אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
........................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום החברה לחקר המקרא. 'מקראות בינה בתורה', בראשית-שמות, לך-לך:
לזכר הנופלים במערכה, ובתפילת ישועה, "כי ידין ה' עמו, ועל עבדיו יתנחם".
"אברם העברי" ניצח עם 318 'חניכים'
פרק י"ד הוא פרק חריג בספר בראשית. זהו סיפור היסטורי קדום על קואליציה צבאית של מלכים מסופוטמיים (מבקעת הנהרות, הפרת והחידקל), שבאה להילחם בעבר הירדן המזרחי, מצפון והרחק דרומה (אולי אפילו עד אזור אילת). בדרך חזרה היכתה הקואליציה את "כל שדה העמלקי" (במרחבי הנגב של ימינו), ולבסוף היכו גם את סדום ועמורה, לקחו את לוט בין השבויים וחזרו צפונה.
כדרלעמר ואמרפל מייצגים נאמנה מלכים מסופוטמיים מתקופת הברונזה התיכונה (המחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס) – בעיר מארי, על הפרת התיכון נמצאו תעודות קדומות (בין היתר) על 'תקופת הקואליציות', שבה כל מלך מסופוטמי חשוב הוביל אחריו כ-15 עד 20 מלכים למסעות כיבוש ומלחמה, ולא היה מלך אחד שליט על הכל. בין המלכים מובילי הקואליציות נזכר 'רִמסִן' מלך 'לַרסה' (עיר חשובה בדרום מסופוטמיה), שהיה בן של 'כֻּדֻרמַבֻּכּ' שבא מעילם ('כֻּדֻר' מופיע בשמות רבים ממלכי עילם (!) ולכן 'כדרלעמר' שבתורה הוא שם עילמי מקורי, שיכול להתאים ל'רִמסִן'). בסופו של דבר, חַ'מֻרַבּי הבבלי השתלט על מסופוטמיה כולה, סיים את 'תקופת הקואליציות' והקים אימפריה בבלית. זאת תקופת "אברם".
בתעודות אחרות מתקופה זו מתוארים 'חַ'בִּרֻ' (='עַבִּרֻ'), כקבוצות שאינן נשמעות לחוקים המקובלים, ואף נותנות מקלט לעבדים בורחים (כמו בתורה!).
הפרק בתורה לא בא לספר היסטוריה מסופוטמית. הוא בא לספר על המלחמה היחידה של "אברם העברי", וזהו גם המקום היחיד ש"אברם" נקרא "העברי". חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ח) פירשו את הביטוי "עברי" כך: "אברם מֵעבר אחד, וכל העולם מֵעבר אחר", והנה "אברם העברי" יצא למלחמה לא כדי לכבוש ארצות, כמו רוב השליטים, ולא כדי להיות למלך חשוב ולעשות לו שֵם, אלא כדי להציל. כאשר עשו לו בשובו קבלת פנים גדולה בהנהגת מלכיצדק, כראוי למנצח מלחמה, סירב "אברם" לקחת לעצמו אפילו משהו מן השלל, כי הוא יצא למלחמה רק כדי להציל את לוט בן אחיו.
בזה "אברם" הוא "העברי", שונה מכולם. ההיסטוריה של כיבושים ושלל עם גאוות ניצחון לא עניינה אותו. רק הצלה של בן אחיו, ולא שום חלק בשלל. אולם בעיני המלכים 'החוקיים', בוודאי נחשב "אברם העברי" לשודד-טרוריסט, שהתנפל עליהם באמצע הלילה בלי שום סיבה מובנת.
חכמי התלמוד (נדרים לב, א) עוד יתווכחו בשאלה, האם צדק "אברם העברי" כאשר ויתר על כל דרישה ממלך סדום תמורת השבת הרכוש. למשל, הוא היה יכול להציב בסדום חוקי 'צדקה ומשפט' כתנאי להשבת 'הנפש והרכוש', כך שלא יצטרך אחר כך להתפלל עליה כעני בפתח. יש גם מי שטען שם, שמלכתחילה לא היה נכון לקחת את "חניכיו" למלחמה כזאת, שרק תחזיר את סדום לרשעתה. לאור מה שראינו הסיבה למעשהו של "אברם העברי" ברורה: הוא יצא למלחמה רק כדי להציל את בן אחיו, ולא לשום מטרה אחרת. בכך, הוא התייצב 'מֵעבר אחר' לכל שליטי העולם.
ה' בעצמו העביר את האש "בין הבתרים" והתחייב ל"אברם" בברית
פרק ט"ו פותח במילים: "ויהי אחר הדברים האלה", ולכן הוא המשך ישיר לפרק י"ד, בו התרחשה המלחמה להצלת לוט בין "אברם העברי" לבין ארבעת המלכים. "אברם" לא רצה להפוך את המלחמה ואת הניצחון לקרש קפיצה לשלטון על ערים כנעניות, וגם לא רצה לבנות לעצמו ממלכה עם כל ידידיו ולעשות לו שֵם, ואפילו שלל לא לקח. לכן הוא התיירא – הקואליציה הזאת של כדרלעמר ואמרפל עלולה לחזור ולחפש את 'השודד' ההוא מחברון שהתנפל עליהם באמצע הלילה, ומי יגן עליו?
בשלב זה אמר לו ה': "אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד"! (ט"ו, א).
בתגובה לשכר המובטח שאל "אברם" לפני ה': "מַה תִּתֶּן לִי? וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי!" (ט"ו, ב) –
אחרי כל ההבטחות, "לזרעך", "לך אתננה ולזרעך..."? הרי "אנכי הולך ערירי"! ולפי החוקים המקובלים בארצות מוצא האבות, רק "בן משק ביתי... דמשק אליעזר" יירש אותי!
ה' השיב לו בהוציאו אותו החוצה והראה לו את כוכבי השמיים, כמשל על זרעו שיצא ממעיו, ו"אברם" האמין בה'!
אז ה' הבטיח לתת לו "את הארץ הזאת לרִשתהּ", כלומר לשלוט בה כריבון, ודווקא על הבטחה זו שאל "אברם": "במה אדע כי אירשנה?" שאלה זו עוררה ויכוח נוקב בין חכמים ופרשנים במשך דורות – מעניין מאד, ש"אברם" האמין ב-ה' על הבטחת הזרע על אף היותו ערירי שנים רבות, אך היה לו קשה לעכל את הבטחת "הארץ לרִשתהּ", ודווקא אחרי ניצחון צבאי מדהים. עד היום יותר קל לנו להאמין בהישרדות הזרע למרות (ואולי בגלל) כל האסונות, וקשה לנו להאמין בביטחון מלא בריבונות שלמה על "הארץ הזאת" בכל מרחביה.
בהמשך, ה' הביא את "אברם" בחזיון התרדמה אל ברית "בין הבתרים" וגילה לפניו עתידות במענה לשאלת "במה אדע": "יָדֹעַ תֵדַע..." היסטוריה ארוכה של גלות וגאולה, "ארבע מאות שנה". האם הגלות הזאת באה כעונש על הספק של "אברם"? החכמים בגמרא נחלקו על כך (נדרים לב, ב), אך לפי הפשט, קל יותר להבין זאת כך:
נכון "אברם", אמר לו ה', אומה רק מזרעך לא תוכל לקום בימיך ולא בימי בניך, כי זה חייב להימשך דורות שלמים, וזה יתרחש בתהליך מיוסר שצפויים בו גם גלות ושעבוד. אבל זה לא יימשך לעולם – "ודור רביעי ישובו הנה". כך ה' גילה ל"אברם" גם את הגלות הראשונה של זרעו הנבחר (!) וגם את היציאה ממנה. החיזיון אפוף "אֵימָה, חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" (ט"ו, יב) אשר נפלה על "אברם". אבל, בפעם הראשונה והיחידה שה' התחייב בה, בברית חד צדדית "בין הבתרים" (הברית היחידה, שאינה תלויה במעשי הבנים, כפי שפירש רמב"ן). כך ה' התחייב ל"אברם" ולזרעו לכל הדורות, גם על הזרע וגם על הארץ.
מתוך הקשר המפורש בין שני הפרקים נראה, שמשמעות הברית הזאת נעוצה במה שפתחנו – "אברם" החליט לא להקים ממלכה ריבונית משלו בעזרת מלכי כנען, בעקבות ניצחונו על המלכים, אך קיבל הבטחת ה' על זרע רב ועצום ושלטון עצמי בארץ כעם ריבוני ("לרשתה... אירשנה"). כאן "אברם" היה חייב לשאול, 'הרי הבטחה כזאת אי אפשר שתתממש בדורי, ולא בשני דורות אחרי, ואיך "אֵדַע" שכל זה יתממש בלי טעויות וכישלונות'?
על כך ניתנה ההתחייבות העליונה (ט"ו, יג-יח):
"יָדֹעַ תֵדַע כי גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם וַעֲבָדוּם ועִנוּ אֹתם... ואחרי כן יֵצאו ברכֻש גדול; ודור רביעי ישובו הֵנה וכל זה לא יוכל להתממש לפני כן] כי לא שלם עֲוֹן האמֹרי עד הֵנה; אבל לבסוף יתממש "לזרעך", מה שנכרת כבר כעת, כי כבר "נתתי"!] לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת.
הרב ד"ר יואל בן נון
&
בע"ה - בלומה טיגר-דיכטוולד- פרשת לך לך - המסע של אברהם
" וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:... וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן " (פרשת נח, יא, לא-לב).
לפנינו משפחה שעברה טרגדיה קשה. לתרח נולדו שלושה בנים: אברם, נחור והרן. אך הרן הבן הצעיר מת, והותיר אחריו שלושה ילדים: לוט, מִלכה וישְכה. מִלכה נישאה לדודה נחור, ושרָי אשת אברם הייתה עקרה.
תרח מחליט לעזוב את אור כשדים שלא הטיבה אתו, וללכת לארץ כנען. נלווים אליו אברם, שרי ולוט נכדו. בנו נחור ואשתו מִלכה אינם מצטרפים, אך המסע מגיע לחרן ואינו ממשיך לארץ כנען. תרח מת בחרן.
המשך המסע לארץ כנען מתבצע רק לאחר שה' אומר לאברם " וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: " (לך לך. יב, א). מדוע אין הכתוב מסתפק באמירה: 'לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך'?
לאחר מות תרח נעשה אברם הבכור לראש המשפחה. הוא אחראי לה. לכן הפסוק מפרט את כל מעגלי השייכות הבסיסיים של האדם שעל אברם להיפרד מהם, להיעקר מהם, כדי ללכת לארץ כנען. המעגלים הם: ארץ, מולדת, בית אב. ה' גם מבטיח לו שנושא העקרות ייפתר בארץ כנען, יהיו לו יורשים ומסע זה יהיה מוצלח. ההליכה לארץ כנען אינה אם כן הגירה רגילה ממקום שלא הטיב עם המשפחה, אל מקום טוב יותר. כשתרח מגיע לחרן, עיר גדולה ומפותחת, הוא נשאר בה ולא ממשיך לארץ כנען, כך גם אברם, שרי ולוט. להליכה לארץ ישראל, יש פשר וייעוד ולא שיפור איכות חיים. זו הסיבה שהא-ל אומר לאברם " לֶךְ לְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ". אני ה' בחרתי במקום אליו תלך, כי רק שם "ְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה " (יב, ב-ג). מפרש רש"י "לך לך - לטובתך ןלהנאתך". רק בארץ ישראל הוא יהיה לגוי גדול, יהיה מבורך, ויהיה לו גם תפקיד כלפי כלל האנושות.
לא בכדי נאמר בשני מקומות "לך לך", כאן ובעקידת יצחק. אלה שני הניסיונות הקשים ביותר שעמד בהם אברהם. הניסיון הראשון, העקירה מארצו, מולדתו ובית אביו, והליכה אל הארץ אשר אראך, כדי להקים את עם ישראל ולהפיץ אמונה בא-ל אחד. אברהם הולך מתוך אמונה טהורה שנאמן ה' לקיים הבטחתו. כך יהיה גם בעקידה, הניסיון העשירי והקשה מכולם. אברהם ילך בצו הא-ל להקריב את בנו יצחק על אחד ההרים אשר אומר אליך, מתוך אמונה שלמה שהא-ל יקיים הבטחתו כי " כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע "( כא ,יב פרשת וירא).
פרידה בתוך מעגל המשפחה תהיה בין אברם לבין לוט בן אחיו על רקע המריבה בין הרועים. "בראשית פרק יג פסוק ח - יא (פרשת לך לך) :"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי ....: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן ... וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: " (יג, ח-יב)).
אך האחריות של אברהם כלפי לוט נמשכת. הוא מציל אותו מדי שוביו ומשיב את רכושו: " וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן:
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם ... וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: " (יד, יד-טז).
בעת הפיכת סדום ועמורה, לוט ניצל בזכות אברהם " וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט: " (יח, כט).
לאחר עקידת יצחק נאמר לאברהם "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ " (כב, כ-כג).
עתה משיצחק שב מן העקידה יש להשיאו, ובאותה הזדמנות גם להמשיך את המסע לארץ כנען של משפחת נחור שנותרה מאחור. אברהם שולח את עבדו הנאמן להביא כלה לבנו. " וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:
כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: " (כד, ג-ו). פסוק זה מקביל לפסוק " לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ". ההליכה עכשיו לחרן, מטרתה להמשיך במסע העלאת המשפחה לארץ כנען. אם האישה המיועדת ממשפחתו תסרב לעזוב את בית אביה, השידוך מבוטל. "וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה" (כד, ח).
הצו האלוהי "לך לך", הוא הקובע והוא חשוב יותר מן הקשר למשפחה. רבקה בת בתואל תהיה לאשתו של יצחק, והיא תשלח את יעקב לחרן, והמסע ימשך. יעקב יישא את לאה ואת רחל בנות לבן אחי רבקה, הם יבואו עם בניהם לכנען, ותוקם שושלת יעקב. בסופו של דבר גם צאצאי משפחת נחור אחי אברהם, ומלכה בת הרן אחיו המת של אברהם, ימשיכו את מסע המשפחה מחרן לארץ כנען. החתימה הסופית תתבצע במפגש בין יעקב לבין לבן כאשר לבן רודף אחר יעקב ומשפחתו הבורחים מחרן. במפגש זה יוקם גלעד. " וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד... עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (לא, נא-נב). נתחם הגבול בין משפחת אברהם בארץ ישראל לבין זו שבחרן. תם המסע. המשימה הושלמה.
שנשמע בשורות טובות י' חשון תשפ"ד -בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 258 חיים קופל - זיכרון העתיד
1) כדי לשמר את הזיכרון של אירועים חשובים בחייהם, מבקשים אנשים לתעד אירועים אלה. תמונות, סרטים, יומנים וְאַנְדַּרְטָאוֹת הם חלק מהניסיון להנציח את העבר ולזכור אותו. גם בשמות הניתנים לילדים מתעדים משפחות את קורותיהן, או את גיבורי העבר שֶׁבְּחַיֵּיהֶן.
2) בפרשתנו הגר בורחת מפני שרה גבירתה. המלאך פוגש אותה במדבר ומבשר לה : "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ" (ט"ז-י"א).
3) ישמעאל הוא האדם הראשון במקרא שהכתוב מצוה איך לקרוא לו, עוד בטרם נולד. נראה שהסיבה היא בחשיבות להנציח את מצבה של הגר באותה תקופה."שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ ". אך לפי הסבר זה, היה צריך לקרוא לילד "שמעאל" (בעבר) ולא ישמעאל (בעתיד).
4) שאלה דומה אפשר לשאול גם על השמות יצחק יעקב ומשה. לגבי יצחק הכתוב אומר "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (י"ז-י"ט), ורש"י מפרש: על שם הצחוק שצחקה שרה. אך אם כן, היה לו להיקרא "צָחַק " (בעבר) ולא "יִצְחָק " (בעתיד). וכן יעקב שאחז בעקב עשו בעת לידתו (רש"י בראשית כ"ה-כ"א), היה צריך להיקרא "עַקָּב " (בעבר) ולא "יַעֲקֹב " (בעתיד). וכן לגבי משה, שנקרא כך עקב משיתו מן המים. "ותקרא שמו משה ותאמר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ " (שמות ב-ו) ולא "משוי" ( בעבר).
5) היות שהשמות ניתנו ע"י הקב"ה, או שלוחו המלאך, (מלבד משה) נראה שהתורה מבקשת ללמדנו כי לזיכרון העבר, אין כל חשיבות, אם אין הוא משפיע על העתיד. מהותם של הזיכרון והתיעוד הנלווה, הם
ביכולת להנחות את התודעה וההתנהגות האנושית בדורות הבאים.
6) הרב סולוביצ'יק, עומד על כך בספרו, "איש ההלכה", וכותב, כי בניגוד למחשבה הנפוצה, לפיה אירועי העבר מְעַצְּבִים את העתיד. בתודעה היהודית "העתיד מטביע את חותמו על העבר..וְיִשְׁלֹט בּוֹ שִׁלְטוֹן בְּלִי
מְצָרִים ". לא העבר מקנה משמעות לעתיד, אלא ההגשמה העתידית, היא הנותנת פֵּשֶׁר לתיעוד העבר. בהעדר התועלת לעתיד, תיעוד ההיסטוריה הוא חסר משמעות או ערך.
7) הדבר נכון לגבי השמות, יצחק, יעקב ומשה, ולגבי ישמעאל כהסבר "פרקי דרבי אליעזר" בפרק ל"ב (הסבר רלוונטי במיוחד בימים אלו) שכותב: שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם, ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל שנאמר: "ישמע אל ויענם" (תהילים נ"ה-כ).
8) תשובות מפרשת נח :
א) משהו משותף לכל פסוקי הפרשה? תשובה: בכולם יש את האות "ו".
ב) מילה בת שני פרושים, אחד מהם בפרשה.
הִכְחִישׁ הַבְטָחָה
תְּחַפֶּה בִּמְרִיחָה? תשובה: "כופר" . כופר בהבטחתו. "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר " (ו-י"ד) .
9) שאלות מפרשת לך לך.
א) מאיזה פסוק ניתן ללמוד בפרשה, שכל מי שסופג ביזיונות (שלא כדין) זוכה "להטבות "? תן דוגמאות. (רמז: מסכת שבת דף קי"ח:).
ב) שני ישובים, שלשמם יש צליל דומה, אך מעט שונה.
הָאֶחָד שְׁכֶם הַשֵּׁנִי חֶבְרוֹן
וּמִי יוֹדֵעַ הַפִּתְרוֹן?
שבת שלום - מחיים קופל.
&
פרשת לך לך – בין לאומיות לאוניברסליות - אורי סוסוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון
ייחודיות מכילה
המתח בין לאומיות לאוניברסליות נוכח באוויר כבר משחר ההיסטוריה. הוגים רבים, יהודים וגויים, כתבו, הטיפו ופעלו למען כל אחת מהתנועות האלה. נדיר למצוא אדם או מפלגה שמקדמים במקביל את שתי התנועות, שלעיתים קרובות אף מתנגשות זו בזו.
התנועה הלאומית באה לתת במה וביטוי לכוחות שמבטאים את הזהות, הערכים והתרבות של העם. חששם של מצדדי הלאומיות הוא שתנועה אוניברסלית תמחק את הזהות הלאומית, וממילא גם את אותם הערכים הייחודיים וההיסטוריים של האומה, אותם נכסי צאן ברזל שעיצבו את אופיו ותרבותו של העם.
התנועה האוניברסלית מקדמת את ההכרה שכל בני האדם נולדו בצלם אלוקים, וממילא אהבה, דאגה וסולידריות ללא הבדל דת, גזע ומין הן תכונות הנפש המתבקשות מכל אדם. לשיטתם, הבלטה של תנועה לאומית עלולה להביא לגזענות, שנאה ופשעים, כפי שראינו לאורך ההיסטוריה.
אם כן, כיצד שומרים על הייחודיות מבלי לבטל זהויות אחרות?
כיצד מתמלאים באהבה לכלל הבריות והעמים מבלי לטשטש את הייחודיות שלנו?
אברהם
על פי המדרש (בראשית רבה מב, ח), אברהם נקרא "אברהם העברי" משום "שכל העולם מעבר אחד של הנהר והוא מעברו השני". שני "עברי הנהר" מבטאים את השוני האידיאולוגי והאמוני – אברהם נאמן לתפיסת עולמו האחדותית בתקופה שבה יתר האנושות עסקה בעבודת (ריבוי?) אלילים.
אברהם נקרא בפינו "אברהם אבינו", אך גם נכתב עליו בפרשתנו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אברהם אינו רק אביו של יצחק, אלא גם של ישמעאל (שמיוחס לאסלאם) וסבו של עשו (אדום, שמיוחס בחז"ל לנצרות). יתר על כן, על פי הגמרא במסכת ברכות (יג, א): "אברם הוא אברהם, בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו".
מה ניתן ללמוד מאברהם אבינו בשילוב בין התנועה הלאומית לאוניברסלית? האם כיהודים אנו יכולים, ואף מחויבים, להכיר בתרומתנו הייחודית לאנושות אך במקביל גם ללמוד ולקבל מעמים אחרים ולדאוג לטובתם ורווחתם? ואולי הדברים אף תלויים וקשורים זה בזה?
על האיזון בין הלאומיות לאוניברסליות
על העושר וההרמוניה שבהופעת אנשים שונים, ולאומים בעלי אופי שונה וכישרונות שונים שיביאו בסופו של דבר לאחדות, כתב הרב קוק (אורות ישראל ה, ב):
"צדקה עשה הקב"ה עם עולמו מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד. כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להימשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם".
אם כן, יש צורך בלאומים שונים שיביאו גוונים שונים ומשלימים לאנושות.
יתר על כן, הרב קוק יצא נגד השיטה האוניברסלית הבאה לבטל את הלאומיות, משום שבכך העולם מפסיד את התרומה הייחודית שיש לכל עם (מאמרי הראי"ה, הדרישה לכבוד הדגל):
"הכרנו שהמחשבה הקוסמופוליטית1], בהיותה שטחית ועומדת רק על ההערכה הכללית של האדם בכללות האנושות, בלא הבחנה של הרכוש הגדול המיוחד לכל עם ולכל גזע, מחשבה זו לא תביא לעולם את הברכה האלוקית ואת האושר הנצחי של אור החיים".
לעומת זה, השתקעות בפן הלאומי בלבד עלול להוליד שנאה וניכור לאנשים בני עם אחר. ברור שנטייה כזו אינה מבטאת את הלאומיות הישראלית, ומצביעה על חוסר הכרה והבנה של התפקיד שהתורה נותנת ללאומיותנו.
מטרת הלאומיות בישראל
עניין הלאומיות בישראל עמוק ורחב. אין כאן כדי לתת תשובה מעמיקה אלא רק התחלה של קווי מתאר כלליים של הסוגיה.
הלאומיות הישראלית מקושרת ומבוססת על ערכי התורה. מטרת התורה והמצוות היא לעדן את האדם, להעלות אותו מתאוותיו ורצונותיו הגשמיים (שלעולם יהיו פרטיים ואנוכיים) לעבר שאיפות כלליות יותר. לא מדובר בשאיפות אבסטרקטיות, הרגשות נעלות או דיבורים באוויר. היהדות משלבת בין עולם של אידאות עליונות לפרקטיקות מאוד מפורטות ומעשיות המשרתות ומגלמות את אותן האידיאות. עולם הרוח והמחשבה היהודי רחב ועשיר ביותר, אך כדי לממשו במציאות יש לא פחות מתרי"ג מצוות ועוד אין-ספור מצוות שקבעו חכמים, תקנות ומנהגים.
ועדיין, כשהיה צריך לתמצת את היהדות כולה לכלל אחד שמקיף ומייצג את כל מערכת המצוות והערכים המסועפת הזו, תמצת זאת רבי עקיבא באמירה פשוטה: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט, ד). וכשבא גר אחד להלל הזקן וביקש להתגייר כשהוא עומד על רגל אחת, ענה לו הלל: "מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה, וכל השאר הוא פירוש, לך ולמד... " (על פי שבת לא, א). כלומר, מטרת סט המצוות והערכים היהודיים היא להוסיף אהבה לכול, ולא להסתגר או להפיץ לאומנות שזורעת שנאה.
בדומה לכך, בספר דברים (כח, ט) נאמר: "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". מסבירים חז"ל (ספרי דברים פי' מט) שמשמעות המילים "ללכת בדרכיו" היא לדבוק במידותיו של הקב"ה: להיות רחום, חנון וגומל חסדים, בדומה למידות הקב"ה, שברא ומקיים בחסדו את המציאות. במידות אלו יש לנהוג כלפי כל אדם ועם, ולא רק כלפי יהודים.
אם כן, הבחירה באברהם אבינו לייסד אומה שתמשיך את דרכו נועדה כדי שבני בניו יביאו ברכה לאנושות כולה, שכפי שמתואר בפרשה (בראשית יח, יט) : "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".
הרב קוק תמצת רעיון זה (אורות ישראל א, ד):
"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטָבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה...".
אך לא רק במישור הפרטי, גם במישור הכללי הלאומיות הישראלית צריכה להכיר בתפקידה להביא לעולם את ערכי התורה והמוסר ואף לעדן את הלאומיות שבכל עם כדי שיבוא לידי ביטוי בצורה היותר מזוככת וללא סייגים, כפי שכתב הרב קוק (אורות ישראל ה, א):
"ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה ושאיפתה האלוקית, משפיע הוא על כל ההיקף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם בכחו למעמד יותר נשגב ויותר אצילי".
אם כן, יהודי שמבטא את לאומיותו בשנאת זרים, חוטא למצווה עליו כיהודי, הן במישור הפרטי והם במישור הלאומי.
לסיכום
בעולם מתוקן, כל לאום תורם לעולם את אופיו הייחודי ובכך נוצרת אנושות עשירה ומגוונת יותר. ביטול הלאומיות עלול להביא לדילול העושר התרבותי והלאומי ולהביא לאחידות דלה ומזויפת. לכן, מצד אחד, יש להישמר מלאומיות מסוגרת שרואה רק את עצמה ומצֵרה ללאומים אחרים, אך מצד שני, יש להישמר מאוד מטשטוש הייחודיות הלאומית רק בשל חשש מלאומיות מבודדת ולעומתית. מטרת הלאומיות הישראלית שנשענת על אדני התורה והמצוות היא להביא לעולם את הקדושה, את אהבת הבריות ואת התביעה למוסר ולערכים נשגבים, וככזו, עניינה להיטיב לאנושות כולה.
ההתמודדות עם תופעות גלובליות כמו מגפות ובעיות אקלים הן תזכורת לכך שבסופו של דבר "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", והזדמנות ללאומים השונים לצאת ממסגרתם המצומצמת לטובת כלל האנושות.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
תפיסה המבקשת לראות את האנושות כקהילה אחת, ומקדשת את הנאמנות למין האנושי כולו.
&
פרשת "לך לך "- יגאל גור אריה
שנתיים חלפו מאז נלקח מאתנו גיסי היקר *גדעון שמיר* ז"ל המגדלור של משפחתנו!
מורשתו הייתה לחוות את היחד כמה שיותר, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. קשה להאמין שהשמש ממשיכה לעלות מדי בוקר, החיטה צומחת שוב... וגדעון אהובנו איננו איתנו עוד.
יהי זכרו ברוך!
בפרשתנו הציווי הראשון לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
ה' לא מספק ולו רמז על היעד הנכסף, אך בהחלט מבהיר לו את מה יהיה חייב לעזוב.
כשמתחילים דרך חדשה חשוב קודם להשתחרר מהרגלי העבר ואפילו הרגלים מהבית... ״מולדתך ובית אביך...
"לך לך " לעצמך- תהיה עצמך. עצמך זו לא העיר בה נולדת... עצמך זו המשפחה לה נולדת...
עצמך זה משהו אחר: זה אתה!! נשתדל כולנו ללמוד מאברהם, לצאת למסע אל עצמנו באמת, בלי להסתכל מה יגידו בסביבה ומה ידברו החברים- פשוט להיות עצמך...
אני צריך לבדוק אם אני לא חיי על אוטומט, לפי דפוסים שהוטמעו בי- בלי *בחירה חופשית.*
לפנות מקום/לשחרר להתנקות בפתיחת דרך חדשה אחרת.
ואז נהיה מוכנים, *פתוחים למשימה החדשה- לחיים חדשים*.
במלחמה של היום אנו צריכים;
אדם זקן ושבע ימים כינס את עשרת ילדיו אל ביתו ואמר: "אני נאסף אל עמי, ברצוני לצוות לכם את עיקר העיקרים".
הוא לקח חפיסת שיפודי-עץ וחילק לכל ילדיו.
כל אחד קיבל שיפוד אחד.
אמר להם אביהם: "נסו כל אחד מכם לשבור את שיפוד-העץ".
כל ילד אחז בשתי ידיו את שיפוד העץ ובקלות שבר את שיפוד-העץ לשניים.
"עכשיו" אמר אביהם, "כל אחד ייקח עשרה שיפודים וינסה לשבור את כולם יחד!"
נטלו הילדים עשרה שיפודים אחזו בשתי ידיהם וניסו לשבור.
המשימה לא הייתה פשוטה ובאמת לא הצליחו הילדים לשבור את השיפודים.
אמנם לכופף אותם הם הצליחו אך לשבור לא.
אמר להם אביהם: "זוהי צוואתי אליכם - כאשר אחזתם שיפוד אחד בקלות יכולתם לשוברו, אך כאשר אספתם עשרה כבר לא יכולתם!
כך גם אתם בני היקרים, אם כל אחד יהיה לעצמו, יחשוב רק על עצמו וטובתו יהיה קל מאד לשוברו.
אך אם תהיו *מאוחדים* - אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד יהיה מאד קשה לשבור אתכם!"
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה! - *יגאל גור אריה*
&
המאמר השבועי מתוך ספרו של אריה ארזי " פניו אליך – פנים חדשות בפרשיות השבוע "
"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:"
מי הוא מלכי מצדק? מדוע הוציא הוא לחם ויין לאברם? ומדוע התורה רוצה שנדע זאת ?
לקריאת המאמר לחצו כאן , לספר פניו אליך לחצו כאן , לתגובות arye.arzi@gmail.com
&
הרב עמיהוד סלוחון רב קהילה במסר "פרופורציות"
https://youtu.be/fxYaANJgu84?si=oIN7r67HH0GVt-Cr
&
שבת מבורכת ושקטה בבשורות טובות מהחברה לחקר המקרא
ישראל קריסטל
