אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ביום רביעי יט חשון תשפ"ה -20.11.2024 בשעה 20.30 (8.30) בערב.
מרצה השבוע: הרב יוסף סוראני-
רב קהילה "נוב - רמת הגולן"
הנושא : " לספוד לשרה ולבכותה - תגובתו של אברהם לפטירת שרה אמנו"
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
**************************
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של דובי כוגן לוחם שלדג שנפל בתחילת מלחמת חרבות הברזל
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*********************************************************
פרשת וירא –תשפ"ה "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" - אתגר מול יכולת בקבלת החלטה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 406 ימים.
היום פרסם צה"ל הנתונים הבאים: 793 חללי צה"ל גיבורי התהילה נפלו מתחילת המלחמה. מתוכם- 370 בתמרון בעזה, 40 בתמרון בלבנון. 1,543 הורים שכולים, 2,569 אחים שכולים, 507 יתומים,180 אלמנות מתוכן 27 בהריון, 219 חברות,1,126 בתי אב שהשכול פקד אותם, ב- 43 משפחות אבדו יותר מחלל אחד. 192 קצינים, 1 מתוך 4 נופלים הוא מפקד. 48% חיילי חובה, 18% אנשי קבע, 34% אנשי מילואים. מתחילת המלחמה נפצעו 5,184 חיילי צה"ל גיבורי התהילה ומתוכם- 1500 שנפצעו פעמיים.
בסקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS שפורסם היום נמצא: רוב הציבור הישראלי (63 אחוזים) מביע שביעות רצון במידת רבה או רבה מאד מההישגים המבצעיים בלבנון ,בהשוואה ל59- אחוזים בסקר אוקטובר. עם זאת, 80 אחוזים מהציבור הישראלי סבור כי המציאות הביטחונית כיום איננה מאפשרת את חזרת רוב התושבים ליישובי הצפון. ניכר כי הציבור הישראלי חלוק בשאלת דפוס הפעולה הרצוי בלבנון, כאשר 42 אחוזים מסכימים כי על ישראל להשלים את הפעילות הקרקעית באופן ממוקד ולחתור להסכם שיעמוד בדרישות הביטחון של ישראל, לעומת 37 אחוזים המסכימים כי יש להרחיב את הפעילות הקרקעית עד שחיזבאללה יתפרק מנשקו.
בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר 406 ימי מלחמה, שסופה לוט בערפל, אנו חשופים לשיח הציבורי בעמנו הנפלא, המנכיח את השאלות הבאות: מה הלאה? מהן המטרות לסיום המלחמה? מהו הפער שבין האתגר לבין היכולת? מהי דמותו של הניצחון הסופי? מהם הסיכויים אל מול הסיכונים והמחיר?
מדע "הפסיכולוגיה החיובית", מבית מדרשו של מרטין סליגמן, ( פסיכולוג יהודי אמריקאי, יליד 1942) מציג מודל פערים בנושא דיוננו, על גבי 2 צירים. האחד, הוא ציר האתגר, והשני, הוא ציר היכולת. אם האתגר שאנו מציבים לעצמנו הוא בפער גדול וגבוה מהיכולת שלנו, אזי אנו עלולים להיכנס למצב של תסכול וייאוש ואף לדיכאון. אם היכולת שלנו היא בפער גדול וגבוה מהאתגר המוצב בפנינו, אנו עלולים להיכנס, למצב של שעמום, אדישות וחוסר ענין. סליגמן בעקבות מחקריו טוען , שלעולם, עלינו תמיד לשאוף ולהציב בפנינו אתגרים, שהם גבוהים מעל יכולותינו, אבל במידתיות ,במינון ובאיזון מתאימים.
שאלות עכשוויות הרי גורל אלו, מהדהדות בלימוד פרשתנו, המלמדת אותנו שיעור מאלף, אודות תהליך של קבלת החלטות בחיים, בכל הקשור להצבת האתגר אל מול היכולת למימושו. כך גם, למחויבות, לעמידה ולהתמדה ביישומן של החלטותינו, אותן קבלנו על עצמנו לקיים.
בסופה של פרשת לך לך מהשבת שעברה, מתוארת דרמה בכמה מופעי זמן: "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ד' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט ד', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ד', עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר, עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיֹּאמַר, הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי; וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי, אָנֹכִי בֹּרַחַת. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ד', שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ד', הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ד', הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע ד' אֶל עָנְיֵךְ...וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם, בֵּן; וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר, יִשְׁמָעֵאל" (בראשית, טז', א'-ו' ).
הנה בפרשתנו הדרמה נמשכת:"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת, עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ" (בראשית, כא', ט'-יא' ).
שרה אמנו שמאופיינת בפרשות לך לך, וירא, כאשת חסד של ממש, במעשיה הנאצלים בגיור והדבקות בבעלה אברהם במסע לארץ ישראל וגם בהכנסת האורחים הנדיבה של האורחים הזרים שהיו מלאכים, זוכה לביקורת של ממש מפרשנינו השונים.
הרמב״ן (רבי משה בן נחמן,1194-1270) יוצא בביקורת נוקבת כנגד שרה: ״חטאה אמנו שרה בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ד' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי״. הנה התוצאה לימינו אנו.
הרד״ק ( רבי דוד בן יוסף קמחי, 1160-1236 ) מרחיק לכת בביקורתו כנגד שרה: ״ וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל כמו שאמר המלאך להגר: "כי שמע ד' אל עניך, והשיב לה (להגר) ברכה תחת עניה וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות...ולא נהגה שרי בזה (בעינוי של הגר) לא למידת מוסר ולא למידת חסידות...היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה. ולא מידת חסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם, לעשות כל יכולתו, במה שתחת ידו...ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל".
תמרור האזהרה עבורנו, מהתנהגותה של שרה כלפי הגר וישמעאל, מורה לנו את הכורח בתהליך קבלת החלטות, לעשות בדיקת היתכנות מראש, של האתגר אל מול היכולת ליישום ההחלטה וניתוח עתידי מראש של התוצאות וההשלכות של ההחלטה. שרה קבלה החלטה אסטרטגית אמיצה, לקיים את זרעו של אברהם והמשכיותו, בקבלתה החלטה טקטית נועזת, הראויה לכל שבח, בהציעה לבעלה אברהם, לקחת את הגר לאשה ולהיבנות ממנה. אך בהמשך, כמו "במבצע מתגלגל", כאשר האיזון המשפחתי נראה כמתערער, שרה נסוגה מהחלטתה ב 180 מעלות, ולוחצת על אברהם לגרש מהבית את הגר ובנה ישמעאל. כלומר, היה מצופה משרה ביחד עם אברהם , לעשות תהליך של הערכת מצב של האתגר אל מול היכולת ולגזור בהתאם ההחלטה.
נחמה ליבוביץ (1905-1997 ) מחדדת תמרור אזהרה זה בפרשנותה: ״אולי רצתה התורה ללמדנו, כי המתמתח מעל לקומת אנוש ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו, ייטיב לשאול עצמו תחילה, אם יוכל לעמוד בהן עד הסוף, שאם לא כן, מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו, כי אם רגע יעלה מעלה ביכולת הוויתור ובהבאת קורבן ובכבישת כל יצר אנושי וכל מאווייו , שאם לא יוכל גם לשהות על אותם רוכסי ההרים שאליהם טיפס והגיע לרגע, סכנה שיפול מטה מטה בהרבה ממה שהיה בזמן היותו במישור... כאן נוזף הרמב״ן חמורות, באלה המשתכרים בהחלטותיהם הנדיבות, בהתעוררות רוחם לקראת כל טוב ואצילי, בהתחלותיהם האמיצות, החלטות שאין עמהן הגשמה, התחלות שאין עמן המשך, התעוררות והתלקחות , אשר סופם דעיכה ושקיעה. הן לו לא רצתה שרה לכבוש יצרה, להתגבר על כל רגש ושמץ של קנאה בצרתה (הגר),לו לא העפילה לדרגה על אנושית זו- לא הייתה נופלת לחטא של ״ותענה שרי״ - ולא היה נולד מי שהוא ובניו, הנם רצועת מרדות לישראל עד היום הזה״ .
המתודולוגיה העוסקת בתהליך קבלת החלטות, מציבה בפנינו טרם קבלת ההחלטה, שני נדבכים חשובים: האחד,בדיקת היתכנות ((Feasibilty Test, כלומר, בדיקה מראש של הפרמטרים שמאפשרים או לא מאפשרים יישום ההחלטה. והשני, ניתוח מראש של בעיות פוטנציאליות שעשויות או עלולות להתרחש )PPA – (Potential Problems Analysis משהו הדומה לשימוש מוקדם במעין WAZE, הרואה מה שאנו לא רואים מראש, בקבלת החלטה על חישוב מסלול נסיעה, מיעד אחד ליעד שאליו אנו רוצים להגיע.
עלינו לזהות מראש בתהליך קבלת החלטות, אם קיים פער לא סביר בין האתגר שאנו מציבים לעצמנו לבין יכולתנו לממשו והמחיר הכרוך ביישומו.
הד לסוגיית דיוננו נמצא גם בספרו המונומנטלי "הנסיך הקטן", של אנטואן דה סנט אכזופרי (1944- 1900), סופר, משורר, עיתונאי וטייס צרפתי ,המתאר את ביקורו של הנסיך הקטן בכוכבו של המלך, ומבין שהמלך שולט ביקום כולו: "אילו ציוויתי על מפקד צבא לעוף מפרח אל פרח כמו פרפר, או לכתוב טרגדיה, או להפך לעוף ים, והמפקד לא היה ממלא אחר הפקודה, מי משנינו לא היה בסדר, הוא או אני?- אתה- אמר הנסיך הקטן בוודאות. נכון מאוד. "מכל אחד יש לדרוש מה שהוא יכול לתת", אמר המלך. הסמכות מבוססת בראש ובראשונה על התבונה. אם תצווה על בני עמך שישליכו את עצמם לים, הם יקומו ויעשו מהפכה. יש לי הזכות לדרוש שיצייתו לי מפני שהפקודות שלי מתקבלות על הדעת. אז מה עם השקיעה שלי? הזכיר לו הנסיך הקטן, שמעולם לא היה שוכח שאלה ששאל. - תקבל אותה, את השקיעה שלך. אדרוש זאת. אבל כיוון שאני מושל בחכמה, אחכה עד שיהיו התנאים נוחים לזה".
באמונה, בתקווה וביחד – ננצח -בשורות טובות-שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -בראשית פרשת וירא, תשפ"ה עקידת יצחק, מה היא באה ללמדנו
בפרשתנו שני אירועים חשובים, הפיכת סדום ועקידת יצחק. מתוך שני אירועים אלה מתגלה לנו הא-ל בשתי צורות. האחת, א-ל הקשוב לבני אדם ולמוסר האנושי. ה' מודיע לאברהם על הענשת סדום, ומוכן לשמוע את דעתו בנידון. " וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָי (יח,יז-יט).
ה' מבקש לשתף את אברהם בנושא ענישת סדום, והנימוק הוא: אברהם יהיה לגוי גדול, והוא יחנך את צאצאיו ללכת בדרך הישר, משפט וצדקה. אברהם נעשה כאן למעין שותפו ואיש סודו של ה'.
אברהם משתמש באותו נימוק. אם הא-ל בחר בו משום היותו רודף משפט וצדקה, הוא תובע מן האל לעשות משפט מול סדום. "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט "? (שם, כה).
בין אברהם לבין אלוקים מתקיים דין ודברים כמו בין שני שותפים, כאשר העיקרון הוא צדק משפטי, כנאמר: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע". העיקרון הזה מוסכם על ה', ועתה נותר רק לקבוע את המחיר. כמה צדיקים דרושים כדי להציל את סדום. ה' מקשיב לו וממלא אחר כל בקשה של אברהם. המחיר שנקבע הוא עשרה צדיקים. אברהם אינו מבקש להציל את סדום בפחות ממספר זה.
אברהם דורש מן הא-ל צדק שיהיה מובן לבני אדם. אברהם אינו מקבל בפרשת סדום את העיקרון שאנו איננו יכולים להבין את הצדק האלוהי, ועל כן אין אנו רשאים להרהר אחר מעשי האל ומניעיו. מעשי הא-ל כאל מוסרי, צריכים להיות ברורים לבני האדם.
בעקידה מתגלה לנו צורה אחרת של דמות הא-ל. האל שאינו מסביר, שמצפה לציות. מול הטקסט הארוך בו מנהל אברהם משא ומתן מול ה' בסדום, בעקידת יצחק, אומר אברהם לאלוקים רק מילה אחת והיא הנני. אברהם אינו שואל והא-ל אינו מסביר. אברהם מוכן להקריב את בנו היחיד והאהוב את יצחק תוך ציות דומם. הפילוסוף והסופר הדני סרן קירקגור (1813-1855), במסתו "חיל ורעדה" טוען שלפנינו אבסורד גמור. לא רק שבקשת ה' סותרת את התבונה האנושית, היא גם עומדת ביחס הפוך להבטחה האלוהית: " כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע " (בראשית, כא, ב). לפנינו אם כן תיאור של אל טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִי (הקיים מעבר לגשמיות) ואוֹמְנִיפּוֹטֶנְטִי, (כל יכול), המצפה מן האדם לציית ולשתוק.
בעקידה מקבל אברהם את העיקרון שמעשי הא-ל לא צריכים להיות מובנים לבני אדם. מדוע אין אברהם מתווכח עם הא-ל בסיפור העקידה, בעוד הוא מפליא להתווכח כדי לנסות ולהציל את סדום? סרן קירקגור אומר שזוהי הדוגמה לאדם שהוא "אביר האמונה ". אברהם בעקידה נמצא במישור גבוה יותר מאברהם המתווכח על סדום, ומאברהם הרואה בעין רעה את דרישת שרה לגרש את ישמעאל. בעקידה, אברהם מוותר על המישור המוסרי האנושי למען מישור אמוני שהוא הדרגה הגבוהה ביותר של האדם. אברהם פועל מתוך הקשבה לקול האלוהי הדובר אליו ובתוכו.
העלאת ילדים כקורבן מצוי בעמים עובדי אלילים. התורה מזהירה אותנו לא לנהוג כך.
"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' " (ויקרא, יח ,כא). כיצד אם כך מבקש ה' מאברהם קורבן אדם? במיוחד כאשר הילדים, דור ההמשך כל כך מהותיים בתפיסה היהודית. ילדים ברואים אף הם בצלם אלוקים, ואנו חייבים בכבודם.
הרב יונתן זקס מלמד אותנו עיקרון נפלא, המגולם בעקידת יצחק. ילדים אינם רכוש הוריהם. הם ישות עצמאית, אינדיבידואלית, אין הם העתק שלנו. (מכאן גם הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו"). כל ילד הוא פלא, נס. הוא שייך לא-ל שברא אותו. בידינו הוא רק פיקדון. העקידה היא סיפור שבא ללמדנו ויתור על בעלות. בגיל 13 פטור האב מחטאי בנו. הבן הוא בר עונשין.
הניסיון של אברהם לא היה אם אברהם יקריב את בנו לאל, אלא אם הוא ייתן את בנו לאל.
המשורר חליל ג'ובראן (משורר וסופר לבנוני אמריקני), בספרו "הנביא" (שיצא ב- 1923), כותב: "ילדיכם אינם ילדיכם, אלא פרי געגועי החיים אל עצמם. כי באים הם דרככם אך לא מכם. חיים עמכם...אך אינם שייכים לכם... תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבתכם כי להם הגיגיהם".
עקידת יצחק מבטאת את רעיון האינדיבידואליזם. אברהם עצמו הוא האיש שמעבר. הוא האינדיבידואליסט הראשון. עומד לבד מול כל העולם. אלוקי ישראל אינו אלוהי המתים אלא אלוהי החיים. החיים מקודשים ביהדות. לכן אין ה' רוצה במות יצחק. העקידה יוצרת שינוי אצל כל מי שקשור אליה. מן ההר שב אברהם ללא יצחק, שקובע את מושבו בבאר לחי רואי, קרוב לישמעאל. מות שרה סמוך מאוד לסיפור העקידה. אברהם משיא את יצחק ובעצמו נושא את קטורה ומוליד בנים רבים, ה' אינו נגלה עוד לאברהם. העקידה היא קו פרשת מים. דברים רבים משתנים בעקבותיה. מלאך ה' הקורא לאברהם ואומר לו: " כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי " (כב, יב). הוא אינו אומר את המילים: "אשר אהבת את יצחק" המופיעים בצו האלוקי: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק".
האם אב המסוגל להקריב את בנו ללא ויכוח, אוהב אותו?
האם הניסיון שהתנסה אברהם, נועד לבדוק את מידת האמונה של אברהם, האם הוא יהיה מוכן להקריב את בנו על פי צו הא-ל ללא כל הרהור. ואולי הניסיון הוא בכך שאברהם ידע כי בנו לא יוקרב שהרי ה' הבטיח לו, "כי ביצחק יקרא לך זרע". וכאן מבחן האמונה. המבחן הוא האם מאמין אברהם בכך שהא-ל לעולם לא יפר את הבטחתו, ולכן יצחק יחיה? אולי לכן אין אברהם שואל שאלות, והולך לעשות את רצון ה'. אביר האמונה אם כך יכול להיות גם מי שמוכן ומזומן להקריב את בנו, משום שנאמנה עליו הבטחת ה' כי ביצחק יקרא לך זרע, ונאמן ה' בהבטחתו. י"ב חשון תשפ"ה בלומה דיכטוולד.
&
סרטון על הפרשה - זה לא אישי - הרב עמיהוד סלומון-רב קהילה.
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו.
&
פרשת וירא - תשפ"ה-מי מקבל אחריות כמעט על הכל?
מייקל אייזנברג -מנהל שותף בקרן הון סיכון
בפרשות הקודמות של ספר בראשית נחשפנו לדפוס חוזר שמביא לדחיפה טכנולוגית. לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, ה' הסביר להם שיש בידם להתמודד עם המציאות שמחוץ לגן עדן ובאמצעות כותנות עור הראה כיצד ניתן ליצור את חיי הציוויליזציה. בפרשת נח, ה' הסביר כיצד האדם שבחר להשחית את דרכו - "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" - יכול לנצל חומרים שונים לבניית מבנים מורכבים כמו תיבה שתתמודד עם המבול. אחרי המבול, בני האדם השכילו לשכלל יכולות אלו ובנו ערים - "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה" מה שמעלה פעם נוספת את הקשר בין השחתה להתקדמות טכנולוגית שבאה בעקבותיה, קשר שאסביר בהמשך.
נדמה שהשיא המפתיע מגיע בפרשה שלנו, פרשת וירא. לאחר שהמלאכים-בדמות-אנשים מבשרים לאברהם ושרה העריריים שהם עתידים להוליד בן, התורה ממשיכה:
וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.
וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה. וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'.
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ה' וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים… וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. (בראשית יח, טז - לג)
הפרשנות המקובלת לסיפור היא שה' מגלה לאברהם שהמלאכים הולכים להשמיד את סדום (ואולי לפני כן לעשות בדיקה אחרונה בשטח כמה צדיקים יש בתוך העיר - ובהמשך יתגלה שאכן אין צדיקים בסדום כי כל "אַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם, נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה"). בתגובה, אברהם פונה אל ה' בניסיון להציל את סדום ונכשל, מה שמבטא שה' יודע טוב יותר מבן-אדם. כך הסיפור סוגר מעגל עם תחילת פרשת השבוע: ה' גילה לאברהם ושרה שהם יולידו בן למרות שהם עצמם לא מאמינים שהדבר אפשרי ואומר להם: "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?".
אולם, אם נבחן את הדברים לאור המבנה שהצגתי בפתח הדברים נוכל לגלות שיש לקרוא את הפסוקים בדיוק הפוך. כלומר, גם במקרה זה העובדה שאנשי סדום הם "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" מבטאת חטא או השחתה, וההשחתה מולידה חשיפת יכולות נוספות של האדם - והפעם של אברהם.
למעשה, הכל טמון בפסוקים המקדימים למשא-ומתן שבין ה' לאברהם:
וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…
פסוקים אלו מבטאים שבכוחו של האדם להיות אחראי לא רק על הפיתוח הטכנולוגי, אלא גם על המוסר שכולל צדקה לצד משפט. עד כה מעללי האדם הביאו אותו לממש פוטנציאל שכלי וטכנולוגי שישנה את מציאות החיים שהושחתה על ידיו, מתוך תקווה שהסדר החדש יעלה את האנושות על מסלול טוב ומתוקן. לנוכח הצעקה העולה מסדום, בפרשה שלנו מסר ה' לבני האדם את האחריות על המוסר והצדק עצמם.
המדרש אף הלך צעד קדימה ובאחת הדרשות הנועזות ביותר, אם לא הנועזת מכל, פירש:
"וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" - אמר ר' סימון: תיקון סופרים הוא זה, שהשכינה היתה ממתנת לאברהם. (בראשית רבה מט, ז)
התעוזה של המדרש היא כפולה. ראשית, האמירה "תיקון סופרים הוא זה" משמעה שהעובדות המתוארות בתורה לא משקפות את שאירע במציאות, ובעצם בפסוקים נעשתה עריכה מאוחרת. שנית, מדוע הסופרים שינו את המקור? הם עשו זאת כדי לכסות על עובדה בלתי נתפסת מבחינתם אותה חושף המדרש - שה' עמד וחיכה בתור שאברהם יתפנה אליו מעיסוקיו האחרים עם המלאכים-אנשים. כלומר, גם אם האמירה "תיקון סופרים הוא זה" נאמרה באופן אלגורי, ונועדה לעורר אותנו למסר, המדרש הבחין שאחרי הפניה של ה' לאברהם על חטאי סדום אברהם לא הגיב מיד, ובתווך נכתב: "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'". מכך הסיק המדרש שאם ה' היה הדובר האחרון, הרי שהוא זה שהמתין לתשובת אברהם, שתבוא רק מאוחר יותר בהמשך.
למה ה' ממתין לאברהם? כי הצעד הנוסף בהתקדמות האנושית הוא לא רק אחריות על היכולות החומריות, הטכנולוגיות והיצרתיות, אלא גם המנדט על המוסר והצדק הועבר לבשר-ודם. ואכן, אברהם, כמי שהמנדט בידו, וכמי שעתיד לצוות את ביתו ובניו אחריו לשמור דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט, לא חושש מהאחריות שהועברה אליו, ומיד מעיז לצאת להתקפה כנגד ה': "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!".
אם כן, המשא-ומתן שבין ה' לאברהם איננו על העובדות, והוא לא נועד להראות שה' יודע טוב יותר מאברהם - שאפילו מכנה את עצמו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". בשונה מדור המבול, בו ה׳ קבע באמת מידה אלוהית "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" מה שהוביל אותו לקביעה "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי", כאן, הדיון-ויכוח בין אברהם לה' הוא ניסיון להבין מה הרף המוסרי הראוי להצלה באמות מידה ארציות, או היכן עובר הגבול שבין צדקה למשפט. 'צדקה' ו'משפט' הם חלק מהמוסר. אבל הם פרמטרים שונים (ואפילו מאוד), ויש לאזן ביניהם ולחתור לאופטימום, גם אם מדובר בפונקציה רבת משתנים. העמידה המוסרית, המשקללת צדקה ומשפט לאורך זמן, נדרשת "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" - כינונה של חברת מופת. צאצאי אברהם, שבידם מסורת אבותיהם לצדקה ומשפט יקחו אחריות על שילוב של קידמה טכנולוגית עם מוסר וערכים ויקימו מדינה שמשפיעה לטוב על האנושות כולה: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".
כשאברהם מקבל מאת ה׳ את המנדט לחדש רף מוסרי, ולגלות בעצמו, באמצעות חקירה שלו, את אמות המידה הראויות, מסתיים החלק הראשון של ספר בראשית. דפוס הפעולה, שהחל משחר האנושות של השחתה או חטא - ״כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״ (קהלת ז, כ) - ולאחר מכן פריצת דרך טכנולוגית אנושית לתיקון השבר, מגיע בשיאו לא רק לשליטה על אדני מעשה בראשית, והיצירתיות בחומר, אלא גם לשליטה ואחריות על המוסר. "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים יט, ד).מייקל איזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת וירא תשפ"ה -שְׁכִינָה ודְּבֵקוּת בַּה'- (מדרש ותורה חסידית) א. אריה דיכטוולד
שני הפסוקים הראשונים של פרשתנו משמשים כר נרחב לדיון בשאלה הבולטת מאד לעין. אברהם הזקן מתאושש מכאבי ברית המילה ונח לו בפתח אוהלו. אלוקים בא לבקרו, כך על פי חז"ל, "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם". ככה פשוט וטבעי. בעוד הוא שוהה עם השכינה מופעים עוברי אורח." וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" יש להניח שכל אחד מאיתנו היה פונה לאורחים ואומר להם להמתין עד שה' יסיים את ביקורו. פשוט מאד. אבל לא כך היה. השכינה היא זו שמתבקשת להמתין עד שאברהם ושרה יטפלו באורחיהם. ממש לא פשוט ולא מתקבל על הדעת.
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
כדי לעמוד על סדר העדיפויות של אברהם אבינו רש"י בעקבות חז"ל מציע לנו להתמקד במילה אדני, אל מי הייתה הפניה?
רש"י: (ג) ויאמר אדני אם נא וגו' - לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול. = פניה מנומסת
# דבר אחר, קודש הוא, והיה אומר להקב"ה =בשם אדנות] להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. ואף על פי שכתוב אחר (פסוק ב) וירץ לקראתם (=לקראתם ולא לקראתו), האמירה קודם לכן הייתה, ודרך המקראות לדבר כן, ...
פרשני רש"י חלוקים האם הבאת שני פירושים זה לצד זה מצביעה על-כך שרש"י חש צורך להציע פירוש נוסף כי קודמו לא ענה על הצרכים הפרשניים או על רצון להביא פירוש נוסף, בדרך כלל מדרשי, משיקולים אחרים, מסר רעיוני או חינוכי חשוב ועוד. חז"ל אכן נותנים את נקודת מבטם ההלכתי-מוסרי, זהו המקור לפירושו השני של רש"י:
המקור בחז"ל לפירוש השני
גמרא: אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב (בראשית יח) "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר" וגו'.
אמר רבי אלעזר: בא וראה, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם - אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקדוש ברוך הוא "אם נא מצאתי" וגו'.=אברהם מבקש מה' להמתין-וה' ממתין] (מסכת שבת קכז ע"א )
האמנם מפגש עם השכינה סובל עיכוב כל שהוא? בחסידות מפגש עם השכינה הוא הביטוי הנעלה ביותר באמונה, פירושה המעשי הוא דבקות ה' והרמה הגבוהה ביותר של התעלות רוחנית. כל אחד צריך לשאוף לכך, אבל מי שמייצג את הרמה הזו הוא הצדיק.
אחד ממשיכי דרכו של הבעש"ט ר' יעקב יוסף מפולונאה. מחבר ספר "תולדות יעקב יוסף" ב. מבהיר שעל פי רבו שאכן קיום מצווה שבין אדם לחברו היא אכן ירידה רוחנית אבל ", מכל מקום גדולה הכנסת אורחים " (תורה בפרשת וזאת הברכה, כד). ועדיין לא ברור מדוע?
שלוש שאלות ומספר עקרונות יסוד בתורת החסידות מדורות ראשונים
האדמו"ר מטשרנוביל – ספר "מאור עינים" ג. : בש"ס דשבת (קכז א) רבי יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה...
והנה להבין לשון הפסוק "אל נא תעבור" וגו' כי הלא בשכינתו יתברך אי אפשר לומר כך שהרי " מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ " (ישעיהו ו,יג) ולית אתר פנוי מיניה (=ואין מקום פנוי ממנו .על פי הזוהר) ואיך יאמר אל נא תעבור וגו' דמשמע ששם כביכול אינו מקום כבודו וזה אינו?
עקרון ראשון: אימננטיות – מלא כל הארץ כבודו : כבודו=נוכחות
וגם להבין לפי זה דרשת רב יהודה אמר רב דאמר גדולה הכנסת אורחים וכולי איך מוכח מזה שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה דלמא (=שמא) משום שבקיימו מצות הכנסת אורחים יהיה שם גם כן קבלת פני השכינה כנודע שלכך נקרא המצווה מצווה על שם הדבֵקות שמדבק האדם חלק האלוקי השוכן בקרבו אל הכלל אין סוף ברוך הוא, מלשון צוותא וא"כ אפשר שהמצווה בעצמה אינה גדולה מקבלת פני השכינה רק שגם שם יש קבלת פני השכינה ומקיים שתיהם !!
עקרון שני: דבקות באלוקים היא באמצעות המצוות (מצווה = צוותא = יחד = חיבור = דבקות).
וגם על דרשת רבי אליעזר שאומר שלא כמידת הקדוש ברוך הוא וכו' אין קטן אומר לגדול המתן ואלו באברהם כו' קשה כנ"ל הלא גם שם היה קבלת פני השכינה ובפרט שהצדיקים נקראים אנפי שכינתא (=ענפי השכינה) על שם ששכינתו יתברך שוכן בתוכם כנודע מספר הזוהר ובקבלו האורחים דהיינו המלאכים שנדמה לו כאנשים ודאי הוא קבלת פני השכינה.
עקרון שלישי: הצדיק מקדיש עצמו לאלוקות ושכינה שורה עמו.
אך האמת הוא כך, שעשיית המצווה הוא העיקר על ידי בחינת קבלת פני השכינה שהוא הדביקות מלשון צוותא כדמשמע מלשון מצווה כמו שנאמר באבות (פרק ד) ש"שכר מצווה מצווה מצווה" שעיקר שכר מן המצווה הוא המצווה שהוא הדביקות האלוהי והתענוג הרוחני שבעשיית המצווה שהיא בחינת קבלת פני השכינה כי לולא זאת נקרא מצווה בריקניא (=בריקנות) שהוא בלי חיות ....
בקשת אברהם הייתה שהשכינה תשרה בו גם בעת קיום המצווה
אך שבאמת בקשת (=אברהם) אבינו עליו השלום היה כך "אל נא תעבור" וגו' כי הוא היה עוסק בקבלת פני השכינה בודאי כמפורש בפסוק "וירא אליו ה'" ובעת שראה את האורחים ביקש מאתו יתברך שמו שגם שם כשאלך לקיים הכנסת אורחים לא תעבור מעל עבדך וגם שם אהיה דבוק בך שלא יהיה מצווה בריקניא ח"ו רק שתהיה עמדי גם שם שאקיים המצווה בדביקות שהוא בחינת קבלת פני השכינה והוכחת רב יהודה שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה הוא כי לולא שהכנסת אורחים גדולה בוודאי לא היה אברהם אבינו עליו השלום מניח את הוודאי (=של) קבלת פני השכינה והולך להכנסת אורחים שהוא ספק שהרי הוצרך לבקש על זה שגם שם יהיה =ייחשב] קבלת פני השכינה ודביקות בו ....
נכון, מלא כל הארץ כבודו, אבל בכל זאת ביקש את עזרת השם לקיום הדבקות
וזהו גם כן מאמר רבי אלעזר "שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מידת בשר ודם אין הקטן יכול לומר לגדול המתן" (=וכאן באה התוספת של הרבי) מפני שבמקום שילך מאתו (=מהאדם הרגיל, מחברו) אין שם כבודו =נוכחותו של החבר] אם יהיה כאן לא יהיה שם, אבל בהקב"ה כתיב "מלא כל הארץ כבודו" ולכך ביקש אל נא תעבור כי גם שם הוא כבודו יתברך וגם שם לא אהיה מופסק מדביקתך (=להיות דבוק בך) ... והבן.
צא ולמד: לדברי ר' יעקב יוסף גם הבעש"ט התקשה בהבנת התנהגותו של אברהם אבינו, אבל למרות זאת הבעש"ט מקבל את הדברים כהנחיה מעשית=כפשוטו. גדולה הכנסת אורחים, גם אם נדרש לשלם מחיר רוחני בקיום המצווה (ביטול תורה ,לשון הרע וכו'). אברהם אבינו וויתר על הקבלת פני שכינה כדי להכניס אורחים, למרות המחיר. הצדיק מטשרנוביל אינו מקבל עמדה זו ומייצב עמדה אחרת, המתאימה לצדיקי הדור השלישי.
ה"שכינה" בתורה החסידית והקבלית, פירושה התגלות אלוקים האינסופי בעולמנו המוגבל והמצומצם. אלוקים שוכן בעולמנו ונסתר מאיתנו. לקבל פני שכינה, פירושו לגלות אלוקות במציאות-בריאליה. היחס אל אלוקים יכול ויהיה יחס של א-ל שנמצא בשמיים ומשם מכוון ומשגיח -"השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני האדם" (תהילים קט"ו טז) –זו הגישה המכונה במחשבה התיאולוגית, " טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטַצְיָה " (מעבר להשגה, מעבר למציאות).
הגישה השניה היא אִימָנֶנְצִיָּה"-האלוקות מונכחת בכל מקום ופרט, "מלא כל הארץ כבודו" או מה שהזוהר קורא "אין מקום ריק ממנו". יש כאן סוג של פרדוקס: אם אלוקים-השכינה הוא המציאות האמיתית אזי מה שנראה לנו מוחשי הוא למעשה קליפה ריקה. מאידך קיים ניצוץ אלוקי-נוכחות אלוקית בכל דבר גשמי מכאן שעלינו לגלותו ולהעלותו לקדושה. השימוש במונח "שכינה", מאפשר לקבל שילוב של שתי הגישות. וכך נוהגת החסידות בעקבות הקבלה.
פירושים שונים יש למונח "שכינה". אם נחבר בין כולם, נגדירה כך: השכינה (משורש ש.כ.ן.), היא ביטוי להתגלות האלוקית בעולמנו, הכוח המניע את עולמנו, השכינה היא אותו אור רוחני קוסמי היורד מעולמות עליונים ומציף אותנו ונותן חיות לכול. כשבית המקדש היה קיים שרתה השכינה בתוכו והשראתה הייתה על כולם ( "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שמות כ"ח ח) .
ההתחברות-ה"דבקות" אל השכינה (=קבלת פניה) מתקיימת או באמצעות עבודת המקדש או באמצעות קיום המצוות. המילה "מצווה" , לפי זה, פירושה צוותא = ביחד, בחיבור. אם כך, מצוות הכנסת אורחים היא בעצם התחברות אל השכינה. ההתחברות המליאה עם השכינה ,מתקיימת כאשר האדם מבטל כל נגיעה אישית בעת קיום המצווה. כולו מוקדש לקיומה מכוח אהבתו את ה'. "שעיקר שכר מן המצווה הוא המצווה שהוא הדביקות האלוקי והתענוג הרוחני שבעשיית המצווה שהיא בחינת קבלת פני השכינה. אהבה זו מאפשרת לצדיק "להעדיף" את קיום המצווה על פני קבלת פני השכינה משום שלמעשה הוא לא התנתק ממנה.
באומרו ""אל נא תעבור מעל עבדך" מבקש-מתפלל אברהם אבינו ע"ה, שהדבקות לא תילקח ממנו. זהו כוחו של הצדיק בעולמה של החסידות. אברהם הוא האב הרוחני של הצדיק החסידי, המקבל פני שכינה
י"ב חשון תשפ"ה. יום הרצחו של ראש ממשלה בישראל בידי יהודי.
א. :dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. תולדות יעקב יוסף" רבי יעקב יוסף הכהן (כ"ץ): היה גדול תלמידי הבעש"ט עם המגיד ר' דב ממזריטש. שימש כרב בכמה קהילות, ומשנת תק"ל (1770) בפולנאה, שם נפטר בשנת תקמ"ב (1782). השפיע מאוד על הפיכת החסידות לתנועה רחבה. כתב כמה ספרים, המפורסם בהם 'תולדות יעקב יוסף', ספר החסידות הראשון שנדפס (דפו"ר תק"מ - 1780), וכן 'צפנת פענח', 'כתונת פסים', ו'בן פורת יוסף'
ג. "מאור עינים"- רבי מנחם נחום ב"ר צבי טברסקי נולד בשנת תצ"ה (1735) באוקראינה. אביו היה מתלמידי הבעש"ט הראשונים, וגם הוא זכה לקרבתו. ולאחר פטירתו היה לתלמידו של רבי דב בר ממזריטש. נהג לנדוד ממקום למקום כדי להפיץ את תורת החסידות. לאחר פטירת רבו הפך לאדמו"ר בעצמו, והוא מייסדה של חסידות טשרנוביל. מחסידות זו יצאו גם חסידויות סקווירא, ורחמסטריבקא. נפטר בטשרנוביל בשנת תקנ"ח (1798). ספרו 'מאור עיניים' נחשב אחד מספרי החסידות החשובים והיסודיים.אריה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת פרשת וירא -תשפ"ה ד"ת מספר 316
הכנסת אורחים איכותית -חיים קופל
1) בפרשתנו מסופר על שני מעשי חסד של אברהם: א) בתחילת הפרשה, מסופר על חסד שעשה אברהם ,כשהכניס אורחים לביתו ( י"ח -א..ט). ב) לקראת סוף הפרשה, מסופר על אברהם, "וַיִּטַּע אשל (אכילה, שתיה, לינה) בבאר שבע ויקרא שם בשם ה'" (כ"א-ל"ג). רש"י, על אתר, מצטט את חז"ל : רב ושמואל חד אמר פרדס בכדי שיהיו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסנייה ובו כל מיני פירות.
2) נשים לב, על מעשה החסד הראשון, מספרת התורה באריכות, ומפרטת את הדו-שיח שלו עם האורחים, וְהַנְחָיוֹתָיו לשרה מה לאפות עבור האורחים. ואילו את מעשה החסד השני התורה מספרת בקצרה, ולא מתארת אף את מהות החסד, וכפי שראינו, שיש מחלוקת במדרש בדבר.
3) שמעתי בשם הרב מרדכי רבינוביץ שליט"א (ראש ישיבת אור ישראל לצעירים בפ"ת), שמעשה החסד הראשון, של הכנסת אורחים ע"י אברהם נעשה בצנעה, באהלו של אברהם, ואנשים מבחוץ לא ראו אותו. זה חסד מעולה, איכותי, בלא נגיעות אישיות, עליו מאריכה התורה לספר.
4) בעוד שמעשה החסד השני נעשה ברשות הרבים, כל העוברים ושבים רואים את נדיבות לבו של אברהם, יש כבר נגיעה אישית, חסד כזה הוא טוב, וראוי, אבל אין מאריכים בסיפורו.
5) ובדומה, בדרשה שנשא הרב שטיינמן זצ"ל בישיבתו, סיפר על אברהם אבינו שפתח בתי תמחוי שפתוחים 24/7 בכמה מקומות. כל מי שרצה, יכול לבוא לאכול שם חינם, ובלבד שיודה לה'. חסד וקרוב לה' בעת ובעונה אחת. והנה התורה לא מציינת מאומה, על שכר בגין מעשה זה.
6) לעומת זאת, פעם אחת אירח אברהם מלאכים, שהתחזו לאנשים רגילים, ובעצם לא היו זקוקים לאוכל ולאירוח שלו, ובכל זאת הוא קיבל שכר מופלג (שהרי הוא לא ידע זאת). הגמרא אומרת (דרשה אחרת מלעיל). בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה, זָכוּ לשְׁלֹשָׁה. בשכר " חמאה וחלב"- זָכוּ לַמָּן. בשכר "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם "- זכו לעמוד הענן. בשכר " יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם " - זכו לבארה של מרים (ב"מ דף פ"ו:), וכפי שראינו מעשה זה כלל לא מוזכר בתורה, אלא בחז"ל, למה ההבדל?
7) והסביר הרב שטיינמן: "יפה מעשה אחד בטרחה ובצער, ממאה מעשים טובים, שלא בצער וּבְטִרְחַת עֲשִׂיָּה ".
אברהם אבינו היה, באותו זמן, בן תשעים ותשע שנה, יום שלישי למילתו. גם זקן וגם חלש, בחוץ חום כבד (הקב"ה הוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ) , ועם כל הקשיים הוא חִפֵּשׁ לְאָרֵחַ אוֹרְחִים. לאחר שמצא אותם, הוא אישית טרח בכדי לְאָרְחָם כַּיָּאוּת. לכן העניק הקב"ה, לו ולזרעו שכר מרובה. בעוד שהקמת בית תמחוי דורש מאמץ ראשוני לבנותו, אבל אח"כ התפעול כבר קל יחסית, לכך אין בגינו שכר מרובה.
8) תשובות לפרשת לך לך
א) "ויקחו את לוט, ואת רכשו בן אחי אברם (י"ד-י"ב).לכאורה הסדר משובש, היה צריך לכתוב "ויקחו את לוט, בן אחי אברם, וְאֶת רְכוּשׁוֹ "? תשובה. הסיבה ששבו את לוט בִּגְלַל יִחוּסוֹ, כבן אחי אברהם, (זה היה רכושו) וידעו שהוא ישלם הרבה עבור פדיונו. בדומה אומר ספורנו על אתר, עי"ש.
ב) מילה בפרשה בת ארבע אותיות, שמתוכן שלוש זהות? תשובה: " וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה " ( י"ב-ח).
9) שאלות לפרשת וירא
א) " יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם ורחצו רגליכם" (י"ח-ד) ורש"י אומר: כסבור שהם ערבים שמשתחווים לאבק רגליהם. לא הגיוני שאברהם חשש מע"ז באבק שעל נעליהם? אז מה הרעיון בכל זאת?
ב) "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" (י"ח-ה). מנין שאברהם אבינו נתן להם לחם תוצרת חברת אנג'ל?
שבת שלום -מחיים קופל -.מעדנים 316 פרשת לך לך תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מחביון תורתך' כרך א', עיון בתורה ובהלכה – הספר ניתן לרכישה בהוצאת 'תבונות', מכללת הרצוג, אלון-שבות.
המאמר מחולק ל-4 חלקים, ויתפרסם בהמשכים – ההפתעות הגדולות שמורות לחלק ג' ולחלק ד' – שימו לב!
בזעקת תפילה לישועת החטופים לחיים ולכבוד בעזרת ה', לרפואת הפצועים, ולישועת עם ישראל במערכה כולה!
חטא אדם הראשון -כלאיים וניסויי מעבדה א.
חלק ג':סכנת ההכלאות
כאן אנו עוברים לרעיון העיקרי, שיש בו כדי לענות על השאלות האלה, והוא טמון ורמוז באיסורי 'כלאיים' שבתורה – לפי הבנת חז"ל, כבר האדם הראשון נצטווה לשמור על גדר "למינהו" שבבריאה, ולהימנע מהכלאת מינים לשם יצירת מינים משובחים יותר – "הדעת טוב ורע" פירושה הכלאת מינים ויצורים, מתוך תקווה ליצור מינים משובחים יותר.
הנה, כך למדו האמוראים (הארצישראליים) ר' אלעזר בן פדת] ור' יוחנן (בבלי סנהדרין נו ב) את איסור ההכלאה לבני נח, ממקור האיסור על האכילה מעץ "הדעת טוב ורע" –
תנו רבנן, שבע מצוות נצטוו בני נֹח... ר' אלעזר אומר: אף על הכלאים – מותרין בני נֹח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה, ובהרכבת האילן;
מנא הני מילי (=מה המקור לדברים אלו)? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא (=מהפסוק):
"ויצו ה' א-להים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אָכֹל תֹאכֵל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"; (ב', טז-יז)
אף הרמב"ם פסק הלכה זו, שנכרים אסורים בכלאיים ובהרבעת בהמה:
אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים... ואסור לישראל להניח לנכרי, שירכיב לו אילנות כלאים; ...ואסור לישראל ליתן בהמתו לנכרי, להרביעה לו; (רמב"ם הלכות כלאיים פרק א', ג-ו; פרק ט', ב)
סכנת הכלאיים לאדם
ה'מעבדה' היחידה שעמדה לרשותו של האדם בימי קדם הייתה המיניות שלו, והמיניות של צמחים ובעלי חיים שבהישג ידו! האדם הסקרן, הקורא שמות לכל צמח וחי, עלול לנסות כל זיווג מיני של כל יצור עם כל יצור, ובכלל זה גם חיבור מיני שלו ושל אשתו עם יצורים שונים, כדי לבחון מה יכול להיווצר.
לבסוף ילמד האדם גם מניסיונותיו המיניים, שכל יצור זכרי מוליד כיוצא בו רק מבת מינו, ומזיווגים פרועים לא צומח שום דבר, כי חוק "למינהו" שולט.
והנה אותו ר' אלעזר תיאר בסוגיה תלמודית אחרת את התנהגותו של האדם בגן העדן, בדיוק לפי הרעיון הזה, כניסיונות של הכלאה דרך המיניות:
ואמר ר' אלעזר, מאי דכתיב (=מה פירוש הכתוב) – "זאת הפעם, עצם מֵעצָמַי, ובשר מבשרי לזאת יִקָּרֵא אשה, כי מאיש לֻקחה זאת"] (בראשית ב', כג)?
מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה! (יבמות סג א)
אף הרמב"ם, בהסבר טעמי המצוות, חיבר את טעם איסורי כלאיים עם מנהגים אליליים של תועבות מיניות:
מבין הדעות, שהיו מפורסמות באותם ימים ושהצאביה (=עובדי האלילים במזרח, לפני האסלאם) הנציחו אותן, שהם אמרו שכאשר מרכיבים מין של עצים במין אחר ועושׂים זאת במולד (=מזל-עולה) מסוים, מקטירים משהו מסוים וקוראים קריאה מסוימת בשעת ההרכבה, יֵצֵא מן ההרכבה הזאת דבר-מה המביא, לטענתם, תועלת עצומה; הכישוף הגדול ביותר שהזכירו בתחילת ספר] 'החקלאות' הנבטית] הוא בדבר הרכבת זית באתרוג.
הנכון ביותר בעינַי שספר רפואות שגנז חזקיהו (ברכות י ב; פסחים נו א) היה בלי ספק ממין זה. כן ציינו שכאשר מרכיבים מין במין אחר, ראוי שהחוטר שרוצים להרכיבו יהיה ביד נערה יפה בשעה שגבר בא עליה ביאה מגונה שתיארו אותה; אמרו: ובשעה שהם מתחילים מעשׂה זה תרכיב האשה את החוטר בעץ; אין ספק שזה היה נפוץ ולא נותר איש שנהג אחרת, מה גם שהתלווה לו העונג שבמשגל נוסף לציפייה לאותן תועלות.
לכן נאסרו אפוא הכלאיים, כלומר הרכבת אילן באילן, כדי שנתרחק מן הסיבות לעבודה זרה ומתועבות משגליהם שלא בדרך הטבע; ובשל הרכבת אילן נאסר לצרף כל שני מינים של זרעים, אפילו סמוכים אלה לאלה; כאשר תתבונן בדיני מצוָה זאת שנמסרו במסורת, תמצא שהרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום, כי זה עיקר האיסור, ואילו כלאי זרעים, כלומר סמיכות המקום, אינם נאסרים אלא בארץ ישֹראל.
(מורה הנבוכים ג, פרק לז; תרגום מ' שוורץ)
אולם הרמב"ם חשב רק על כישוף, כי התבוננות רציונלית-מדעית רגילה בטבע הבריאה תגלה שאין בהכלאות מוזרות כאלה שום תועלת, שום דבר אינו צומח מהן, ואין בהן אלא הזיות, יצרים מיניים וכשפים.
אבל התבוננות יסודית יותר עשויה ללמד את האדם שיש בטבע גם הכלאות צומח, שמצליחות ליצור מינים חדשים ומשובחים ביותר! הדוגמה העיקרית שהוא יכול לגלות היא החיטה, שנוצרה משני שלבים של הכלאה טבעית, והיא היחידה מצמחי התרבות הקדומים שהתפתחה בטבע על ידי הכלאה!
די אם נביא כאן תקציר מסכם על התפתחות החיטה התרבותית, מתוך האנציקלופדיה העברית: א.
שלושה מיני חיטה, בכל אחד מהם זנים שונים:
מוצא החיטה מקבוצה (1) באזור אסיה הקטנה וטרנס-קווקז (=אזור הרי אררט, ומוצא ארבעת הנהרות)! אזור התפוצה של 'אֵם החיטה' משתרע היום מצפון ארץ ישראל והלבנון עד פרס המערבית! 'אֵם החיטה' התפתחה כנראה מהכלאה טבעית בין חיטה מקבוצה (1), ובין מין בן-החיטה, ומהכלאה זו בוררו בידי האדם צורות תרבות, עם ציר שיבולת שאינו מתפרק; חיטת הלחם התפתחה כנראה מהכלאה טבעית בין חיטה תרבותית מקבוצה (2), ובין מין בר דיפלואידי, ומהכלאה זו בירר האדם זני תרבות. לשם השוואה, די אם נציין כי השעורה היא דיפלואידית (14 כרומוסומים), כדי להבין שחיטת הלחם (42 כרומוסומים) היא פרי מופלא של שתי הכלאות טבעיות עם מיני הבר.
והנה שוב דברי חז"ל מוארים באור חדש:
...חיטה מין אילן היא אבל אין מברכים עליה 'בורא פרי העץ' אלא 'בורא פרי האדמה', ואם אפה לחם, מברך 'המוציא לחם מן הארץ'];
דתניא, אילן שאכל ממנו אדם הראשון – רבי מאיר אומר, גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר, "וַיֵשְתְּ מן היין וַיִשְכָּר"; רבי נחמיה אומר, תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו, בו נתקנו; רבי יהודה אומר, חיטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא, עד שיטעום טעם דגן; (ברכות מ, א) ב.
"עץ הדעת טוב ורע" – חיטה?!
מפתיע לגלות דווקא את החיטה כמועמדת מרכזית לזיהוי 'עץ הדעת טוב ורע' בעולמם של חז"ל, במיוחד אחרי הידיעה שלנו על מוצא החיטה התרבותית מהכלאות בטבע; אם חטא האכילה בגן העדן היה כרוך בשתיית יין, פרי הגפן, או במתיקות התאנה, הרי ההסבר שלו נמצא בתחום ששרטט הרמב"ם – תחום התאוות והיצרים, הכשפים והפולחנים ההזויים, ושאר תחושות ודמיונות שמאפיינים את התרבויות המפורסמות בחברה האנושית; אל מול כל אלה עדיין ניצב השכל כחומה בצורה, וגם אין לנו הסבר פשוט וראוי לדברו של בורא עולם ויוצר האדם – "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע...".
אבל אם גילה האדם את סוד ההכלאה של החיטה, כלומר, הצמח המשובח ביותר שממנו ניזון האדם נוצר דווקא מהכלאת מינים קרובים בטבע, אז יש מקום לפיתוי הנחש דווקא מן השכל הצרוף, וכך יש לבארו: כשם שהבורא יוצר עולמות של יצורים חדשים על ידי הכלאת מינים בטבע, כך ישאף האדם להידמות לו, ולחפש דרכים חדשות של ניסויי הכלאה מיניים באדם עצמו, ובכלל זה גם 'דעת טוב ורע' בזיווג האישה עם הנחש, והכול כדי לנסות וליצור עולמות חדשים, יצורים חדשים.
בביאור זה, הפיתוי נכון כפשוטו – "כי יֹדֵעַ א-להים, כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כא-להים, יֹדעֵי טוב ורע" – "יוצרי עולמות" (כפירוש רש"י); הניסוח של הנחש הוא אמנם אלילי, אבל דבריו אמת (כפי שטען הרמב"ן), כי הבורא שומר לעצמו את סודות ההכלאה ליצירת מינים חדשים, ומשאיר לאדם רק לשמור על המינים הקיימים, ולא לפרוץ גדרים מיניים! הפיתוי שבא גם מן השכל להידמות לבורא, אין שום כוח שיעמוד מולו, שכן אפשר ליצור עולמות של יצורים חדשים, ממש כמו הבורא; אלא שהבורא ממאן לתת מפתחות אלה ביד האדם! אולם דווקא מסיבה זו ירצה האדם לפרוץ את הגבול הזה בכל כוחו, כדי להיות "כאחד ממנו, לדעת טוב ורע"! לא רק הדמיון והיצר מבקשים לנסות מיניות פרועה, אלא השכל עצמו, עם הרצון להידמות לבורא, היוצר, כדי ליצור מהכלאות פרועות, יצורים חדשים, ואולי משובחים כמו החיטה.
בדרך זו הפסוקים הקשים מתפרשים כפשוטם ממש – ה' רצה למנוע מן האדם את הניסויים בהכלאות ובמיניות יוצרת הכלאות, ולשמור את ההכלאות לעצמו, אך לא מפני ש"כל אומן שונא את בני אומנותו" (כלשון רש"י בהסבר פיתוי הנחש), אלא מפני שזו סכנה גדולה לאדם לעסוק בהכלאות מיניות, וטוב לו שלא יפרוץ גדרו של עולם, שנברא "למינהו".
אלא שעצם המחשבה הזאת יש בה סכנה – אם הבורא משאיר תחום זה לעצמו מפני הסכנות הטמונות בו לאדם, עם הידיעה שיכולה להיות תועלת רבה בהכלאות כאלה במקרים מיוחדים, זהו הפתח לפיתוי הנחש, וזה הוביל את האדם אל החטא – כדי להיות "כאחד ממנו", 'יוצר עולמות'. בחלק האחרון נבין יותר את איסורי הכלאים שבתורה, וגם את ההשלכות לימינו. הרב ד"ר יואל בן-נון
א .כרך י"ד, עמ' 281-280; הקיצור שלי.
ב. בבראשית-רבה טו, ח מובאות הדעות בהיפוך – רבי יהודה אמר, גפן, ורבי מאיר אמר, חיטה.
א.המאמר נכתב יחד עם אליעד בני, בגרסה מורחבת שפורסמה במגדים נ"ד (ניסן תשע"ג), עמ' 31-9 – 'הגן בעדן והאדמה – חטא אדם הראשון'.
&
מידה בפרשה -סדרה חדשה-"פרשת וירא" תשפ"ה- על עין טובה וחיפוש הטוב באחר
אורי סובוביץ - מנהל ומשקיע בקרן הון סיכון.
כמה אנחנו פתוחים להכניס את ה"אחר" או ה"שונה" לביתנו ולחיינו?
ישראל שלפני המלחמה הייתה מקוטבת ל"אנחנו" ו"הם", כשכל צד רואה רק את חסרונות ואשמות הצד השני ולא רואה את דבשתו. פעם השתתפתי באירוע שכינס אנשים שונים מכל גווני הקשת הפוליטית והצעתי למארגנת לבקש מכל אחד שיציג בפני כולם את הדעה של הצד הנגדי לו, ולקבל שיקוף אם הוא באמת מבין ומבטא נכון את עמדתו. לא מדובר פה בטשטוש אמיתות או בויתור על העמדה שלנו. מדובר רק ביצירת מפגש שקשוב ומבין את הצד השני באמת, ואז לרוב מתגלה שהפערים קטנים משחשבנו.
בתחילת פרשתנו אברהם אבינו (שכבר בן 99), יושב באוהלו חלש וחולה מברית המילה. הפרשה מתארת שהוא יושב בפתח האוהל כדי לחפש אורחים להכניס לביתו, ומשמזהה 3 דמויות באופק שנראות לו כעובדי אלילים (הפוכים לגמרי מתפיסת עולמו ומשליחותו בעולם כמקדם התפיסה המונותאיסטית) הוא רץ לקראתם ומארח אותם כיד המלך. זה כבר לא "הם" ו"אנחנו", זה מבט ישיר וקרוב בגבה העיניים באווירה ביתית.
מאותה סיבה בהמשך הפרשה אברהם אבינו מנהל דיאלוג ממושך עם הקב"ה בניסיון להציל את סדום ועמורה, חברה של אנשים רשעים שקידשו את האינדבידואליזם והענישו על הכנסת אורחים, ההפך הגמור מאברהם.. מה יותר נוח מלראות את כליונו של האויב האידיאולוגי המר שיפסיק לעמוד כנגדי? אבל הוא מתפלל ומתווכח עם הקב"ה בניסיון להוכיח שיש קומץ אנשים טובים שאיתם יהיה ניתן להפוך את סדום ועמורה, אך לא עם אש וגפרית מהשמיים, אלא מהפכה חברתית-רוחנית שתציל אותם מעצמם...
פרשת "וירא" מזמינה אותנו לבחון את עצמנו עד כמה אנחנו מכניסי אורחים לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרעיוני. עד כמה אנו מוכנים לשמוע דעות של אחרים ולהכניס אותם לביתנו, וכמה אנו מתאמצים לזהות בהם את נקודות הטוב. לא כויתור על האמת שלנו, אלא מתוך ענווה וכנות לבחון את עמדתנו ולהרחיב את האמת שלנו. כי אם נצליח זו באמת תהיה מהפכה.
יהיו דברים אלו מוקדשים לרפואת החייל משה אהרון בן לאה בילא ולעילוי נשמת חבר ושכן יקר כאח, עמישר בן דוד ז"ל, מפקד חפ"ק הקומנדו שנפל בחאן יונס.
שבת שלום! -אורי סובוביץ
להזמנת הספר "יש בתוכנו שמיים" - https://tic.li/zDbQP6y, ניתן למצוא גם בחנויות סטימצקי, צומת ספרים ודברי שיר.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה עם מסר שבועי אקטואלי על פרשת השבוע - https://chat.whatsapp.com/Fd6HPJaLXHl1fPx8JPbf36
.
