו של אברהם. על כן מלאו אגדות חז"ל את החסר הזה.
הופעת הבכורה של אברהם (שעדין שמו אברם) היא בפרשת נח. "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם " " (יא, לא).
שתי עובדות חשובות מופיעות בפסוק זה.
האחת מציינת כי תרח לקח את בני משפחתו והיגר מאור כשדים כדי להגיע לארץ כנען, אך משום מה הוא הגיע לחרן ולא המשיך בדרכו. הוא גם מת בחרן. כלומר הוגה המסע לכנען הוא תרח, ומכאן שאברהם משלים מסע שהחל אביו.
עובדה שנייה נעוצה במשמעות של העובדה הראשונה. אברהם כבר הלך ממולדתו במסע של אביו. הם עקרו מאור כשדים לחרן. מתוך הכתוב לא ברור מתי נאמר לאברם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" האם נאמר לו לך לך עדיין באור כשדים או שמא בחרן.
אברהם מסמל את הרעיון כי בכל שינוי חשוב יהיו גם עקבות העבר. רצף בתוך תמורה. אברהם ממשיך את מסע אביו. הוא מצטיין בהכנסת אורחים שהיא מסורת משפחתית. אצל אברהם נאמר בפרשת וארא:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:....(ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ ....ולשרה הוא אומר: " וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב....וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלו" (יח, ב-כ)
מידה זו מצויה גם אצל לוט אחיינו. כאשר מגיעים אליו המלאכים להורות לו לעזוב את סדום נאמר: " וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (יט, ג). הוא גם מונע מאנשי סדום לפגוע בהם. בולט מאוד מול המקובל בסדום שיש בה שנאת הזר, כפי שמתבטא דבר ביחס של אנשי סדום למלאכים.
האם זו השפעת אברהם על לוט? מידת הכנסת אורחים מצויה גם בהתנהגותה של רבקה אל עבד אברהם בפרשת חיי שרה: " וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי ... וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (כד, יח-יט). מכאן שהייתה זו מסורת בתוך המשפחה, שאברהם המשיך לקיימה.
כלומר גם המסע לארץ כנען וגם מידת הכנסת האורחים מבטאת את היות האדם תבנית נוף מולדתו.
שני מאפיינים לאברהם במקרא, הוא אב, הוא רודף צדק והוא אבי האמונה באל אחד. פרקים רבים בספר בראשית קשורים לנושא אבהותו. הוא דואג ללוט בן אחיו (בעת שעדיין אין לו בנים משלו), כאילו היה בנו ועל כן הוא יוצא עם אנשיו כדי להצילו מן השבי. הוא נותן ללוט לבחור את המקום שהוא רוצה בו בעת המריבה בין רועי לוט לרועי אברם. הוא מצר על שעליו לשלח את ישמעאל מביתו. הדבר רע בעיניו. רק לאחר שה' אומר לו לשמוע בקול שרה, הוא משלח את ישמעאל. אבהותו בקשר ליצחק, באה לביטוי בשמחתו על הולדת יצחק, ובמשתה שערך לכבוד אירוע זה. הוא מביא כלה לבנו ליצחק. נכדו יעקב, אב לשנים עשר השבטים, הופך את אברהם לאביהם של עם ישראל. אברהם הוא גם אב לעמו של ישמעאל וסב לעמו של עשו. בהיותו נושא המונותאיזם בעולם, הרי הוא גם אב לנוצרים ולמוסלמים, המאמינים במונותאיזם. אלה מסבירים את פשר הפסוק: בפרשת לך לך "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:" (יז, ה).
אברהם כרודף צדק, בא לידי ביטוי במשא ומתן שהוא מנהל עם ה', כדי לבדוק מהו מינימום הצדיקים הדרוש כדי להציל את סדום רבתי בפרשת וארא. הטענה היא:" וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע:... וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? " (יח, כד-כה).
אברהם כאבי המונותאיזם (פרק יב, ח), "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' ". עמידת אברהם במבחן העקדה מעידה על אמונתו השלמה בה'. "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: " (כב, יב).
יחד עם זאת אין התורה מציגה את אברהם כדמות מושלמת. אין דמויות מושלמות במקורותינו. אפילו משה אבי הנביאים חטא ונענש .
כאשר יורד אברהם למצרים עקב הרעב בכנען . הוא אינו שם מבטחו בה' שידאג לו. הוא אומר לשרה בפרשתנו: " וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ " ( יב, יא-יב).
אברהם מבקש משרה לשקר וקיימת גם האפשרות שהיא תפגע בהילקחה לבית פרעה. היא מתבקשת להקריב את עצמה למענו. רמב"ן רואה בחומרה מעשה זה וטוען שחוסר האמונה שביטא אברהם במעשה זה, הוא הגורם לגלות מצרים.
ביהדות בניגוד לדתות אחרות אין הַאֲלָהַת האדם. לכן גם מקום קבורתו של משה לא נודע.
על פי היהדות האדם נברא בצלם אלוהים, אך הוא גם עפר מן האדמה. ההתנגשות בין שני אלמנטים אלה, קיימת לאורך כל חיי האדם, והוא נדרש להיות ראוי לנברא בצלם אלוקים.
מה שמדריך את האדם המאמין הוא הקול הפנימי שהוא קול הא-ל . אברהם כמהפכן, פועל באופן שונה מבני דורו. הוא אינו נכנע לנורמות, ואינו משתיק את הקול הפנימי.
ה' בחר באברהם למען העתיד. "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו " זהו היעד. יש בו שימוש בעבר למען העתיד. אם אין לעבר השפעה על העתיד, הוא חסר חשיבות. העבר נועד להנחות ולעצב את התודעה ואת ההתנהגות האנושית בדורות הבאים. ישמעאל ויצחק הם שמות בזמן עתיד.
הרב יונתן זקס מפרש את המילים "לך לך", כ-לך אליך. לך אחר הקול הפנימי שלך שהוא קול האל, והוא ינחה אותך כיצד לחיות חיים ראויים.-ה' חשון תשפ"ה- בלומה דיכטוולד.
&
חלק ב':הרב יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא-
פירוש הרמב"ן לאכילה מעץ "הדעת טוב ורע" –
וגם ל"כאחד ממנו" – דו-משמעות;
הרמב"ן (כדרכו) לא רצה לקבל פירושים דחוקים ורחוקים לפסוק המסעיר "הן האדם היה כאחד ממנו", ושאף להבינו כפשוטו, ועם זאת ניסה גם הוא לפתור את הבעיה בעקבות רבי עקיבא, אך בהבדל גדול מן הרמב"ם – האדם שלפני החטא לא היה 'שכל צרוף', שהידרדר למרחב התאוות בגלל החטא, אלא אוטומט, כשאר הברואים. כוח הרצון והבחירה שנכנס בו עקב אכילתו, יש בו גם צד שמימי – "הן האדם היה כאחד ממנו", וגם צד שלילי-אנושי עמוס יצר ותאווה – "לדעת טוב ורע" – כלומר, יש בפסוק דו-משמעות – שתי אמירות הפוכות על מה שקרה לאדם, וזו מהות הבחירה, שיש בה שני צדדים.
דווקא במצב הזה קיימת הסכנה "פן ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים", כי לפני כן האדם לא היה אוכל אלא מה שהיה צריך. כיוון שהאוכל מעץ החיים יוכל לחיות לעולם, כפשוטו, או לפחות חיים ארוכים מאוד, וזה נוגד את גזרת ה' על מות האדם, לכן סגר ה' בעדו את "דרך עץ החיים".
וכך כתב רמב"ן (ב', ט; בפירושו לעץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע):
"ועץ החיים" – אילן ש]פריו נותן באוכליו חיים ארוכים.
"ועץ הדעת טוב ורע" – אמרו המפרשים, כי היה פריו מוליד תאוות המשגל, ולכן כיסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו; ...
ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר (הנחש), "והייתם כא-לוהים יֹדעֵי טוב ורע" (בראשית ג', ה). ואם תאמר, הנחש] כיחש לה (=לאישה) – הנה "ויאמר ה' א-לוהים, הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (ג', כב); ...
והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדות, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה; ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ (=בחירה חופשית), שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא "עץ הדעת טוב ורע", כי 'הדעת' יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם (פסחים ו א): 'לא שנו אלא שדעתו לחזור, ושדעתו לפנותו'; ובלשון הכתוב (תהלים קמ"ד, ג): "מה אדם ותדעהו" – תחפוץ ותרצה בו; וכן למשה] "ידעתיך בשם" (שמות ל"ג, יב) – בחרתיך מכל האדם; ...
והנה בעת הזאת (=לפני החטא) לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאווה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כולם בעיניהם כפנים והידיים ולא יתבוששו בהם; והנה אחרי אכלו מן העץ הייתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב, בין לו בין לאחרים, וזו מידה א-לוהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאווה!
"ועתה פן ישלח ידו" – רצה הקב"ה שתתקיים גזירתו במיתת האדם, ואם יאכל מעץ החיים שנברא לתת לאוכליו חיי עולם תבטל הגזרה, או שלא ימות כלל, או שלא יבוא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו; והנה עתה שהייתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו, כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצוּוֶה, ולא אכל ממנו כי לא היה צריך.
לפי פירוש הרמב"ן, הנחש אמר אמת, אלא שעירב בפיתוי את הצד השמיימי שבכוח הרצון והבחירה, עם צד היצר והתאווה; האדם נמשך אחרי הפיתוי הזה, והפך ליצור מסוכן, שיש לו גם שאיפות גדולות וטובות, וגם יכולת להזיק ולהרע; בזה העדיף הרמב"ן את פשוטו של מקרא, על פני טענת הרמב"ם, שלא ייתכן לפרש כי האדם הרוויח מן החטא.
אולם נותרה בעינה השאלה – מה היה ב"עץ הדעת טוב ורע", שהוליד באדם את כוח הרצון והבחירה, ומה יכול להעניק חיי עולם לאדם שיאכל "מעץ החיים"?
הרמב"ן, כדרכו, ראה בכך תכונה שנמצאת במהות העצים, כמו סגולה של ריפוי, ודי היה לו בהנחה א-פריורית זו, מבלי לנסות לדעת יותר.
הקשר בין הפרשה ליצירת האישה ולקריאת השמות
והנה, דווקא כשאנו חוזרים אל סוגיות הגמרא, אנו מוצאים תשובה בלתי רגילה לשאלה זו, ובתשובה זו טמונה קריאה חדשה של 'הדעת טוב ורע';
אולם לפני שנפרוס קריאה זו, נקדים כמה דברים הכרחיים:
א. אי אפשר להפריד בין 'הדעת טוב ורע' ובין המיניות האנושית, שמפורשת בכתוב אחרי השילוח מגן העדן – "והאדם ידע את חוה אשתו, ותהר ותלד..." (בראשית ד', א).
ב. יש קשר מוזר לכאורה בין 'עזר כנגדו' מבעלי החיים, ובין יצירת אישה מאיש וזוגיות האדם, ואף הנחש נראה מעורב בקשר זה;
קשר זה נתפרש על ידי רש"י (ב', כ) כך:
כשהביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה, אמר: לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד –
"וַיַּפֵּל ה' א-להים תרדמה... ויבן ה' א-להים את הצלע... לאשה"];
ועוד כתב רש"י (ג', א):
מה עניין זה לכאן, היה לו לסמוך 'ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'?
אלא למדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל, ונתאווה לה;
ג. בקריאת השמות מקופל ככל הנראה גם תהליך נרחב יותר, והוא הבִּיוּת של בעלי החיים המתאימים לבִיוּת – אלה שמתאימים להוליד ולהתרבות בחיים של קיום יחד עם האדם. רמיזה זו מקופלת בהבאת החיות אל האדם להגדרה ולקריאת שם, ובתוספת של מילה אחת – "הבהמה":
"וַיִּצֶר ה' א-להים מן האדמה, כל חית השדה, ואת כל עוף השמים, ויבֵא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו"; (ב', יט)
"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה..."; (ב', כ)
ד. האדם בגן העדן היה מלקט מזון מן המוכן – "מכל עץ הגן אָכֹל תֹאכֵל" (ב', טז), ואילו האדם המשולח אל האדמה נאלץ לייצר מזון בעצמו – "ארורה האדמה בַּעבוּרֶךָ, בעִצָּבוֹן תֹאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה. בזֵעַת אַפֶּךָ תֹאכל לחם..." (ג', יז-יט).
המעבר מליקוט מזון לייצור מזון היה אחד השינויים הגדולים והדרמטיים ביותר בהיסטוריה האנושית! א. עם כל תרומתו הכבירה להתפתחות הציביליזציה האנושית, הוא היה גם מחולל עיקרי של המלחמות האכזריות ביותר ששום מלקטי מזון לא היו מסוגלים לחולל,ב. ושל המגפות הנוראות שליוו תמיד את המלחמות, ואשר רבות מהן התפתחו ממחלות של בעלי חיים, באוכלוסיה אנושית שחיה בקיום צמוד עם בעלי חיים מבוּיָתים לאורך זמן;ג. מסתבר שזהו המוות עקב החטא – "כי ביום אכלך ממנו, מוֹת תָּמוּת" (ב', יז).
ה. ברור שגן העדן לא נועד לתפנוקים ולתענוגות, גם לא לתענוגות רוחניים, כמו שחושבים רוב האנשים בכל התקופות, אלא לעבודה ולשמירה כמפורש בתורה. אולם בני אליעד הי"ו פקח את עיניי ברעיון שחידש (רעיון שדחו אותו ראב"ע ורד"ק ד. כבלתי סביר), שתפקיד האדם בגן העדן לא היה 'לעבדו ולשמרו', אלא "לעבדהּ ולשמרהּ" – כלומר, לא לעבוד את הגן והאדמה שבו, אלא את האדמה שממנה נוצר, מחוץ לגן, לעבוד את האדמה של ארצות הנהרות, כדי להרחיב את הגן אל האדמה, ולמלא את ייעודה של הבריאה מראשיתהה.ה – "פרוּ ורבוּ ומִלאוּ את הארץ וכִבשֻהָ" (א', כח); כל זה כאשר הגן הוא ביתו של האדם, ושם מוכן לו מזונו "מפרי עץ הגן", בלי קוץ ודרדר, בלי לחיות עם בעלי חיים מבוּיָתים ובלי מיניות פרועה; בדרך זו, המעבר מליקוט מזון אל ייצור המזון היה אמור להיות תהליך מדורג מלא חיים וטוב, לא עצוב ולא מקולל, בעוד הגן שומר על האדם, ששומר עליו.
בפירוש מבריק זה מתיישבים היטב פסוקים רבים –
'עזר כנגדו' של האדם מבעלי החיים בא מאת ה', לא לשם מיניות פרועה, אלא לצורך העבודה של הרחבת הגן אל מרחבי האדמה! אף האישה נועדה לא רק לזוגיות של "פרו ורבו", אלא גם להשלים את מלאכת האדם, על ידי בישול ואפייה ואריגת בגדים, כמדרש רבי יוסי ואליהו בגמרא: "במה אשה עזרתו לאדם? – אדם מביא חטין, חטין כוסס? מביא] פשתן, פשתן לובש? נמצאת האשה] מאירה עיניו, ומעמידתו על רגליו (בלחם מחטין, ובגד מפשתן)?" (יבמות סג א).
גם עונשו של האדם מתיישב היטב, מפני שהוא מכוון אל אותה המטרה, רק בדרך הקשה – האדם שהתעצל מלעבוד בהרחבת הגן אל האדמה, ובהשפעת האשה ניסה ליהנות "מפרי העץ אשר בתוך הגן" (ג', ג) דווקא באופן האסור, ייאלץ לעבוד את האדמה שממנה נוצר בלי מחסה הגן.
גם תיאור הנהרות ומרחביהם, אין לו שום מובן בפירושים המקובלים, אבל מקומו ברור והכרחי אם אנו רואים בהם את המרחב שאליו נועד הגן להתפשט.
אולם גם פירוש זה, שהוא יפה ונכון, עדיין אין בו כדי להסביר את "הדעת טוב ורע", כי הוא מתעלם מהקשרים למיניות, שהפרשה מלאה בהם, ואין בו כדי להסביר את החשש של ה' מפני שליחת יד אל "עץ החיים", וגם לא את הפסוק הקשה מכולם: "הן האדם היה כאחד ממנו" (ג', כב). בשלב הבא יתבאר הרעיון העיקרי – סכנת ההכלאות, לשם יצירת מינים משובחים יותר.
א.ראו ג' דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה, תל-אביב תשס"ג, חלק שני, עמ' 90-67, וראו ביבליוגרפיה מחקרית בעמ' 342-341.
ב. רובים, חיידקים ופלדה, עמ' 66-45, וביבליוגרפיה מחקרית בעמ' 341-340.
ג. שם פרק 11, משק חי – מתת מוות, האבולוציה של החיידקים, עמ' 167-153, וביבליוגרפיה מחקרית בעמ' 345-8.
ד. ראב"ע ורד"ק לבראשית ב, טו; לא מובנת טענתם שלא מסתבר לעבוד ולשמור מקום גדול ממקום קטן, שהרי זה תמיד היה היחס בין בית האדם ובין אדמותיו.
ה.ראו מאמרנו 'הגן בעדן והאדמה – חטא אדם הראשון' (לעיל הערה 1), עמ' 19-14.
&
ב"ה, לך-לך תשפ"ה -אריה דיכטוולד
לע"נ סבי מצד אמי ר' לייב מוניש ב"ר יוסף ז"ל, י"ב מרחשוון.
לע"נ ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל שנרצח בידי יהודי, י"ב מרחשוון תשנ"ו.
אברהם המחפש -(שיעור בפשט ועוד קצת) א.
מקובלת הקביעה שעם ישראל הביא לעולם את המונותיאיזם = האמונה באֵל אחד ויחיד. גילוי מהפכני בעולם של ריבוי אלים (פוליתיאיזם). הראשון שהביא את המונותיאיזם, על פי אמונתנו, הוא אבינו אברהם. עיון בכתובים אינו מצביע ישירות על כך.
נושא השיעור
לנסות ולהוכיח זאת מהכתובים בהקשרים שונים במקרא ולהפנות מבט להשקפת חז"ל על האופן שבו מגיע אברהם לרעיון הגדול הזה.
ניתוח
א. הרקע האישי של אברהם
פרשת נח פרק יא :
(ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: =טרגדיה משפחתית נוספת. !!
(לא) וַיִּקַּח (=שכנע בדברים) תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: =ההליכה לארץ כנען היא החלטה משפחתית. מדוע מחליט תרח לצאת ? כנראה, בגלל האסונות. "משנה מקום משנה מזל".
ב. בן כמה אברהם ביציאה מחרן?
פרשת לך לך פרק יב : וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:
ג. משהו לא מסתדר בחשבון ?
שמות פרשת בא פרק יב :(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: =והלוא היו במצרים 210 שנים? תשובה: כשמחשבים את השנים מלידת יצחק אנחנו מקבלים 400 שנה.אברהם היה בן 100 בלידת יצחק. הבטחת הגלות הייתה בברית בין הבתרים.
*מכאן: אברהם היה בן שבעים שנה (70) בברית בין הבתרים.
*הבעיה: חסרים 5 שנים בין הציווי " לך לך" לברית בין הבתרים. מה קרה באותן חמש שנים ?
מסקנה הגיונית: אברהם היה בארץ כנען. ה' כרת עמו שם ברית ואחר כך חזר לחרן. על-פי המחקרים הרבים, כנראה שחרן הוא החורן של ימינו. באיזור הגבולות סוריה, ירדן וישראל בדרום מזרח הגולן.
ד. האם אברהם הכיר את נח והאם היה בדור הפּלגָה ?
נחסוך את החישוב העצמי ונעזר בספר היסטוריה עתיק יומין:
סדר עולם רבה ב. (מהדורת ליינר) פרק א: "מאדם עד המבול אלף ותרנ"ו (1656) שנים, וזה פרטָן, אדם ק"ל, שת ק"ה, אנוש צ', קינן ע', ... ונח בן שש מאות שנה וגו' (בראשית ז ו) א.. חנוך קבר את אדם, וחי אחריו נ"ז שנה, מתושלח מיצה ימיו עד המבול, מן המבול עד הפלגה ש"מ (340) שנה, נמצא נח חי אחר הפלגה עשר שנים אבינו אברהם היה בפּלגה בן מ"ח (48) שנה"
סיכום ביניים: א. אברהם הכיר את נח. ב. אברהם היה בן 48 בדור הפלגה. ג. המפגש הראשון עם ה' היה בהיותו בן 70. ד. אברהם היה בארץ וחזר לחרן. ה. תרח ביקש להגר לכנען ממצוקות אישיות ומשפחתיות. ו. הקריאה "לך-לך" הייתה בהיותו בן 75. ז. מכאן יובן:"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךּ"ָ – הבחירה והיוזמה בידי אברהם. אין הוא אינו תלוי, שוב, בצרכי המשפחה.
חטא דור הפלגה – כפירה בשלטונו של הא-ל בארץ
פרשת נח פרק יא : (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: = מהו אותו "שם"?. אות וסמל. כמו (ישעיהו פרק נו,ה) :וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. המגדל מסמל את העוצמה האנושית. תפישתם הייתה, אלוהים ברא את העולם ומרגע זה העוצמה האנושית היא השולטת. אלוהים מחוץ לשליטה בארץ. כפירה המובילה לעבודה זרה. ("קיצוץ בנטיעות" כדברי הרמב"ן)
צא ולמד: כפי שהראנו, אברהם היה אדם בוגר בן ארבעים ושמונה בימי מגדל בבל (דור הפּלגה). גם נח חי בתקופה זו. אברהם התמודד עם שתי מסקנות, זו של הדור שאחרי המבול וזו של דור הפּלגה. נח מוכיח כי אלוקים שליט על הארץ ויכול להפוך סדרי בראשית, כמו מבול. אלא שאחרי המבול אלוקים מבטיח ששוב לא יהפוך את סדר העולם: (פרשת נח ח, כב)- "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". זהו הבסיס הרעיוני של דור הפלגה לניתוקו של ה' מהנעשה בטבע ומהעולם האנושי. מכאן הדרך סלולה לתפישה האלילית, שמשמעותה שגורל האדם נקבע ע"י גרמי השמים או ע"י שליט אנושי המושפע מכוחות על. קיימת הפרדת רשויות מובהקת בין העולמות. המגדל בא להציב שֵם – אנדרטה לכוחה של אמונה זו. השמיים נמצאים שָם ואנחנו כאן. כאן שולט הטבע. תפישה זו קיבלה צורות שונות עם הפצת בני האדם בכל ארץ. כל עם אימץ לו צורת מבט אלילית שונה על הכוחות השולטים.
אברהם הגיע למסקנה אחרת מתוך התבוננות בטבע. התבוננות בכל המִכלול. כך מתאר המדרש את חקירתו של אברהם:
בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה לט סימן א פרשת לך לך: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו', ר' יצחק פתח (תהלים מה, יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ:, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת (=טירה שיש בה אור דולק) אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה! כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם ... והנמשל
אברהם הוא האדם שמהלך ומתבונן. כל תופעה, אפילו הרגילה ביותר מושכת את תשומת ליבו. אברהם שואל שאלות כל הזמן. פילוסוף קדום. הטירה המפוארת היא הטבע וכל המצוי בו. ובעל הטירה מיהו ? זה ששולט ומשפיע בה. אברהם למעשה מלמד אותנו להגיע לקרבת אלוקים וליראת שמיים דרך התבוננות מתמדת.
מלמדנו הנשר הגדול, רמב"ם: (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב): "והיאָך היא הדרך לאהבתו ויראתו?. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע (=לדעת) השם הגדול... התבוננות מביאה להכרה. ההכרה מביאה לאהבה וליראה. נח איש צדיק תמים. אברהם ירא אלוקים מתוך התבוננות. אברהם הוא הקורא "אייכה". ?! האדם מחפש את אלוהים.
יום שישי ז' חשון תשפ"ה- אריה דיכטוולד
א.dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. סדר עולם רבה (מהדורת ליינר): הברייתא של סדר עולם היא חיבור המיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא, העוסק בכרונולוגיה היהודית מבריאת העולם ועד מרד בר כוכבא. החיבור הזה הוזכר כמה פעמים בתלמוד. כבר בתקופת הראשונים כונה 'סדר עולם רבה' כדי להבדיל בינו לבין ספר אחר, קטן יותר, מתקופת הגאונים, שנקרא סדר עולם זוטא. חשוב לציין שלפי המנין המקובל היום יש תמיד להוסיף שנתיים למספר השנים המוזכר בסדר עולם. סדר עולם רבה נדפס לראשונה בקושטא רע"ז (1517)
א..בראשית פרשת נח פרק ז פסוק ו: וְנֹחַ בֶּן־שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל־הָאָרֶץ:
&
לך לך - עינוי ופריצה -מייקל אייזנברג-מנהל משקיע בקרן הון סיכון.
בפרשת השבוע פרשת לך-לך, לאחר ההבטחות לאברהם: "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ… הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ד - ה) מתוארת 'ברית בין הבתרים' במסגרתה נחשפת בפני אברהם התוכנית העתידית להתפתחות האומה וירושת הארץ:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. (בראשית טו, יג - יח)
מסתבר שבדרך למימוש הצפי האופטימי לזרע רב ועתיד ורוד של עושר והקמת מדינה עצמאית חזקה אנו נדרשים לשלב ביניים של עבדות ועינוי. עוד לפני שאנסה להסביר למה חשוב לציין שכל השלבים מתממשים כשבהמשך התורה בני ישראל גולים למצרים, שם העינוי מהווה קטליזטור להתעצמותו של עם ישראל: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ… (שמות א, יא - יב); אחר כך הם יוצאים ברכוש גדול: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב, לה) ובהמשך מתואר המסע לארץ וכיבוש עבר הירדן המזרחי, כאשר כיבוש ארץ ישראל המערבית מתואר בספר יהושע (שהתלמוד הבבלי במסכת נדרים (לב ב) מחבר לחמשת חומשי תורה; נושא עליו הרחבתי בספרי חלב, דבש ואי-ודאות בנספח למאמר 'נשיאים ורוח').
בפרק הבא בפרשתינו, פרק טז, מספרת התורה את סיפורה של הגר המצרית שפחת שרה המולידה את ישמעאל, שאף הוא יקים אומה בת שנים-עשר נשיאים. באופן מפתיע למדי גם עבור ישמעאל הפסוקים משתמשים באותם המוטיבים של ברית בין הבתרים - לידה, עבדות ועינוי, זרע רב שלא ניתן לספור, ובסופו של דבר שחרור:
וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ... וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ... וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן.
על רקע השימוש בלשון עינוי, המדרש על פסוקים אלו הדהד את האמור בספר דברים (כא, יד): "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ", והרמב"ן בפירושו על התורה ערך הקבלה כללית: "חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי". נוכח חריפות הדברים כנגד שרה אמנו לא מעט פרשנים חלקו על הרמב"ן, ולדוגמה, הנצי"ב הקשה: "וכי בני ישמעאל לבדם התעללו בזרע אברהם ושרה יותר מכל אומות העולם? זה בדור זה, וזה בדור זה. וכן להיפך - בני ישמעאל לא עם בני ישראל לבד התעללו, כי עם כל מי שהיה נכבש מהם בעת רמה ידם עשו פרעות". עם זאת, claude.ai הציף שהגר היתה שפחה מצרית (ובהמשך היא גם לקחה לישמעאל אשה מארץ מצרים) וכעונש על עינויה, מצרים, שלא הוזכרו במפורש בברית בין הבתרים, הם מי שעתידים לענות את זרעה של שרה בשיעבוד לעבדות, מידה כנגד מידה.
אלא, שלפי סדר הפרשיות בתורה, ברית בין הבתרים והתחזית לעינוי בני ישראל קדמו לסיפור עינויה של הגר. לכן, להבנתי הסדר רומז שבמקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, מטרת ההשוואה היא דווקא ההבדלים שבין הסיפורים.
אצל הגר היא, כפרט, נדרשת לסבול בהווה את העינוי, ובתמורה זוכה להבטחה לעתיד: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב", הבטחה שעתידה להתממש דרך לידת ישמעאל, שיחיה במדבר - מחוץ לציוויליזציה או מדינה מסודרת. אצל אברהם, רק לאחר שכבר הובטח הזרע הרב נאמר לו שבעתיד בניו, ולא הוא עצמו, יסבלו, יעונו דווקא משום היותם ציבור גדול ומשמעותי, ולאחר מכן, כאומה, יזכו לגאולה, בדרך לכינון מדינה גדולה וחזקה מהנילוס ועד הפרת.
לכן, נראה שהמכנה המשותף מלמד שעינוי מוביל לפריצה, אבל ההבדל שבין הסיפורים מראה שהפריצה היא בכיוונים הפוכים.
בימי קדם נהג בכל העולם מודל העבדות, שבמסגרתו, עבדים נתנו שירות לאדונים אצלם גרו ועל שולחנם אכלו. השליטה של האדון בסדר יומו של העבד, והתלות המוחלטת של עבד-חסר-כל באדונו, עלולה להביא למצב של עינוי והתעללות, ולכן, כשהתורה הסדירה את מודל העבדות הישראלי, היא אסרה להעבידם בפרך וקבעה שלל חוקים ומצוות שנועדו למנוע התעמרות בעבדים וגם בגרים. כדי להנכיח את מעמדו של העבד כאדם, ואפילו כאדם חופשי, קצבה התורה את תקופת השירות של עבד עברי לשש שנים, לאחריהן הוא יוצא לחופשי, הלכה שאין לה אח ורע במקומות אחרים.
אולם, בטרם ניתנו חוקי התורה, ישמעאל, שנולד וגדל על ברכי אימו המתענה תחת גבירתה, מאס בסדר החברתי כולו. בהתאם להבטחת המלאך: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן", לאחר גירושם של הגר וישמעאל ממחנה אברהם כך אכן היה: "וַיְהִי אֱ-לֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית כא, כ - כא). הישיבה המבודדת במדבר, והאיפיון הלוחמני של 'רובה קשת', שכאמור הנצי"ב הרחיב: "עם כל מי שהיה נכבש מהם בעת רמה ידם עשו פרעות", מלמדים שאם יש מי שמנצלים את הסדר החברתי הקיים ולוחצים יותר מדי, משהו בסוף מתפרץ, והוא יכול להיות מהפכני, בלתי נשלט, ואפילו הרסני.
לפעמים מה שפוקע את החנק החברתי הוא לחץ כלכלי לפת לחם, לפעמים זה שינוי טכנולוגי, ולפעמים שינוי הלוך רוח בחברה, לאחר שמשקעים הולכים ומצטברים עד שחוצים רף מסויים של מסה קריטית והכל מתהפך. אברהם נלחם בתפיסה האלילית שהיתה מקובלת עד אליו ושהכתיבה רבים מסדרי החיים החברתיים והמדיניים, ולמרות שהיה בודד במערכה פעל למען הפצת שם ה' בעולם ותיקון העיוותים של החברה בתקופתו. ישמעאל בנו, שהעינוי צרב את נפשו, ואולי אף חש שניסיונו האישי-משפחתי מעיד על כישלון של גישת אברהם אביו, נלחם כנגד עצם קיומו של סדר חברתי, באשר מעצם הגדרתו הוא תמיד כובל כך או אחרת. ישמעאל כופר במבנה החברתי ומעדיף להיות פרא-אדם על פני יושב ציוויליזציה. ישמעאל, נער שוליים מבית טוב שהתענה ונאנק תחת סדר חברתי מעיק, בסוף התהפך על הסדר החברתי בו גדל. כפי שמתואר הפרא, שמזלזל ביושבי העיר בספר איוב (לט, ה - ז): "מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ. אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה. יִשְׂחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע", פסוקים שר' אברהם בן עזרא מפנה אליהם בפירושו על הפרשה.
הסיפור של עם ישראל מתחיל אף הוא באמירה ברורה שעינוי מוביל לפריצה, ואף לתוצאה ההפוכה ממה שצופים ומנסים להשיג:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה… וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם … וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ… (שמות א, ח - יב)
עם זאת, היות והתוכנית היא לא רק להרוס את הקיים אלא גם להקים אומת מופת, ואפילו מעצמה אזורית שכמובטח מוטת הכנפיים שלה מהנילוס ועד הפרת חולשת על מרחב משמעותי המחבר שתי ציוויליזציות מפותחות, העינוי נועד לפעול בכיוון שונה לחלוטין. מצוות רבות תובעות להעצים את האח, אם כשל:
כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. (דברים טו, יב - טו)
ואפילו את הגֵּר (שאולי רק בראש שלי מהדהד את סיפור הגר שנאמר שה' שמע אל עוניה):
וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ (שמות כב, כ - כב)
וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם… בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. (דברים י, יט - כב)
הרעיון הוא להקים אומה שזוכרת היטב את העינוי המצרי ולכן יודעת כיצד לפרוץ את המעגל ולעשות משהו שונה לגמרי מכל מי שמסביבה. בהתאם לכך, בישראל הסדר הנכון הוא שכולם בעלי נחלות, כלומר אדונים לעצמם שאינם משרתים אחרים. כדי להחזיק את כולם כאדונים לעצמם התורה קובעת קוד משותף לכלל האומה המשקף את הערכים המשותפים לכלל השבטים.
כאמור, הן ערכית והן פרקטית חשוב למנוע כל אופציה לניצול של המערכת כי זה מוביל לעינוי של מישהו אחר, עינוי ישיר או עקיף, שהוא אסור והרסני, וחובה להימנע ממנו. ולמרות זאת, ההיסטוריה היהודית מוכיחה שמדי פעם נוצר עינוי, צרה או לחץ המובילים לגלים של שינויים אקסוגניים ואנדוגניים.פעמים רבות הווקטור של ההיסטוריה משתנה בדרכים לא צפויות, אבל ברית בין הבתרים מלמדת עד היום שמה שחברה עוברת ביחד יכול להיות ממונף לכיוונים חיוביים. הצרות שאנו עוברים בעת הזו חייבות ללכד את החברה הישראלית ולהעצים את חוסנה לטובת עתיד טוב יותר. יחידים שאינם מרגישים שהם חלק מאותה צרה, ולא פועלים אקטיבית עם כולם במסגרת ההתמודדות עימה, הווקטור שלהם, משפחתם וצאצאיהם יהיה אחר. אולי יותר בכיוון של ישמעאל שבחר לברוח מהמערכות החברתיות הקיימות שבונות ערך לכלל חבריהן דווקא מתוך שותפות. יהי רצון שכולנו ביחד נצא מאפלה לאורה ומשיעבוד לגאולה ולעתיד של ברכה. יהי רצון שביחד, באופטימיות, בנחישות ובעשייה נהפוך את העתיד לברכה.מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 315-הזכות להימנות עם האבות
חיים קופל.
1) המשנה בפרקי אבות אומרת : עשרה דורות מאדם ועד נח... עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו (פרק ה' משניות ב,ג). ובהמשך במשנה ד' :עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
2) שואל "הרוח חיים" (פירוש רב חיים מוולוז'ין על פרקי אבות), הרי באותו פרק במשנה ג' נאמר: עשרה דורות מנח ועד אברהם, ואין את התוספת "אבינו", מה פשר ההבדל?
3) מתרץ הרב מוולוז'ין שהביטוי "אבינו"-אבא, אומר, שאותו אדם מעניק ומעביר לבניו דבר מה במסורת: תכונות מסוימות, הנהגות מיוחדות. "בן" מלשון בניין, ע"י כך הבן ממשיך את אביו, ובונה אותו. לכן במשנה ג' מצוינים מנין הדורות בין נח לאברהם, בהקשר זה אין לייחס לאברהם תואר "אב", זה רק מנין כרונולוגי. לעומת זאת במשנה ד' מדובר על הניסיונות שנתנסה אברהם, ניסיונות אלה, מעבירים מסרים ברורים, ומחלחלים לדורות הבאים, לכן נאמר: "אברהם אבינו".
4) לכן גם בעשרה דורות המצוינים, מאדם עד נח, נאמר בתורה, אצל כל אחד ואחד, בסוף ימיו "וַיָּמֹת" (פרק ה' פסוקים ג-ל"א), ואילו בעשרה דורות המצוינים, מנח ועד אברהם הסיומת היא "ויולד בנים ובנות"
(פרק י"א-י..כ"ז). ומכיוון שיש העברת מסורת, והמשכיות לדרך, נחשב גם אברהם אבינו "חי" מכיוון שזרעו ממשיך בדרכו. וכדברי הגמרא : יעקב אבינו לא מת, למרות שכתוב שקברו אותו " מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים" (תענית דף ה:).
5) דוגמא להעברת מסורת ע"י אברהם אבינו ניתן ללמוד כבר מהניסיון הראשון המובא בפרשתנו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ " (י"ב-א). אברהם עוזב את ארצו, מולדתו, בית אבא והולך אל ארץ בלתי נודעת לו, ובכל זאת ממשיך לשמור על דבקותו בה', ובהוראותיו, "לעשות צדקה ומשפט" (י"ח-י"ט) ולמרות החברה הזרה לו שם, זה משתרשר לאבותינו שנדדו הרבה שנים בגלויות שונות.
6) וכמובן ניסיון העקידה שהעביר מסרים לדורות הבאים, ואחד מהם שלעיתים יש למסור את הנפש על קידוש השם. דוגמא לכך ניתן למצוא במדרש שמספר על מרים שהקריבה את שבעת בניה על קידוש השם, כשסירבו להשתחוות לע"ז. ולאחר שהוציאו את בנה השביעי, הקטן, להריגה אמרה לו בני, לך אצל אברהם אביכם, ואמור לו אתה בנית מזבח אחד ואמנו בנתה שבעה מזבחות וְהֶעֶלְתָה שִׁבְעָה בָּנִים. אתה ניסיון ואני מעשה. (איכה רבה פרשה א' פרק נ'. ובדומה גיטין דף נ"ז: שם גם הסיפור על חנה)
7) הרב שך זצ"ל מסביר, שמרים (חנה) לא התכוונה להתחרות עם אברהם אבינו מי הקריב יותר ילדים על קידוש השם, אלא אדרבא, היא החמיאה לאברהם שבזכות עמידתו בניסיון העקידה, הוא "הוריד" את היכולת הזאת לדורותיו, ומכוחו היא יכלה לעמוד בניסיון להקריב שבעה בנים, אברהם רק ניסיון והיא בפועל ממש.
8) תשובות לפרשת נח
א) בני זוג אשר שם אבותיהם (המחותנים) זהה? תשובה: נח ונעמה אשתו, שם אביהם למך. נעמה הייתה בתו של למך ואשת נח (רש"י ד-כ"ב)גם נח היה בנו של למך (בראשית ה-כ"כ..כ"ט).
ב) חומר המוזכר בפרשה שהוא גם סוג של תשלום? תשובה: "כופר" "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר " (ו-י"ד). וכופר נפש הוא סוג תשלום.
9) שאלות לפרשת לך לך
א) "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם " (י"ד-י"ב) לכאורה הסדר משובש, היה צריך לכתוב "ויקחו אל לוט, בן אחי אברם, ואת רְכֻשׁוֹ "?
ב) מילה בפרשה, בת ארבע אותיות, שמתוכן שלוש זהות?
שבת שלום -מחיים קופל-מעדנים 315 פרשת לך לך תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com- או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת לך לך -תשפ"ה- דובי פריצקי-קק"ל.
מדוע בחר באברהם? מה רצה האלוקים שיהיה שונה? האלוקים מבקש שישמע לקול הפנימי שלו. כמו בשירה של חנה סנש "קול קורא והלכת", הקול הפנימי הוא קולו של האלוקים, לתת חוש כוון אותו היום אנו רוחשים בתפילות ובלימוד תורה. המסר הוא תהיה שונה תתחיל משהוא חדש. אברהם היה העברי הראשון ,המדרש מסביר שהוא היה יחידי וכל העולם מעבר לו בתרבות אלילית. אנחנו מבינים את התרבות האלילית כתרבות של פסלים וצלמים אך טעות היא. כי הם מייצגים כוח ( האל הרע למצרים הקדמונים, אל הבעל לכנענים, כמוש למואבים, זאוס ליונים.) היום הכוח בא בטילים ואמל"ח למחבלים ולמדינות כמו איראן וקוריאה הצפונית, לממש את השאיפות שלהם בכוח הגרעין. אברהם בלי כוח הוא האדם המשפיע ביותר בעולם מיליארדים של מוסלמים ונוצרים ואנו 14 מיליון היהודים מושפעים "מהלך לך" שלו. הרע בעולם קיים מפני שהאלוקים נתן את החופש ואז ישנה אפשרות. אברהם ידע להסתכל במציאות ולשאול "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". "צדק ומשפט" היו הערכים של אברהם בהסתכלות הפנימית. זה היום החינוך היהודי של זרעו. כשני שבילים ביער שצריך לבחור או לדחות ,אך פניתי בזה שדרכו בו פחות. וזה מה שבחר אברהם ששינה את הכול ויצר אומה של מנהיגים שהם סוכני שינוי בכל התחומים. שבת שלום ממודעין.
דובי פריצקי.
