והוצאת קורן-מגיד
במסר מהפרשה - "שיעורים בשלום בינינו"
פרשת נשא נראית במבט ראשון כאוסף הטרוגני של עניינים שאין ביניהם שום קשר. תחילה היא עוסקת במשפחות הלויים לבית גרשון ולבית מררי ובתפקידי נשיאת המשכן וכליו שהוטלו עליהם במסעות בני ישראל. אחר כך באים שני דינים קצרים שעניינם הרחקת טמאים מהמחנה ומעילה. אחריהם – פרשת סוטה, ההליך של בירור האמת בדבר אישה שבעלה חושד שנָאֲפה תחתיו. אחרי כן באים דיני הנזיר – האדם המקבל על עצמו, בדרך כלל לתקופה מוגדרת, מגבלות קדושה מיוחדות, ביניהן התנזרות מיין ומכל פרי הגפן, הימנעות מתספורת ואיסור היטמאות למת. כאן, שוב בלי שום קשר ברור, מופיעה אחת התפילות העתיקות בעולם הנאמרות עד היום: ברכת הכוהנים. ואז מגיע דיווח ארוך, וחזרָתי במידה מתמיהה, על דבר המתנות והקורבנות שהביאו נשיאי השבטים בחנוכת המשכן. שתים עשרה פעמים חוזר הכתוב על אותה רשימה עצמה. לשם מה החזרה הזו? ומה ההיגיון המנחה את סידור העניינים בפרשתנו?
התשובה נעוצה במילה האחרונה בברכת הכוהנים: שלום. רבי יצחק עראמה, הפרשן בן ספרד של המאה הט"ו, עוסק בכך באריכות בספרו 'עקידת יצחק'. לדבריו, שלום אינו מציין רק היעדר מלחמה ומריבה. שלום פירושו שלמות ומושלמות, פעולה הרמונית של מערכת מורכבת, שיתוף פעולה בין שונים, מצב שבו כל דבר נמצא במקומו הנכון והכול מתיישב עם הכללים הפיזיים והמוסריים המנחים את העולם:
לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חיבור ודיבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם, אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא, להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא כללי ותיקון צורתו וצביונו – כי על כן נקרא ה' "שלום", שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) – כי הוא יתברך הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן, כי על כן נקרא "חֵי הָעוֹלָם" (דניאל יב, ז).i]
דברים ברוח זו כותב גם אברבנאל בפירושו למסכת אבות:
ולכן נקרא ה' "שלום", שהוא הקושר את העולם ומעמיד הנמצאים על סדר בצביונם וקומתם. כי כאשר יהיה הדבר בסדרו הראוי, יהיה בשלום ובמישור.ii]
תפיסה זו יסודה בפרק א של ספר בראשית, שבו יוצר אלוהים סדר מתוך התוהו ובוהו ובורא עולם שיש בו מקום מוגדר לכל עצם ולכל ברייה. השלום מתקיים כאשר כל רכיב ורכיב במערכת מוכר כחלק חיוני מן המכלול, ויש תואַם מלא בין כל הרכיבים. אם נתבונן שוב בפרשתנו נגלה שכל חלקיה עניינם הבאת השלום במובן זה של המילה.
קל לראות זאת בפרשת סוטה. הפרט שהפליא את חכמינו יותר מכל פרטי הפרשייה החריגה הזו הוא ההוראה למחות את שם השם, הכתוב בתוך אָלָה עלֵי סֵפר, אל תוך המים המרים שהאישה שותה. מחיקת שם השם היא, בכל הקשר אחר, איסור חמור. והנה כאן היא מִצווה. חז"ל למדו מכאן שהקב"ה מוחל על כבודו כדי להשכין שלום בין איש לאשתו על ידי ניקוי האישה מן החשד. אחר חורבן המקדש ביטל רבן יוחנן בן זכאי את ההליך הזה, אך הוא מלמד אותנו גם כיום כמה חשוב שלום הבית בעולם הערכים היהודי.
הפרשיות שעניינן תפקידי הלויים למשפחותיהם מלמדות אותנו שכל משפחה זכתה לתפקיד של כבוד במסע. נראה כי בני מררי ובני גרשון, שענייניהם מובאים בפרשת נשא, היו מרוצים מהכבוד שניתן להם – להבדיל מבני קהת, שתפקידם נדון בפרשת במדבר, ואשר אחד מהם, קורח, התרעם על מעמדו הנחות ביחס למשה ואהרן והצית אש מרד.
באותה רוח, הפירוט הארוך של מתנות שנים עשר נשיאים הוא דרך דרמטית להראות לנו כי כל אחד מהם חשוב דיו שתוקדש לו פסקה משלו בתורה. אנשים המרגישים שמזלזלים בהם, שלא נותנים להם תפקיד והכרה הראויים להם, עושים לעתים מעשים הרסניים – גם על כך יעיד מעשה קורח. התורה נותנת לכל נשיא, לכל שבט, מקום וכבוד; וכדי שנבין את חשיבות הדבר עושה זאת דווקא כאשר הפִּסקה החדשה המוקדשת לכל נשיא אינה מוסיפה מידע חדש. עצם קיומה הוא העניין. מתן הכבוד לכל שבט ושבט הוא דרך לשמור על ההרמוניה הלאומית – על השלום.
מקרהו של הנזיר הוא המעניין ביותר, מכמה בחינות. ביהדות מתקיים מתח בין ההדגשה כי כל אדם יקר בעיני ה' וכל אחד מבני ישראל עומד בברית איתו, לבין קיומה של אליטה דתית בדמות שבט לוי בכלל והכוהנים בפרט. נראה כי הנזירות היא דרך לפתוח בפני אלה שאינם כוהנים מסלול קדושה מיוחד, דומה לזה של הכוהנים אף כי לא זהה. גם זו דרך להשכין שלום: למנוע התמרמרות של אנשים העלולים להרגיש כי הם מודרים מלידה מן האליטה הדתית.
אם נכונים דברינו, הנה לנו נושא אחד הכורך יחדיו את כל המצוות והמאורעות בפרשה. נושא זו הוא נקיטת מאמצים מיוחדים לשימורו ולשיקומו של השלום בין הבריות. את השלום קל לקלקל וקשה לתקן. רובו של ספר במדבר הוא סדרה של וריאציות על נושא היריבות הפנימית.
כזו היא גם ההיסטוריה היהודית כולה.
פרשת נשא מלמדת אותנו שעלינו לעשות מאמץ מיוחד כדי להביא שלום בין איש לאשתו, בין קהילות, משפחות ומנהיגים, ובין המשמשים בקודש לבין אנשים משאר שדרות העם השואפים למעמד של קדושה.
אין זה מקרה אפוא שברכת הכוהנים שבסוף פרשת נשא, כמוה כרובּן המכריע של תפילותינו, נחתמת בתפילה לשלום. השלום, אמרו חז"ל, הוא שם משמותיו של הקב"ה. הרמב"ם כותב שהתורה כולה ניתנה כדי להשכין שלום בעולם.iii] פרשת נשא היא סדרה של שיעורים מעשיים המלמדים אותנו איך להבטיח, במידת האפשר, שכולם ירגישו שמכירים בהם ומכבדים אותם, ושהחשדות יתפוגגו ויימחו. כי כדי להשיג את השלום הזה אין די להתפלל; צריך לעמול.
סביב שולחן השבת
i] ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק, במדבר, השער הארבעה ושבעים.
ii] דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות, על מסכת אבות א, יב.
iii] משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ד, יד.
&***************************************************************
חג השבועות תשפ"ד – בחג מתן תורה, כולנו מגויסים לשירות האומה
זאב ( ווה) פרידמן
חג השבועות השנה, נוכח בצילה של מלחמת מצווה צודקת, בה אנו נתונים כבר שמונה חודשים. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס, השבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
חג השבועות מחבר את עם ישראל, לעולמו של לימוד תורה, במנעד אירועי תיקוני שבועות שמתקיימים ברחבי המדינה.
כך גם החג מחבר אותנו לעולם החקלאות, לחגיגות הביכורים, לאהבת הארץ, אדמתה, עציה ופרותיה.
השנה במיוחד, כולנו מתייצבים בחג מתן תורה , למרגלות הר סיני לקיים את הזיכרון הקולקטיבי – "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד".
זאת המשמעות האמיתית ,של אחדות, סולידריות וערבות הדדית, של "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.
במעמד הר סיני אנו חווים גם את החוויה של - "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת".
הנה באבחת חרבות ברזל בשבת שמחת תורה ב- 7.10 בשעה 6.29 בבוקר, השתלט עלינו עיוורון קולסאלי. לא ראינו את הקולות. המילה מחדל, היא קטנה, היא מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי. כן, היה כאן ליקוי מאורות של המדינה והצבא. בפועל ביום ה7.10, נותרו התושבים הגיבורים בדרום, ללא מדינה.
מציאות זאת של מדינה ללא מדינה, של חלל טוטלי של אי משילות, העצים את תמונת העיוורון של ראשי המדינה והצבא.
כך גם בנקודת השפל בערבו של ה7.10, היינו חברה מפוצלת ומשוסעת. אך זה קרה, באבחת חרבות ברזל, הקמנו עצמנו מנקודת הגורל של השפל וניצבנו בברית ייעודנו, בנתיב התקומה - ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר"- כאיש אחד בלב אחד.
במעמד חג הביכורים אנו חווים את החוויה של אחדות האומה, שהיא לווית חן בהבאת הביכורים. כך מספרת לנו המשנה במסכת ביכורים:"הגיעו ( מביאי הביכורים) קרוב לירושלים - שלחו לפניהם (להודיע על בואם), ועיטרו את ביכוריהם. הפחות והסגנים יוצאים לקראתם... וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם, ושואלין בשלומם: אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום".
בחג השבועות אנו גם מסיימים את תקופת ספירת העומר. תקופה שגם מחברת אותנו לאתוס הנשיאה בנטל האלונקה והמעורבות של כולם בימי מלחמה.
אנו יודעים ש24,000 תלמידי רבי עקיבא מתו במגפה בימי ספירת העומר, כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. יש כאן מסר של העלאת חשיבות האחדות בעם ישראל. כדברי השיר: "כי כולנו רקמה אנושית אחת". אבל קיימת גם דעה במקורותינו, שתלמידי ר' עקיבא שגדלו על ערך מורם ורבם הנערץ, שחינכם לאהבת הָרֵעַ - " ואהבת לרעך כמוך", השתתפו במלחמה במצוותו ובהשראתו, והתגייסו לבר כוכבא, במלחמת המרד כנגד הרומאים, ומותם היה בקרב.
התנ"ך וחז"ל מאירים את עולמם המשולב של בני לוי, שידעו לשלב כמו תלמידי ר' עקיבא, את הספרא וגם הסייפא. הם שימשו כשוטרים לכל ענייני החוק והסדר. בימי מלחמה, תפקידם היה לחזק את רוח הלוחמים ולשמש כמשטרה צבאית שאכפה את חוקי הגיוס על כל העם, והענישה בחומרה את העריקים ואת הבורחים משדה הקרב. כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה. התנ"ך בספר דברי הימים מספר לנו שכאשר באו להמליך את דוד המלך, מספר חלוצי הצבא - "מן בני הלוי ארבעת אלפים ושש מאות", כאשר מיהודה באו 6,800. כך גם בית הדין של החשמונאים הכוהנים, שהורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל לריבונותה ועצמאותה ליותר ממאתיים שנה.
הנה אחיו של סרן ישראל יודקין הי"ד, מגדוד "נצח יהודה" מכפר חב"ד שנפל בעזה, ריגש אותנו בדבריו: "כולנו לוקחים חלק בלחימה, וגם בכאב ובשכול עכשיו עם נפילתו של אחי, ישראל... עם ישראל הוא עם אחד, כולם מתחת לאלונקה".
בחג מתן תורה והביכורים השנה, בימי מלחמת המצווה הקדושה שבה אנו נתונים - כולנו לויים לוחמים, המגויסים לשירות האומה, הנושאים בגאון את הקריאה המשלבת והמאחדת - כי רק באמונה, בתקווה וביחד - ננצח.
חג שבועות שיביא עמו תקווה אור ושמחה -בשורות טובות
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
מתוך הפרק על חג השבועות בספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
חג השבועות – חג חקלאי עם כפל משמעות
ומגילת רות
חג השבועות בפשטי המקראות – בעיקרו, חג חקלאי ארצישראלי!
בתודעתנו נתפס חג השבועות כביטוי נוסף לכפל המשמעות של הרגלים, בהיותו חג הקציר או יום הביכורים החקלאי הארצישראלי, מצד אחד, ו"זמן מתן תורתנו" מיציאת מצרים, מצד שני. ואולם, בקריאה ראשונית לא מעמיקה, כפילות זו אין לה זכר בתורה. כל הופעותיו המפורשות של החג בתורה מתארות חג קציר-שבועות-ביכורים, חג חקלאי ארצישראלי, ואילו "זמן מתן תורתנו" איננו מפורש במעמד הר סיני. ואיננו נזכר בפירוש בתורה אלא בעולמם של חז"ל בלבד.
הנה כך מתואר החג בפרשות המועדים השונות בתורה:
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; (שמות כ"ג, טז)
וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; (שמות ל"ד, כב)
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם,
וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'... בִּכּוּרִים לַה'; (ויקרא כ"ג, טז-יז)
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם... (במדבר כ"ח, כו);
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה...
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ... (דברים ט"ז, ט-י);
כך גם שגור בפי פרשני הפשט החדשים, רובם ככולם, כי חג השבועות בתורה הוא חג חקלאי בלבד, חג של שמחה והודאה לה' על קציר החיטים בארץ ישראל.
לא זו בלבד, אלא שעל פי סוגיית הגמרא (שבת פו ע"ב - פח ע"א) כלל לא ברור כי היום שבו חל חג השבועות הוא אכן היום של מעמד הר סיני – התנאים נחלקו שם האם עשרת הדיברות ניתנו בו' בסיוון או בז' בסיוון (שבת פו ע"ב), והאם היא ניתנה ביום החמישים לאחר יציאת מצרים או ביום החמישים ואחד (שם פז ע"ב - פח ע"א).
לכאורה, אם כן, ניצב חג השבועות (= הקציר = הביכורים) לבדו כחג טבעי-חקלאי-ארצישראלי, שאין לו שום משמעות היסטורית מיציאת מצרים, וכל ההצמדה של 'זמן מתן תורתנו' לחג השבועות החקלאי מופיעה רק בעולמם של חז"ל, שחלקם פירשו את פסוקי מעמד הר סיני באופן שזמן קבלת התורה יהיה חופף לזמנו של החג. לכאורה אימצו חז"ל את הקו שנקטה התורה בנוגע לשני הרגלים האחרים, ויצקו גם בו משמעות היסטורית, במקביל למשמעות החקלאית.
אולם, גם בעולמם של חז"ל לא הייתה הצמדה זו פשוטה כלל ועיקר, ויעיד על כך המהפך שהתחולל בקריאת התורה של חג השבועות. לפי דין המשנה (מגילה פ"ד מ"ה), יש לקרוא בשבועות את הפרשה שבספר דברים – "שבעה שָבֻעֹת תִּסְפָּר לך" (דברים ט"ז, ט-יב). קריאת מעמד הר סיני שבספר שמות כלל איננה נזכרת במשנה.
בגמרא (מגילה לא ע"א) נזכר גם מנהגנו, כדעתם של 'אחרים', וכך נאמר שם:
בעצרת קורין] 'שבעה שָבֻעֹת' ומפטירין בחבקוק; אחרים אומרים: קורין] 'בחֹדש השלישי' ומפטירין במרכבה ביחזקאל]. והאידנא = בזמננו, כלומר בבבל], דאיכא תרי יומי = שיש יומיים חג], עבדינן כתרוייהו, ואיפכא = עושים אנו כשתי הדעות, ובסדר הפוך].
לפי האמור בגמרא, מעולם לא עלה על דעתם של חז"ל לבטל כליל את קריאת התורה המקורית של שבועות מספר דברים; אלא שבגולה היו יומיים חג, ולכן נהגו (ונוהגים עד היום) לקרוא גם "שבעה שָבֻעֹת..." וגם "בחֹדש השלישי..." (מעמד הר סיני), כאשר סדר הקריאות הוא לפי סדר התורה: ביום הראשון "בחֹדש השלישי" שבספר שמות, וביום השני "שבעה שָבֻעֹת" שבספר דברים. כך נהגו האמוראים במקרים רבים, לנהוג ככל הדעות ולהימנע מלדחות דעה של חכמים אם רק אפשר לנהוג "כתרוייהו".
ואולם, בני הגולה שחזרו ועלו לארץ ישראל המשיכו במנהגם לקרוא ביום הראשון "בחֹדש השלישי" שבספר שמות ולהפטיר במרכבה שביחזקאל, אף שאין נוהגים יום טוב שני בארץ ישראל. כך קרה שקריאת התורה המקורית-העיקרית של חג השבועות, "שבעה שָבֻעֹת תִּסְפָּר לך", אינה נקראת בארץ ישראל כלל. למרבה האירוניה, רק בחו"ל, ביום טוב שני של גלויות, קוראים עדיין את הקריאה העיקרית, החקלאית, הארצישראלית של החג.
יחד עם זה נקבעה גם התודעה, כי חג השבועות מזוהה עם מעמד הר סיני בקולות וברקים וקול שופר חזק מאוד ועם מראה המרכבה שביחזקאל. דווקא משחזרנו לארצנו, איבדנו לגמרי את קריאת התורה המקורית החקלאית של חג השבועות, וכל התודעה הדתית, הציבורית והאישית נקבעה ביום הזה לזיכרון מעמד הר סיני בלבד.
משמעותו של החג בספר דברים כזכירת יציאת מצרים!
מה נתפלא אפוא אם נמצא דווקא בקריאת התורה המקורית של החג את משמעותו ההיסטורית כזכר ליציאת מצרים, ובצורה רמוזה יותר גם בפרשת המועדים שבספר ויקרא. נפתח בפסוקים המפורשים יותר בספר דברים:
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת;
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ;
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ,
וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם;
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה; (דברים ט"ז, ט-יב)
הפסוק המפורש: "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית...", הדומה כל כך ל'זכור' ו'שמור' של שבת, מתייחס במפורש לזכירת עבדות מצרים כבסיס המחייב לשמירת החוקים, והוא מיוחד רק לחג השבועות – אין כמותו בשום חג אחר! פסוק זה בא לנמק את החובה לכלול את העני והגר בתוך החגיגה הגדולה של הקציר והביכורים. הוא קובע, למעשה, כי בחג ההודיה החקלאי על ראשית הקציר יש לשלב תוכן מרכזי של יציאת מצרים – זכירת העני והגר. חובה זו איננה חלק אינטגרלי מן החג החקלאי, שכן היא אינה נובעת במישרין מן השפע של ברכת הארץ אשר נתן ה' ליושביה, אלא היא מבוססת על זיכרונם ההיסטורי כעם של עבדים שיצאו ממצרים ללא שדות וללא יבולים.
אמנם, עצם החיוב לשתף את העניים והמסכנים בשמחת החג אינו מיוחד לשבועות דווקא, אלא הוא חוזר ומופיע בהמשך הפרשה בנוגע לחג הסוכות (שם, יד). חיוב זה אכן נוגע עקרונית לכל המועדים, ולפיכך כתב אותו הרמב"ם בהלכות יום טוב כהלכה כללית, המטשטשת לכאורה את ההדגשה המיוחדת לחג השבועות:
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים; אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ... ושמחה זו קלון היא להם ... (הלכות יום טוב פרק ו', יח);
ברם, זכירת עבדות מצרים כמקור לחיוב זה נזכרת בתורה בפירוש רק בחג השבועות, ומכאן שמקור ההלכה הזו הוא בחג השבועות דווקא.
בנוסף, פסוקים אלו הנוגעים לחג השבועות מקבילים לדיבור הראשון בעשרת הדיברות (על פי הפירוש המקובל):
אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; (שמות כ', ב)
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ
וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם;
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה; (דברים ט"ז, יא-יב)
הקבלה זו מראה כיצד פתיחת הדיברות מפורשת בתורה בנוגע לחג השבועות, ודווקא בקריאת התורה המקורית שנזכרה במשנה. מהקבלה זו עולה גם האפשרות, שהמילים "ושמרת ועשית את החֻקים האלה" מתייחסות לכל הדיברות שנאמרו מסיני (כלשון הפתיחה לעשרת הדיברות בספר דברים, ה', א). לפי פירוש זה, התוכן העיקרי של מתן תורה כתוב בתורה באופן ברור בפרשת חג השבועות שבספר דברים, וכפל המשמעות של חג השבועות 'זמן מתן תורתנו', מעוגן בתורה! ולא רק במדרשי חז"ל.
מדוע אין פסוקים אלה, המצמידים בבירור את מתן תורה ההיסטורי לחג השבועות החקלאי, ידועים לכול?
לפי המבואר לעיל, פסוקים אלה אינם מפורסמים, משום שהקריאה בפרשה זו שבספר דברים, שהיא קריאת התורה המקורית של שבועות, נתחלפה לה בקריאת מעמד הר סיני שבספר שמות. אולם מעבר לכך יש לציין, שפסוקים אלו מזכירים את יציאת מצרים כבסיס לשוויון של כל בני ישראל, שכולם היו עבדים, וכולם יצאו יחד מבית עבדים. מכאן נלמדת החובה לשמור שבת יחד עם העבד, האמה והגר (ואף הבהמה) – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה', יג), וגם לשתף בשמחת חג השבועות (במיוחד!) את העבד והאמה, ואף את הלוי והגר, היתום והאלמנה. אולם רעיונות אלה נחשבים בימינו כערכים אוניברסליים, וקשה לרבים לשמוע דווקא בהם את דבר ה' שבתורה.
אילו היה משה רבנו מזכיר שם 'זכירה ושמירה' של הקולות, של הברקים ושל קול השופר באותו "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד', י), מסתבר שהכול היו יודעים על ההצמדה המפורשת של מעמד הר סיני לחג השבועות בספר דברים; אך משה רבנו בחר להצמיד את שתי המשמעויות של חג השבועות בחובת הדאגה לחלשים ולמסכנים, הנובעת מן הדיבור הראשון בעשרת הדיברות, ולא בתיאור המעמד.
מגילת רות
מכל הנאמר עולה, שהמשמעות ההיסטורית של חג השבועות מקופלת דווקא במגילת רות, יותר מאשר בקריאת התורה הנוהגת כיום בחג זה. מגילת רות תואמת את קריאת התורה המקורית של שבועות ואת החובה לזכור דווקא בחג הקציר של ארץ ישראל את הגרים ואת האלמנות. רות היא "גר... ואלמנה", אשר בחג השבועות הדגישה התורה יותר מכול את חובתנו אליהם, מכוח יציאת מצרים והדיבור הראשון בעשרת הדיברות.
יתר על כן, המגילה משווה בפירוש את רות 'המואביה' (מזרע לוט) לאברהם אבינו! וזאת בלשונו של בֹּעז, איש החיל, היחיד שהבין נכונה את סיפורה של רות. רות בדבריה אל בֹּעז הציגה עצמה כנכרייה:
מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה ?
ואילו בֹּעז בתשובתו הדגיש את העובדה שרות איננה נכרייה כלל, תוך שהוא מתאר את התהליך שעברה בביטויים המתאימים לסיפורו המכונן של אברהם אבינו:
וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ: הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ,
וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם !
יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו !
(רות ב', י-יב)
בכל התנ"ך מתוארים רק שני בני אדם כמי שעזבו משפחה וארץ מולדת בהליכתם אחרי ה': אברם – אברהם אבינו, ורות "המואביה"!
ברור מן המגילה שסיפורה של רות "המואביה" עורר סערה בבית לחם יהודה, וכולם דיברו בה, ב"מואביה... השבה עם נעמי משדי מואב" (רות ב', ו); אולם ישיבתן של נעמי ורות לבדן בחוסר כול ואכילתן מן הלקט, בעת, ש'הגואל' 'הקרוב' עיבד כנראה את שדה אלימלך באטימות גמורה, מוכיחה את החשש הגדול מפני 'המואביה' והשפעתה הצפויה – "פן אשחית את נחלתי" (שם ד', ו). בֹּעז היה היחיד שחשב ופעל אחרת. אם היו שם אחרים שהעריצו את הליכתה המופלאה של רות עם נעמי, כנראה לא העזו לעשות דבר.
רק בעקבות בעז חזרו זקני בית לחם אשר בשער וקבעו את הדבר לדורות:
יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל ...
וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה ... (רות ד', יא-יב)
כך אנו מוצאים דווקא במגילת רות את ההצמדה המלֵאה בין השדה בארץ ישראל, עם מצוות הלקט ומתנות העניים, במיוחד לגיורת-אלמנה, לבין הסיפור המכונן ההיסטורי של אברהם ושל רות והמשמעות העמוקה, הפרטית-כללית, של 'גאולת שדה' בארץ ישראל לפי 'משפטי הגאולה' – "להקים שֵם המת על נחלתו" (שם, ה).
בהקבלה שלֵמה יותר יש לומר, שעיקר המושג 'גאולה' הוא – 'להקים שֵם העם על נחלתו', מכוחם של אברהם אבינו ושל רות, 'אִמָּהּ של מַלכוּת'. הרב ד"ר יואל בן-נון.
החברה לחקר המקרא מאחלת לכל עם ישראל, חג שמח עם בשורות טובות, רפואה שלמה לחיילי צהל וכוחות הביטחון , ושבו בנים ובנות החטופים בריאים ושלמים חזרה לביתם ומשפחותיהם, ולכלל חיילי צה"ל, הקב"ה ישמור עליהם ויצליח אותם בכל מעשה ידיהם ויחזרו בשלום מכל המשימות המוטלות עליהם.
אמן.
&
*חג השבועות, חג מתן תורה, הקציר, עצרת, חג הביכורים, יום הקהל, יום החמישים* ! יגאל גור אריה
התורה ניתנה במידה שווה לכולם– נעשה ונשמע- הצדק צריך גם להיעשות לא רק להראות.
מפני מה אומרים זמן מתן תורתנו ולא זמן קבלת תורתנו?
מפני שבמעמד הר סיני חלה רק נתינת התורה, ואלו *קבלת התורה זמנה בכל עת*.
מגילת רות נקראת בחג משום שרות מייצגת באישיותה ובאורח חייה את הדמות האידיאלית של גר צדק. רות לא היססה להשליך מאחרי גבה את הדר מלכות בית אביה, אף לא נרתעה מן הידיעה הברורה שבארץ יהודה שורר רעב כבד. בכך הפכה רות להיות סמל של גיור אמיתי- מילותיה הפכו לביטוי הקלסי של מתגייר אמיתי –"*כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין--עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי*."
חשוב לרענן את עקרונות חיינו !
המסורת מדברת על תרי״ג (613) מצוות- אני חושב תרי״ג עקרונות- אולי בכל מצוה נולד עיקרון.
דוגמה המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״- כמו שאתה אוהב את עצמך, כך תאהב את חברך/זולתך. העיקרון הזה הופך לקנה מידה של היחס ההוגן בין אדם לרעהו. מכאן נלמדים כללי מוסר בין אישיים חשובים,*הזולת הוא כמוך באנושיות*!
אדם שאינו מעריך את עצמו הוא אדם שאיננו מסוגל להעריך את זולתו. לכן חשוב לטפח "*גאוות יחידה*" המתאפיינת בצבעים וסמלים ייחודיים.
כל מקרה של מריבה או מחלוקת, שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות ולהכיל את הצורך של האחר. זו התכונה המתבקשת מכל אדם וזו התכונה הנדרשת ממנהיגי העם. היכולת להבין שלכל קבוצה בעם יש מקום של כבוד הערכה והבנה בבנייה משותפת של עם. מנהיג אמתי יודע להתחבר באישיותו לכל הקבוצות בעם ומתוך כך לחברם יחד תוך שמירה על המיוחדות שבכל קבוצה. מנהיג אמתי מבין שלא ניתן לבנות את העם ללא החיבור האמתי המכבד המחבק של המנהיג את כל חלקי העם המתחברים לפסיפס משלים ולעם מושלם.
מגילת רות משקפת את המתח בין סובלנות לאפליה.
סיפורה של רות המואבייה הפך לסמל לקבלת האחר ולדאגה לחלש, אך חושף גם את הגבולות שהחברה מציבה בפני האחרת והשונה, המאבקים של ימינו על הכרה בגין, נישואין ללא- יהודים ומקומן של הנשים בחברה משתקפים היטב במגילה שנכתבה לפני אלפי שנים
חג השבועות שונה מכל החגים שאין בו מצווה מיוחדת-החג כולו לקבלת האחר השונה קבלת התורה ללמידה ולהזדהות עם השונה.
*אנו מצווים לזכור כי גרים הינו ויש צורך לתת כבוד לכולם, לחבר את כולם* .
חשוב לנו כעם האחדות ולא האחידות !!
אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
שירה של : תרצה פרת-רבינוביץ'
חג שמח לכולנו!
חג של תיקווה לחזרת החטופים!-חג של שלווה ושקט!!-*יגאל גור אריה*
