אעיונות לשבת פרשת פקודי+ הלכות פסח-הרב ד"ר יואל בן-נון&בלומה דיכטוולד-טוהר מידות&הָעוֹשֶׂה לְבֵיתוֹ - אריה דיכטוולד&חיים קופל -לימוד הנהגת ה' מציפור&יגאל גור אריה-על מנהל תקין.

אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.

ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:

דרך אתר החברה: www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.

******************************

סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.

השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי ד' ניסן תשפ"ה -2.4.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "פקודי-פרשת החודש" תשפ"ה

מרצה: הרב יונתן סנדרס-רב קהילת אלוני הבשן.

הנושא:"?

ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.

******************************

להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:

https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1

******************************

ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org

*****************************

בברכת ברוכים המשתתפים

בבקשה שתפו והזמינו חברות וחברים השיעורים בהחלט מענינים, התגובות נהדרות.

כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.

כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,

בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.

ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org

********************************************************************

ערוך מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מחביון תורתך' כרך ב', עמ', 540-537, 'מהלכות הפסח בזמננו' חלק א':

בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,

בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,

בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!

ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!

מהלכות הפסח בזמננו

עם שינויים עמוקים באורחות החיים

בדיקת חמץ בפנס חשמלי

מבט בעיניים פקוחות אל ההלכות, ועם זה גם אל פני המציאות, נחוץ מאוד במיוחד בהלכות הפסח בזמננו.

דוגמה ראשונה היא בדיקת חמץ לאור הנר, שהרי כפי שאמרו חז"ל (פסחים ח א):

אור הנר יפה לבדיקה;

עוד נאמר (ברש"י שם), שאבוקה אינה טובה לבדיקה, שכן אי אפשר להכניסה לחורים וסדקים, וגם מתיירא שלא יבעיר את הבית, ואין ליבו על הבדיקה;

לפי כל הנימוקים שנאמרו באיסור אבוקה, ובאיסור נר של שמן בבדיקת חמץ (שולחן ערוך אורח חיים תלג, ב ובמשנה ברורה), יש מקומות רבים אצלנו שבהם גם נר קשה לבדיקה, שהרי חושש כל בודק להכניסו לארונות, בפרט אם יש שם בגדים או ניירות (כמובן רק במקום שמכניסים בו חמץ, שחייב לבדוק); גם חוששים (גברים ונשים) מטפטופי שעווה, ולא תמיד נותנים דעתם לבדוק יפה, ובמקומות כאלה הנר אינו טוב יותר מאבוקה, אבל פנס חשמלי טוב הרבה יותר; לפיכך ברור שבמקומות כאלה עדיף לבדוק בפנס חשמלי (הפועל על סוללות).

חשבתי על כך לראשונה כשהייתי חייל בטירונות, ותהיתי בליל בדיקת חמץ איך לבדוק בתוך השק (=הקיטבג) והתרמילים; ישבתי וחשבתי, עד שהחלטתי לבדוק בפנס, ובירכתי על הבדיקה.

ואמנם בשו"ת 'יביע-אומר' (=הרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה, הלכות בדיקת חמץ סעיף ב) פסק: "מותר לבדוק בפנס כיס קטן, שאפשר להכניסו לחורים ולסדקים, וכן בנר חשמלי קטן, שאפשר לטלטלו בכל פינות הבית"; אמנם שם כתב רק שמותר לבדוק בהם בשעת הצורך, כשאין לו נר אחר כשר, ויכול גם כן לברך עליהם; אולם (לעניות דעתי) הדבר פשוט, שעדיף לבדוק בפנס חשמלי קטן במקומות רבים בבית, כל שחושש מפני הנר; ואכן הביא שם הגר"ע יוסף: "וכן שמעתי בשם החזון-אי"ש, שהורה לבדוק בנר חשמלי או פנס כיס"!

בניסוח מדויק לדעתי – עדיף לבדוק בפנס חשמלי, בכל מקום שלא נוח להכניס נר דולק.

אמנם, מצאנו בגמרא (פסחים ז, ב – "נר ה' נשמת אדם..."; משלי כ', כז), שלבדיקה בנר יש גם משמעות רעיונית חשובה; על כן, נכון להדליק נר לבדיקה, אבל לאחוז ביד פנס חשמלי כדי להאיר בארונות ובחורים ובסדקים, ובכל מקום שבהם הוא עדיף.

מכירת חמץ – לא בבתים פרטיים

מכירת חמץ הנהוגה היא היתר דחוק שיש בו הערמה, ולא הידור מצווה שראוי לחזר אחריו; מקור ההיתר למכירה שתחזור לבעליה אחרי הפסח גם בלי הוצאה מן הבית (שולחן ערוך אורח חיים תמח, ג, וראו שם בטורי זהב ובשערי תשובה), הוא החשש מ'הפסד מרובה', בזמנו, בעיקר של מבשלות השֵׁכָר שהיו שם מרתפים של יין שרף (שֵׁכָר), שמעיקר הדין צריך להוציאם מהבית, ולהעבירם לרשות נכרי. כך פסק בשולחן ערוך (אורח חיים תמח ג) – "מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לביתו"; ניכר מדברי האחרונים שהקלו גם בתוך הבית בחדר סגור או מעבר למחיצה, שסכנת 'הפסד מרובה' עמדה לנגד עיניהם.

גם היום, בחנויות ובמפעלים למזון שיש בהם חמץ, אי אפשר להתקיים בלא מכירת חמץ; אבל בבית פרטי, אם אין לאדם מרתף משקאות שלם, למה להתאמץ ולמכור חמץ? למה לא לבטל ולבער, כפי שקבעו חז"ל?

מדברי אחרונים עולה החשש שמא אנשים אינם יודעים ואינם מתכוונים לבטל חמץ כראוי, ובמכירה הם מבינים שהם מוציאים מרשותם; אולם חז"ל הטילו חובת בדיקה ודרכי ביטול, לקיים מצוות התורה "אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם", ולא קבעו למכור חמץ בדרך של קניין בשרשרת, ועל ידי הערמה; לדעתי, הבעיה הקשה שבמכירת החמץ היא הספק הגדול אם הנכרי הקונה מתכוון באמת לקנות – בוודאי איננו מתכוון לקנות מכל הבתים הפרטיים שלעולם לא יוכל לאסוף חמץ מהם, וכנראה רואה בזה טקס דתי של יהודים, ושמח במה שמשלמים לו.

בכל מקום שראיתי דנים רק בכוונת היהודי למכור, כדי שלא להיכשל באיסור חמור – אבל אם הנכרי אינו מתכוון לקנות כלל, ורואה בזה טקס דתי, איך תועיל כוונת המכירה של היהודי?

מסיבה זו קבע אחד מרבני גוש עציון (לפני שנים רבות) מקום מיוחד ביישוב, שאליו הביאו את כל החמץ במרוכז, והקונה הערבי קיבל מפתח; בתוך ימי החג נכנס הקונה ולקח כמה מצרכים, ואחרי החג כעסו חברים על הרב; כך התברר שגם רבים מהמוכרים אינם מתכוונים באמת למכור.

בנוסף לכך, אחרי המכירה כבר אי אפשר לבטל את החמץ, כי הוא כבר לא שלו אם המכירה מועילה (ואם ביטל לפני המכירה אינו יכול למכור מאותה סיבה); לכן המכירה בהערמה מפקיעה איסור תורה, בניגוד להסבר המקובל, שאיסור "לא יִמָּצֵא" מן התורה הופקע על ידי הביטול.

לפיכך, דווקא מבחינה הלכתית, מכירת חמץ וביטול חמץ מבטלים זו את זה.

על כן, מי שיכול לכלות החמץ מביתו, כולל שקיות של אבקות מרק, חרדל, אבקת צ'יקו וכדומה, לאכול ולהשליך ולשפוך שארית משקה-חמץ, ולא למכור – הרי זה משובח, כי הוא שומר תורה כהלכת חז"ל.

אכן הגר"א (מעשה רב בסידור הגר"א קפ-קפא) התיר למכור חמץ רק "מכירה עולמית", שלא תחזור ליהודי אחרי הפסח, ואף אסר לקנות אחרי הפסח ממה שנמכר (וכך אני נוהג).

מניסיון של שנים אני יודע שאפשר לכלות החמץ שבבית בין פורים לפסח, לא לקנות מרקים ואטריות ושאר מיני חמץ בתקופה זו, ולבער את השאריות; אין שום צורך אמיתי למכור חמץ בבית, אלא מתוך עצלות לבדוק מה מכילות האריזות הרבות מספור, או אלו תרופות כלולות ברשימת התרופות שאין בהן תערובת חמץ (והרוב מותרות!); מה שפסול מאכילת כלב (כמו תכשירים קוסמטיים) מותר להצניע, ואין סיבה למכור, וחמץ שבלוע בכלים – לא צריך וגם אי אפשר למכור, כי מכירה אינה חלה על דבר שאינו בעין.

לפיכך, ראוי לחשוב פעמיים ולא למכור חמץ בבית פרטי! לא להיזקק להערמה שכזאת באיסור תורה! בפרט, ראוי לסמוך על חז"ל שביטול מועיל ביחס לפירורים, ולכל חמץ שלא מצאנו, להתכוון באמת לבטלו (או להפקירו) כעפר הארץ, ולהוציאו בכך מרשותנו.

מכירה היא פתרון דחוק, שנועד בעיקרו לבתי עסק, לחנויות ולמפעלים; כיום רוב החנויות והמפעלים הם חברות בע"מ, ולכן קל להם הרבה יותר למכור חמץ, כי אין שם בעלות מלאה של אדם מישראל, וגם לא שותפות; כך אפשר להפקיע בעלות משפטית פורמָלית על ידי אקט משפטי פורמָלי של מכירה זמנית; מפעלים וחנויות גם מרכזים את החמץ במקומות מסומנים, ובמקרים רבים מוכרים לנכרי שעובד אצלם, והרי הוא יודע היכן החמץ שקנה, ולכן יכול להתכוון לקנות.

בחנות שביישובנו, סירב פועל מוסלמי להכניס לקנייה בקבוקי יין ושֵׁכָר, כי הם אסורים להם (!), וראינו בעינינו שכוונת הקנייה שלו הייתה מלאה.הרב ד"ר יואל בן נון

בלומה טיגר-דיכטוולד - ב"ה. פרשת פקודי תשפ"ה -

טוהר מידות

פרשתנו פותחת בדין וחשבון מדויק על השימוש בכל החומרים שנתרמו על ידי בני ישראל לבניית המשכן. " אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: " (שמות לח, כא). "על פי משה ביד איתמר", מדגיש את העובדה כי משה לא הסתפק בדיווח על השימוש בתרומות אלא צרף אליו מבקר נוסף למען לא יהיה אפילו בדל של חשד לגבי טוהר מידות.

אלה פקודי המשכן. כל מה שהיה משה עושה היה עושה על ידי אחרים, שנאמר עבודת הלוים ביד איתמר (שמות לח כא). מצאנו במדרש ( תנחומא (בובר) פרשת פקודי סימן ד): " משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם (משה): בואו ואעשה לפניכם חשבון והקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב), אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו...ומה היו אומרים?...רבי חמא אמר לגנאי היו אומרים: ראה צוואר...ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהיה עשיר?! כיוון ששמע משה כך, אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון".

משה היה רגיש מאוד לסוגיה זו ומול קורח ועדתו הוא טען: " ...לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: "(במדבר טו, טו), וזאת למרות שאיש לא האשים את משה באי ניקיון כפיים.

כאשר מציע יתרו רפורמה אירגונית למשה כדי להקל את משא השיפוט מעליו, מופיעים קריטריונים ברורים מאוד לגבי איכות האנשים שישמשו במשרות אלה. " אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע " (שמות יח, כא). חשוב שלא ידבק רבב לגבי יושרם של נושאי משרה ציבורית.

מצאנו במסכת יומא (לח, עא): "בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, ומעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו: ממעשה לחם הפנים ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל". כך גם בנות בית אבטינס שהיו בקיאין במעשה קטורת, ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם, וכשהיו נושאין אישה ממקום אחר, מתנין עמה שלא תתבשם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת מתבשמין, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

דברים דומים אומר שמואל הנביא בעומדו לפני העם המבקש מלך: " הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם " (שמואל א, פרק יב). הדגש הוא על חשיבות ניקיון כפיים ועל התנהלות ראויה של אנשי ציבור.

עקרונות אלה נקבעו כנורמות משפטיות. לכן יש לגבות צדקה בשניים ולא באחד, כדי שתהיה ביקורת, שקיפות ואחריות כלפי שמים וכלפי בני אדם. "דע לפני מי אתה עומד ולפני מי אתה עתיד לִתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

שחיתות ציבורית היא שימוש לרעה בכוח ציבורי כדי להפיק רווח אישי. השחיתות פוגעת בחוזה הקיים בין נבחר הציבור לציבור, לפיו נבחר הציבור חייב להיות נאמן לציבור ולפעול לטובתו מצד אחד, ומצד שני הציבור מפקיד בידי בעל התפקיד כוח לצורך מסוים, ורק לצורך זה. על כן שחיתות חותרת תחת האמנה החברתית. השחיתות היא פגם מוסרי הפוגע באמון הציבור, במנהיג ובמוסדות השלטון, והיא גם השתלטות על משאבים ציבוריים תוך פגיעה בניצול ההוגן והיעיל שלהם לטובת הכלל. הדבר מתבטא בפגיעה בחינוך, בבריאות, בתשתיות, באיכות הסביבה וכו'. שחיתות כמו מים, דרכה להתפשט למעגלים נוספים ולהפוך לנורמה ציבורית ההורסת כל חלקה טובה. משה היה מודע לנגע זה, ועל כן היה חשוב לו לדווח במדויק, ובשקיפות מלאה על השימוש שנעשה בתרומות הציבור למען הקמת המשכן, כדי שלא ידבק רבב בו ובעושים במלאכה, ולמען יצירת תקדים חשוב, קוד התנהגות מנהיגותי לדורות הבאים, דרך מופת אישי.

‏כ"ו אדר, תשפ"ה בלומה דיכטוולד

לע"נ ינטה שרה בת ר' אברהם. נלב"ע כ"ו באדר. תנצב"ה

ב"ה, פרשת פקודי תשפ"ה- הָעוֹשֶׂה לְבֵיתוֹ - אריה דיכטוולד

פרשות ויקהל –פקודי מסיימות את התיאור הארוך של הקמת המשכן וחנוכתו. בצלאל בן אורי משבט יהודה אהליאב בן אחיסמך משבט דן, נקראו לעשות את מלאכת המשכן וכליו. המינוי מובא לידיעת העם ולהסכמתו: (ויקהל לה, ל): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:

על כך אומרים חז"ל: ( בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א): "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר "ראו קרא ה' בשם בצלאל". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן! לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן?"

מדוע היה צורך בהסכמת העם? המשאבים לעבודת המשכן היו בעיקר מהתנדבות כל העם (ויקהל לה, כט):

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'

בפרק לו (פסוקים ד-ז) מוצאים אנו מופע מעניין :

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:

=העם הִרבה לנדֵב יותר ממה שנדרש להקמת המשכן.

משה מגיב מיד:

וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא =כילה, חדל] הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר

נשאלת השאלה: מדוע היה צורך בהפסקת מלאכת ההתנדבות ? היה ניתן להשתמש בנותר לצרכים שונים בעתיד? (בבית המקדש היה נהוג לקבל תרומות בממון או ברכוש מהעם ולהקדיש אותן לרכישת קורבנות ולתחזוקה שוטפת).

ננסה לענות. את סגנון המנהיגות האידיאלית מציג משה רבינו בעימות מול קורח ועדתו (במדבר קרח פרק טז טו): וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: ='השררה לא שמשה אותי מעולם לפרנסה'.

גם שמואל הנביא הולך בעקבות משה כאשר העם ביקש מלך כּכוֹל הגויים (שמואל א פרק יב ):

הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם:

וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה:

וישנה דוגמא נוספת לאיש ציבור שסרב לקבל שכר. אלישע הנביא אחרי שריפא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו, מציע נעמן מתנות לאלישע (מלכים ב פרק ה):

וַיָּשָׁב =נעמן] אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה =מתנות] מֵאֵת עַבְדֶּךָ:

וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן

# אבל.... העוזר האישי (=המשב"ק), הלוא הוא מודענו גֵחזי, לא מוותר:

וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם:

וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים:

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרָץ בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו.וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ:

תגובת אלישע הייתה חדה וברורה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף? וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת:

וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.

על הפסוקים בפרשתנו, כותב רמב"ן (רבי משה בן נחמן גירונדי (ד'תתקנ"ד 1194, ה'ל 1270): "ויקחו מלפני משה "- הנה, ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא ציווה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והייתה דיים והותר.

ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (=בנותר ממחצית השקל ושאר ההקדשים) (שקלים פ"ד ה"ד). ובכל זאת מדוע סיפרה לנו התורה ?

והזכיר הכתוב (פסוק ה) מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם,

וגם הַנָּגִיד (=משה) עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כעניין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי " (במדבר טז, טו):

על דברי שמואל אומר רבי עובדיה סופרנו (ה'רכ"ה) 1468 -ה'רל"ג 1549): "לא חמור אחד מהם נשאתי". אפילו במה שיהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה ואם כן הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל מִשתרֵר ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה"

צא ולמד: באה התורה ללמדנו זהירות הנדרשת ממנהיגים במִמְשק בין כספי ציבור למִשֹרתם ואחריותם. הזהירות נדרשת ביתר שאת, כאשר מנהיגי הציבור מגייסים כספים=תקציבים למטרה ספציפית=מיוחדת. כאן נדרשת שקיפות מליאה על ניתוב הכספים העודפים. א"כ ממה יתפרנס המנהיג הזהיר הפרוש, הצנוע והעניו ? במשך דורות הונהג שרב העיר או מנהיגי הציבור העושים מלאכתם נאמנה, יתפרנסו מהציבור בשכר ובשקיפות מלאה, אבל, אין להם זכויות יתר. קשרי הון שלטון נוצרים בקִרבה לקופה הציבורית.

"זכויות יתר" של פרנסי הציבור או כוהני הדת, גורמות לשבר באֵמון שבין העם וההנהגה. שבר היכול לגרום להרס החברה=לכאוֹס. יש מי שעושה לביתו ויש גם מי שעושה לביתו של הקב"ה, אם זה משכן ה' ואם זו קהילת ישורון.

שחיתות שלטונית היא הגורם המאיץ להתפוררות החוסן הלאומי. כיצד ניתן להניע בני אדם לתרום למאמץ הלאומי ואף לסכן את עצמם, כאשר הם יודעים שמנהיגיהם מושחתים ("עושים לביתם") ואינם נותנים דוגמא אישית?? זהו המסר החשוב שהתורה מבקשת ללמדנו.

הנביא יחזקאל (פרק לד ) מעביר לעם ולמנהיגיו תוכחה חדה וחריפה:

בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים: אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ:

אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ:

וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה:

יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ.

‏כ"ו אדר, תשפ"ה -אריה דיכטוולד

‏ חזק חזק ונתחזק- dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.

מעדנים לשולחן שבת תשפ"ה ד"ת מספר 335-חיים קופל-

לימוד הנהגת ה' מציפור

1) בסיום עבודות המשכן, כותבת התורה "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" ( לט,לב). שואל האלשיך הקדוש, הרי הסדר בפסוק הוא הפוך, קודם יש לדווח על עשית המלאכה ע"י בני ישראל, ורק אח"כ על סיום העבודה? ("וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן...") אם התורה כבר כתבה "וַתֵּכֶל", שֶׁהִסְתַּיְּמָה העבודה, איך אפשר לכתוב אח"כ "ויעשו בני ישראל", הרי העבודה כבר הִסְתַּיְּמָה?

2) האלשיך, עונה על השאלה, תוך כדי כתיבת יסוד בהנהגת הבורא. הרי עבודות המשכן היו מורכבות מאד: עבודות עץ, מתכת, בד וְתִכְנוּן אַרְכִיטֶקְטוֹנִי, ברור שלבני ישראל לא הייתה הכשרה לכך, ובכל אופן נדרש מהם לבצע את המלאכה בשלמות, מכיוון שהקב"ה דורש מעושי מצוה, להשתדל ולעשות, כיכולתם והוא בהמשך, משלים את עיקר העבודה, אבל זוקף את העשייה כולה, לבני ישראל, כאילו עשאוה בשלמות.

3) וכך יש להסביר את הפסוק: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן", עבודת המשכן כאילו כָּלְתָה מֵאֵלֶיהָ, שהרי הקב"ה עשאה, ומבחינת בני ישראל, כאילו היא נֶעֶשְׂתָה מֵאֵלֶיהָ. ואע"פ כן "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה השם", כל המלאכה נזקפת לזכות בני ישראל, כאילו עשאוה לבד. לכן "ככל אשר צוה השם', ולא ממש "אשר צוה שם", שהרי הוא ציווה, כביכול, שיעשו הם את העבודה בשלמות.

4) כללו של דבר, אנו חייבים בכל מקרה את עזרת הבורא, אלא שהקב"ה עוזר רק למי שמשתדל ופועל גם בעצמו כיכולתו להשגת המטרה, אך עלינו לדעת שגם אם המטרה הושגה, יֵשׁ לְיַחֵס זֹאת לקב"ה, ולא לפעולותינו שלנו, שרק גרמו לקב"ה לסייע לנו.

5) הגמרא מגדירה זאת היטב: אם יאמר לך אדם ..לא יגעת ומצאת – אל תאמין. יגעת ומצאת – תאמין.

נדייק, הגמרא אומרת "ומצאת", לא "השגת" דהיינו עליך להתייחס לכך כִּמְצִיאָה שֶׁבָּאָה בְּאַקְרַאי, וגם אם טרחת הרבה, לא בהכרח שתמצא. הכל "בסייעתא דִּשְׁמַיָּא". (מגילה ו:).

6) הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל (היה רבה של רחובות), הביא דוגמא לרעיון ממקרה שקרה לו. בקר אחד, הוא נכנס לחדרו שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו הָיוּ מוּגָפִים, ומצא בתוכו ציפור לכודה. הוא התבונן בה איך היא מנסה לצאת דרך החלון וְנִתְקֶלֶת בַּשִּׁמְשָׁה, כך כמה וכמה פעמים. בכל פעם קיבלה מכה חזקהמֵהַשִּׁמְשָׁה ועפה לאחור. הרב הבחין בְּסִבְלָהּ, פתח לה את החלון והיא עפה החוצה.

7) הוא התבונן בה וחשב, אולי הציפור חושבת שהיא הכתה בחלון כמה פעמים עד שהצליחה לפרוץ אותו. אבל האמת היא, שאני פתחתי לה את החלון ושחררתי אותה. אומנם בלי מאמציה לפרוץ את החלון, והמכות שספגה במקור כתוצאה מכך, לא הייתי מרחם עליה ומשחררה, כך שבכל אופן מאמציה עזרו לה.

8) כך מאמצינו להשגת משימות , לא הם המשיגים את המטרה, אבל גורמים לכך שהקב"ה יראה את מאמצינו ויעזור לנו להשיג את המטרה.

9) תשובות לפרשת ויקהל

א) מה הַמְּכַנֶּה הַמְשֻׁתָּף בין זהב ופרחים? תשובה משניהם עושים זר: לארון :"ויעש לו זר זהב" (ל"ז,ב). וכן זר פרחים.

ב) מילה בפרשה בעלת מספר האותיות הגבוה ביותר? וכן פסוק בפרשה בעל מספר המילים הגבוה ביותר? תשובה לגבי מילה "וַחֲשוקֵיהֶם כָּסֶף " (לח, יב) 8 אותיות. לגבי פסוק " ויקרא משה אל בצלאל.." (לו,ב) 25 מילים.

10) שאלות לפרשת פקודי

א) איזה כלי בפרשה, ניקרא לפעמים על שם שימושו, ולפעמים על שם החומר ממנו הוא עשוי?

ב) איזה צעד הגנתי נעשה בפרשה?

שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 335 פרשת פקודי תשפ"ב -

תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדןא"ל hkop77@gmail.com

או בווטטסאפ 052-3604905

רעיונות לפרשת פקודי -תשפ"ה-יגאל גור אריה

על מנהל תקין ,שקיפות ומשקל

..."אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:"

כמה זה עולה לנו –*שקיפות* היא מילת המפתח בשיח הציבורי שלנו כיום

פרשת פקודי נפתחת בפסוק^"אלה פקודי המשכן", ובהמשך מופיע דיווח על כמויות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו לצורך עבודת המשכן, ועל השימושים שנעשו בהן. מפרשים מסבירים,שמשה רבנו ראה צורך למסור דין-וחשבון מפורט של כל הנדבות שעברו תחת ידיו, ובכך להורות לגבאי-הצדקה את חובתם להיות נקיים כלומר להוכיח כי כל התרומות הגיעו ליעדם המקורי ולא חס וחלילה שימשו לדברים שאינם ראויים.

כמה רחוק הדבר מהמנהיגים הנוכחיים שלנו? מתי נתברך במנהיגות כזו, הגונה ישרה עם דוגמא אישית ומורה את דרך הישר. -מה נהיה לנו כאן ????

יש כאן צורך ענק למנוע חשדנות ולהתייצב מול העם באופן נקי וגלוי.

בהמשך הדיווח לא כלל את כל החומרים שהוקדשו למשכן אלא דיווח חלקי בלבד.

רש"י אומר, שכאן "נמנו כל משקלי נדבת המשכן". כלומר, אין כאן יומרה להגיש דוח מפורט של כל הנדבות ושימושיהן, אלא לפרט את משקל הנדבות העיקריות שניתנו למשכן.

מדוע הכמויות נמנו במשקלים דווקא ולא בערך נקוב או במחירם בשוק?

ההסבר ,כי יש ערך מיוחד דווקא בציון ה"משקל" של התרומה או הנדבה ולא בערך הכספי שלה, כי לכל דבר יש משקל. המשקל הוא לא רק התועלת של הנדבה אלא *הערך הסגולי שלה*. הנותן, כוונותיו, הצטרפות כל התרומות לבניית המשכן, הרצון הכן של בני ישראל לתרום ולנסות לכפר על חטא העגל עד כדי כך שהעמיסו תרומות עד בלי די ובשלב מסוים משה היה צריך לעצור אותם- לכל דבר כזה יש משקל ומשקל רב.

הלימוד מכך עבורנו הוא היחס שאנו מעניקים למעשינו. לפעמים נראה לנו כי מעשה אחד קטן הוא שולי, חסר ערך פעוט ואין לו כל השפעה על המציאות. למעשה זה הפוך. כי כל מעשה קטן מקרב אותנו לגאולה האמיתית והשלימה ואין לדעת איזה מעשה יהיה ה"מכה בפטיש" כלומר, המסמר האחרון בארון הגלות. כך מעודדת התורה ומפיחה בנו תקווה לגבי מעשינו ופעולותינו והופכת אותנו לגורם משמעותי בהבאת הגאולה, לכל מעשה יש משקל!

החיים בנויים מהפרטים הקטנים- הקטנים קובעים את הכלל.

====

כתב ש׳י עגנון, סופר גדול שחי בירושלים: תגידו לי מה השתנה בגישה שלנו מאז:?

כבר ב-1935 כותב ש"י עגנון, בספר "שירה":

"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים".

שבת שלום !-שבת שלווה וענוגה!!-*יגאל גור אריה*

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or

‍