אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
********************************************************
פרשת "וזאת הברכה" ושמחת תורה תשפ"ה, הנאום האחרון - עצב הנבו והיום שאחרי -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 380 ימים.
נאומו האחרון של משה בפרשתנו - " וזאת הברכה", החותם את ספר דברים וחמשה חומשי התורה, פותח בפרולוג: "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי, מוֹתוֹ... תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל " (דברים, לג', א'-ה' ) .
הנה מגיע לסיומו נאומו של משה, שהינו לווית חן למסע המדבר וסמינר ההכנה של בני ישראל לקראת כניסתם לארץ ישראל. נאום המשתרע לאורך פרשות ספר דברים
הנאום מכוון לדור ב'- על מנת להבטיח את איכות כניסתו לארץ וקימום עתידו בה. הנאום גם מכוון רחוק לדורות הבאים.
משה אבי הנביאים ,מברך את שבטי ישראל , לא כיחידים, אלא כקולקטיב של שבטים, בראיה כוללת של עם ישראל. המסר של משה לשבטי ישראל: "שִׁמְרוּ על אחדות העם".
כיצד יוצרים את: "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ?
רק על ידי קיום ערך השותפות בין השבטים השונים- אחדות ולאו דווקא אחידות.
המלבי"ם ( רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1809-1897 ) בפרשנותו מאיר אלומת אור למשמעות של האחדות - יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: " וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ - קראם משה, ישורון, על שם יָשְׁרוּת שכלם ומידותיהם...כשיתהווה איזה דבר...אז התאספו ראשי עם, או יחד שבטי ישראל, בסדר נכון כל שבט".
גם המדרש קורא לאחדות: "כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות" (ספרי, שמות , לג', ה')
כך גם רש"י יוצא בקריאה לאחווה ורעות: " בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל "- בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם ולא כשיש מחלוקת ביניהם".
פרשתנו מסתיימת באפילוג : "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה... וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים, לד' ,י' - יב').
מפרש רש"י: " וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה - שקיבל את התורה בלוחות בידיו. וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל - ניסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא. לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר-ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר- אשר שברת, יישר כוח ששברת ".
משה שובר את הלוחות הראשונים ומתוך השברים הוא יוצר לוחות שניים שלמים. על מעשה השבירה הוא זוכה לקבל מהקב"ה – ברכת יישר כוח.
מה ענין שבירת הלוחות לנאום האחרון ? משה נושא עמו את טראומת שבירת הלוחות שמתקשרת עם חטא העגל, מדוע להותיר טעם לא נעים באקורד הסיום ?
דומה שיש כאן מסר חשוב של הקב"ה למשה, ובעקבותיו, מסר חשוב של משה לעם ישראל לדורותיו – מהשבירה תבוא התקומה.
המסר הוא – "אין יותר שלם מלב שבור" ( מנחם מנדל מקוצק 1787-1859).
הַמַּשְׁבֵּר – הוא המקום עליו יושבת היולדת. הוא המרחב הלימינלי, שלב המעבר שבין ההיריון ללידה. גם עם ישראל נמצא בנקודת הזמן הקריטית -במרחב הלימינלי, במעבר שבין מדבר לארץ נושבת. במעבר שבין היריון מדברי, ללידת עם בארצו.
הַמַּשְׁבֵּר - מקפל בתוכו את החוסן של – לשבור שֶׁבֶר. עם ישראל ישבור שֶׁבֶר , רק אם ייקח את גורלו בידו, וינהג באחריות לקיומו ולצמיחתו.
הַמַּשְׁבֵּר – מקפל בתוכו בסינית שתי מילים – סכנה והזדמנות. עם ישראל ינהל נכונה את הסיכונים המאיימים עליו ויכיר בהזדמנות הגדולה שעומדת בפניו –להיות עם סגולה בארצו ובמולדתו.
משה נושא את נאומו האחרון בפרשתנו, בסוף דרכו סמוך למותו - "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי, מוֹתוֹ", מפרש רש"י:" סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי".
אֶריק אֶריקסון ( 1902 - 1994) פסיכולוג יהודי אמריקאי, פיתח את תאוריית שמונה השלבים , של מהלך החיים מינקות עד שיבה, שבכל אחד מהשלבים ניצב האדם בפני קונפליקט ייחודי בין צרכיו האישיים לבין דרישות החברה. אריקסון מאפיין את השלב השמיני והאחרון, כשלב הבגרות המאוחרת - "אחדות האני" -שלמות לעומת ייאוש. זהו שלב הזיקנה, ובעצם השלב האחרון בחיים, והתחושות החיוביות או השליליות שיתעוררו בו, יעלו כתוצאה מההתבוננות הרטרוספקטיבית בחיים. בשלב זה נערך סיכום של הישגים וכישלונות בחיים, וכאשר האדם יגיע לסיפוק מחייו, יחוש את אחדות האני. במידה ושלב זה נפתר באופן חיובי, האדם יחווה תבונה, שמשמעותה היכולת לתחושת השלמות של האני. הבנה עמוקה של החיים וקבלתם ללא רגשות של חרטה ותסכול.
משה רבנו בנאומו האחרון בפרשתנו נפרד מבמת ההיסטוריה בשלב - אחדות האני, בעלייתו להר נְבוֹ - "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ... וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ד' "( דברים, לד',א').
משה נושא עמו בפרידתו ממפעל חייו – עמו וארצו, את חווית עֶצֶב הנְבוֹ האישי שלו, אך הוא עושה זאת בזקיפות קומה, בשלמות של חוסן אמוני ונפשי .
משה מציג לנו תובנה חשובה: לכל אדם יש את עֶצֶב הנְבוֹ שלו. גם לי משה, יש את עצב הנבו שלי. המשוררת רחל (1890 – 1931) ששאבה השראה בלא מעט משיריה, מהתנ"ך ,הטיבה להמחיש לנו את תסמונת עֶצֶב הנְבוֹ שהנחיל לנו משה : "קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד.פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה" .
עֶצֶב הנְבוֹ נוכח גם בנשמתה של אומה – שמחה המהולה בעצב.
הפסיכיאטרית השווייצרית האמריקאית, אליזבת קובלר רוס ( 1926-2004),חוקרת וחלוצה בתחום המחקר החברתי, פיתחה מודל פורץ דרך הקרוי על שמה, שיסודו בתהליכים הפסיכוסוציאליים, בהתמודדות עם משברים של אובדן,מוות ופרידה. מודל קובלר רוס, מציג את 5 השלבים הבאים: 1.הכחשה. 2.כעס. 3. מיקוח. 4.דיכאון. 5. קבלה.
במאמר אחר לפרשת וילך, הצגתי ניתוח, כיצד משה שהוא בשר ודם, עובר את תהליך עֶצֶב הנְבוֹ האישי שלו בתהליך פרידתו, על פני כל חמשה השלבים במודל. באותו מאמר הוספתי שלב שישי משלי ,למודל של קובלר רוס, והוא - התמודדות של חוסן אמוני ונפשי פרואקטיבי עם משמעות.
השאלה הנשאלת היא, כיצד מתגברים על משבר ואובדן כפי שחווינו בשנה האחרונה ? כיצד מכילים ומעבדים את עֶצֶב הנְבוֹ שבו אנו נתונים מאז הטבח הנורא בשבת שמחת תורה תשפ"ד? כיצד מגיעים לשלב השישי במודל ?
הרב פרופ' י.ד.סולוביצ׳יק (1903-1993 ) בספרו ״מן הסערה" ובמאמרו קול דודי דופק אותו פרסם ביום העצמאות השמיני למדינת ישראל, הבחין בין איש הגורל לאיש הייעוד. כך גם וויקטור פרנקל ( 1905-1997 ) בספרו ״האדם מחפש משמעות״( 1946) ובמדע הלוגותרפיה שפיתח. שניהם ממליצים, לעבד את הטראומה האישית והקולקטיבית של היחיד וגם של האומה , בטרנספורמציה של האובדן והריק , למשמעות ומילאות. לדעתם, אין להתמקד רק בחיפוש סיבות לאובדן, אלא גם לתעל ולכוון, לעבר משמעות פשר ויעוד. לא לשאול רק- לָמָּה ? why)) אלא גם לשאול - לְמָה? (for what purpose).
נאומו האחרון של משה בפרשתנו המהול בעֶצֶב הנְבוֹ, מותיר לנו מורשה של - היום שאחרי.
ביום שאחרי, עלינו להשיב לעצמנו באופן מלא את תפיסת הביטחון, הנשענת על אדני יכולות ההגנה, ההרתעה, ההתרעה וההכרעה- 7/24.
ביום שאחרי, עלינו לחזור בראש זקוף כאומה וכחברה ולהתייצב שוב מול הר סיני, שם קבלנו את זהותנו בדמות לוחות הברית, שם נכרתה ברית הייעוד בין הקב"ה לעם ישראל, שם עמדנו – "וַיִּֽחַן שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר" (שמות יט', ב') , מפרש רש"י – "כאיש אחד בלב אחד". הרכבת שברי הפאזל הלאומי, התכנותו רק בקיומם של – אחדות, שותפותויָשְׁרוּת integrity. "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".
ביום שאחרי, עלינו ללא יוצא מן הכלל להיכנס מתחת לאלונקת הנטל והאחריות הקדושה והטהורה, לקיומו של עמנו במדינתנו האחת והיחידה. כך משה בנאומו האחרון בפרשתנו ובברכותיו לשבטי ישראל, מייחד קריאה לשבט לוי:"וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ... בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן יְקוּמוּן" (דברים, לג',ח'-יא'). מפרש רש"י:"ראה שעתידין חשמונאי ובניו ( שבט לוי) להילחם עם היוונים... ברך ד' חילו ופעל ידיו תרצה...מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה".
ביום שאחרי, עלינו לסלק כל ייאוש מדרכנו ולהאיר פנים לתקווה, לאמונה ולשלום שבתוכנו.
ספר דברים מסתיים באות - ל:"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל " ואילו ספר בראשית אותו נתחיל בשמחת תורה, מתחיל באות ב:" בראשית ברא". השילוב בין האותיות הוא- לב.
האחדות בין השבטים תתרחש, רק אם השבטים ירגישו זאת בשלמות הלב, גם אם הוא- לב שבור. רק חיבור אמיתי של הלבבות השבורים יביא לשלמות ולשותפות אמיתית.
בספר בראשית נפתח ונקרא -" בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" ( בראשית, א', א'-ד').
בריאת האור והחושך ביום הראשון, היא מצפן לדמותו האנושית של העולם ולבחירתו של האדם, האם יהיה זה עולם של אור, או יהיה זה עולם של חושך ?
במלחמת בני האור בבני החושך, בסוף ינצחו הטובים - בני האור.
"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב...ולהתחיל מבראשית.
עם ישראל חי , עם ישראל של אור והוא ינצח.
חג שמח ומועדים לשמחה, פתקא טבא. חזק חזק ונתחזק.
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת בראשית תשפ"ה -נעשה אדם.
בניגוד לבעלי החיים שנבראו במאמר הא-ל ובלשון יחיד " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן ", בריאת האדם שונה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ ". העשייה נאמרת בלשון רבים, ואמורה להיות בצלם אלוהים.
הא-ל אינו נותן משוב לעצמו על בריאת האדם. על בריאת כל נפש חיה נאמר" וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". אין משוב ספציפי על בריאת האדם, ובסיום היום הששי נאמר כסכום לכל הבריאה " ויַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד ". אין לדעת עדין אם בריאה זו ששמה אדם עלתה יפה, שהרי האדם יצור בחירי. איזה שימוש יעשה האדם במתנה נפלאה זו, שניתנה רק לו מבין כל הברואים?
האדם נברא גוף ונפש, עפר מן האדמה, ובצלם אלוקים. זכר ונקבה בראם. האדם מופרד מיתר הבריאה. בריאתו שונה, תפקידו שונה. הא-ל נוטע לו גן מקדם , ועליו "לעובדה ולשומרה", ורק לו ניתן צו האוסר עליו לאכול מעץ הדעת.
בעלי החיים התנהגותם ידועה. הם פועלים לפי טבעם. את האדם ברא ה' כיצור בחירי, לא ניתן לדעת כיצד יפעל. הא-ל מתבונן באדם ומחליט כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". הוא עושה לו עזר כנגדו מגופו, בניגוד לכל בעלי החיים שנבראים שניים, זכר ונקבה. בין אם האדם נברא זכר ונקבה ואחר כך הופרד, ובין אם האישה נבראה מאוחר יותר מצלעו, שמה הראשון ניתן לה על ידי אדם "כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". בהמשך נאמר " עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". הקשר הביולוגי חשוב פחות מהקשר של בניית תא משפחתי חדש, והריחוק מהקשר הביולוגי הוא תנאי לקשר החדש. לא נאמר דבר דומה בקשר לבעלי החיים.
רק לאחר הגירוש מגן עדן נאמר: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר ". הידיעה שראשיתה באכילה מעץ הדעת ובפסוק " וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ", קשורה לטיב הקשר בין אדם לבין חוה. אין זו הולדה בעקבות ייחום עונתי כמו בקרב בעלי החיים. מדובר באיש אחד ובאישה אחת שהיא רעייתו, ובידיעה שהיא תנאי להקמת משפחה. אבל האדם לא בחר תמיד בטוב, ויעידו על כך חטא האכילה מעץ הדעת של שניהם, וקין שהרג את הבל אחיו.
הא-ל ממשיך להתבונן באדם. " וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" , הארץ מלאה חמס, " כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ " ,"וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ ". המסקנה, אחריב את העולם, אין לו תיקון. אצור אותו מחדש עם גרעין של בעלי חיים ועם אדם ראוי מן העולם הראשון, נח, שמצא חן בעיני אלוקים.
מה קורה לאחר המבול? האם לפנינו אכן עולם מתוקן? מתברר שאמנם נח הנבחר בונה מזבח לה', נוטע כרם, " וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:: " וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ: ". נח המתאושש מן השִכרות, מקלל את בנו חם על אשר עשה לו.. אין טעם בהחרבת העולם. " כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", קובע הא-ל. לכן הא-ל מתחייב לא להביא עוד מבול. הקשת היא סמל לברית. היא מכילה את כל הצבעים, היא מכילה את כל סוגי בני האדם, ואולי את כל מצבי האדם לאורך חייו. הא-ל משלים עם העובדה כי זהו האדם. ניתנה לו מתנה נפלאה ששמה בחירה חופשית, והוא משתמש בה פעמים רבות לרעה. " וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". הבשר הוא החלק הדומיננטי בו, צלם אלוהים פחות. הדבר היחיד שניתן לעשות זה לקצוב את ימיו. והיו ימיו מאה ועשרים שנה.
תשרי תשפ"ה -בלומה דיכטוולד
&
וזאת הברכה - היד החזקה: למי ולמי?
מייקל אייזנברג -משקיע ומנהל הון סיכון
בשבת שאחרי ראש השנה, קראנו בפרשה הקודמת, את שירת האזינו. השירה נחתמת בפסוק מדהים שצופה פני עתיד במילים חדות כתער שכל מי שחי היום בישראל לא יכול להישאר אדיש להן:
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. (דברים לב, מג)
כבר במדרש המילים "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" זכו לשלל פרשנויות. רבי מאיר הסביר שהאדמה תכפר על העם בישיבתו עליה:
רבי מאיר אומר כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו… כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו" הוי פורקים עונתיהם עליה…, וכן היה רבי מאיר אומר כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא. (ספרי)
מפתיע לגלות שהתמהיל של רבי מאיר לא כולל את קיום כל מצוות התורה. הוא מכיל קריאה, השכם והערב בשמו של ה', מה שמבטא אמונה בא-ל אחד והצהרה שאת או אתה חלק מהברית; שימוש בשפה העברית - לשון הקודש - מה שמבטא את הסולידריות החברתית הישראלית; וכל זה דווקא בארץ ישראל - הבית הלאומי שלנו. "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" - הישיבה בארץ ישראל איננה מקלט לעם היהודי מתלאות הגולה הארוכה. הישיבה בארץ ישראל היא זכות שמכפרת על עוונות אחרים כי בונים פה משהו שונה, המהווה מגדלור לתורה וערכיה. (בניגוד לגישה זו ראו את דברי הרש"ר הירש שפירש "הרנינו גויים עמו" שתפקידו של עם ישראל הוא להפיץ את התורה בגלות, והתעלם מסוף הפסוק).
דומני שקריאה מדוקדקת בפסוק מראה שלא במקרה התורה השתמשה פה במילה 'אדמה' ולא במילה 'ארץ' שמתאימה יותר למלחמה. בדיקה מהירה בצ'ט גיפיטי אישרה שלפי פסוקים רבים המילה 'אדמה' מתמקדת יותר במימד הפיזי והחקלאי של הקרקע, ואילו 'ארץ' מדגישה את הרעיון הגיאוגרפי, הלאומי והקולקטיבי לדוגמה: כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ... וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז, פסוק א מול פסוק יג). אם כן, עצם ישיבת העם על אדמתו והצלחתו הכלכלית היא היא הכפרה על הדם אשר נשפך, היא המוכיחה את נקמת הא-ל במי ששפכו את הדם והיא הגורם לכך שהגויים ירננו. רק בשבוע שעבר, בראיון עם ג'ון אנדרסון, תיאר ההיסטוריון האמריקאי ויקטור דיוויד הנסון את ההערכה של מדינות רבות ליכולת הטכנולוגית שהציגה ישראל במלחמה הנוכחית.
השאלה היא איך מגיעים חזרה לארץ אחרי גלות כה ארוכה ומרה. היות שהפסוקים שלפני פסוק זה עסקו במלחמה של ה' באויביו, תרגום אונקלוס, תרגומים נוספים ופרשנים רבים אחריהם, הסבירו שלעתיד לבוא ה' יכפר את אדמתו ועמו. כלומר, הגלות תסתיים וה' ישיב את ישראל לארץ. למרות שלא כתוב 'אדמתו ועמו' החזקוני תמך בפרשנות זו, וציין מקומות נוספים בהם נשמטה ו' החיבור בסופן של רשימות.
לעומתם, ר' אברהם בן עזרא, התנגד לניתוח מילולי זה של הפסוק. הוא הסביר שכמו במקרים רבים במקרא, הנושא של המשפט מופיע בסוף, ולכן הפסוק אומר שעם ישראל יכפר את אדמתו. כלומר, יטהר אותה מאויבים. אם נלך לפי שיטתו בעצם אפשר לקרוא את כל הפסוק כמוסב על עם ישראל שעתיד להנקם באויביו והגויים ירננו כנגדו.
אני לכשעצמי מאמין שאם ניתן לקרוא כך וניתן לקרוא כך, גם הפרשנות ששמה את עם ישראל כגורם הראשי וגם תרגום אונקולוס ששם את הא-ל במרכז נכונות, והן שזורות זו בזו. בדומה לכך, עם קום מדינת ישראל הדהד דוד בן גוריון את שתי הפרשנויות דרך ניסוח רב-משמעי במגילת העצמאות: "מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו…"
יתכן שבסוף פרשת 'וזאת הברכה' שאנו קוראים כל שנה בשמחת תורה, ניתן למצוא רמז עבה לשאלה האם ה' יעשה את כל העבודה או שגם אנחנו נהיה שותפים. הפסוקים החותמים את הפרשה, ואת התורה כולה הם:
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. (דברים לד, ט - יב)
הרמז הדק יותר הוא שיהושע שונה ממשה. לא רק שלא קם נביא כמשה, יהושע מלא רוח חכמה. זו לא הגדרה קלאסית של נבואה; יש פה חכמה שנדרשת לניהול עם בארצו. משה סמך את ידיו על יהושע אבל עם כל ההשראה האדירה ממשה, יהושע מאופיין אחרת, בהתאם למשימה השונה המוטלת עליו.
אבל מה שיותר בולט הוא הפער שבין ה' למשה, או יותר נכון - העובדה שאין פער כזה. ה' שלח את משה לעשות אותות ומופתים במצרים, ופעולה זו זוהתה במספר מקומות כידו החזקה של ה': "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ט)' או: "הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דברים ד, לד). היד החזקה היא תמיד ידו של ה׳. פתאום, בפסוק הבא, בסוף התורה, המנדט לפעולה ב"יד החזקה" וב"מורא גדול" לעיני ישראל מועבר למשה עצמו. גם המדרש, שרש"י בפירושו האחרון לתורה בחר לצטט, עמד על העצמאות של משה בפעולתו, וחתם:
לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבר את הלוחות לעיניהם, שנאמר: ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז), והסכימה דעת הקדוש-ברוך-הוא לדעתו, שנאמר: "אשר שברת" (שמות לד, א) - יישר כחך ששיברת!
האירוע המדהים במסגרתו משה שובר את הלוחות שהא-ל הכין, נבחר לסיום התורה, וזו בחירה סופר-דרמטית. לא עוד, אלא שלפי המדרש ה' הודה לבשר ודם שפעל נכון! מה שמחדד את השאלה - מי הוא הגיבור של התורה. מתברר, שככל שהאדם קולט את המסר הא-להי ונמצא עימו בקשר ישיר "פָּנִים אֶל פָּנִים", היד החזקה הפועלת בהיסטוריה ומניעה אותה היא ידו של בשר ודם, כולל מקרים בהם היא משברת את דבר הא-ל, וחוזרת אליו בדרך משלה: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד, א). בסוף התורה, השאיפה היא שנעבור מעולם אלוקי לעולם אנושי. עולם בו בן-תמותה שנושא בחובו צלם א-להים, ממשיך, או אפילו מחליף, את ידו החזקה של הא-ל. עצמיותו של האדם תופסת פיקוד, ונדרש ממנו ליזום. דווקא חכמתו של האדם וידיו, המסמלות את יכולתו לפעול בעולם, הן המנכיחות את הערכים והחזון.מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת וזאת הברכה – על מעלת העיסוק בתורה .
אורי סובוביץ-מנהל ומשקיע הון סיכון
ולהתחיל מבראשית...
אנשים רציונליים מבצעים פעולות שאמורות לקדם אותם אל עבר תכלית מסוימת. לימודים אקדמיים נועדו להשגת תואר אקדמי, והתואר עצמו משמש לרוב אמצעי לקראת מציאת עבודה. ישנם אמנם אנשים הנהנים מעצם הלימוד גם ללא תכלית ספציפית, אולם לרוב ללימוד לא יהיה מקום מרכזי בחייהם.
בחג שמחת תורה מסיימים בכל שנה קהילות ישראל בכל העולם את סבב קריאת פרשת השבוע המתקיימת בכל שבת. אלא שמיד עם סיום קריאת פרשת וזאת הברכה, הפרשה המסיימת את ספר דברים ואת כל חמשת חומשי תורה, מתחילים באותו מעמד ממש את קריאת פרשת בראשית. הדבר דומה לאדם שרק סיים את חוק לימודיו, ומיד מתחיל ללמוד ולשנן הכול מהתחלה, רק כדי לעסוק בלימודו.
מדוע לא עוצרים לאחר סיום הפרשה האחרונה על מנת לסכם את הידיעות והתובנות שעלו לאורך השנה מקריאת פרשות השבוע ובמקום זאת מתחילים שוב, באותו מעמד ממש, לקרוא את כל התורה כולה מבראשית? מדוע לא עוברים בשנה הבאה ללימוד תחום או נושא אחר אלא חוזרים על קריאת התורה שנה אחר שנה?
התשובה לכך נמצאת באחת מברכות התורה, שאומרים בברכות השחר ולפני לימוד תורה בכל יום: "ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה". הברכה היא לא על הידיעות שקנינו בלימוד אלא על עצם העיסוק בתורה. בשונה מכל תחום לימוד אחר, שמטרתו הסופית היא להעניק ידע, ומשזה נעשה אין שום טעם לחזור שוב ושוב על החומר הנלמד, בלימוד התורה עיקר העניין הוא עצם העיסוק בתורה, ש"משיבה את הנפש ומאשרת את האדם".
וכך כתב על כך הרב קוק (עולת ראיה, חלק א, עמ' נט):
"הציווי האלוקי עומד הוא ביחס לקישורנו עם התורה, למעלה מגדר של לימוד והבנה בעלמא, שיש דוגמא להם בכל ידיעה של איזה מין חכמה בעולם. אבל הצווי הזה בא מצד החיים האמיתיים, שהם-הם הינם עצמותה של תורה, ושבהעסק שאנו מתעסקים בדברי תורה הרי יש לנו קשר עם המקוריות של החיים, שזהו ענין נעלה יותר ויותר מכל ערך של תלמוד, שמשתקף רק ע"פ הקשר של המדע ושל ההבנה, שהם יכולים רק להזריח איזה אור רוחני על הנפש המתעסקת במדע, אבל לא יוכלו להנחיל מידת חיים מקורית, שהיא באה רק עם סגולתה של תורה, תורת ה' תמימה המשיבת נפש, שהיא מאשרת את האדם בתכונה של המגע הרוחני, שיש לנשמה עם שפעת חיי האמת, שמונחת היא בסגולתה של תורה, שמתעטר בה ועל ידה כל מי שיש לו עסק עם התורה. ובשביל כך בא הבטוי של הברכה : לעסוק בדברי תורה".
פרידת משה
לאחר שבפרשה הקודמת משה רבנו פרט בפני העם את אשר עתיד לקרות להם בעתיד, בפרשת וזאת הברכה, החותמת את כל חמשת חומשי תורה, משה רבנו נפרד מהשבטים בדברי ברכה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ... " (דברים לג, א). מילותיו האחרונות של משה רבנו לשבטים הן דברי ברכה, חיזוק והעצמה בהדגשת מעלתו הייחודית של כל שבט שבירך. בסיום הוא מברך את עם ישראל כולו: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'... " (שם, כט).
עם סיום דבריו משה עלה על פסגת הר נבו ומת על פי ה': "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (שם לד, ה-ז). על אף גילו המופלג והאתגרים העצומים שעימם התמודד משה רבינו במהלך חייו, דבקותו בתורה ובנותנה, בשורש החיים, יצרו אצלו התחדשות מתמדת לאורך כל ימי חייו. דווקא משה, שכונה "עבד השם", הראה כי עבדות לערכים נעלים ומצוות מחייבות, כמו גם מחויבותו כמשרת לציבור עד יומו האחרון ממש, הן שיוצרות את החופש והרעננות בחיים.
אוצרות לימוד התורה
במהלך העיסוק בפרשות השבוע לאורך חמשת חומשי התורה עסקנו בהיבטים הקשורים בזהות ובערכים ובעבודת הנפש והמידות וביניהן באהבה, ברצון החופשי, בשמחה, בענווה, במהות הגבורה, במבט המרומם על המציאות, ביכולת לקדש ולזכך את העולם החומרי ועוד.
עם סיום מהלך קריאת התורה כולה מצורפת פסקה ארוכה מהרגיל שבה הרב קוק כותב על הקשרים ("היחוסים") הנוצרים בין האדם לבוראו בזכות דבקותו בתורה, שבה מוזכרים רבים מהנושאים הנ"ל שבהם עסקנו. יש בתוכנה וסגנונה של פסקה זו כדי לחוש באופן מיוחד כיצד התורה מרוממת את נפשם ונשמתם של אלו הזוכים לדבוק בה, בבחינת "טועמיה, חיים זכו" (מתוך תפילת מוסף של שבת).
מעבר לכך, יש בפסקה זו כדי להעיד פעם נוספת על תפיסתו האחדותית וההרמונית של הרב קוק. כפי שניתן היה ללמוד מהפסקאות שהובאו לאורך הספר, הרב קוק בולט מאוד בכך שכוחות חיים שנתפסים במציאות שטחית ודו-ממדית כמתנגשים ומתנגדים, במשנתו העמוקה ומרובת הממדים הם "מוגדרים מחדש" וניצבים כחופפים ואף משלימים. בפסקה זו מתוארת בצורה שירית כיצד עבודתו הרוחנית של האדם משפיעה על עולמו הנפשי בזיכוך מידותיו, ומתוך כך מרוֹמֶמֶת גם את המציאות הגשמית ומעדנת את כוחות הגוף ויצריו. עבודת ה' אינה כזו המקטינה את האדם ומנציחה את אפסותו אל מול אין-סופיות הבורא, כפי שמופיע בדתות מסוימות. דבקותו של יהודי בבוראו מעצימה אותו ומרוממת אותו מעיסוק אנוכי בארבע אמותיו הצרות אל עבר מרחבים אינסופיים. .
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, ה, קלה):
"הולך ומתעמק, הולך ומתרחב הוא הבירור על דבר היחס שבין האדם ליוצרו. היחוסים מתחילים, לפי רוב בהירותה של הנשמה, להניב את תנובתם, מציצים ציצי התענוג, פרחי הרצון, החדוה והשמחה, העליצות הפנימית, האמת והענוה, הגבורה והרוממות העדינה, האהבה הכללית לכל הבריות, החפץ בטוב ובשלמות, והעוז והבטחון הנפשי הפנימי.
חודרים היחוסים ובאים לתוך מעמקי הנפש, מטהרים ומצחצחים את המידות, חודרים ובוקעים הם בשרשי המזג הגופני, מעדנים אותו, מטהרים ומקדשים אותו באור קדשם. עולים הם היחוסים עד מרומי השכל, עד הסתעפותה של המחשבה ההגיונית, עד לכח המשער העליון ומאירים אותו באורו, מתנוצצים ושבים כדמות ברקים, חוזרים ומערבים את כל כחות החיים בתנועתם.
הכל מתמזג על ידי כוחם של היחוסים האלקיים, שהם מסתעפים ומתרבים, מתאדרים בגווניהם, ושבים לחטיבה מאוחדה, מלאה הדרת קודש קדשים, מלאה עז וחיים עליונים, מלכות וממשלה וחיקור דין. המעין מתגבר והולך, הפלגים מתפרצים ומתגדלים, שופכים הם את מימי שפעם זה לזה, המון גלי נועם מתרבים, יַמי ימים של דעת ותבונה, של שירת אל חיים הומים בהמון רבה...
העולם כולו מתאחד עם הנשמה, העולמות כולם מתאחדים בעולמו, המרומים כולם מתמזגים יחד, הארץ וכל אשר בה, השמים וכל צבאם, היצורים כולם משוררים ושמחים, סוקרים הם את זיו העונג אשר בנשמתו של האדם, אשר נזדככה, אשר כבר פילסה לה מסילתה בתוך ערפילי כל העולמים, בקעה את ימי התעלומות, והיא מלאה אור חיים, זיו עליון עליה נוהר, ומשפעתה מניקה היא לכל חיים, חסד אהבה גבורה, קדושה וברכה...".
לסיכום
קריאת התורה אמנם חוזרת על עצמה בכל שנה מנקודת ההתחלה, מ"בראשית". עם זאת, בכל שנה האדם נפגש עם התורה ממקום נפשי ופנימי שונה מזו שהיה בה שנה קודם לכן. אף אם הטקסט המקראי זהה, ה"עוסק בתורה" השתנה במהלך השנה מעצם העיסוק בה. הלוואי שנזכה להתחדש בתורה, להיפגש עימה בכל שנה מתוך שמחה ודבקות, שתזכך את מידותינו, תרומם את חיינו ותוסיף בנו רעננות וחיות, כמו משה רבנו "עבד ה'".
נסיים במילותיו של אור החיים הקדוש (על דברים כו, ח):
"ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא ייחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
שבת שלום! -אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
פרשת וזאת הברכה תשפ"ה מעדנים לשבת וחג ד"ת מספר 312
-תאריך, מקום וחברה -חיים קופל
1) בסוף הפרשה, מספרת לנו התורה, על מיתת משה רבנו. במדרש רבה מובאת שיחתו של משה עם הקב"ה בנושא ,
2) כששמע משה על רצון הקב"ה ליטול את נשמתו, הִרְבָּה בִּתְפִלָּה, והציע לקב"ה לחיות כעוף פורח: "אמר משה ..הניחני בעולם הזה כעוף פורח בכל ארבע רוחות העולם. א"ל הקב"ה : רב לך (סירוב)". (מ"ר וזאת הברכה י"א-י).
3) הדברים טעונים ביאור, הרי משה ידע שבעולם האמת צפוי לו מקום תחת כסא הכבוד. וא"כ מדוע הציע להישאר בעוה"ז כעוף פורח, וכי יש משמעות לחיי עוף, מול השהיה בעולם האמת?
4) מסביר הרב שך זצ"ל, שגם לכל בע"ח יש תפקיד בעוה"ז, שבאמצעותו הוא מַרְבֶּה "כְּבוֹד שָׁמַיִם" ומשה רבנו העדיף להמשיך להרבות כבוד שמים, אף כעוף, מאשר לֵהָנוֹת מֵהִמָּצְאוֹ בעוה"ב. ("מראש אמונה" לרב מנחם מן שך זצ"ל).
5) עמדת משה רבנו מובנת, אך השאלה מַדּוּעַ סֵרַב לוֹ הקב"ה, הרי יִשּׂוּם בַּקָּשָׁתוֹ, לא מונעת את המשך התהליך, של הנהגת יהושע וכניסת בני ישראל לארץ כנען על ידו.
6) שמעתי בעבר יסוד בשם המבי"ט ( משה בן יוסף טירני ) בספרו "בית א-להים", ואולי ניתן לאומרו גם בנושא שלנו. הגמרא מספרת במסכת תענית, על רבי אלעזר בן פדת שחי בעוני. לימים, הוא הקיז דם, ובמקום לאכול אח"כ מאכל מזין, הוא בלע חתיכת שום, והוא התעלף ונרדם. למחרת ראו תלמידיו שהוא לא בא לישיבה, באו לביתו, העירו אותו, והוא סיפר להם, שבחלומו הוא ראה את הקב"ה ושאל אותו, עַד מָתַי אֶחְיֶה בְּעוֹנִי? השיב לו הקב"ה : אלעזר בני, רְצוֹנְךָ שֶׁאֶהֱפוֹךְ את כל הָעוֹלָם וְאֶבְרָא אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ, ואז אולי תיוולד במזל של עשיר? לברוא את העולם מחדש? וגם אז, אולי, אז אני מוותר על בקשתי השיב רבי אלעזר. ובזכות ויתורו, הבטיח לו הקב"ה שכר רב בעוה"ב. (תענית כ"ה.).
7) שואל המבי"ט בספרו "בית א-להים", וכי יש קושי לקב"ה להוריד לו כסף מהשמים, ולמה צריך בשביל לתת לו כסף, להפוך את כל העולם ולבראו מחדש?
8) מסביר המבי"ט שלכל אדם שנולד נועד תפקיד, בזמן מסוים, במקום מסוים, ובשכבה חברתית מסוימת, לפעול ולייצג את הקב"ה. בתפקידו, הוא יחידי ואין אחר שיעשה זאת. כך כל אדם משובץ בתפקיד, בזמן, ובמקום מסוים. רבי אלעזר נועד למלא שליחותו, בשכבה של עניים, ממילא אם הוא יהפוך לעשיר, הוא יצטרך לפעול בחברה אחרת, והוא לא נועד לכך, שם יש כבר אדם אחר. ממילא אדם זה יצטרך לזוז לתפקיד אחר, ויגרום לתזוזה של איש נוסף, וכך כמו "אַבְנֵי דּוֹמִינוֹ " כל האנשים צריכים להחליף תפקיד-בריאת העולם מחדש. בכך מוסברת תשובת הקב"ה.
9) אפשר שאותו רעיון, נאמר לגבי משה רבנו, הוא נועד לשמש את הקב"ה כמנהיג. אם נמנע ממנו מלבצע את תפקידו, עליו לסיים את דרכו בעוה"ז, ואין ענין שֶׁיְּשָׁרֵת את הקב"ה כעוף, ישנם עופות אחרים שעושים זאת (ספר בית א-להים).
10) תשובות לסוכות
א) היחיד שמיוצג בשבעה וגם בארבעה? תשובה: התמר. הוא אחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל, (דבש תמרים),והוא גם כלול בארבעת המינים שבחג סוכות. "כפות תמרים" זה לולב.
ב) איך מכנים קטיף תמרים? ומה הקשר למושב בגוש קטיף? תשובה: "גדיד" נקרא קטיף תמרים, (השורש גד"ד עִנְיָנוֹ "לִקְצֹץ" כְּמוֹ "גֹּדּוּ אִילָנָא" והוא יוחד לתמרים). וכך גם שמה של התנחלות ומושב עובדים דתי בגוש קטיף. השם נקבע לסמל את קטיף התמרים באותו אזור.
11) שאלות לפרשת וזאת הברכה
א) איזה בן בפרשה, הוא בעצם נכד?
ב) ציין לפחות שמות של שלושה ספרים מהספרות התורנית שמופיעים בפרשה?
חג שמח -מחיים קופל -מעדנים 312 פרשת וזאת הברכה תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות, כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
ב"ה, לפרשת בראשית תשפ"ה -אריה דיכטוולד.
זה ספר תולדות אדם -(עיבוד רשימות מהמגירה) א.
פרק ה' בפרשת בראשית מסכם את פרשת בריאת האדם בפסוקים הבאים: א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: (ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: רש"י מפרש בשיא הפשטות, לכאורה: "זה ספר תולדות אדם" - זו היא ספירת תולדות אדם. כלומר, כותרת מנחה לתולדות האנושות כפי שמפורט בהמשך החל משת בנם השלישי של אדם וחווה. אולם רש"י מוסיף הערה מתדולוגית האופיינית לו "ומדרשי אגדה יש רבים". תוספת זו משמעה שרש"י התקשה כאן בפירוש הפשט ולכן שולח אותנו לעיין בפירושים אחרים.
קושייתו של רש"י היא לגבי השימוש במילה "ספר". אם מטרת הכתוב לפרט לנו את השתלשלות הדורות ניתן היה לכתוב 'אלה תולדות אדם' ?
נקבל את עצתו ונדון במדרש אחד המופיע בחז"ל הדן במחלוקת בין התנאים בן עזאי בן הדור השלישי, בתחילת המאה ה-2 לספירה ובין חברו רבי עקיבא.
מחלוקת בן עזאי ורבי עקיבא
מדרש:(ז)... בן עזאי אומר זה "ספר תולדות אדם" זה כלל גדול בתורה, רבי עקיבא אומר (ויקרא יט) ב. "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר, הואיל ונתבזתי יתבזה חברי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי, א"ר תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה, בדמות אלוהים עשה אותו (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כד)
מהותה של המחלוקת
לשם כך עלינו לחזור לפסוק הפותח ולדון בו: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: יש לכאורה סתירה פנימית. אם מה שאמור בהמשך הפרק הוא סיפור תולדות אדם מיום הבראו, מדןע קין והבל נעדרים מהרשימה? שאלה נוספת, אם מדובר בתיאור שושלת מאדם עד נח לשם מה התוספת " בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתו " ? נעזר בפירושו של הרב שמשון רפאל הירש מגדולי רבני גרמניה במאה ה-19 הרואה בחלק זה של פרשת בראשית כתחילחתה של התפישה החינוכית-אמונית של התורה.
(א - ב) זה ספר תולדת אדם. פסוק זה פותח תקופה חדשה בדברי הימים של חינוך האדם; והוא דומה לפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" וגו' (לעיל ב, ד), שפתח את דברי ימי התפתחות העולם. שם נאמר, שכל התופעות שלאחר מכן אינן אלא תולדות טבעיות של שמים וארץ; וכולן תלויות "בהבראם", כולן נובעות מחוקי השמים והארץ, שנקבעו בשעת "הבראם". וכעין זה הוא אומר כאן, בראשית התפתחות האנושות: כל התופעות הרבות של האנושות אינן אלא תולדות טבעיות של האדם, שנברא בדמות אלהים. "ספר" משורש "ספר" =למנות, הווה אומר: לצרף ולסכם דברים שונים, הכלולים במושג אחד... זה ספר המאורעות הנו "תולדות אדם". כל ההיסטוריה האנושית על מעלותיה ומורדותיה, כל התופעות הרבגוניות של ההיסטוריה האנושית, כולן מצטרפות לכלל אחד; מחשבה אחת חיה ומתגשמת בהן; כולן - על כל ניגודיהן - אינן אלא תולדות של אדם, שנברא בדמות אלוקים. אין האדם ראוי להיקרא "אדם", אם כל זה לא יכול להתפתח ממנו.ג.
אם נדרש מן האדם - בזכות חירותו - להיות יותר מן המלאכים, יש לתת לו את האפשרות בכוח חירותו להיות גרוע מן השטן, - אם לדבר בלשון בני אדם. אפשרות הירידה עד לדיוטא התחתונה הייתה צפויה מראש באדם. אל יעלה על הדעת, שמלאכת ה' לא עלתה יפה. כל התופעות האלה אינן אלא "תולדות אדם", שהתפתחו ממושג האדם.
על פי זה נבין את דברי חכמינו: "ר' עקיבא אומר, ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" .... אכן, לאמתו של דבר יש רק עבירה אחת: האנוכיות. משנשתחרר האדם מן האנוכיות, וחברו חביב עליו כגופו, יכול הוא למלא את כל תפקידיו ולקיים את כל המצוות.
ואילו בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה". פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי. הגדול שבפושעים, הדיוטא התחתונה של ההשחתה, הכול כתוב בספר ה' וכלול ב"תולדות אדם"; הכול התפתח מאדם אחד, שנברא בדמות אלוהים. "תולדת" - בכתיב חסר: אפילו תולדות אדם לוקות בחסר, עדיין הן "תולדות אדם"! ובכן, כל בני האדם קרויים "אדם", לעולם לא יאבד צלם האלוהים עד תום, - זו האמת הראשונה, הכתובה בראשית ההיסטוריה האנושית.
והאמת השניה: "ביום ברא אלהים אדם - בדמות אלהים עשה אתו". לא הפרא המוגבל במוסר וברוח, הנמשל כבהמות נדמה, - לא הוא המייצג את האדם ה"טבעי", במצבו המקורי הראשון. וההידמות לאל איננה דרגה על-טבעית, - שאין אדם זוכה בה אלא על ידי התרחקות מן הטבע ד..ותן דעתך: האדם כבר חטא וגורש מגן עדן, והדור ירד לדרגת "אנוש". ואף על פי כן הוא חוזר כאן על כל הסימנים, המציינים את "צלם האלהים". ובכוונה מיוחדת הוא אומר: "ביום ברא אלהים", ולא: "ביום ברא ה'"; האדם דומה לאל - על פי עצם טבע בריאתו; כדרך שהתולעת "נבראה" לתולעת, - כן "נברא" האדם לאדם: (רש"ר הירש בראשית פרק ה )
צא ולמד: עיון בפרשיות התורה, ובפרט בחומש בראשית, מגלה באופן מפתיע כי עיקר תשומת הלב מופנית אל מעשיו של האדם, ופחות אל מעשי הא-ל. מעשי האלוקים נסתרים. מעשיו של האדם עולים ובוקעים מדפי הספר. ה' יצר עולם ומסרו לאדם. התורה מציינת, בתחילת פרק ה' שהיא ספר תולדות אדם. הפסוק מורכב משלשה היגדים חשובים:
התורה היא "ספר תולדות אדם", "ביום ברא אלוקים אותו", "בדמות אלוקים עשה אותו ". הפשט הוא שתולדות האדם כמשמעם.-צאצאיו של אדם הראשון. יש המרחיבים את המושג, "אדם" ,לכלל המין האנושי, למעשיו ולמפעליו (=כפי שיש אבות מלאכה יש גם תולדות, בשבת). יש הרואים, בשימוש במילה "ספר", רמז לכך שאנו מדברים על ספר חינוכו של האדם. מעיין "ספר אתיקה" של היהדות. ומכאן, המחלוקת שבין רבי עקיבא ובן עזאי, בן עזאי אומר שהפסוק שלנו הוא כלל גדול בתורה. לאמור, הפסוק הזה מלמדנו שתולדות האנושות הם פועל יוצא מהיות האדם יצירה אלוקית. הכלל הגדול - לזכור שנבראנו בדמות אלוקים, ומכאן ינבעו מחשבותיו והנהגותיו. עליו לשאוף ולשמור על צלם אלוקים שבו.
...
