אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, והקהל הרחב בעם.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
&
סוכות תשפ"ה - תַּעֲלֶה הָעֲרָבָה - לכבודם של חיילנו גיבורי התהילה -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן.
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, ולכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 373 ימים.
לפני שנה עמדנו בתפילת הלל ביום הראשון לחג הסוכות. אחזנו בידינו את ארבעת המינים – הלולב, האתרוג, ההדסים והערבות ונשאנו תפילה בקול רם – "אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָּא". חשבנו אז שלקחי מלחמת יום הכיפורים שפקדה אותנו 50 שנה קודם לכן, הופקו, נלמדו ויושמו.
מי היה מאמין שכעבור 8 ימים, בשבת שמחת תורה בשעה 6.29 בבוקר, תשתרר עלינו באבחת חרבות ברזל, חשיכה, אפלה ומֵאַפְלָיָה ויתרגש עלינו אסון נורא ואיום שלא ידענו כמותו קודם, בעוצמתו ובעצימותו.
מאז אותו יום נורא ואיום, אנו רקמה אנושית אחת ולב פועם אחד, כל אימת –" הותר לפרסום" הנשמעת והמהדהדת בחללה של האומה.
אנו חברה, שיש בה ייצוגי דעות, השקפות, מעמד ושייכויות מגזריות ושבטיות שונים. פסיפס של צבעים בוהקים. אבל מאז אותו בוקר של שמחת תורה לפני שנה, אנו כרוכים בשותפות גורל במדינתנו האחת והיחידה, כמו ארבעת המינים בחג הסוכות, הכרוכים ביחד , בסוג של שותפות לייעוד וזהות קיומית, המסבירים – מדוע אנחנו כאן, נאחזים ולוחמים על הווילה בג'ונגל שמסביבנו.
ייצוגי ארבעת המינים ומאפייניהם, מבליטים את היחד בצד הייחוד. כך למדנו:
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כ"ג, מ"ג).
הלולב – יש לו טעם וריח, מושבו במקום הגבוה.
האתרוג- יש לו טעם ולא ריח.
ההדס- יש לה ריח ולא טעם.
הערבה – אין לה, לא טעם ולא ריח ומושבה במקום הנמוך.
דומה שהערבה מקופחת ושקופה שאיננה בולטת בנוכחותה.
אבל לא כך הוא. דווקא הערבה הפשוטה והנמוכה בהיררכיה של הצומח, זוכה לעדנה, לבולטות ולייחודיות, במהלך ימי הסוכות ושיאה בחיבוטה ביום הושענא רבה.
למדנו במשנה במסכת סוכה: "מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח ... תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר: " אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא". אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים (סוכה, ד', ה').
שבע פעמים בהקפת מזבח ההקרבה מתכתב עם השבעה באוקטובר.
הנה אנו עדים במלחמת המצווה על קיומנו, בהארתם וגדולתם של החיילים גיבורי התהילה, שכמו הערבה במקדש, לוחמים בעבורנו את מלחמת הישועה-הושיעה נא.
הן העֲרָבָוֹת של המלחמה שמקיפות יום יום, שעה שעה, דקה דקה, את מזבח הקירבה וההקרבה של עמנו בציון – "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ".
הם החיילים הפשוטים שכל – הותר לפרסום, חושף את גדולתם, עוצמתם, מידותיהם, ערכיהם וסגולותיהם.
הם חיילנו - עֲרָבָוֹת הסגולה של עמנו, שמקיימים הלכה למעשה, את שירת הרעות, ממשיכי דור תש"ח המשתקפים בשירו של חיים גורי ( 1923-2018 ): "כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט, אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ. כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ. אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם: אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ. אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם, אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ".
הם גיבורי התהילה - עֲרָבָוֹת הָעַרְבוּת ההדדית, מעוררי ההשראה וההשתאות של - "כל ישראל עֲרֵבִים זה בזה".
כינו אותם עד השבעה באוקטובר – דור הטיקטוק. והם הוכיחו שהם דווקא דור הטיק טק בהתגייסותם, במוטיבציה, במוסר, במוראל, בנתינה ובהקרבה.
עֲרָבָוֹת חרבות ברזל, רוממו את הערבה הבוכייה, הצנועה , נטולת יוהרה ורהב, שמקום מושבה על מים, שהם מקור חיים קיומי. כך עֲרָבָוֹת חיילנו גיבורי התהילה, נושאים על כתפיהם את אלונקת קיומנו בארץ המובטחת.
עֲרָבָוֹת של קדושה וטוהר מעטרות את ראשם של חיילנו האלמונים גיבורי התהילה , ממשיכים של אותם לוחמים לחירות עמנו בארצנו, בהקיפם את מזבח הקירבה וההקרבה של מגש הכסף, כשלווית מילות חן מלוות אותם בשירו של אברהם יאיר שטרן מנהיג ומפקד הלח"י ( 1907-1942) :"חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ...וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת. כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים: מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת. בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים... בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים... לֹא גֻיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים, כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ. רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין...לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד".
עֲרָבָוֹת גיבורינו בני האור, כמו אותה ערבה חובטת בהושענא רבה, אף הם חובטים בבני החושך בעוז ובענווה ומקריבים את גופם ונפשם על עצמאות עמנו בציון וירושלים, כשבפיהם מהדהדת שירת הבוקרים של יעקב אורלנד ( 1914-2002 ): "עֲרָבָה, עֲרָבָה אֵין קֵץ,עֵין הַבּוֹקְרִים תָּרָה... זֶמֶר הַבּוֹקְרִים יַעֲלֶה וְיִבְקַע... עֲרָבָה, עֲרָבָה, אַלְמוֹן, שְׁנוֹת אֲלָפִים קָמוּ... כִּי אַתָּה הַמָּעוֹז לַדּוֹר בֶּן מַרְדּוּת ... זֶמֶר הַבּוֹקְרִים יַעֲלֶה וְיִבְקַע ... עֲרָבָה, עֲרָבָה, עֲנִי! אַל יְכַסֵּךְ רֶדֶם! נְחַדֵּשׁ נָא, אַתְּ וַאֲנִי, אֶת יָמַיִךְ כְּקֶדֶם".
נעמוד ונצדיע לחיילנו - עֲרָבָוֹת סלע קיומנו, המגשימים את חזון הנביא ישעיהו: "יְשֻׂשׂ֥וּם מִדְבָּ֖ר וְצִיָּ֑ה וְתָגֵ֧ל עֲרָבָ֛ה וְתִפְרַ֖ח כַּחֲבַצָּֽלֶת"(ישעיהו לה', א') .
תַּעֲלֶה הָעֲרָבָה- נזקוף ראשנו, באמונה, בתקווה וביחד רק ננצח -עם ישראל חי -חג סוכות שקט ורגוע.
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא, 'זכור ושמור' – 'טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים', פרק חמישי:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
חג האסיף וחג הסוכות
שני חגים באותם הימים – לולב וערבה הם המצווה של חג האסיף!
המשמעות המחודשת של הרגלים בתורה היא הקשורה בנס, ביציאת מצרים, בהיסטוריה המיוחדת של האומה הישראלית אשר הורתה ב"כור הברזל" של מצרים, ולידתה ביציאת מצרים.
המשמעות הטבעית של הרגלים בתורה היא הקשורה בטבע של ארץ ישראל, בחקלאות שלה, באביב – בקציר – באסיף, בקרבנות הביכורים שהובאו לה' מתבואת הארץ, אל הקודש.
יציאת מצרים היא הנס המעצב את ההיסטוריה הישראלית לדורותיה – הכניסה לארץ ישראל היא חזרה של האומה הישראלית לטבעיות הארצישראלית, לאדמה, לחקלאות, לשורשים, ומהם גם הופעת הקודש והמקדש.
עם טבעי נולד ומתגבש בארץ מולדתו, חוגג חגים טבעיים ולאומיים, חקלאיים ופולחניים – ואם הוא גולה מארצו, או נטמע בארצו לתוך כובשיו, הוא חדל מלהתקיים.
עם ישראל לבדו, יחידי בין כל העמים ואין דומה לו, התגבש ונולד בנס היציאה מגלות מצרים, וארץ-ישראל היא לו – לא 'מולדת' טבעית, אלא – שאיפה ומטרה, תפילה וייעוד, כיסופים וחזון – לחבר שמים וארץ, נס וטבע, היסטוריה וחקלאות.
אם עם ישראל (חלילה) גולה מארצו, ונשלט לאורך זמן בארצו ובגלותו, על ידי כובשיו, עדיין עם ישראל חי ומתקיים, שורד בדמיו, וממשיך להתפלל ליציאת מצרים מחודשת ולנס קיבוץ גלויות.
מכאן כפל המשמעות של חגי ישראל שבתורה, אשר מתפרש בהדרגה, מספר שמות, דרך ויקרא- במדבר, עד ספר דברים.
אילו היה עם ישראל עם טבעי (=טריטוריאלי), היו חגי הטבע קודמים לחגי הנס ההיסטורי, מפני שבטבע העולם ובטבע הדת הם צריכים להיות קודמים – החקלאות והפולחן קדמו לנס ההיסטורי, בזמן ובסדר הטבעי. אולם עם ישראל איננו עם טבעי, שאם לא כן לא היה מתקיים לאורך ימים – לכן התורה פותחת את החגים ביציאת מצרים של הנס ההיסטורי, ולא באביב הטבעי-החקלאי, שנמצא ברקע.
אלו חגים חגג עם ישראל בגלותו? – את חגי הזיכרון, חגי הנס שבהיסטוריה, מעצבי האומה הישראלית לדורותיה – פסח של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה, וסוכות של עם הנודד במדבר סיני, ובמדבר העמים.
אלו חגים עם ישראל בגלותו לא יכול היה לחגוג? – אביב, קציר ואסיף, חגי הטבע והמקדש – יום הנפת העומר בחדש האביב, חג הקציר הוא יום הביכורים שבשבועות, וחג האסיף בעלייה הגדולה לרגל, למשל זו שנזכרה בחנוכת הבית לה' על ידי שלמה, בירח האיתנים "בחג, הוא החֹדש השביעי" (מלכים- א, ח' ב).
חגים אלה, טבעיים-חקלאיים הם, והם קשורים במיוחד בבית המקדש, שם הובא קרבנם "אל-פני האדון ה'". כל ימי החורבן והגלות, אי אפשר לחגוג חגי טבע חקלאיים, גם לא בארץ ישראל, כי באין מקדש, אין לעובדי ה' ומייחדי שמו (=מונותיאיסטים) מקום ומקדש להביא אליו עומר – ביכורים – אסיף. רק 'זֵכֶר' נותר לעם בגלותו מחגי הטבע החקלאיים – ספירת העומר (שמתאפיינת במנהגי אבלות), מגילת רות בשבועות, וארבעת המינים בסוכות.
המקום הראשון בו נזכרו בתורה שלושת הרגלים (שמות כ"ג יד-יט) כבר מכיל את כפל המשמעות של פסח וחג המצות: "את חג המצות תשמֹר – שבעת ימים תאכל מצות כאשר צִויתִך למועד חֹדש האביב, כי בו יצאת ממצרים..." – ואולם שני הרגלים האחרים מופיעים שם רק בצורתם החקלאית, הארצישראלית, בלי שום קשר ליציאת מצרים:
"וחג הקציר בִכּוּרֵי מעשיך אשר תזרע בשדה – וחג האסִף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג טז).
"וחג שָבֻעֹת תעשה לך בִּכּוּרֵי קציר חִטים, וחג האסיף תקופת השנה" (שמות ל"ד כב).
לא זו בלבד, אלא שהסוכות אשר נזכרו ביציאת מצרים, הם המקום שבו אכלו בני ישראל את המצות, בפתח היציאה ממצרים:
"ויסעו בני ישראל מרעמסס סֻכֹּתָה... ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עֻגֹת מצות כי לא חמץ..." (שמות י"ב לז-לט).
אילו היתה התורה מסתיימת בספר שמות, בברית סיני ובהקמת המשכן, יש להניח שהיינו אוכלים מצות בסוכות, זכר ליציאת מצרים, ואף על פי שאין חיוב כזה מפורש, וגם לא רמוז, בכתובים בספר שמות, הוא היה עשוי לצמוח ממנהג ישראל.
ואולם, פרשת המועדים בויקרא (כ"ג) "העבירה" את הסוכות מן החודש הראשון אל החודש השביעי, והצמידה אותו אל חג האסיף. זהו החידוש העיקרי של פרשת המועדים בספר ויקרא, ביחס לשלושת הרגלים, ש'חג האסיף' הוא מעתה גם 'חג הסוכות'.
תחילה קובעת הפרשה את החידוש הגדול – חג הסוכות ב-15 לחודש השביעי, במסגרת 'מקראי הקודש', שהם 'זכר ליציאת מצרים', אחר כך מופיע הסיכום של 'מקראי הקודש' – "אלה מועדי ה' ..." (כ"ג לז-לח), ורק אז מופיע חג האסיף הידוע מספר 'שמות'. בסיום, חוזרת הפרשה לבאר את משמעותן של הסוכות, שנזכרו בתחילה, וכך הסוכות במשמעות שנתחדשה, פותחות וגם חותמות את היחידה השלֵמה.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ; שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה', בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ...
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן; וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים; וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ;
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת; לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.
(ויקרא כ"ג, לד-מג).
מכאן ברור, ש'חג הסוכות' ו'חג האסיף' הם באמת שני חגים בתאריך אחד. מאופן זה של הגדרת שני החגים יש ללמוד כי התורה מחשיבה עד מאד את הכפל הזה, לבל נחשוב כי 'חג הסוכות' ההיסטורי דוחה את 'חג האסיף' החקלאי, ממקומו – ההדגש "אך" בא ללמדנו כי 'חג האסיף' נותר במקומו, וחגיגת שבעת ימים לפני ה' "באספכם את תבואת הארץ", כוללת בתוכה את שמחת ארבעת המינים – "פרי עץ הדר, כַּפֹּת תמרים וענף עץ עבֹת וערבי נחל".
מעתה, לא נאמר עוד 'לולב ואתרוג של סוכות', אלא 'לולב ואתרוג של אסיף'. הסוכה היא המוקד והמצווה של 'חג הסוכות', בעוד ארבעת המינים הם המוקד והמצווה של 'חג האסיף', ושתי המצוות מבטאות את כפל החגים ב-15 יום לחֹדש השביעי –
כיוון, ש'חג האסיף' כבר נקבע בתורה (בספר 'שמות') כחג חקלאי ארצישראלי, אפשר לקובעו מעתה כ'חג הסוכות', רק על ידי קביעת 'חג הסוכות' לעצמו, באותו הזמן, והצמדת שני החגים יחד.
קרבנות החג:
המעיין בפרשת המוספים שבספר במדבר (כ"ח-כ"ט) ימצא הוכחה נוספת לכך, שחג הסוכות וחג האסיף הם שני חגים שונים החלים בזמן אחד. בכל החגים כולם מקריבים לקרבן המוסף איל אחד ושבעה כבשים, ורק מספר הפרים משתנה: אחד או שניים. ואולם, בחג המתחיל בחמישה עשר יום לחודש השביעי ונמשך שבעה ימים, מקריבים בכל אחד מן הימים שני אילים וארבעה עשר כבשים – פי שניים מהרגיל! מכאן שלא חג אחד לפנינו, כי אם שני חגים.
אכן, בפרשה זו לא נזכר כלל שֵׁם החג, לא סוכות ולא אסיף, אולם לשון הכתוב רומזת לשני החגים:
"וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים"; (במדבר כ"ט, יב).
לשון זו כוללת בקיצור את מה שנאמר בפרשת המועדים, הן לגבי חג הסוכות הן לגבי חג האסיף.
כידוע, מספר הפרים המוקרבים במוסף 'החג' אינו אחיד אלא קטֵן והולך: משלושה עשר ביום הראשון עד שבעה ביום האחרון, וביחד שבעים פרים. לאור דברינו לעיל יש להניח, שכל הצעה לפתרונה של חידה זו צריכה להביא בחשבון את העובדה שמדובר בשני חגים שונים, ופתרון שלא יביא זאת בחשבון לא יוכל להיות שלם.
נראה לי, שמספר הפרים המוקרב בכל יום מימי החג הוא צירוף של שני מספרים שונים. מצד אחד, מאחר שחג הסוכות ההיסטורי חותם את מערכת שלושת הרגלים, יש להקריב בו פרים כנגד שלושתם. בחג המצות ובחג השבועות מקריבים שני פרים ליום, ולפיכך יש להקריב בחג הסוכות שישה פרים בכל יום (נוסף לאיל אחד ולשבעה כבשים).
מצד שני, מאחר ששבעת ימי חג האסיף מסיימים את השנה החקלאית היוצאת ונחשבים כימי דין לגבי השנה החקלאית המתקרבת ("ובחג נידונין על המים" – ראש השנה פ"א מ"ב), א. יש להקריב בכל אחד מימי החג פרים כמספר ימי הדין שעדיין נותרו – ביום הראשון שבעה פרים, ביום השני שישה וכן הלאה – עד היום האחרון של חג האסיף, יום הדין האחרון של חודש תשרי, שבו מקריבים פר אחד (כל זאת נוסף לאיל אחד ולשבעה כבשים). כך בדיוק הבינו בית שמאי (שבת כא ע"ב), שלמדו מפרי החג את דין 'פוחת והולך' בנרות חנוכה.
על פי החשבון הזה, ביום הראשון של החג יש להקריב שלושה עשר פרים (6+7), ביום השני שנים עשר (6+6), ביום השלישי אחד עשר (6+5) וכן הלאה, עד היום האחרון של החג, שבו מקריבים שבעה פרים (6+1). כך ניתן להסביר באופן פשוט וברור את מספר הפרים המוקרבים בכל אחד מימי החג, ולאו דווקא את מספר הפרים המוקרבים בחג כולו (70), שלא נכתב בפירוש בתורה אלא נותר רמוז.
א. על מועדי תשרי הנחשבים במקביל הן כסיומה של השנה הקודמת הן כתחילתה של השנה החדשה ראו להלן, פרק <?>.הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -ב"ה. פרשת וזאת הברכה תשפ"ה -
משה רבינו לא מת.
משה רבינו נפרד מעמו. נאמר עליו:" וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים, לד,ז).
מתוך שלא כהתה עינו, לא נס ליחו. זקנה ברוכה היא זו שבה משמר האדם את הסקרנות, את הרצון להמשיך ללמוד, לפנות אל תחומים חדשים, להגשים חלומות, לפעול למען הזולת.
יש לנו גיל כרונולוגי שאינו בשליטתנו, אך הגיל הפסיכולוגי במידה רבה ברשותנו. לא תמיד יש קשר בין הגיל הכרונולוגי ובין הגיל הפסיכולוגי. כולנו מכירים אנשים צעירים מתנהלים כזקנים ולהיפך, זקנים צעירים מאוד.
מה סודו של משה?
כבר בראשית הופעתו על במת ההיסטוריה הוא מגלה סקרנות, חוש צדק מפותח ואכפתיות. הוא יוצא לראות בסִבלות אחיו המשועבדים והורג את המצרי המתעלל בעבד יהודי. הוא מציל את בנות יתרו כאשר הרועים מגרשים אותן בעת השקיית צאן. מול הסנה הבוער אומר משה בסקרנות:
" אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות, ג ,ג). משה מכבד את חותנו יתרו ועושה כעצתו בנושא ביזור סמכויות. הוא אינו נושא בעול לבד. לצידו אהרון ובניו, ראשי השבטים, הזקנים, ותלמידו הנאמן יהושע.
הוא אוהב את עמו ומסנגר עליו. הוא עומד מול קובלנותיהם ומול הביקורת שלהם על שהוציאם מארץ מצרים המלאה בכל טוב אל המדבר. הם מרבים להתלונן גם עליו וגם על הא-ל. קורח ועדתו חולקים על הנהגתו ועל הנהגת אהרון, ישראל חוטאים בחטא העגל ובחטא המרגלים. משה מבקש עליהם רחמים כשהם חוטאים. אם אינך סולח להם אומר משה, "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות, לב, לב). הוא אינו מבקש להתפטר מן התפקיד. משה הוא מנהיג של שינוי. הוא אידאליסט שגם מול קושי לא הופך לציניקן. הוא אינו מבקש דבר לעצמו. כולו קודש לייעודו.
משה בולט בהיותו עניו. השליחות שהטיל עליו ה' במעמד הסנה, להושיע את ישראל, נכפתה עליו.
" מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג,יא). " "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם ... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: ", (שמות ד, י). הכתוב גם מעיד עליו: " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ( במדבר יב, ג). היהדות אינה מתפעלת מסממנים חיצוניים, יְפִי קומה, רטוריקה משובחת. מנהיג פועל מתוקף ערכיו ואמונתו. הוא לא צריך "לעבור מסך". הענווה היא צמצום האמונה בעצמי ופינוי מקום גם לאנשים אחרים. משה מאמין בא-ל, בעצמו ובעמו. קברו של משה אינו ידוע, פולחן של סגידה אינו מתאים לו. לכן מקום קבורתו לא נודע.
משה לא זכה להכניסם לארץ למרות תחנוניו אל ה'. משה גדול הנביאים לא היה אדם מושלם. הוא חטא כשהכה על הסלע ולא דיבר אליו כאשר ציווה ה'. מנהיגנו הם בני אדם ועל כן אינם יכולים להיות מושלמים. גם דוד חטא ונענש.
מה רואה משה בעומדו על פסגת ההר, משם יכול הוא לראות את הארץ אליה לא ייכנס?
הוא יכול לצפות בדרך שעשה כמנהיג לאורך ארבעים שנים. משה הביא להם את התורה, הפך אותם משבט עבדים לעם והביאם עד ארץ ישראל. הוא לא סיים את המלאכה בניגוד לרצונו, אבל העמיד תלמיד מסור שיעשה זאת, את יהושע. לא עליך המלאכה לגמור, אבל אין אתה רשאי להתבטל ממנה. משה הניח את היסודות. הוא יצר תשתית טובה, שתאפשר את השלמת המסע.
את ימיו האחרונים הקדיש משה לדור הבא. הוא סיפר להם על הדרך שעשו אבותיהם. הוא חידש את הברית בין העם לבין ה', וברך אותם לפני מותו. הוא ברך את כל ישראל וברך גם כל שבט לחוד. משה זכה לתואר הגדול מכולם כפי שה' מעיד עליו: " לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא " (במדבר יב, ז).
לאה גולדברג בשירי סוף הדרך, אומרת:
והנה אתה בא בימים זקנת ושבת
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים
ותדע- כל יום אחרון תחת השמש
ותדע- כל יום חדש תחת השמש.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל.
זהו הסוד שידע משה. התחדשות ועשייה. זה הוא החיסון הטוב ביותר מול הגיל.
הפסיכולוגית והגרונטולוגית ניצה אייל בספרה תמונות פסיכולוגיות, מדמה את חיי האדם לזרימה של נהר. כל הנהרות הולכים אל הים. האם בהישפכו אל הים מת הנהר? תלוי בפרשנות שלנו. הנהר הנשפך אל הים אינו מת, הוא הופך לחלק מן הים. משה מת פיזית. משה רבינו נוכח בחיינו כל הזמן.
י"ג תשרי תשפ"ה -בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לסוכות -תשפ"ה-ד"ת מספר 311-הענף והפרי -חיים קופל
1)המדרש דורש: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים ..."(ויקרא כ"ג-מ). "פרי עץ הדר", אלו ישראל, מה אתרוג, יש בו טעם (תורה)ויש בו ריח (מעשים טובים), כך ישראל , יש בהם בני אדם, שיש בהם תורה ומעשים טובים. "כפת תמרים", אלו ישראל, מה תמר יש בו טעם ואין בו ריח, כך ישראל, יש ביניהם בני תורה, ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבת", אלו ישראל, מה הדס, יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל, יש ביניהם אנשים שיש בהם מעשים טובים, ואין בהם תורה. "וערבי נחל", אלו ישראל, מה ערבה זו, אין בה טעם ואין בה ריח, כך ישראל, יש בהם אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים (מ"ר ויקרא פרשת אמור ל-י"ב).
2)וכדי לזכות את כלל ישראל, קושרים את ארבעת המינים יחד, כאגודה אחת, ומכפרים אלו על אלו.
3)ויש להבין, למה הביא המדרש את הלולב כדבר שיש בו טעם (תורה) ואין בו ריח (מעשים טובים), והמשיל אותו לאלו מישראל, אשר יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, הרי בלולב אין טעם ואין ריח. רק בתמרים הגדלים בעץ שהלולב גדל בו, יש טעם ואין ריח? אבל ב-"כפת תמרים"-ענפי הלולב אין טעם כלל?
4)נראה להסביר, שכשם "שהמחזיק תורה" נחשב כאדם שיש בו תורה(שהרי הטעם הוא משל תורה), כך הלולב, ענפיו, המחזיקים את התמרים שבעץ, נחשב כמי שיש בו טעם בזכות התמרים שעליו.
5) אם כך נישאל, מדוע אנו נוטלים את הלולב שהוא רק מחזיק את התמרים, ולא נוטלים את התמרים עצמם, שהם משל ללומדי התורה ?
6)לצורך הסבר נחזור למדרש, שאומר, שיש מישראל שיש בהם תורה, ואין בהם מעשים טובים ומצוות, לכאורה, כיצד יתכן מצב כזה, הרי הגמרא אומרת, " כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו" (יבמות קט"ו:). דהיינו שלא שייך ללמוד תורה מבלי לקיים מצוות ?
7)ועוד, הרי התורה מגדלת ומרוממת את לומד התורה, כפי שאמר רב יוסף: אלמלא למדתי תורה והתרוממתי, "כמה יוסף איכא בשוקא"(הייתי כרבים בשוק שקוראים להם יוסף),(פסחים ס"ח: ורש"י שם), כך, שכל מי שלומד תורה, ממילא התורה גורמת לו לקיים מצוות ומעשים טובים, ולפי זה, לא שייך אדם שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים?
8)מוכרחים לומר, שכוונת המדרש לומר ש "יש בו תורה ואין בו מעשים טובים" שייך רק באדם שאינו לומד תורה בפועל, ואינו עושה מעשים טובים, אך הוא מחזיק בתורה, ותומך בלומדי התורה, ממילא התורה נזקפת לו, אך היא אינה גורמת לו לקיים מעשים טובים, כמו שהיא גורמת ללומד תורה בפועל.
9)משום כך המשיל המדרש אדם זה ללולב, שבו הענפים רק מחזיקים את התמרים, ואינם התמרים עצמם.
לכן אנו נוטלים דווקא את הלולב המחזיק את התמרים ולא את התמרים עצמם.(הרב ישראל מאיר דרוק שליט"א)
10)תשובות ליום כפור
א)"על חטא שחטאנו לפניך". לכאורה המילה "לפניך" מיותרת, כל חטא הוא לפני ה'? תשובה: חייל הלובש מדים, ניתן לפנות אליו בתביעות שונות: חסר כפתור, לבוש מרושל וכד' לעומת זאת חייל שערק והסיר את מדיו, יצא מהמסגרת הצבאית, וניתן לבוא איליו רק בטענה גדולה אחת:פריקת עול הצבא. כך ביום כפור, רק אדם שבתוך המסגרת :,לפני ה", אפשר למנות את חטאיו. מי שפירש יש לו רק חטא אחד גדול.(רב יעקב ניימן זצ"ל בשם רבו)
ב)"בתפילת שמו"ע: זכרנו לחיים ..וכתבנו בספר החיים למענך א-להים חיים". האם זה לא עזות מצח לבקש מהקב"ה שימחל לנו למענו? תשובה: כשאנו חוטאים, אנו הופכים לבעל חוב של הקב"ה. הוא ודאי ירצה שנפרע חובינו אליו, וזה יכול להתקיים רק אם נמשיך לחיות (שמעתי מר' אשר וייס שליט"א).
11)שאלות לסוכות
א)היחיד שמיוצג גם בשבעה וגם בארבעה?
ב)איך מכנים קטיף תמרים? ומה הקשר לגוש קטיף?
חג שמח -מחיים קופל -מעדנים 311 סוכות תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-360490
&
פרשת וזאת הברכה ולשמחת תורה תשפ"ה -אריה דיכטוולד -לעיני כל ישראל -(רשימות מהמגירה)1]
שלושת הפסוקים המסיימים את התורה, מקיפים את כל מהותו של משה ומנהיגותו:
י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:
(יא) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:
יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
אם כן, משה הוא אבי הנביאים, נביא יחידאי המדבר פנים אל פנים עם ה' , שלא כמו הנביאים אחריו. כל מה שעשה עשה בשליחותו של הקב"ה בלבד. תקופתו אופיינה ביד חזקה, במורא גדול. והסיום הוא לעיני כל ישראל.
שאלה: מה באה התורה ללמדנו, בציון העובדה "לעיני כל ישראל"? האם יש משהו שלא נעשה לעיני כל ישראל?
מצאנו פרשנויות שונות לפסוק האחרון, פרשנויות המנסות להציג את שיאי הנהגתו של משה בארבעים שנותיו האחרונות. פירושו של רש"י הוא הקרוב לליבי:
רש"י:2] (יב) ולכל היד החזקה - שקיבל את התורה בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול - נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא:
לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת (=גם בידיו)
רש"י מציב שני אירועים קונקרטיים: קבלת לוחות הברית (בידיו) ושבירתם (בידיו) ובאמצע כל הניסים והמוראות במדבר (תיאור כללי).
אם כן, אין כאן, לכאורה, תיאור כללי של הנהגתו אז מדוע מסיימת התורה בשני אירועים אלה ? כיצד הם מסכמים על כלל מנהיגותו?
מתברר שמשה קבע דברים גם על דעת עצמו
תלמוד: דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום =כלומר, ה' קיבל את פסיקתו ההלכתית של משה] פירש מן האישה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד.
מכאן: מסקנה מהפכנית ופראדוכסלית !!
מדרש: אמר ריש לקיש פעמים שבטולה של תורה זו היא יסודה דכתיב "אשר שברת", אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת (דאמר מר לוחות ושברי לוחות מונחין בארון): (ילקוט שמעוני תורה פרשת עקב רמז תתנד)
אם כן מה המשמעות של "לעיני כל ישראל" בהקשר שלנו ? לשם כך עלינו למצוא מקבילות במקרא:
נביאים:כא) וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ: (כב) וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: (שמואל ב פרק טז )
אחיתופל מלמד את אבשלום כיצד מפגינים סמכות וריבונות כמשקל נגד לדוד אביו – בוא על פלגשי אביך לעיני כל העם. בכך אתה מציג שאינך נתון לסמכותו של אביך. לא ע"י העברת מסרים ברשת החברתית, אלא ממש לעיני העם. לעיני העם = הפגנת סמכות !
דוגמא נוספת המחזקת את הרעיון :
נביאים:(כה) וַיְגַדֵּל ה' אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל יִשְׂרָאֵל: (דברי הימים א פרק כט)
אולם התיאור הכי הקרוב למותו של משה, הוא תיאור העברת המנהיגות ליהושע:
(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: (דברים פרק לא)
צא ולמד: משניתנה למשה, שלקחה בידיו, היא הפכה ל"תורת משה". משה הוא הסמכות היחידה אשר רשאית לפרש את התורה, לפסוק הלכות על פיה ולתקן תקנות הקהל. משה הוסמך ע"י ה', אליו היה נגיש כל העת. "תורת משה" היא תורתם של בני אדם, לכן ישראל חייבים לקבל על עצמם את סמכותו. משה הביא עמו את כללי הפסיקה והפרשנות והעבירם למסורת הדורות דרך יהושע. סנהדרין גדולה ישבה בירושלים בעזרה, לעיני כל ישראל.
"לעיני כל ישראל" פירושו קבלת סמכות מנהיגותו של משה על ידי העם.
